רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף ה עמוד ב

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

גמ' חיה גסה הוא כבהמה דקה לפרכוס. בפרק ב' דחולין (ד' לז א) אמרינן דהשוחט את המסוכנת אסורה עד שתפרכס לפי שאם לא פרכסה הרי היא כמתה קודם שחיטה ואמרינן התם דבהמה דקה מסוכנת ששחטה ופשטה ידה אחר שחיטתה ולא החזירה אסורה משום דפשוט יד לדקה אינה אלא הוצאת נפש אבל לגסה בין פשטה ולא כפפה ובין כפפה ולא פשטה הוי פרכוס חשוב וכשרה וחיה גסה נמי דרכה לפשוט יד בהוצאת נפש הלכך שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה בהוצאת נפש אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה:

אבל לא למכירה: למתלייה במנהגא אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין:

הרחק מעליה דרכך זו מינות: מקום שהמינין עומדין:

ההולך לאיצטדינין: מקום שמנגחין את השור:

ולכרכום: שבונין בנין של ליצנות כעין מצור כדמתרגמינן מצור כרכום:

את הנחשים: מנחשים מכשפים:

ואת החברים: לוחשי לחשים:

בוקיון ומוקיון וכו': כולם מיני ליצנות הם:

הא למדת: מדסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו:

כל המתלוצץ יסורים באין עליו: מדה כנגד מדה שהלצנות פורק עול יראת שמים ולפיכך יסורין באין עליו להכניעו:

משך ידו: הקב"ה הפותח יד לזון את הכל מושכה מן הלוצצים:

שעושה תשובה כשהוא איש: כשהוא בכחו שכובש את יצרו בעוד שהוא מתגבר עליו:

כי אמרינן ליומי: שמחלק ימי השבוע שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד דרבי תנחום מפרש פלגי מלשון חלוקה דהיינו פלוגתא ולאו דוקא שישליש ימותיו בשוה שהרי התלמוד צריך זמן הרבה ואף המשנה חמורה מן המקרא אלא לומר שיתן זמן לכל אחד כפי הראוי לו:

אם פריו יתן בעתו: הוראותיו:

על הלמד ועל המלמד: לפי שאף המלמד נענש כשהוא מלמד לתלמיד שאינו הגון וקרא הכי משמע דמעיקרא הכי כתיב אשר פריו לשון יחיד ובתר הכי נקט לשון רבים לא כן הרשעים:

הפילה: לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו:

ועצומים: המתעצמים ומתאפקים ומחרישים מלהורות הורגין את דורן ועצומים לשון עוצם עיניו:

ועד כמה: הוי ראוי להוראה:

עד ארבעין שנין: משנולד כלומר שהוא בן ארבעים שאין דעתו של אדם מיושבת עליו כראוי עד אותו זמן ובגמרא פרכינן והא רבה הוא דאורי כלומר אע"פ שכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה כדאיתא בפירקא קמא דר"ה (ד' יח א) ומפרקינן התם בשוין כלומר שאין בעירו גדול ממנו:

ושמעינן מינה שאין ת"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים אבל אין בעיר גדול ממנו מורה כרבה דאורי אע"פ שלא הגיע לארבעים ותמהני מהר"ם במז"ל שכתבה לזו בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה ולא חלק בין ארבעים לפחות מהן ובין שוין לשיש גדול ממנו וכן יש לתמוה על ה"ר אלפסי ז"ל שלא כתבו בהלכות והא רבה הוא דאורי התם בשוין:

ואם בנה שכרו מותר: מסקינן בגמרא דאפילו בעבודת כוכבים עצמה אם בנה שכרו מותר ואפילו למאן דאמר עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד משום דעבודת כוכבים מאן קא גרים לה להקראות עבודת כוכבים מכוש אחרון כלומר מכת קורנס האחרון ובדידיה לית ביה שוה פרוטה הלכך שרי דשכירות שאר מכושות לא מיתסר דההוא לאו שכר עבודת כוכבים הוא וקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר דאומן המקבל עליו לעשות כלי בשכר לא אמרינן בגמר מלאכה הוא זוכה בכל השכירות דאי אמרינן הכי מיתסר דאגריה דעבודת כוכבים שקיל ליה אלא כל פורתא ופורתא דעביד קמא קמא זכי באגריה ופלוגתא היא בקדושין (דף סג א) וקי"ל הכי דהא עסקינן בפרק האומר בקדושין גבי מתני' דע"מ שאעשה עמך כפועל דתנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא פסקן של דברים דעבודת כוכבים עצמה ומקומות שמעמידין אותה בהן לא יבנה ואם בנה שכרו מותר אבל במקומות שמקריבים בהם לעבודת כוכבים כגון במסיאות בונין לכתחלה:

מתני' אין מוכרין להם במחובר לקרקע: בגמרא מפרש טעמא:

אבל מוכר הוא משקצץ: אע"ג דהוה ליה מחובר מעיקרו ודוקא משקצץ אבל על מנת לקוץ לא ודאמרינן דאין מוכרין להם במחובר לקרקע היינו לר"מ כדאית ליה אפי' בחוצה לארץ ולרבי יוסי כדאית ליה דוקא בא"י דאי בחוצה לארץ הא אמר רבי יוסי דמוכרין אפי' שדות כדאיתא במתני' בסמוך ולא אסיר טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו כיון דתרוייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי הלכך כיון דקיימא לן כרבי יוסי דבחו"ל מוכרין [קרקע] כדפסקינן בגמרא בסמוך כל שכן שמוכרין בחו"ל מחובר לקרקע ואיכא מ"ד דדוקא שדות מוכרין בחו"ל אבל מחובר לקרקע לא וטעמא דמלתא דכיון דמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ לא התירו במחובר ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע ומשמע אפילו בחו"ל ואפילו לרבי יוסי אבל בשדות דלא אפשר בלאו הכי התיר רבי יוסי והראשון יותר נכון:

גמ' מנא ה"מ: דאין מוכרין להם במחובר לקרקע ואין צ"ל קרקע עצמו:

לא תתן להם חנייה בקרקע: דריש תחנם מלשון חנה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט