קטגוריה:רות ג יא

"וְעַתָּה" - עכשיו, כעת, כרגע, החל מרגע זה והלאה (מילוג). נעמי השתמשה במילה הזאת כדי לזרז את רות ללכת לבועז באותו הלילה (ביאור:רות ג ב) ולשכב למרגלותיו כאשר הוא שיכור, ייתכן שהיא ידעה אודות המחזור של רות. ניתן להבין שגם בועז וגם נעמי היו בלחץ זמן, וחשבו שעכשו, ולא בזמן אחר, חייבים לטפל בעניין ולגמור אותו, כדברי נעמי: "כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (ביאור:רות ג יח).

הדחיפות נבעה מהעובדה שרות ישנה/שכבה לצידו. בועז חשש שהם קיימו יחסי מין לפני שהוא התעורר משכרונו, כמו שבכירתו של לוט עשתה לאביה, וממנה נולד מואב. לא היתה לו אפשרות לדעת, והוא לא היה יכול לשאול אותה שאלה מעליבה כזאת. ואפילו אם היא היתה עונה, זה לא אומר שהיא אמרה את האמת. בועז, חשש שהיא בהריון. שהיא תתחיל לקבל בעיות הקאה, וסחרחורת, וידעו בעיר שהיא בהריון, ואז הגואל הראשון יעשה לו צרות וילחץ עליו. בועז חשש שיתחילו לרכל עליה שהיא "הָרָה לִזְנוּנִים" (ביאור:בראשית לח כד) כפי שיהודה האשים את תמר, ומזה אבותיו נולדו. כך בועז החליט שעליו לטפל בעניין היום ולגמור לפני שכולם יתחילו לרכל.

מיד לאחר שבועז אמר לה: "בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי" (ביאור:רות ג י), הוא קורא לה בשנית "בִּתִּי". כך גם יוסף אימץ את בנימין לבן כאשר הוא אמר: "אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי" (ביאור:בראשית מג כט), ודרש שהאחים ישאירו את בנימין איתו. ניתן להבין שרות צעירה מבועז בגיל, וחלשה בעוצמה. הלב שלו התמלא באושר שהיא בחרה בו 'לטוב בעיניה', כפי שהעניק משה זכות לבת "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם [בעיניהן] תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (ביאור:במדבר לו ו). בועז רצה לקרוא לה בשם חיבה, אבל לא היה יכול לקרוא לה 'אשתי', כדי לא לקלקל לה את גאולתה. הוא לא היה יכול לקרוא לה 'יבמתי', 'אהובתי', 'כלתי' כי הוא חשש שהוא יאבד אותה לגואל הקרוב. הוא הסתפק 'בבתי'. הוא מדגיש שהוא מאמץ אותה כבת-משפחה, כבתו. המילה מראה שהוא מבטיח לשמור ולהגן עליה ועל זכויותיה, כאילו שהוא אביה. ואכן בועז מבטיח את זכיותיה של רות כאשר הוא מדגיש שהגואל לא רק יתחתן עם רות, אבל חובתו: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (ביאור:רות ד ה), וכך הגואל לא יקח את נחלת אלימלך ויתן לבניו כרצונו, אלא חייב להביא בן לרות, והבן בלבד ירש את כל נחלת אלימלך. בועז קיים את הדרישה הזאת בכתיבת מגילת רות, והנציח את שמו של אלימלך.

בועז מבקש ומזהיר אותה לא לפחד ולא לעשות רעש. הוא שמע אותה ומקבל אותה. הוא סלח לה ואוהב אותה מאוד. אבל אם היא תעשה רעש ומהומה, אנשים ישמעו והדבר יתפרסם בעיר.

בועז מבקש שהיא לא תירא בצורה נמשכת, עתידית, כל חייה, כשם שאלוהים אמר לאברם: "אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו א).

בועז אומר לרות דברי אהבה שאין כדוגמתם. היא אמרה לו: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ" (ביאור:רות ג ט) והוא עונה לה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ".
לא בטוח שהצהרתו מבטלת את הצהרתה, ולהפך. הם עכשו נאמנים ומסורים אחד לשני ביחד. כל אחד מתאמץ ורוצה לעשות כל דבר שיביא שמחה לבן/בת זוגו. אהבה מושלמת.

למעשה בועז מאשר ומקבל את פקודת אלוהים לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (ביאור:בראשית כא יב). אברהם לא גילה זאת לשרה, אבל כאן בועז הודיע לרות שהיא חופשיה לפקוד עליו כרצונה, לתמיד, והוא מתחייב לשמוע בקולה ולעשות כדבריה, בלי הגבלה של כסף, זמן, וכוח. ההצהרה הזאת אפילו תשרוד אם הגואל הראשון יקח אותה לאישה, היא תשאר בתו, תחת חסותו.

ההצהרה הזאת היתה הרבה יותר מהצהרתו של אחשורוש לאסתר: "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (ביאור:אסתר ה ו). אחשורוש יכול לעשות חלקיק קטן ממלכתו, והוא יקיים את הבטחתו - ואכן הוא נתן לאסתר את בית המן ואת היהודים, אבל זה פחות בהרבה מחצי מלכותו. כאן בועז נותן את כולו לה, כל אשר שלו שייך לה, בלי הגבלה של זמן. כל זמנו ורכושו שייכים לה. זאת היתה הצהרת נשואין ונאמנות ושבועת אלוהים תבוא במשפטים הבאים.

בועז נבהל מהצהרתו, ולכן מיד לאחר שהוא גמר לדבר הוא, בגימגום ובלבול, מבהיר את דבריו: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם ( ) גֹאֵל אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי" (ביאור:רות ג יב), כלומר - 'את שלי, ואני אהיה בעלך ואהובך, אבל בעניין הגאולה ונחלת אלימלך יש גואל קרוב ממני, ואת זה אין עדיין בכוחי לתת לך. אבל זה לא משנה, את לעולם תהיי שלי ואני שלך, אם או בלי הגאולה!'

בועז מודע שהוא בחן ועינה אותה בעבודת פרך בליקוט בשדה במשך כל תקופת הקציר. הוא מרגיש חובה להסביר לה למה הוא עשה זאת.
הוא רצה לבחון ולהראות לכל העם בעיר, ולשופטים שישבו בשער העיר, ששם היא נכנסה כל ערב עם האיפה שהיא מביאה לנעמי, שרות היא חרוצה, שאינה מתבטלת, שאינה יורדת לזנות, שהיא מפרנסת את נעמי ואת עצמה בכבוד, שהיא לא תהיה ענייה או תלויה בחסדי הציבור, שהיא נכס לעיר, שהיא מביאה כבוד לעם ישראל שהיא הצטרפה אליו, שהיא רוצה שמשפחת אלימלך לא תכחד ונחלתה תשאר לדורות, שהיא מכבדת את חוקי ישראל. בקיצור שהיא "אֵשֶׁת חַיִל".

בועז ידע שהיא מואביה, ולפי חוקי משה, המואבי הוא מתועב עד דור עשירי (ביאור:דברים כג ד). בועז לא רצה שילדיו יהיו מתועבים. הוא רצה לשנות את החוק ולהגביל אותו רק לנשואין של בת ישראל עם מואבי, אבל לא נשואין של ישראל עם מואביה. לצורך זה הוא רצה להראות שרות היא כל כך טובה שמגיע לה להחשב בת-ישראל.

בועז מלך העיר.

בועז היה יכול להגיד 'שער העיר', 'אנשי העיר', בלי להשתמש במילה "עַמִּי". בועז היה עשיר גדול בעיר בית לחם. השימוש במילה "עַמִּי" מדגיש שבועז רואה את העם כשייך לו, רכושו ואחריותו. ניתן להבין שבועז היה ראש העיר או מנהל העיר. לא ברור מה בדיוק היה היקף כוחו,

• אבל כאשר הוא פקד על עשר זקני העיר להתיצב לפניו בשער העיר, הם מיד באו, ובפקודתו ישבו (ביאור:רות ד ב). נראה כאילו שלוא הוא לא היה מורה להם לשבת, הם היו נשארים עומדים ולא היו יושבים בנוכחתו.
• כולם ידעו את החוק שקבע משה, שאסור למואבי לבוא בקהל אדוני. ברור שכך חשב דודו ולכן הדוד סרב לגאול את רות המואביה. אולם בועז מתעלם מהחוק וקובע שהחוק חל רק על מואבי, ולא על מואביה. קבל עם ועשה הוא מצהיר בפרוש: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה, אֵשֶׁת מַחְלוֹן, קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה" (ביאור:רות ד י), והקהל וזקני העיר (זקני העיר כעדים שותקים, כמו הכבשים של אברהם (ביאור:בראשית כא ל)) מקבלים ומאשרים את החלטתו: "יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ביאור:רות ד יא), וזאת בהסתמך על התקדים שרחל גם היא היתה נוכריה עובדת תרפים.