אור החיים על במדבר כב




פרשת בלק

(א - ב) וירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין תלה הראיה בבלק ולא בבעלי המגור שהם מואב. ב'. למה לא פחדו אלא מואב ולא מדין, ומה גם שהמדינים להם יאות הפחד כי המה אבדו ולא מואב ומזלייהו יחזה את אשר יקרה להם. ונראה על פי דבריהם (במד"ר פ"כ) שאמרו שבלק מנסיכי מדין היה אלא שמחמת פחד ישראל עשאוהו מואב מלך עליהם, מעתה במאמר וירא בלק גילה הפסוק פחד ומורא מדין כי אז באותו מצב היה גדול נסיכם של מדין, והגם שלא הזכיר בפירוש המורא מובן הוא בזכרון מעשה ישראל לאמורי שהם תוקף כל יושבי הארץ, והזכיר אחר כך מגור מואב גם כן דכתיב ויגר מואב, ומאמצעות ב' מוראים עשו שלום ביניהם ויאמר מואב לזקני וגו', וכן אמרו ז"ל (שם) וזה לשונם והלא המואבים נלחמים עם המדינים דכתיב המכה את מדין בשדה מואב ושנאה היה ביניהם מעולם משל לב' כלבים וכו' עד כאן, הרי ששניהם פחדו, וטעם הכנעתם של מואב שקבלו מנסיכי מדין למלך עליהם ולא להפך מפני שמואב היו צריכין לעצתן לפי שנתגדל משה ביניהם כאומרם ז"ל (שם) ולזה נכנעו להם והמליכו נסיכם:

עוד נראה בהעיר עוד למה אמר לשון ראיה ולא לשון שמיעה, והגם שרז"ל אמרו (מכילתא) וזה לשונם יש ראיה שהיא שמיעה כגון וכל העם רואים את הקולות עד כאן, הלא במקום אחר (מכילתא) מצינו שדרשו שהיו רואים הקולות ממש. עוד למה הוצרך להזכיר שם אביו בן צפור, עוד למה דקדק לומר ב' רבויים את כל. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ויגר מואב וגו', ויקץ וגו' עוד למה פעם קראם העם ופעם קראם בני ישראל. אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוהר כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אומרו וירא בלק ובמה ראה בצפור, והוא אומרו בן צפור פירוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור, ואמר תיבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הוצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול:

ואפשר שכוונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז בריבוי כל לגופה שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, וריבוי את רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתיבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין, ואפשר שראה גם כן כי מואב מובטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכישוף יגיד העתיד אם רע אם טוב, ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו, וכוונת הסיפור בדבר זה הוא להקדים הסיבות שסבבו מעשה קריאת בלעם והנמשך ממנו בעונות לישראל, שראיית בלק היתה סיבה אחת לנסבב כאשר אבאר, ואמר עוד ויגר מואב אינה הודעת הנמשך משמיעת בלק אלא הודעת סיבה אחרת למאורע הנמשך שנכנס בלב מואב מגור:

ודקדק לומר מפני העם פירוש לצד היותם רבים ותקיפים כאומרו כי רב הוא, והוסיף לומר ויקץ וגו' נתכוון לומר שהגם שנכנס בלבם המגור עם כל זה היו מוצאים תרופה לדבר בדרך טבע שישכרו עמים רבים וחזקים כנגדם אלא צרתם צרה לצד היותם בני ישראל שאין נצחונם כפי הטבע אלא בנס ופלא, והוא אומרו ויקוצו מפני בני ישראל פירוש היותם בני ישראל ובאמצעות כל זה השלימו מואב עם מדין ומלך בלק עליהם ושלחו אחר בלעם והיו תוצאותיו חצר מות, ובהעדר אחת מכל הסיבות הנזכרות לא היו שולחים אחר בלעם ולא היה דבר, שאם לא היה ראיית בלק בנסתרות לא היה משיג לדעת את אשר תקראנה אותו ואת עמו במדין ולא היה מתרצה להשלים עם מואב להתחבר עמהם לבא כנגד ישראל, והגם שהיה שולח אחר בלעם והוא במקומו במדין, לא היה נסבב דבר בהפקרת הנשים שהפקירו המואבים כי מדין לא היו מובטחים ביציאתם לישראל כי אם המואבים לפי שאמר להם בנבואתו כי לא ירעו ולא ישחיתו להם אלא באחרית הימים דכתיב (כד יד) את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, ומזה הובטחו לשלוח בנותיהם למחנה העברים ולהתגר עמהם (סנהדרין קו א) כי שלמים הם עמהם, מה שאין כן מדין שלא מצינו שהפקירו מהם אלא מדינית אחת שאמרו ז"ל (מ"ר כאן) שהיא בתו של בלק כי הוא זה הנקרא צור, גם אם לא היה מוראם של מואב מהעם גם שקצו מפני בני ישראל כמו שפירשנו טעם הכפל וכו' לא היו משלימין עם מדין ולהמליך עליהם נסיכם, לזה הקדים ה' הסיבה ואמר וירא בלק וגו' ויגר וגו' ויקץ וגו' וזה היה סיבת ויאמר מואב וגו' וישלח מלאכים וגו' והיה מה שהיה:

