קטגוריה:במדבר כב ו
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר
המהדורה המנוקדת: וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר.
פרשני המקרא
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּכְעַן אֵיתַא כְעַן לוּט לִי יָת עַמָּא הָדֵין אֲרֵי תַּקִּיף הוּא מִנִּי מָאִם אִכּוֹל לְאָגָחָא בֵיהּ קְרָב וַאֲתָרְכִנֵּיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יָדַעְנָא יָת דִּתְבָּרֵיךְ מְבָרַךְ וְדִתְלוּט לִיט׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּכְדוּן אִיתָא בְּבָעוּ לוֹט בְּגִינִי יַת עַמָא הָדֵין אֲרוּם תַּקִיף הוּא מִנִי לְוַואי אֵיכוֹל לְאַזְעוֹרֵיהּ וְאִתְרְכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרוּם יַדְעִית יַת דִי תְבוֹרָךְ מְבוֹרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט יֵילוּט: |
רש"י
"כי ידעתי וגו'" - ע"י מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב
מפרשי רש"י
[יד] לשון משנה הוא וכו'. גם לפי פירוש זה הוא לשון הכאה, אלא שהוא מלשון כבד מן הדגושים, והוא מקור, והנו"ן שורש (כ"ה ברא"ם). אך רש"י סובר שאין זה כן, כי אותם הבאים בנו"ן הם מגזירת השלמים, ואינם דומים כלל לחסרים, כמו שכתב רש"י בפרשת שמות (שמות ג', כ"ב) אצל "ונצלתם את מצרים", ושם התבאר. ולפיכך כתב שהוא לשון משנה 'מנכה לו מן הדמים' (ר' ב"מ קה ע"ב), משמע כי אין זה מלשון הכאה, בעבור שהוא בתוספת נו"ן, והוא סובר שהוא מן השלמים:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי יָדַעְתִּי וְגוֹמֵר – עַל יְדֵי מִלְחֶמֶת סִיחוֹן, שֶׁעֲזַרְתּוֹ לְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (שם).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" נכה בו" אני במלחמה ואתה בקללה:
" אשר תברך מבורך" הנה כחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח או שיוכל להתיצב מנגד אבל אמר ידעתי את אשר תברך מבורך לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
שעושה ע"י הקללה שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל, רק את דבור הקללה בלבד אעפ"י שאינו עושה שום רושם בקללתו, וע"כ הקללות היוצאים מאת ה' יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה' רק פעם א' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אבל אשר יהי' מאדם אל האלהים לא בא לשון ארור בשום פעם, רק בא כי יקלל אלהיו, ויקוב את השם ויקלל, כי א"א שהאדם יפעל איזה רושם בקללתו למעלה. וההבדל שבין מקלל ובין נוקב, שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה כמו והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב), והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל, כי פעל נקב מציין שמפרש דבורו בין לטוב בין לרע, כמו נקבה שכרך עלי, אשר נקבו בשמות, וכשבא על הקללה מציין שמפרש את קללתו בכל פרטיו ובפרהסיא. והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכוחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשות טלסמאות להוריד השפע מעליונים לטוב או לרעה על התחתונים, וז"ש שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה וכמ"ש הרי"א, ודעת הראב"ע שלא היה יכול לפעול מאומה רק שהיה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אתו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים שבעבור קללתו באה הרעה, ומבואר שבלק וכל האומות האמינו אז כי יש בכחו להרע בקללתו, שזה נקרא אירור כי מחסר ומגרע את המקולל, וכבר באר שבלק לא יכול לצאת למלחמה על ישראל מפני שני דברים: [א] מפני שראה גבורת ישראל בכבשם את האמורי, [ב] מפני שנפל על עם מואב פחד ורעד כמ"ש ויגר מואב ולא היה אפשר להוציאם למלחמה כלל באשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם והיה צריך: [א] שבלעם יפעל בקללתו שיהיה מארה וחסרון בכח ישראל, וזה נקרא אירור, [ב] שיחזק את ידי מואב ויוציא מלבם את הפחד שנפל עליהם כדי שימצאו אומץ בלבבם לצאת להלחם, וזה יהיה ע"י קבה שהוא פרישת הקללה ופרסומה אם יקלל אותם במעמד כל שרי מואב ואנשי המלחמה שכלם האמינו שקללתו עושה רושם ומארה ומחליש כח המקולל, יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם, ואז אף אם באמת לא יעשה רושם בקללתו ירויח עכ"פ שיתחזקו ידי גבורי מואב, אולם בלק העלים מבלעם פרט זה שנפל פחד על עם מואב עד שיראים לצאת למלחמה כלל, כי הוא העלים מבלעם שהם העם הנודע למשגב שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה ושמם נודע בכל העולם עד שכל העמים נפל עליהם אימתה ופחד וגם לא הזכיר לו מה שכבשו את סיחון רק אמר הנה עם יצא ממצרים שיצא עתה עם בלתי נודע, ושמואב מוכן לצאת למלחמה נגדו בלי פחד כלל, ולכן לא אמר אולי אוכל להלחם בו, כי זאת לא הודיע שאינו יכול להלחם כלל כי באשר אילי מואב יאחזמו רעד, רק אמר אולי אוכל נכה בו שההכאה הוא אחרי המלחמה שאחר כי עצום הוא ממני רוצה שבלעם יארר ויגרע כח גבורתם עד שהוא ועמו יכו בו עד שיגרש אותו מכלל הארץ ההיא, ולכן אמר לכה ארה לי ולא אמר קבה, כי העקר הוא מה שיפעול בקללתו להחליש כח ישראל שיוכל להכות בם, ועז"א כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר וע"כ אני רוצה שתאור אותם דוקא
להחליש כחם העצום ממני:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אלא ודאי שארה קשה מן קבה, ולשון נכה קשה מן לשון להלחם, ולשון ואגרשנו מן הארץ קשה מן וגרשתיו, כי לשון קבה אינו לשון קללה שהרי נאמר (בראשית ל, כח) נקבה עלי שכרך, אלא שהוא נוקב ומפרש, או שהוא עושה בהם חור קטן מלשון ויקוב חור בדלתו (מלכים ב יב, י) אבל ארה קשה כי בו קללה בו נידוי. (שבועות לו, א) וכן להלחם אינו כל כך רע בהחלט כי יש לוחם כדי להציל את עצמו לבד אבל נכה הוא מכה ממש, וכן וגרשתיו משמע לגרשו רק מעליו לבד אבל ואגרשנו מן הארץ משמע מכל העולם, ובזה יתורץ הכל כי בלק לא ידע שאלהיהם אוהב להם כל כך על כן פער פיו לבלי חק ושאל ארה לי את העם הזה, אולי אוכל נכה בו, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו כלה כליל כולם אגרש מן העולם. ובלעם ידע שאלהיהם אוהב להם ופשיטא שמן השמים יעכבוהו ולא יעלה בידו לא זה ולא זה, ע"כ אמר לפני הקב"ה שבלק אינו שואל כי אם לדחותם מעליו כי אם יבאו להלחם בו אז יעברו בלא תצר את מואב ודין הוא שתחול קצת קללה לקוב חור בדלתו לחסר מהם מעט, לכך אמר כי בלק שלח אליו קבה לי אותו, אולי אוכל להלחם בו, וגרשתיו.
והשיב לו הקב"ה לא תאור את העם כי ברוך הוא, רצה לומר כל כך הם מבורכים ודבקה בהם הברכה עד שאין מקום לחול אפילו לארירה הגדולה וק"ו קבה הקטנה שאין בו כח לחול כנגד חוזק הברכות. וכאשר ראה בלק שלא נעתר לו אל השאלה הגדולה ומן השמים יעכבוהו מלילך עמו, חזר אל הקטנה ואמר לפחות לכה קבה לי כי לא ידע מה שאמר ה' לבלעם כי ברוך הוא, כי לא הגיד בלעם לשלוחיו רק כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, וחשב שמא בעבור זה יעכבוהו כי הקשיתי לשאול לכך שאל הקטנה, והשיב לו בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. לא קבה הקטנה ולא ארה הגדולה והיה לו להקדים גדולה לקטנה בדרך לא זו אף זו, אלא כדי לידוק מזה דווקא לפי שלא אוכל לעשות הא אם היה הדבר ביכלתי הייתי עושה לא זו קטנה אלא אפילו גדולה, ולזה הראה כי כל מזימות לבבו להרע.
וזה ביאור הפסוק ועתה לכה וגו', במלת ועתה רצה לנסותו אם יש בידו לאור כל זמן שירצה, שאם ידחהו ויאמר שאני צריך להמתין עד העת שהקב"ה כועס בה אין בו ממש כי שמא לא יכעוס כל הימים הללו וכמ"ש מה אזעום לא זעם ה', ע"כ אמר ארה לי לרצוני לזמן שאבחר אני, או ארה אותם שיהיו לי מסורים בידי, או לי שלא ידע הדבר שום אדם כ"א אני, אולי אוכל שהעולם יחשבו שאני אוכל ובאמת נכה בו שנינו אני ואתה ואחר ההכאה אגרשנו אני לבדי, ואמר לשון אולי על עצמו כי אני ספק אם אוכל, אבל אתה ודאי כי בצירופך ודאי נכה לכך לא אמר אולי נוכל נכה בו. כי ידעתי את אשר תברך מבורך, לא אמר יבורך כדרך שאמר יואר לפי שאמר לו דווקא בקללות יש לך כח ולא בברכות כי את אשר תברך כבר הוא מבורך ואתה רואה זה באצטגנינות שלו ואתה מברכו כדי לתלות בך. דאל"כ כשעזרת את סיחון היית מקלל למואב ולמה לא ברכת לסיחון אלא ודאי שאין לך כח בברכות כ"א בקללות לבלע ולהשחית כהוראת שם בלעם, על כן אני מבקש ממך קללה ולא ברכה שתברכני.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
גם נתכוון לומר כנגד הבינונים - נכה בו, וכנגד הצדיקים - ואגרשנו:
ובדרך רמז, פיו הכשילו במאמר ארה לי לארר את בלק, וכן היה שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו; גם היה סבה שישוב בלק למִדְין, ושם נפל בחרב, דכתיב (לא ח): ״ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור״ וגו', וזולת הליכת בלעם - שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים - היה נשאר שם בלק ולא היה חוזר למדין, ולא היה נהרג, הרי נתקיים שהלך לארוֹתוֹ לבלק - לקיים מה שנאמר (תהלים, לז): ״חרבם תבא בלבם״:
כי ידעתי את וגו'. יתבאר על פי דבריהם (מ"ר כאן), שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך - לזה אמר: כי ידעתי את אשר תברך, מבורך, שהרי נתקיימה בו ברכתו; ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד, לפי שהוא ניסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה, ואשר יאור זה ידוע ממה שקלל מואב לסיחון,
ויש להעיר בענין זה: בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם - יש ב' טעמים בדבר: א', להיותו רע עין, וה-ב', שהיה יודע ״רגע באפו״, כמאמרם ז"ל (ברכות דף ז.), והיה מקלל ברגע הזעם, אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו:
ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור, אלא שהרשע היה מערים - כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה, היה עושה שמברכו, וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה, ולא כן הוא, אלא מזלו גרם; וכמו כן עשה לבלק, שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב, וברכו בדבר עצמו - לרמותו - כי הוא הסובב:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ארה לי. פיו הכשילו שלבסוף קלל אותו:
מבורך. ג' אשר תברך מבורך ואידך יהי שם ה' מבורך ואידך באיוב מלמד שהיה יודע לכוין השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה והיה מקלל ומברך בה' וזהו יהי שם ה' מב ורך:
תאור. ג' ואשר תאור. לא תאור את העם. ונשיא בעמך לא תאור. ודרשינן מיניה בסנהדרין הוא הדין לכל אדם ע"כ לא תאור שאסור לקלל כל אדם:
ואשר תאר יואר. בגימטריא שקיללתה את מואב:
ראו גם
ויקי על הפסוק
- דף מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מקראות גדולות על הפסוק
- כתבו את ביאור ויקי על הפסוק!
- דפים באתר ויקיטקסט המקשרים לפסוק
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "במדבר כב ו"
קטגוריה זו מכילה את 6 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 6 דפים.