קטגוריה:בראשית מד ט

האחים חוזרים על השגיאה שעשה יעקב כאשר הוא אמר: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה" (ביאור:בראשית לא לב), וכך הכריח את רחל לשקר לאביה ולהסתיר את התרפים. בסוף החיפוש לבן למעשה ידע איפה התרפים, אבל הוא לא רצה לגרום למותה של בתו. קיימת אפשרות שהאחים לא ידעו שרחל גנבה את התרפים, חשבו שלבן שיקר, וחשבו שזו הדרך הנכונה להראות יושר.

יוסף רצה לדחוף את האחים להרשות לעשות חיפוש בחפציהם.
והנה הם מתנדבים להרשות את החיפוש, למרות שהמשרת של יוסף לא הציג דבר כהוכחה לטענתו מלבד מעשה כשפים וניחושים.
כמובן שלא היתה להם ברירה, כי סרוב היה מתפרש כנסיון להחביא את הגנבה, ולהתחמק מאחריות.

האחים מציגים את העונש לגנב בצורה פסיבית - "וָמֵת". הם לא מודעים שהם יהרגו אותו, או שהשליט או שהוא יתאבד.
הם משאירים את העונש פתוח, כאילו שאין כוונה לבצע את זאת או להפקיר את האח.

לפי חוקי חמורבי מספר 6 - אשר גנב מארמון יומת, וכל המשתתפים או הקונים ממנו יומתו. והנה, כלי מסוים, המוכר כרכוש השליט, נעלם. האדם שהכלי ימצא ברשותו ושותפיו יומתו.

האחים רק חוזרים על החוק הידוע, אבל משנים שרק הגונב יומת. הם מפקירים את הגונב וטוענים שלאחרים אין יד ורגל, ולכן הם לא שותפים לפשע.
אולם האחים כל כך בטוחים שלא תמצא הגנבה: והם מוכנים להסכים להרוג את האח, ולהשתעבד כעבדים, ולא למות כשותפים. קשה להבין איך האחים מתחייבים להיות עבדים לשליט ולא לשוב עם האוכל למשפחתם.

האחים אפילו וויתרו על החובה של 'המוציא מחברו עליו הראיה להוכיח את הפשע', ומספיק שהכלי ימצא, זאת תהיה הוכחה של גנבה.

האחים הסכימו לחיפוש, אבל עדיין האחים יכולים, בשלב מאוחר, להלחם ולהרוג את המשרת ולברוח.

נאמר ברבים: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (ביאור:בראשית מד ז), ולא נאמר מי מהאחים אמר את זה. יהודה לא חשד שבנימין מסוגל לגנוב ולהסתיר את גנבתו, לכן הוא לא נזהר והסכים לדברי אחיו. יהודה למרות הנסיון הקודם, שכספם הושב, לא חשב לבדוק את השקים לפני שעזבו את ביתו של השליט המשונה הזה שיודע לנחש ולזהות עובדות משפחתיים.