(ד) ילחכו וגו' את כל סביבותינו. אולי שלא רצו להראות כל כך מורך הלבב שהם יראים מהם אלא שהם חסים על הסביבות, ואמרו לשון רבים לכלול אותם עמהם, ואומרו ובלק בן צפור הם דברי הכתוב, או אפשר שהם דבריהם שאמרו כי דבר זה נוגע גם למדין להיות שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ואם כן החרפה נוגעת למדין לצד נסיכם, ודקדק לומר בעת ההוא לומר לא לפניו ולא לאחריו, כי אחר שבא בלעם והודיע להם כי לא ירעו ולא ישחיתו למואב שלחו את בלק ולא היה עוד מלך עליהם, וזה לך האות שנמצא את נסיכי מדין ונהרג עמהם:


(ה) וישלח וגו' אל בלעם וגו'. הוצרך להזכיר שם אביו בן בעור, גם להזכיר מקומו פתורה אשר וגו' ארץ בני עמו, להודיעך הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זה כדי שיבא לידי גמר תכף ומיד, לזה פירש לשלוחים ואמר בן בעור לבל יתחלף בלעם בבלעם, וכדי שלא יתעכבו לחזר אחריו ציין להם מקומו ואמר פתורה, ולחשש מקום אחר ששמו פתורה אמר על הנהר, והודיעם עוד כי הארץ ההיא היא ארץ בני עמו וכלם ידעו אותו גם ידעו דרך הלך בו, כי לפעמים לא ימצא האיש בביתו והם יודיעום מקום אשר ימצאוהו שם:

לקרוא לו. נתחכם בתחילת מאמר השליחות לומר כי מה ששולח אחריו הוא להנאת עצמו של בלעם כי הוא רוצה לעשות עמו טובה, והכוונה בזה לרוץ אחר הנאתו בלא עיכוב:

הנה עם יצא וגו'. צריך לדעת אומרו הנה. גם אומרו יצא וכי לא ידוע הוא לכל העולם שיצאו ישראל ומה גם לבלעם שהוצרך להודיעו, גם אומר הנה כסה שהיה לו לומר ויכס וגו'. ויתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"א) שאמרו ג' יועצים היו לפרעה כשאמר על ישראל הבה נתחכמה לו ואחד מהם הוא בלעם והוא אשר יעץ עליהם רעה ובכשפיו העמיד כישוף לבל יוכל עבד לברוח ממצרים והיה מובטח כי לעולם לא יצא עם ישראל ממצרים, ולזה שלח לומר לו הנה עם יצא ממצרים פירוש הפך הידוע ובטל כח הכשפים, ואפשר כי בלעם היה מבטיח את בלק שלא יצאו ישראל משם עולמית ולזה אמר לו הנה יצא, ואומרו הנה כסה את עין הארץ נתכוון גם כן נגד מה שיעץ עליהם במועצותיו הרעים למען ענותו למעטם, גם להרוג זכוריהם ולשחת הבנים הנה הוא הפך הדברים שלא בלבד שלא נתמעט אלא אדרבא נתרבה עד למאד, והוא אומרו הנה כסה את עין הארץ:

ואומרו והוא יושב ממולי. נתכוין בזה לומר שניכר מתוך מעשיו שמשים פניו למולי להורישני, ותמצא שאמרו רז"ל (מ"ר כאן) שישראל היו מראים עצמן מזויינים בכלי זיין נגד מואב מטעם חציפות הרשום בשם כידוע, ומזה הרגיש כי כונתם להרע להם. וטעמו של בלק ששלח דברים אלו בשליחות לבלעם, לצד שחש שיאמר בלעם למה לי ללכת שמה ויכול אני לעשות המעשים שיש בידי לעשות במקום שהיה בו, גם חשש בלק שירגיש בלעם בכשפיו לדעת כי לא ירעו ולא ישחיתו בגבול מואב ולא ירצה לבא ומשם ישלח לומר להם כי העם לא יצורו אותם ולא יתגרו בם, לזה הקדים בתחילת השליחות ואמר הנה עם וגו' הנה כסה וגו' לומר שאין לסמוך בענייני עם זה על אשר יגידו עליהם הכשפים שהרי אמרת לא יצא ויצא, ועצה עליהם גם כן לא תעמוד כמו שלא עמדה עצתך להמעיטם שהנה כסה וגו', ולומר לי שלא יתגרו מלחמה במואב והנני רואה שהוא נגד זה שהנה הוא יושב ממולי, לזה לא תסמוך על מה שתשכיל בידיעתך ובא תבא:


(ו) ועתה לכה נא וגו'. אמר ועתה שלא יעכב אפילו שיעור שעה אחת כי כל שעה הם בסכנה מצדם, ואומרו נא לשון בקשה וסמך הבקשה לעיקר הפעולה שהיא ארה לי וגו' ודקדק לומר תיבת לי שתהיה הארירה בהם לי לצורכי, והכוונה בזה שלא תתעכב הארירה עד אחר שיעשו נקמה בהם ומה שהיה כבר היה אלא שתעשה הפעולה תכף ומיד שבזה תהיה הצלת מואב מהם, ורמז עוד במאמר לי לפי שקדם בלעם וברך את בלק כאומרם ז"ל (שם) לזה אמר ארה לי פירוש אפילו לי שכבר אני מבורך לא יועיל זה וצריך לארר אותם, ואם תאמר אינו צריך שכבר אתה מבורך, לזה אמר כי עצום הוא ממני כאן כלל ב' דברים, אחד ענין החוזק הטבעי, ואחד ענין הברכה כי עם זה ברכתו עצומה מברכתי, ואומרו אולי נכה בו פירוש ואחר כל זה עודני בגדר הספק אולי, וגם גדר ספק זה לא לאבדו אלא להכות בו לגרשו מעלי. גם נתכוון לומר כנגד הבינונים נכה בו, וכנגד הצדיקים ואגרשנו:

ובדרך רמז פיו הכשילו במאמר ארה לי לארר את בלק, וכן היה שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו, גם היה סבה שישוב בלק למדין ושם נפל בחרב דכתיב (לא ח) ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור וגו', וזולת הליכת בלעם שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל ולא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים היה נשאר שם בלק ולא היה חוזר למדין ולא היה נהרג, הרי נתקיים שהלך לארותו לבלק לקיים מה שנאמר (תהלים לז) חרבם תבא בלבם:

כי ידעתי את וגו'. יתבאר על פי דבריהם (מ"ר כאן) שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך, לזה אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך שהרי נתקיימה בו ברכתו, ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד לפי שהוא ניסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה, ואשר יאור זה ידוע ממה שקלל מואב לסיחון, ויש להעיר בענין זה בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם יש ב' טעמים בדבר, א' להיותו רע עין, והב' שהיה יודע רגע באפו כמאמרם ז"ל (ברכות ז א) והיה מקלל ברגע הזעם, אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו:

ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור אלא שהרשע היה מערים כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה היה עושה שמברכו וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה ולא כן הוא אלא מזלו גרם, וכמו כן עשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב וברכו בדבר עצמו לרמותו כי הוא הסובב:


(ח) לינו פה. דקדק לומר תיבת פה, אולי שנתכוון לומר להם שילינו אתו במלונו, וגמר אומר הטעם והשיבותי וגו' כאשר ידבר וגו', דקדק לומר כאשר ולא אמר אשר ידבר וגו' נתכוון לומר טעם שאומר להם לינו פה עמו כדי שתכף ומיד כאשר ידבר ה' אליו ישיבם דבר מה שלא יהיה כן כשיהיו חוץ למלונו, ואמר הלילה אולי שאמר כן לצד צרות עינו שלא נתן להם אכסניא אלא ללילה אחת:


(ט) מי האנשים וגו'. צריך לדעת למה שאל אותו ה' הממנו יבצר כל דבר, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת עמך ולא הספיק במאמר האלה, עוד צריך לדעת תשובת בלעם שאמר בלק בן צפור וגו' וכי שאלתו יתברך היתה מי שלחם שאלתו היתה מי הם, ורז"ל הרגישו בדקדוק זה ואמרו (ילקוט) וזה לשונם מי האנשים וגו' אמר אותו רשע איני יודע בהם אלא בלק בן צפור שלח אלי עד כאן, פירוש מתוך הדברים שאמר בלק וגו' שלח וגו' מובן שנתכוון לומר איני יודע וגו' אלא בלק שלח וגו'. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לו מלך מואב ולא הספיק בזכרון שמו, ונראה שכוונת מאמר ה' היא על פי מה שפירשנו בפסוק לינו פה שילינו עמו בחדרו המיוחד לו, לזה בא מאמרו יתברך ואמר לו מי וגו' לשון השפלה על דרך אומרו (שמות ג) מי אנכי וגו', כמו כן אומרו מי האנשים האלה שהכנסת אותם למקום זה עמך בחדר המיוחד לך לדבר עמך מלאך האלהים, כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות כיון שהוא נביא עליהם, וכמו שמצינו (מד"ר פ"כ) שהרג את האתון משום כבודו של בלעם, ועיין בפסוק שאחר זה ויאמר אלהים, והבין בלעם דבריו ואמר טעם שעשה להם כבוד זה הוא לפי שהם שלוחי מלך, והוא אומרו בלק בן צפור פירוש הידוע לנסיך מדין ועוד לו שהוא מלך למואב שלח אלי פירוש האנשים האלה ובשביל כבוד המלכות עשיתי אותם עמי, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:

עוד ירצה באומרו מלך מואב כי אומה זו לא ניתנה לישראל, ונתחכם במאמר זה כדי שיתרצה ה' לשולחו ולא יעכב על ידו, ולזה לא יעכב על ידו בהליכתו עם שלוחיו:


(יא) הנה העם וגו'. צריך לדעת למה שינה מדברי בלק כי בלק אמר הנה עם יצא והוא אמר הנה העם היוצא, ובלק אמר הנה כסה והוא אמר ויכס, בלק אמר ועתה והוא אמר עתה, בלק אמר ארה והוא אמר קבה, בלק אמר נכה בו והוא אמר להלחם בו, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (מ"ר כאן) שאמרו שבלעם טעה בדעתו כי יש דבר נעלם מה' ח"ו וטעה ממאמר מי האנשים וגו', והגם שפירשנו בו דרך אחר ע' פנים לתורה, וכיון שעינו הטעתו בזה חשב לשנות דברי בלק לפי שנשמע מהם שנאתו של בלעם וכמו שפירשתי במאמר הנה עם יצא, וחש בלעם להיות בעיני ה' שהוא שונא לישראל כי כבר נתפרסם לכל כי עם בני ישראל הם אהובי המקום ומעשה מצרים יוכיח, לזה שינה ואמר הנה העם היוצא ממצרים כידוע כי יציאת מצרים מפורסמת לכל העולם היתה, ולשון זה אין נשמע בו מה שפירש במאמר הנה עם יצא שזה יגיד אויבות בלעם, גם אמר ויכס וגו' ולא אמר הנה כסה מהטעם עצמו להסתיר הדברים הנשמע מהם היותו שונא כנזכר, לזה לא אמר הנה שיורה הודעת הפך מה שהיה ברצונם וידיעתם בישראל מעצתו כמו שפירשתי, ואומרו ויכס פירוש שמודיעו טעם הפחד שבא לו ממנו כי רב הוא:

ואומרו עתה לכה קבה פירוש נתכוון לבא בטענה שהדין עם בלק בדבר זה שהגם שהקב"ה נתן לישראל עמון ומואב עדיין לא הגיע זמן הנתינה והדין עמו להלחם בו ולגרשו, והוא אומרו עתה פירוש בזמן זה קבה לי להלחם בו לגרשו מעלי, וכפי זה יש טעם בשינוי תיבת עתה שאם היה אומר ועתה יהיה נשמע שהוא המשך מה שקדם לו והוא נתכוון לטענת הזמן שיכול הוא להלחם עמו בו, גם שינוי קבה כי אין כוונתו של בלק שיארר העם סתם שאז ימשך הרע לעם בין בערך מואב בין בערך האומות אלא יפרש בפירוש בלעם שאינו מאררו אלא בערך מלחמת מואב שיהיו ישראל מוכנעים וכו' לפני המואבים, לזה דקדק לומר קבה לי פירוש שיפרש הקללה שהיא לערך מואב, גם שינה במאמרו להלחם בו במקום נכה בו לומר שאין חפץ לעשות לו רעה אלא להתגרה עמו במלחמה למנעו מארצו, גם שינה ואמר וגרשתיו ובלק אמר מן הארץ, אולי בלק נתכוון לגרשו מן [הארץ] הידועה אשר נתן ה' להם כי כשיכניעו ייראו מעלות אל הארץ, ובלעם לחושבו להמתיק ולהטעים דברי בלק כי אינו מבקש אלא הנאת עצמו ובטענה הנשמעת ואינו מאויבי ישראל לזה השמיט תיבת מן הארץ ואמר וגרשתיו פירוש שיגרשנו מעליו:


