רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף לא עמוד ב

הלכות רב אלפס

מתני' יי"נ שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מעשה בביתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יי"נ על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירום:

גמ' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם נותן טעם לפגם הוא מותר ומעשה בביתוס בן זונין וכו' ההיא (בגמ' כרי) ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרא רבה למיטחניה ולמיפייה ולזבוניה לעובד כוכבים שלא בפני ישראל כי היכי דלא ליתו ישראל למיזבן מיניה ואקשינן עליה (בד"ס הגי' דרבא) דרבה ממתני' דתנן יין נסך שנפל על נבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות ופריק רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין חמרא עתיקא כעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוה ליה מין ושאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם חלא דחמרא וחלא דשכרא חמירא דחיטי וחמירי דשערי אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין ושאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלי' והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו חלא לגו חמרא דברי הכל בנותן טעם חמרא בגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא בתר ריחיה אזלינן והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם

רבנו ניסים (הר"ן)

המלח ולא נתחורו דבריו מן הטעם שכתבתי והקשה הרשב"א ז"ל אם כן היכי אמרי' בפרק קמא [דף יט ב] דאם בנה אפילו עבודת כוכבים עצמו שכרו מותר משום דעבודת כוכבים מאן דקא גרים לה מכוש אחרון מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה משום דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף נימא דכוליה אגרא במכוש אחרון פתיך דאי לאו מכוש אחרון לא הוה מיגר ליה כלל וכיון שכן כוליה אגרא שכר עבודת כוכבים הוא כדאמרי' הכא ותירץ דכיון דמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה ליכא למימר דכוליה אגריה מתפיס במאי דלית ביה שוה פרוטה אבל הכא דשכר חביתא דאיסורא פרוטה הוא איכא למימר דכוליה אגריה מתפיס בה ולפי זה אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר:

מתני' ידיחם והם מותרות: דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי:

ואם היו מבוקעות אסורות: דהשתא מתערב יין נסך לתוכן ובירושלמי מוכח שאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל כמבוקעות דמו ואסורות:

גרוגרות: תאנים יבשים:

גמ' מעשה לסתור: בתמיה יש אדם שמביא מעשה לסתור את דבריו דהא גרוגרות לענבים מבוקעות דמו דהא עייל בהו חמרא:

ואם נותן טעם לפגם מותר ומעשה בביתוס בן זונין: דיין נותן טעם לפגם הוא בגרוגרות:

ולזבוני לעובדי כוכבים שלא בפני ישראל: דתו לא זבין ישראל מעובדי כוכבים דפתן אסור ומיהו דוקא שלא בפני ישראל [אבל בפני ישראל] אסור דדלמא ההוא ישראל דחזי זבין ליה מעובדי כוכבים דסבר פת של היתר הוא שישראל אפאה. ומוכחינן בגמ' שאסור למכור לעובדי כוכבים כל דבר אסור שאין איסורו ניכר וניקח מן העובדי כוכבים מדתניא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובדי כוכבים. כלומר דלמא אתי לזבוני לישראל ומכאן יש ליזהר שלא למכור תרנגולת טרפה חיה לעובדי כוכבים שמא ימכרנה לישראל שלא יכיר בטרפותה אלא ישחטנה או יהרגנה ואחר כך ימכרנה ומ"מ בהא דבגד שאבד בה כלאים איכא למידק ליבטל כלאים ברובא כדאמרי' בתמורה (דף לד א) גבי שער נזיר שארגו בבגד דכל הבגד אסור ופרכינן וליבטל ברובא ומשני בציפורתא פירוש דחשוב ולא בטיל משמע הא לאו הכי בטל וה"נ נימא הכי י"ל דדוקא גבי שער נזיר דהוי איסורא לבד שייך בטול ברוב כדין כל איסור המעורב בהיתר אבל גבי כלאים דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי גזרת הכתוב לאוסרן הלכך לא שייך שום בטול וא"ת והרי בשר בחלב דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ואפילו הכי בטיל כדאמרי' בפרק כל הבשר (דף קח א) טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסורה ואם לאו מותרת יש לומר דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרי' התם דרך בשול אסרה תורה פירש דאיכא נתינת טעם. ומדאמרי' הכא דבפני ישראל אסור משום דאיכא למיחש דלמא זבין לה ישראל מעובד כוכבים יש ללמוד שמותר ליקח מבעל הבית עובד כוכבים פת של פלטר דבתר תחלתו אזלינן ומינה לפת של בעל הבית שבא לידו של פלטר שאסור ללקחו מן הפלטר וכבר כתבתי זה למעלה:

שאני חיטי דאגב צירייהו: סדק שלהם ומינה דשעורים כיון דלית בהו צירא הרי הן כענבים שאינן מבוקעות ושרי ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דהני מילי כשהדיחם מיד או לזמן מועט אבל אם עמד היין עליהן זמן מרובה אנן סהדי דודאי בלעי דאפי' בלתיתה חיישינן להו לענין חמץ דתניא [פסחים דף מ א] אין לותתין את השעורים וכ"ש אם נשורו השעורים ביין זמן מרובה שהן בולעין בודאי ואין להם תקנה בהדחה:

חמרא עתיקא בענבי דברי הכל בנותן טעם: לפי שטעמו ניכר בענבים הלכך כל היכא דהוו מבוקעות אזלינן בהו בתר נותן טעם:

חלא דחמרא וחלא דשכרא: חד דאיסור וחד דהיתר:

חמירא דחיטי וחמירא דשערי: חד דחולין וחד דתרומה או טבל והקשה הרמב"ן ז"ל מדתנן בפ"ב דערלה למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו וכו' כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ וכו' אלמא שאור ועיסה מין במינו הוא ואע"ג דלא הוו ליה חד שמא ולא חד טעמא וקשיא בין לאביי בין לרבא ותירץ דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי [שאור] משום הכי הוה ליה מין במינו מהשתא:

חלא לגו חמרא: חלא דאסור דנפל לגו חמרא דהיתר דברי הכל בנותן טעם. דכי נפל לגויה לא דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא שאין היין מבטל את ריח החומץ עד שנתערב לתוכו ולא החומץ את ריח היין משום דרובא חמרא כך כתב רש"י ז"ל ולאו [דוקא] חלא [דאיסורא] לגו חמרא [דהתירא] אלא אפי' חלא דהיתר לגו חמרא דאיסור משמע דלא אסר חמרא [כדין] משהו לחלא לפי שאין היין שהוא בשולי הכלי משתנה בריחו מחמת החומץ לפי שאינו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט