רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף מ עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
כל עיקר מטבילן והם טהורים דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקתוניות מדיחן ומטבילן והם טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון היורות והקומקומוסין והמחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודים והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל עד שלא יגעיל ועד שלא ילבן מותר דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ועד כמה מלבנן אמר ר' מני עד שתשיר קליפתן וכיצד מגעילן אמר רב הונא יורה קטנה לתוך יורה גדולה ויורה גדולה מהדר לה לישה אפומה וממלייה מיא ומרתיח לה שכבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות:
והסכין שפה והיא טהורה אמר רב הונא נועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא במקום קשה אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן:
הדרן עלך השוכר את הפועל וסליקא לה מסכת ע"ז
רבנו ניסים (הר"ן)
אסור דאיירי בגויה אלו דברי הרב ז"ל:
וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ועד שלא הגעיל ועד שלא לבן תניא חדא אסור ותניא אידך מותר ולא קשיא הא כמ"ד [נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד] נותן טעם לפגם מותר: כך הוא בגמרא וכתב הראב"ד ז"ל דהטביל לאו בדוקא נקיט ליה דמשום דההיא טבילה ליכא מאן דאסר דאי בחדשים אין כאן בלע כלל ואי בישנים אף הן לאחר שהוכשרו בהגעלה או בלבון לא נשאר בהן בלע ולמה יאסר תבשיל שנתן בתוכה מפני שלא הטבילה ואי אמרת דהאי טבילה הדחה היא וכדנקיט לה תנא דמתני' בלשון טבילה וכדתנן להטביל יטביל שפירושו להדיח ליתא דתנא דברייתא לא נקיט לה להדיחה בלשון טבילה דהא קתני מדיחן ומטבילן ועוד אי בהדחה קאמר מאי נותן טעם לפגם איכא הרי טיחת האסור שעל פני הכלי הרי היא בעינה כ"ז שלא הדיח ואינה נפגמה מיום לחברו כאיסור עצמו וזהו דעת הרב ז"ל אבל אחרים כתבו דהאי שלא הטביל שלא הדיח קאמר ונקיט להדחה בלשון טבילה כדנקיט לה תנא דמתני' דתנן את שדרכו להטביל [יטביל] ואע"ג דהאי תנא [דברייתא] תני מדיחן ומטבילן דאלמא לא נקיט לה להדחה בלשון טבילה היינו משום דבעי למתני ומטבילן דלא מצי תני מטבילן אלא הטביל דהכא מהדחה קאמר שאע"פ שלא הדיח שרי לפי שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמה מיום לחברו כבלע שבתוכו ואינו כאיסור עצמו וכן דעת הר"מ במז"ל ולפי פירוש זה כתב הרמב"ן ז"ל שמכאן יש ללמוד שכל שנשתמש בו יי"נ ואח"כ נתן בו ישראל יין כיון שלא היה בן יומו שרי בדיעבד דנ"ט לפגם הוא דהא אמרינן הכא דכוסות שנשתמש בהן עד שלא הדיחן שרי משום נותן טעם לפגם וסתם תשמישן של כוסות ביין הוא אלמא דכי היכי דאמרינן בשאר כל האיסורין שכלי שאינו בן יומו פוגם ה"נ ביי"נ ולפי זה אמר הרב ז"ל שכל מה ששנינו בנודות העובד כוכבים וקנקניהם אינו אלא להכשירן לכתחלה א"נ בבני יומן אבל בשאינן בני יומן בדיעבד יין הכנוס בהן שרי ואני אומר שאף לדברי הרב ז"ל שהוא סובר שכוסות הללו מחמת היין נאסרו ואפ"ה שרי יין שנתן לתוכן משום נותן טעם לפגם אין כאן ראיה להתיר יין שכנס ישראל בכלים הצריכין עירוי כנודות העובד כוכבים וקנקניהם לפי שכוסות הללו אין היין בלוע בתוכן אלא טיחה בעלמא הוא שיש ממנו על פניהם כעין זוהמא דמשום הכי שרו בהדחה ואותה טיחה שעל פניהם היא פוגמת את היין אבל כלים שהיין נבלע לתוכן אין אותה בליעה פוגמת את היין כלל אדרבה הנסיון מוכיח שכל שהכלי מיושן הרבה בתשמישו של יין הוא משביח יין הנתון לתוכו כל שהדיחוהו יפה להעביר מה שנדבק מהיין על פניו ולפיכך אין להתיר יין שנתנו בכליהן שמכניסין לקיום ואע"פ שאינן בני יומן ואף הרב ז"ל לא אמרה אלא להלכה אבל לא למעשה:
לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא: דברי רש"י ז"ל מטין שכל שעברה עליה לילה אחת בלא בשול אע"פ שלא שהתה מעת לעת בין תבשיל לתבשיל אין דינה כבת יומא אלא פוגמת היא וסימן לדבר עבור צורה דקדשים ואף בתוספות כתבו כן אלא שהקשו בשלמא אי בעינן מעת לעת היינו דכתיב בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לפי שאיפשר שיעשה נותר ולא יהא נפגם וכיון שחלה עליו תורת שבירה או הגעלה תו לא פקעה אלא אי אמרת דבלילה תליא מלתא למה הצריכתו שבירה או מריקה ושטיפה והרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי ולדידי לא קשיא שכבר פרשתי למעלה שבלוע הבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות:
גרסינן בגמרא [דף עו א] עלה דמתני' דתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור והא אנן תנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן: ופרקינן התם התירא בלע הכא איסורא בלע. ומיהא שמעינן דכל היכא דהיתרא בלע אף הכלים הצריכין לבון די להם בהגעלה ומכאן יש לדון לענין חמץ בפסח דאפילו כלים הצריכין לבון בשאר איסורין שיהא די להם בהגעלה ואחרים חולקין והארכתי בזה בפרק כל שעה:
יורה קטנה בתוך יורה גדולה: שיהו רותחין עוברין על כולה:
מהדר ליה לישה אפומא: שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתיה:
כבולעו: כענין שבלעו שפתי היורה את האיסור יפלטהו מה בולעו לא היה [אלא] ע"י ניצוצות. שניתזו הרתיחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליטתה אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה אע"פ שלא עמדו המים בקבע על שפתה שריא ומיהו גדנפא בעינן משום דלא דמו ניצוצות דחדא שעתא לניצוצות דכוליה שתא:
נועצה עשרה פעמים בקרקע: פירש רש"י ז"ל אע"פ ששפה או שהוא הכשר אחר וכמו שכתבתי במשנתינו וכתבו בתוספות דעשרה פעמים לאו דוקא והיינו דבירושלמי גרסינן שלשה פעמים דאלמא דהאי דאמרינן בגמרא דילן עשרה פעמים אינו אלא לומר שצריך שינעצנה בקרקע כדי להעביר טיחת האיסור שעל פניה יפה יפה:
ובסכין יפה שאין בה גומות: בעובי רוחבה כדי שלא תתעכב שמנונית בגומא:
ולאכול בה צונן: אבל רותח לא סגי לה בהכי אלא צריכה אחד ממיני ההכשרין שכתבתי במשנתינו:
הדרן עלך השוכר את הפועל וסליקא לה מסכת עבודה זרה
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)