רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף ד עמוד ב

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

ובכל מקום. אפי' באותן מקומות שלא החמירו בכך:

אין מוכרין בהמה גסה: מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת ועגלים וסייחים ושבורים אע"פ שאין ראויים למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאיחלופי ואתי למזבן גדולים ושלמים הראויין למלאכה ואיכא משום שאלה ושכירות כדמפרש בגמ':

מתיר בסוס: מפרשים טעמא בגמ':

גמ' כיון דזבנא קניה: ואינה של ישראל ומשום לפני עור לא תתן מכשול לא קא עבר דבני נח לא נצטוו על השביתה:

גזרה משום שכירות גזרה משום שאלה: אי שרינן לזבוני בהמה גסה ולא ניחוש למאי דעבדה מלאכה בשבת אתי לאוגורי או לאושולי בהמתו לעובד כוכבים ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה על שביתתה:

נסיוני: מנסי לה אי אזלה שפיר:

ואזלה מחמתיה: מחמת קולו שהיא מכרת והולכת [ואע"ג] דמחמר לא שייך למימר אלא בבהמה הטעונה משוי פעמים שנותן עליה משוי לנסותה אם הולכת יפה והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת (דף קנג א) דחייב חטאת והתם פלוגתא. כך כתב רש"י ז"ל:

אגב דספסירא: ע"י סרסור ישראל והמוכר נמי ישראל:

ועוד לא מגלי מומי: כיון שהוא למכרה לקחה אינו משאילה שלא יכיר הלוקח המומין שבה:

ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכי תימא איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו לאו דמחמר דעביד איסורא בגופיה אבל אין הכי נמי דבלאו מחמר איכא משום שביתת בהמתו אכתי תיקשי לן הא דאמרינן רב אחאי שרי לזבוני חמרא אגב דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה ליה לקליה דתיזיל מחמתיה וכי לא ידעה ליה לקליה מאי הוי אע"ג דלאו דמחמר לא עבר אשביתת בהמתו עבר אי מנסי לה וראיתי בשטת הרשב"א ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו יש לדחוק דלא מנסו לה אלא בחצר והולכת משוי בחצר לא מיקריא מלאכה דניחוש לה אבל משום מחמר איכא בכל דהו ע"כ ואני אומר שאין הדין כן דודאי כל היכא דאי עביד איהו גופיה לא מיחייב בבהמתו לא מיחייב דאדרבה איסור בהמתו קיל מגופו ומחבירו כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שם דף קנג ב) אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה ועוד שהרי מפורש בפרק מי שהחשיך (שם) דלא עבר אלאו דמחמר אלא היכא דבהמתו עבדה עקירה והנחה וכדאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא פורתא להטיל מים ולהטיל גללים וכו' וקאתי למעבד עקירה והנחה תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלה הימנה וכו' אלמא לא מיחייב אלאו דמחמר אלא כי עבדה בהמתו עקירה והנחה דומיא דידיה ממש וכיון שכן מה ענין לעקירה והנחה ברה"י לפיכך הדבר פשוט בעיני שאין זה כלום אבל ראיתי מי שתירץ כיון דאיסור נסיוני דמתרמי היכא דמזבן ליה ניהליה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי לכן דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק [הוא ודבר שאינו מצוי] כל כך לא חששו ונראה לי שכוון לזה רש"י ז"ל שכתב כאן והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת דחייב חטאת והתם פלוגתא עד כאן ולמה היה לו לרב ז"ל להזכיר כל זה אלא לומר שאע"פ שאין אנו חוששין בכי האי גוונא לשביתת בהמתו מפני שחשש רחוק הוא למחמר שהוא אסור חמור דחייב חטאת חיישינן ואפשר גם כן שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהל' שבת שכתב גבי איסור מכירה גזרת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמאן דאמר דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שם) כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה"נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי ליה לאו גרידא אבל אני אומר שאין צורך לדחקים הללו דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כי האי גונא ברשות לוקח היא דהוה ליה כי ההיא דתניא בפרק השוכר את האומנין (דף פא א) ובפרק ארבעה נדרים (דף לא א) הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ואמר לו אם מקבלים אותם ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי [טובת הנאה] שבהן ונאנסו בהליכה חייב וטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הן שלו עד שגילה בדעתו שאינו חפץ במקחו ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא כשואל בהן כל זמן שלא החזירה שהרי בפרק הספינה (דף פח א) אייתינן לה גבי ההיא דשמואל דהנותן כלים לאומן ונאנס בידו חייב וה"מ דקייצי דמיו כעובדא דההוא גברא דאייתי קרי כלומר דלועים לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקיל קם אקדשינהו ואמרינן התם דכיון דקייצי דמיהן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאלמא מתורת מקח נגעו בה שאם אינו עליהן אלא שואל הוה ליה כפקדון ואיתיה בעיניה דמצי מפקיד מקדיש כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דבבא מציעא אלא ודאי מתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזור מקחו הילכך בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי שכיון שאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו אם הבהמה היא שלו אפילו לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו אם אינה שלו אפילו שמעה ליה לקליה אין כאן איסור כלל אלא ודאי כל היכא דשמעה ליה לקליה בין בהמתו דידיה בין שאינה שלו הוה ליה מחמר לפי שבשבילו נעשית מלאכה זו ואע"ג דבכולי תלמודא אמרינן מחמר אחר בהמתו מילתא דשכיחא נקטינן ועוד דבהמתו ידעה ליה לקליה ובהמה דחבריה לא ידעה ליה אבל ודאי כל היכא דידעה ליה חייב והיינו דהכא חיישינן למחמר ולשביתת בהמתו לא חיישינן דלאו בהמה דידיה היא: כך נראה לי:

רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט