אור החיים על בראשית מד

(א) מלא וגו' ואת גביעי וגו'. צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו. ואם לצערם - הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום.

ואולי כי נתכוין לג' דברים: הא', כדי שיכופר להם עון הגניבה שגנבוהו - היה עושה להם דברי חשד כדי שיהיה הבושת על מין העון עצמו של יוסף ויכופר עונם; והב', לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עונם; הג', לרמוז להם ענין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (מ"ג ל"ג): ״וישבו לפניו הבכור כבכורתו״ וגו', וכאלה רבות:

(ה)

הלא זה וגו'. לא הוצרך להזכירו, להיות האיש הלז הוא הנותן הגביע באמתחת בנימין, לזה לא היה צריך להזכירו ומובן אצלו הדבר שעל הגביע הוא מדבר; וכוונת דבריו הוא להודעת טעם הרגשתם בגניבה תיכף ומיד, כי זה יגיד שהדברים מעשה ידיהם אשר כוננו, לזה אמרו: הלא זה אשר ישתה אדוני בו - פירוש: בתמידות, ומצד זה הוא דבר הרגיל להשתמש בו ומזה ידעו תכף לגניבתו. ואומרו והוא נחש ינחש - בא לתת טעם לדבריו בדרך זה בפשיטות שהם גנבוהו ולא חשד בזולת, לזה אמר נחש ינחש פירוש נחש מה שלפניו ינחש מה שעתיד להיות ובו נחש וידע כי הם יגנבוהו, ואולי כי לטעם זה נתנו לב עליו אחר הליכתם:

הרעותם אשר עשיתם. קשה אחר שאמר למה שלמתם רעה תחת טובה מה מקום לומר הרעותם וגו'. הלא אין לך רעה בעולם כמשלם רעה תחת טובה. ואולי שנתכוין לסתור הוכחת ההפכיות ממה שהחזירו הכסף השכוח באמתחתם, כי זה האיש אשר אליו גלו שהשיבו עמהם כסף הנמצא אתם ואם כן יעשה ק"ו הן כסף וגו' ואיך נגנוב כמו שהשיבוהו אחר כך, לזה אמר הרעותם אשר עשיתם כי בזה סתרתם לאותה חזקה שהחזקתי אתכם בכשרות במעשה אשר עשיתם בהשבת הכסף והורעה חזקתם כי לא אנשי אמת הם ותולה אני המעשה בדרך מקרה והוא מהמקרים אשר יעשו גם הגנבים ולא ממוסר השכל. עוד ירצה באומרו הרעותם אשר עשיתם פירוש בהשבת הכסף כי באמצעות דבר זה גילו אדעתם כי מה שהחזירו הכסף זה אדרבא מהרשע עשו כן להחזיק אותם באנשים בעלי אמונה שבאמצעות זה יאמינו בהם וימצאו מקום לגנוב דברים יקרים וחשוב מכסף המושב, כי מחזיק הגביע ליקר הערך מהכסף שהשיבו עמהם:

(ז) למה ידבר וגו' כדברים וגו'. פי' מה מקום יש לו לדברים, לא מבעיא הדברים עצמם אלא אפילו הדומה להם אין ראוי לו לדבר כל דדומה לכיעור זה חלילה לעבדיך לעשות אפילו דומה לזה, והוא אומרו כדברים האלה. ואומרו הן כסף וגו' והוא כבר סתר ק"ו זה כמו שפירשתי, נתכוונו לסתור טענתו בין מה שפירשנו כי כוונתו לומר כי סתרו לחזקת השבה כי אינה לצד אמונתם אלא דבר מקרה אמרו כי הן אמת כי יהיה דבר זה דרך מקרה באיש גזלן לעשות כדברים האלה, אבל לא בסדר זה שאחר שזכה בו והוליכו למקום רחוק ימים רבים אפילו לאיש נאמן קשה הוא אצלו להשיב גזל הנאכל, ואנו השבנוהו אליך מארץ כנען אחר שזכינו בו למרחוק, מציאות זה לא ימצא אלא בבחינת הנאמן גמור. וכנגד מה שנתחכמת לומר כי למרמה נתכווננו בהשבת הכסף, הן אמת כי דבריו יוצדקו אם היה הגביע נחשב אצלם לפעולתו לנחש יהיו הדברים כטענתו אבל כפי האמת הוא אצלם כשאר כסף בעלמא כי לא ינחשו וגם לא ידעו לנחש בו ואינו אצלם אלא כשאר כסף והוא אומרו איך נגנוב וגו' כסף וגו' פי' אינו אצלינו הגביע אלא בגדר כסף. ומה שאמרו או זהב נתכוונו לומר שאינם יודעים הגביע שהוא טוען עליו אם הוא כסף או זהב וזה יגיד שאין להם ידיעה בו כל עיקר:

(ט) אשר ימצא וגו'. פירוש כמשפט בן נח שנהרג על הגניבה (סנהדרין נז) וגם אנחנו מחייבין עצמינו להיות עבדים:

(י) ויאמר גם עתה וגו'. צריך לדעת אומרו גם מה נתחדש עתה לענין הדין. ועוד קשה אומרו כדבריכם כן הוא ורואני שהוא הפך דבריהם כי הם אמרו אשר ימצא אתו ומת והוא אמר יהיה עבד. ואולי שנתכוין להשיב על מה שאמרו הן כסף אשר מצאנו וגו' ואמר גם עתה אחר שנחשדו בדבר אני מצדיק דבריכם שלא גנבתם ועומדים אתם בחזקת אמונה ראשונה אבל אינכם יכולין להצדיק כל אחד ואחד מכם כי אפשר שימצא בהם אח לא לאמונה עשה ואותו נטל הגביע ואין טענתי אלא על אחד מכם ומשפטו הוא יהיה לי עבד, והגם שחייב מיתה הדבר תלוי בידי לשעבדו עד עת אשר אחפוץ להמיתו. או ירצה שטען שאין בפיהם נכונה שאמרו ומת כי אין חיוב מיתה אלא אם יש עדות על הגניבה שראוהו שנטלו אבל מציאות זה אינו אלא אומדנא לא יתחייב אלא מדינא דמלכותא, ואומרו ואתם תהיו נקיים כי בחזקת כשרות עומדים ולא יתפשו מדין עשרה שנמצאת ביד אחד מהם הגניבה כיון שאין עדות עליהם שנועדו יחד וגנבו:

(טו) הלא ידעתם כי נחש וגו'. בזה נתכוון לסתור גם כן טענתם שיאמרו מי גילה לכם סוד זה כי אנו הגנבים זולת אם נאמר כי מעשה ידיהם המה והוא עשה הדבר, לזה אמר הלא ידעתם כי נחש וגו' ומזה ידע.

ואומרו איש אשר כמוני פי' מן הסתם כל אדם גדול כמוני ינחש לדעת נסתרות אשר יוכל השיג ואם כן יתגלה הדבר אלי והיה לכם לחוש על הדבר שלא יפלא ממני:

(טז) מה נאמר לאדוני. פי' אמירה בדרך ריצוי:

מה נדבר פירוש דיבור קושי בדרך מלחמה, מה נצטדק פי' במשפט אם נבוא לפני דיינים כי אין מפלט להם בכולן ואין זה אלא מעשה אלהים המה להפרע מהם עונם כשמצא לגבות חובו, ולצד כי העון שבידם הוא לכלם יחד הננו עבדים לאדוני וגו'.

עוד ירצה באומרו מה נצטדק כי מעתה כשנמצאת הגביע באמתחת בנימין אין עוד מקום לק"ו האמור בדבריהם הן כסף וגו', כי בנימין לא היה מהמחזירים כסף השב:

גם אנחנו. פי' הגם שלא נמצא בידינו הגניבה, ואומרו גם אשר וגו' פירוש לצד שהעון שהוכר אצלם אין בנימין בכלל העון לזה אמרו גם אשר נמצא וגו', על דרך אומרם (סנהדרין צג) שני עצים יבשים וחד רטוב וכו' וכיון שכולם נלכדו בעונם והוא היה עמהם נלכד בשחיתותם. או ירצה שלא יבין שעודם בדעת ראשון שאמרו אשר ימצא אתו ומת וגם אנחנו, לזה גמרו אומר כי אין הסכמת מות ביניהם אלא גם אשר נמצא משפט עבדות יש לו ולא משפט מות, ומטעם שאין עדים על הגניבה ויוכל לומר לא ידעתי מי שם וגו':

(יז) חלילה לי וגו'. פי' אם ה' מצא לכם עון אני לא אדון על הדבר אלא על מה שנתגלה לי מהמשפט הצדק ועל חטא זה אני שופט האיש אשר נמצא וגו' יהי' לי עבד וגו' ואתם עלו לשלום. ובזה נחה דעתי במה שרואני שדבר יהודה כדברים האלה שזה יגיד כי כלו לו דברי פיוס וקבל המשפט ואיך תוך כדי דיבור ויגש אליו ודבר דברים עתיקים, ולדברינו צדקו הדברים כי מקודם חשב כי מה' יצא הדבר כי מצא האלהים עונם וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד אמר הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ויגש אליו יהודה:

חסלת פרשת מקץ

פרשת ויגש

(יח) ויגש אליו. צל"ד צריך לדעת למה הוצרך לומר ״ויגש״ אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה. ורז"ל דרשו יעויין שם דבריהם (ב"ר פ' צ"ב) וצל"ד פשט הכתוב.

עוד לא היה צריך לומר תיבת ״אליו״ ומובן הדבר.

עוד צל"ד אומרו ״בי אדוני״, לא נודע הריצוי למה, ואם לבל יחר אפו, היה לו לאומרו סמוך ל״ואל יחר״ וגו'.

עוד צל"ד אומרו ״באזני אדוני״, ורז"ל (שם) אמרו, שיכנסו דבריו באזניו, וזה דרך דרש.

עוד צל"ד כוונת אומרו ״כי כמוך״, כי לא נודע נתינת טעם זה להיכן חוזרת, ואדרבא, לצד שהוא גדול כפרעה יקפיד על מיעוט הנהגת כבוד וגדולה.

אכן פשט הכתוב, הוא, כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם, והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך, לא יעמוד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות, וחוץ לעגול יעמוד ושם ידבר. וכמו כן היה מדַבר יהודה עד עתה ואח"כ ״ויגש אליו״, פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך. ועיין מה שכתב מהר"מ אלשקר (בתשובותיו ס' צ"ג) בשינוי תיבת לו לתיבת אליו.

וחילה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו, והוא אומרו: ״בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״ באין שומע זולתך, וזה לא יתכן אם לא באזניו, וחילה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אומרו: ״ואל יחר אפך בעבדך״, פירוש, כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדולה זה לזה לא עבד לאדונו, והוא אומרו ״בעבדך״, וטעם הדבר: ״כי כמוך כפרעה״, פירוש, על דרך מעשה שהובא בגמרא (עבודה זרה דף י:) של קטיעא בר שלום שאמרו לו: נצחת למלכא וכל דנצח למלכא וכו'. ע"כ.

לזה, אם היה נוצח יהודה ליוסף בפני השומעים יכנס בסכנת מות מדין נוצח למלך, ולבל יטעון כי המלך הוא פרעה לזה אמר ״כי כמוך כפרעה״ ודינם שוה, אשר ע"כ מבקש על נפשו לדבר באזנו ובזה הגם שינצחהו בטענות אין בזוי למלך ולא יכנס בדין נוצח למלך שחייב כיון שהוא בינו לבין המלך.

עוד ירצה כי כמוך וגו' ע"ד אומרו (משלי, כא): ״לב מלך ביד ה׳״, ואם ידבר בדרך שתשַמע מִלתו לכל הנמצאים שם, יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך, ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה' בלבו ויעוותו יועציו את לבו, לזה אל יחר אפו על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך.

גם בזה הגיד לו כי הוא איש חסד, ודוקא רואי פניו נכנסו בחשד דבר תקלה ב"מ:

ובדרך דרש יתבאר אומרו ״ויגש אליו״, על דרך אומרו (משלי, כז): ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי ע״ז, כי (תהלים, קכה) ״לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״, וממזג נפשם לשנוא אשר בשר חמורים בשרם.

לזה הוצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו ולהשיבו בתוואני דליביה.

עוד ירצה, כי לא נגש יהודה לדבר אלא לְמה ש״אליו״, פירוש, לְמה שהבינו כי הגזירה לא מאת ה' באה כמו שפירשתי בפרשה הקודמת בפסוק (י"ז) חלילה, וכיון שאין הענין בא אלא מיוסף ואליו הם הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות לזה ויגש.

עוד ירצה לומר כי לטובתו של יוסף הוא נגש כי בכל פרטי הנאות אשר יעשה העבד יהודה יעשה יותר מבנימין והוא אומרו ויגש אליו פירוש לטעון טענה שהיא לטובת המלך והוא (ל"ג) ישב נא וגו'.

עוד ירצה באומרו אליו לבל יאמר האומר איך סותר יהודה דברי עצמו הננו עבדים גם אנחנו, (ט"ז) לזה אמר כי מה שנגש לדבר דברים האמורים בענין ישב נא עבדך וגו' והנער יעל עם אחיו הוא אליו פירוש לדברי יוסף הוא שמצא ליכנס לדבר כדברים האלה שאמר חלילה וגו' אבל למה שאמר יהודה אין מענה בלשונו לדבר מה שאמר בענין:

ואומרו ״בי אדני״, נתכוין לג' דברים:

הא', לבל יאמר אליו יוסף למה ידבר הוא לבד מכולם, ומה גם במה שקדם, שהכיר יוסף כי ראובן הבכור דכתיב (מ"ג ל"ג): ״וישבו לפניו הבכור״ וגו', ואם כן, יאמר: למה ידבר כל כך הוא ולא אחיו, לזה אמר: בי נוגע הדבר, כמו שביאר לו לבסוף. ולהיות שחש לו להתכעס קודם הגעת הדבר אליו, לזה קדם תכף והודיעו, והוא אומרו: בי נוגע הדבר, אדוני.

והב', שנתכוין לטעון טענה הנשמעת להציל בנימין, והוא: ״בי אדוני״, פירוש, אני גנבתי הגביע והנחתיו באמתחת בנימין, ומעתה שורת הדין תתן כי הוא ילכד, כי בנימין מכחיש ויהודה מודה, הוא יהיה עבד,

הג', רַמז הכתוב כי השררה אליו היא נתונה. וזה שיעור הדברים: בי תלוי כינוי תיבת ״אדוני״ כי הוא המלך, ואומרו ״ידבר נא״, פירוש, ידבר עתה בכינוי עבדות לפי שעה, אבל אין הדבר עומד כן, כי יהודה הוא המלך וכסאו יכון עולם.

עוד ירמוז הכתוב באומרו ״בי אדוני״, פירוש, באמצעותי השגת זה כי הוא הסובב ליוסף אדנות, שאמר (ל"ז כ"ז): ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״, שמזה נתגלגל הדבר והשיג יוסף האדנות:

(יט) אדוני שאל וגו' לאמר. טעם הצעת הדברים, לומר, כי לצד ההכרח לקחו בנימין מאת אביו, ואם לא יראהו עמהם - ימות אביו מדאגתו.

והתחיל לומר: ״אדני שאל את עבדיו״, פירוש, לא היתה שאלת אדם לכיוצא בו שיוכל למנוע התשובה ממנו, אלא כי היתה מאת אדוני לעבדיו, וכיון שכן, בהכרח לאמר לך אמיתתן של דברים.

עוד ירצה באומרו ״לאמר״, כי מלבד השאלה עשית לנו דבר המחייב אותנו לאמר לך בלא העלמה, כי עשה אותם כמרגלים והוצרכו לאמת דבריהם כמשפט בדיקת האנשים הנחשדים ברוגל שנבדקים בכל הפרטים הגם שאינן נוגעים בענין הריגול,ואם העלם יעלימו דבר ינתנו בקולר, לזה הכריחם לאמר.

(כא) ותאמר אל עבדיך הורידוהו. פירוש, לא הספיק לך לאמת הדבר בדברינו או על ידי בירור אחר, זולת להורידו אליך ותוסף לחזק עלינו לבל נראה פניך זולתו, והודענו הדבר לאבינו ולא הועיל לשלוח אותו ״עד אשר כלתה התבואה״ וגו', והוצרכנו להורידו:

(כח) אך טרוף וגו'. רַמז באומרו ״אך״ כי מעט ״טרוף טורף״, כי אינו לא בצרת עבדות ולא בצרת משמר, ולזה גמר אומר: ״ולא ראיתיו עד הנה״, הרי זה מגיד כי ישנו בנמצא אלא שעדיין לא ראהו עד עתה.

עוד ירצה באומרו ״אך טרוף״ וגו', פירוש, ״אך״ מיעוט דוקא בטריפות, אבל במה שאמר (שם ל"ג) חיה רעה אכלתהו שאמרו ז"ל (ב"ר פפ"ד) שנתכוין אל אשת פוטיפר בזה אין מיעוט כי כבר בעונות היה מה שהיה שגרמה לו לאבד י' בנים שעתיד היה להעמיד י"ב שבטים כאומרם ז"ל (סוטה דף לו:), ובאמצעות הרשעה נשרו ממנו י' טיפות ולא יצאו ממנו אלא ב':

(לג) ישב נא עבדך. והגם שאמר (מ"ג ט') ״והצגתיו לפניך״, שלוחו של אדם כמותו:

(לד) כי איך אעלה וגו'. פירוש, בלא טעם האמור שאמר ״וחטאתי וגו' איך אעלה וגו'״.

ועוד, אולי שנותן טעם לְמה שאמר בתחלה (ט"ז): הננו עבדים גם אנחנו וגו׳ כי איך אעלה וגו' פן אראה ברע, וכשלא יעלו כולן לא יראה וגו'.

עוד יכוין, להשיב לטענת אשה חכמה ששלח יואב לדוד (ש"ב, יד) כי קמה המשפחה להרוג את מכֵה אחיו ותמיתהו בנפש אחיו וגו',

והנה הוא הנדון שלפנינו, כי כשיגיד יהודה לאביו כי אנוס הוא ואינו יכול להציל בנימין מיד המלך, פשיטא שלא יתאכזר יעקב וישכל גם שניהם יהודה ובנימין ויתיר לנידויו של יהודה,

לזה אמר טענה שנית ״כי איך אעלה״ וגו', כי חושש לסכנת מות אביו: