קטגוריה:יהושע ט טו

• לדף התרגום על כל הפרק •

יהושע כבש את יריחו ואת העי, ביקר בהר עיבל והר גריזים, ושב חזרה עם הצבא לגלגל. הוא לא עשה דבר, ורק ישב וחיכה.
לא נראה שהוא היה מודע שחמשת המלכים האמוריים מתכננים מלחמה (ביאור:יהושע ט ב).
כדי לדחוף אותו למלחמה אלוהים שלח את הגבעונים לכרות ברית עזרה הדדית, וכך יהושע התחיב לבוא לעזרתם כאשר חמשת המלכים רצו ללמד את הגבעונים לקח שהם בגדו בהם והצטרפו ליהושע.

בערמה, הגבעונים התחפשו לעוברי אורך מארץ רחוקה. הם הצליחו לקבל רשות להופיע לפני יהושע, נשיאי העדה, וזקני העם, ואז, כאילו ברשות, הם שלפו לחם עם נקודות עובש. העובש היה כאילו נשק מלחמה ביולוגית, כי בני ישראל, שחיו במדבר לא היו חשופים לעובש, ונכבדי ישראל נבהלו פחד מוות וחששו שהעובש הוא קטלני.

יהושע לא קרא לכהני ה', לבוא ולבדוק את הסכנה, ככתוב: "וְאֶת פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ" (ביאור:יהושע ט יד).
יהושע החליט לכרות ברית, לפני שהוא יקבל מחלה מסוכנת.

עוד לפני שהצדדים ישבו וכרתו ברית, יהושע הרים את ידו כסימן של שלום.

• יהושע וויתר ולא דרש תשובה לשאלותיו: "מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ" (ביאור:יהושע ט ח).
• יהושע לא העלה דרישה לדעת, 'מה הוא יקבל כתמורה להסכם.'
• סביר שיהושע, שהיה הזקן ביותר בקבוצה כי הוא במרגלים ולא מת במדבר, ולכן חייו היו בסכנה גדולה יותר.
• ייתכן שיהושע חשב, שאם הם מארץ רחוקה, אז אין סיכוי למלחמה, ולכן אין בעיה לכרות איתם ברית.

נראה כאילו שיהושע חייך, ואמר בליבו: 'ניצחתם!'

"לְחַיּוֹתָם" - העורך צמצם את הברית "לְחַיּוֹתָם" בלבד. כאילו שיהושע ידע שהם מאנשי כנען החייבים בחרם.

הגבעונים בקשו, "עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ, וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית" (ביאור:יהושע ט יא) שזה כלל:

• חוזה אי התקפה הדדי,
• חוזה עזרה הדדית כנגד תוקף אחר.

כיוון שכל עמי כנען היו קטנים לאומת בני ישראל, אז יהושע למעשה לא היה צריך את עזרתם הצבאית.
אולם הם סיפקו לו מידע על חמשת מלכי האמורי, ועל ההתקפה שהם עושים על אנשי גבעון, וזה איפשר ליהושע לעשות התקפת לילה, ולחסל את צבא מלכי האמורי מאחור (ביאור:יהושע י ט).

יש ברית בין אנשים שווים, ושני הצדדים הם בעלי הברית, ככתוב על אברם: "וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם" (ביאור:בראשית יד יג), כאשר מופיעה מילת ההקשר: "לָנוּ", "לָהֶם" וכדומה, כדברי הגבעונים: "כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית" (ביאור:יהושע ט ו), זאת בקשה של נשלט לשליט, ואת זה בקשו הגבעונים, ואת זה הם קיבלו מיהושע.

בהמשך יהושע מורה לקצינים את מדיניות המלחמה שאלוהים הורה לו, ואומר: "כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (ביאור:יהושע י כה). יהושע מגביל ומגדיר מתי מותר וחובה להלחם, ואז אלוהים יעזור לבני ישראל במאבקיהם:

• אם אנשים ועמים ישנאו אותכם ללא הצדקה ויסרבו להשמע לפקודות אלוהים. הם יהיו אויבים לכם הרוצים ברעתכם.
• אם האויבים יזמו את המלחמה ויתארגנו להתקפה עליכם.

ובאמת, אם בודקים את הקרבות של יהושע, רואים שהוא פעל לפי הכללים האלה, והתקיף רק את התוקפים אותו: מלך יריחו רדף אחרי המרגלים והראה את כוונתו, העי התקיפה את הצבא העולה בהר ורדפה אחריו, חמשת המלכים תקפו את הגבעונים בני בריתו, ויבין מלך חצור התארגן למלחמה נגד בני ישראל.

לכן, לפי הכלל לע"ל, יהושע לא היה רשאי לתקוף את הגבעונים, כי הם לא שונאים את בני ישראל אלא להפך, רוצים להיות עבדיהם, והם לא מתארגנים למלחמה למרות ש"כָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים" (ביאור:יהושע י ב).

"הָעֵדָה" - משורש 'יעד' או 'ועד' (נועדו, וַעֲדָה). קבוצת אנשים שנפגשו, התכנסו ופעלו ביחד, או שהיו עדים למאורע. אין הגבלה לכמות האנשים: עם, אֻכְלוּסִיָּה, צִבּוּר, קְהִלָּה, קבוצה, להקה (מילוג).

הדגש הוא על "נְשִׂיאֵי הָעֵדָה". לא נאמר שיהושע נשבע יחד איתם.
יכול להיות שזה היה מתחת לכבודו, לאחר שהם סיכנו את חייו בשגגה או איימו בכוונה על חייו.
יכול להיות, שכמלך בני ישראל, הוא לא מוכן להתחייב ולהשבע לבני אדם.

בהמשך יהושע צריך להחליט האם להפר את שבועת "נְשִׂיאֵי הָעֵדָה", כאשר הנשיאים בקשו ממנו ואמרו: "אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם, בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה, לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם" (ביאור:יהושע ט יט), לוותר ולהחיות את הגבעונים, או לפטר את נשיאי העדה מתפקידם ולפקוד להרוג את הגבעונים. יהושע זכר שנשיאי העדה כרתו את הברית, ללא ברורים, רק בגלל שהוא קיבל את הגבעונים לשלום, לכן הכל קרה באחריותו, אפילו אם הוא אישית לא נשבע - הנשיאים היו השליחים לדבר מצווה שלו.