(יב) ויאמר אלהים אל בלעם. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל בלעם ולא הספיק באומרו ויאמר לו. עוד למה הוצרך לומר לא תלך לא תאור. עוד למה הוצרך לומר לו הטעם כי ברוך הוא ורז"ל אמרו (מ"ר כאן) וזה לשונם אמר לו אקללם במקומי אמר לו לא תאור אמר לו אם כן אברכם אמר לו כי ברוך הוא עד כאן, ונראה לפרש הכתוב לפי מה שפירשתי במאמר מי האנשים וגו' שנתכוון לומר לו למה החשיבם להכניסם עמו בחדרו והשיבו כי בלק וגו', על זה הדרך כי משיבו ה' על ראשון ראשון, למה שהשיב בלק בן צפור וגו' שלח אלי והם שלוחי מלך לזה בא מאמרו יתברך לא תלך עמהם פירוש אינם ראויים ללכת הוא עמהם לפי ערך מעלתו, והודיעו כי בלק זלזל בכבודו ולא שלח לו שרים רבים ונכבדים, והוא מה שנתכוון במאמר ראשון מי האנשים לשון פחיתות לא מצד המשלח אלא מצד המשתלח, והוא בלעם לא הבין הכוונה מתחילה, ותמצא שהבין בלעם הדברים ואמר לשרים מאן ה' לתתי להלוך עמכם ויוסף בלק שלוח שרים רבים ונכבדים:

וטעם שהחשיבו ה' ועשה לו כבוד זה, מלבד הטעם שכתבתי למעלה בפסוק מי האנשים וגו', נראה עוד לומר טעם בדבר כי ה' נתן לו שכרו שאמר בתחילת תשובתו לזקני מואב והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, וידוע כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ואפילו של אומות העולם, וצא ולמד (סנהדרין צו א) מה שילם הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר על פסיעותיו וכו', וגם כאן שלם לו שכרו וכבדו ואמר לו לא תלך עמהם, ועל פי הדברים יתיישב על נכון מה שדקדקנו אומרו ויאמר ה' אל בלעם פירוש מאמר שנוגע לבלעם לכבודו לא תלך עמהם שאין זה כבודך הגם שהיו באים לקרוא לך על דבר שיש לך רשות לעשותו, ולזה דקדק לומר עמהם, וכנגד עיקר השליחות אמר לא תאור את העם, ואמר לא תאור ולא לקח לשון עצמו שאמר בלעם קבה לי, להודיעו כי ידע גם לשון השליחות ששלח בלק ולשון ארה אמר ועקצו לבלעם ברמז זה שידע ששינה בלשונו, ואמר כי ברוך הוא שלא יבין ששני המאמרים שאמר ה' אליו לא תלך ולא תאור טעם אחד להם והוא משום כבודו של בלעם כמו שדייקנו מאומרו אל בלעם ומאומרו תיבת עמהם וכפי זה כשיהיו שרים רבים ונכבדים יעשה רצון בלק וילך ויאור, לזה אמר כי ברוך פירוש זה הוא טעם מאמר לא תאר, ולענין ההליכה עמהם הוא שישנו לטעם הקפדת כבודו של בלעם:

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך לפי שידע ה' כי בלעם חפץ רשע הוא ולבסוף ילך כמו שכן היה שהסכים ה' ושלחו כאשר אבאר הטעם במקומו בעזרת ה', לזה אמר לו ה' לא תלך עמהם פירוש עמהם שהחליט לו ההליכה, ואם היה אומר לו לא תלך אין עוד מציאות לחזור ולומר לו קום לך, ודקדק לומר אל בלעם נתכוין לתת טעם הדבר, בשביל מחשבת בלעם שרצה לילך לזה הוא שלא החליט לו ההליכה ודקדק לומר עמהם, ואומרו לא תאור וגו' כי ברוך הוא נתכוין בזה להשיב על מה שדקדק בלעם בדבריו ואמר עתה לכה קבה וגו' כפי מה שפירשתי שנתכוון לומר שטענת מואב טענה שעדיין לא הגיע זמן זכייתם במואב עתה, לזה אמר לא תאור וגו', ואם תאמר והלא לא הגיע זמן זכייתם במואב, כי ברוך הוא אין ברוך אלא צדיק כי הצדקות הוא מקור הברכות, והכוונה בזה שאל יחשדם ברשע כי ודאי שלא יכנסו בגדר שעדיין לא הגיעם, ובחר לכנות הצדיק לברוך שנתכוון לכלול גם כן מה שפירשנו בדרך הראשון:


(יג) ויקם בלעם בבקר. אולי לפי שהיתה בשורה רעה להם לא רצה לגלות להם בלילה לפי מה שאמרנו שהיו במלונו עצמה והמתין עד הבקר, או ירצה שלא קם מתרדמתו עד הבקר, והוא אומרו ויקם בלעם בבקר ולא קודם, או אפשר שידבר הכתוב בגנות בלעם ששלחם מהר כדי שימהר לשלוח אחרים נכבדים. או להודיע צרות עינו שמהר לשלחם קודם הגעת זמן האוכל הפך מנדיבות אבי הנערה פלגש בגבעה (שופטים יט) שאמר לחתנו שעמד ללכת בבקר סעד לבך פת לחם ואחר תלכו, כי זה הרשע הוא מקור הצרות עין וקם בבקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו:

לכו וגו' כי מאן ה' וגו'. הכחיד חצי דבר ולא אמר להם אלא מאמר ראשון שאמר לו ה' לא תלך עמהם לצד פחיתותם ולא אמר להם מאמר לא תאור וגו' שבזה חזר בלק ושלח רבים ונכבדים, ואולי שדן הרשע מדברי ה' שנתן הטעם כי ברוך הוא שבא לדייק שבזמן שאינו ברוך יכול לאוררו, ולזה לא החליט להם הדבר עד שישלח הראוים ללכת עמהם אולי יהיה זמן אז שלא יהיה בו ברוך:


(יד) מאן בלעם הלוך עמנו. חשדוהו בשקרן ותלו הדבר בו שהוא לא נתמלאו עיניו בשיעור כבוד זה, ואולי כי לפי שאמר להם שישיבם דבר תכף שידבר ה' אליו בלילה ולא עשה כן עד הבקר אמרו אין זה כי אם דברי עצמו, או אפשר כי מוחזק היה אשר פיו דבר שוא וימינו ימין וגו':


(טו) ויוסף עוד. פירוש ששלח את הראשונים והוסיף עליהם אחרים, והוא מה שדקדק גם כן במאמר מאלה ולא אמר מהם לומר כי עודם מן המובא בשליחות עם הנוספים עליהם, ונתכוון בזה שלא יכחיש את דיבורו הראשון שתלה הדבר בפחיתות השלוחים שהם יוכיחוהו על פניו:

עוד נתכוון במאמר ויוסף שהוסיף על מנין ראשון שאם הראשונים היו ג' שלח במנין שני ד' ויותר, וזה אינו נשמע אם היה אומר וישלח עוד שרים רבים וגו', שהייתי אומר שאומר רבים לבל תחשוב ששלח מועטים ממנין ראשון, ואומרו מאלה חוזר לתיבת נכבדים לזה אמר ויוסף:


(טז) אל נא תמנע וגו'. פירוש לפי מה שאמרו שלוחים הראשונים כי דעת עצמו הוא מניעת הליכתו עמהם לזה אמרו לו שיתרצה בשיעור כבוד זה ולא ימנע וגו', והוא לפי שחסר לו ידיעת החשד שחשדוהו שהם דברי עצמו ולא דברי ה' חשב שנתכוון לומר לו שלא יחוש לדברי ה' וילך בלא רצונו, לזה השיב אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל פירוש הגם שאני אתרצה לעשות כי תכונת רשע היתה לו ועבד מורד באדונו אבל אינו בעל בחירה ורצון בדבר זה:


(יט) ועתה שבו נא וגו'. אמר לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם אחרת שאמרו ז"ל שחזרו למקומם ולא לנו עמו, (במד"ר פ"כ) ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם:


(כ) אם לקרוא לך באו האנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק הממנו יפלא כל דבר. עוד למה הסכים ה' על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל. עוד צריך לדעת למה חזר בו ה' מדעת ראשונה שעכב על ידו מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר. ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה' ב' דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון, הא' אם יסכים ה' על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה' רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה' חפץ ברעתו, ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח"ו לשולחו ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה' וסלק ב' המיחושים בדרך נכון, בתחלה אמר אליו לא תלך וגו' שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו, גם נתחכם ה' בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו, ומה שכר נתן לו שידע ה' את אשר תקראנה אותו בהליכה זו שמלבד שלא תהיה לו תועלת דכתיב (כד יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד מלבד זה עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפול בחרב דכתיב (לא ח) ואת בלעם וגו' הרגו בחרב כשהלך לקבל שכרו על עצתו שנתן להם בהליכתו, לזה מנעו ה' מרדת שחת בשכר דבריו ואמר לו לא תלך עמהם כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים כמו שכתבנו למעלה:

ובשליחות שניה ששלח בלק באנו לתיקון מיחוש הב' שיאמרו שאין ה' יכול ח"ו למונעו מהרע לישראל בהליכתו ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשוב מחשבות כי לא ישלוט ה' בו שם למונעו מעשות חפצו כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים, לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך, ולא אמר לו בהחלט קום לך אלא בדרך זה אם לקרא לך וגו' פירוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה כאן רמזו שאין לו הנאה בהליכה זו, ותלה לו הדבר אם הליכה זו לטובתו כדי שישתדל בקסמיו לדעת תכליתו ומזה ידע את אשר יקראהו ויחדל, ואין כוונת מאמר אם לקרא ספק לפניו אלא תנאי הדבר אם יש לו בו הנאה וכו', ובזה הוסר המיחוש שיאמר בלעם שה' ירא ח"ו ממנו לשולחו שהרי שלחו, גם רמזו אולי ישב ולא ימשך מה שנמשך מהרעה לישראל, גם בזה שלם לו תשלום שכרו כמו שכתבנו ומנעו מנפול בחרב אם נפשו לא תאוה רעה, והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה', ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה' הולך ולא הרגיש במה שהעירו זה יגיד שיצטדק אצלו בודאי שיש לו הנאה וזה אינו יכול להיות אלא אם יחשוב שיעלה בידו הדבר אשר שלחו לו בשבילו, לזה חרה אפו של אלהי ישראל בו, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ובסמוך יתיישב עוד טעם ויחר אף וגו':


(כב) ויחר אף וגו' כי הולך הוא. דקדק לומר הוא, לומר טעם שחרה אף ה' בו שלא אמר בבקר לשרי בלק שה' נתן לו רשות ללכת אלא השכים בבוקר ויחבוש וגו' וילך עם שרי וגו' שזה יגיד שהליכתו מרצונו ולא הוצרך לרשיון עליון, והוא אומרו כי הולך הוא פירוש הוא הולך ברצונו באין רשיון ה' לזה חרה אפו בו. עוד נראה על פי דבריהם ז"ל (זוח"א קסט ב) שאמרו בפסוק וילך שפי שמדרך של המשרה עליו כוחות הטומאה להתבודד יחיד, וכאן כשראה ה' שהולך הוא פירוש הוא לבדו היה נפרד משרי בלק ועושה מעשהו זה יגיד שמכין צעדו לעשות כחפצו הארורה, והגם שהיו עמו ב' נעריו אין מעכבין עליו ההתבודדות לצד שהם רגילים עמו ויעשה מעשהו לפניהם, וידע ה' דרכו הרעה וחרה אפו בו. עוד ירצה באומרו הולך הוא שידע ה' שרשע זה גבר בו החפץ ללכת מעצמו הגם שלא היה בלק שולח אחריו הוא הולך לרצונו, ובזה גילה עוצם שנאתו לעם ה' ולזה חרה אפו יתברך בו:

ושני נעריו עמו. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע שהיו עמו ב' נעריו, ורז"ל (תנחומא) אמרו להודיע דרך ארץ וכו', ועדיין קשה למה לא הודיע כן אלא אחר שהזכיר חרון אפו יתברך ויציאת מלאך לשטן לו, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (ברכות מג ב) כי לג' אין המזיק נראה להם ואין צריך לומר שלא יזיק, וכאן לפי שיצא שטן לבלעם מלאך המזיקו מודיע הכתוב טעם שלא הזיק גם שלא נגלה אליו לפי שהיה הוא ושני נעריו עמו הרי ג':


(כז) ותרא האתון וגו'. צריך לדעת כוונת ה' בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך ג' פעמים בג' מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום. ונראה כי כל כוונת ה' בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה' כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה' אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה' השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכוער ומשונה, ודבר ידוע הוא כי הרכבה החיונית אשר הרכיב ה' בבעלי חיים בלתי מדברים היא משונה מהרכבה החיונית שפעל ה' ועשה בבעלי חיים המדברים, ולזה כשרצה ה' שתפתח האתון את פיה לדבר כבעלי חיים המדברים הוצרך להרכיב בה הרכבה החיונית של בעלי חיים המדברים, והוא מה שפעל ה' במעשה העמדת המלאך בג' מקומות ובראיית האתון המלאך ג' פעמים, כי כח המדבר צריך ג' הכנות קודמות לו והם כח הצומח שהוא בכל הנבראים, וכח המניע, ואחר כך כח המדבר, לזה עמד פעם ראשונה וראתה האתון אותו ופעל בה בכח ראות הרוחני כח אחד ממין הרכבת כח הצומח שבו יתקבל כח המדבר, ועמד פעם ב' וראתה אותו ופעל בה כח המניע המתקבל בו כח המדבר, ובפעם ג' פעל בה כח המדבר, ואז פתח ה' את פיה ודברה דברי הבנה בדרך שואל ומשיב והכלימה את בלעם בדרך ביזוי בפני נעריו וכו', וביזוי שיהיה בדרך זה יש לו קול להיותו דבר תמוה בב' אופנים, אופן א' שתדבר הבהמה, והב' שאדם גדול כבלעם היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו:

ונשאר לדעת למה עמד המלאך בג' מקומות שונות ויכול היה להתראות לה ג' פעמים במקום אחד, ואולי כי עשה לו כנגד ג' דברים שעשה ברשעו, א' שה' אמר אליו פעם אחת לא תלך לא תאור והוא לא אמר לשרים מאמר לא תאור וגו' שזה היה סיבה לשלוח אחרים, וכנגד זה נצב פעם אחת בדרך ונטתה האתון מהדרך כשם שהוא נטה מהדרך אשר אמר ה' אליו כנזכר. ב' שה' אמר אליו אם לקרא לך וגו' שתנאי הוא הדבר עד שידע בודאי שיש לו הנאה בדבר ובזה רמזו שאין לו הנאה ולא הרגיש, וכנגד זה עמד המלאך במשעול הכרמים ותלחץ האתון רגליו לאמר שלחצו ה' בנועם דבריו להשכיל להטיב לבל ילך. הג' שה' אמר אליו בעת רשיון ההליכה אך את הדבר וגו' ודיבור זה הוא מדויק אין לנטות במשמעותו אנה ואנה והוא הרשע הלך בעצה אחרת כמו שדייקנו ממאמר הולך הוא גם מאומרו והוא רוכב וגו' וב' נעריו וגו', והוא מה שעמד המלאך במקום צר אשר אין דרך וגו' ורבצה האתון תחתיו שזה ירמוז לומר שאין ה' חפץ בדבר שהוא חפץ ללכת עליו:


(לב) ויאמר אליו וגו' על מה וגו' הנה וגו'. צריך לדעת מה טענה היא זאת על מה וגו' על עסקיה רעים, עוד מה טענה במאמר הנה אנכי כיון שלא היה יודע, כמו שהעיד הכתוב ויגל ה' את עיני בלעם הא למדת שסתומים היו עד עתה, ואולי שנתכוון ה' להשפיל גאונו כדי שיודה בפיו ויאמר כי האתון ראתה המלאך ג' פעמים והוא לא ראה, ומזה יתגלה גם כן הפלגת מיעוט השגתו בנסתרות, לזה אמר לו על מה וגמר אומר הנה אנכי וגו' ותראני האתון כאן תחב חץ בלבו שנתחייב לומר בפיו כי עינים לו ולא יראה כמו שראתה האתון כאומרו לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי, וזה היה תכלית הכוונה בדבר המלאך:

עוד נתכוון בזה להעירו מה שגרמה לו הליכה זו על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קו א) בלעם מתחילה נזקק לרוח הקודש וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו ונקרא קוסם, והוא מה שהעירו במה שלא ידע המלאך העומד לפניו מה שלא היה כן קודם לכן שהיה רואה ברוח הקודש, וטעם יציאת המלאך לנגדו, הודיעו במאמר כי ירט הדרך וגו', פירוש ירט הדרך כמו שפירוש רמב"ן, ופירוש הדרך דרכו של בלעם שהיה הולך עליו:


(לג) כי עתה גם אתכה וגו'. אומרו עתה, לדבריהם ז"ל (מ"ר כאן) שאמרו שנהרגה האתון ולזה דקדק לומר גם אתכה ולא אמר גם הרגתי אתכה ידויק על נכון תיבת עתה, כי לא יוצדק לומר גם אתכה אלא עתה שכבר נהרגה האתון מה שאין כן קודם כי קודם לא היתה מתה האתון כאומרו ואותה החייתי, ואומרו החייתי שמשמעותו הוא פועל חדש, להעירך שעתה נהרגת, עוד לומר שהיה עושה לה מעשה נסים שיפגע המלאך ברוכב ונרכב ויהרוג רוכב בשמירת נרכב, ובדרך זה יוצדק ליאמר לשון זה החייתי:


(לד) ויאמר בלעם וגו' חטאתי כי לא וגו'. אומרו חטאתי כנגד מה שרמזו במאמר ירט הדרך וגו', וכנגד אומרו למה הכית וגו' אמר כי לא ידעתי וגו', ואומרו ועתה עשה תשובה למה שחשב עשות, וכנגד ההליכה אמר אם רע בעיניך אשובה, ואמר לי נתנוצצה בו נבואה שיש לו יתרון טוב בחזרתו:


(לה) ויאמר מלאך וגו' לך עם האנשים. צריך לדעת למה דקדק לומר עם האנשים, ורז"ל העירו בזה ואמרו (מ"ר כאן) חלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם, וזה דרך דרש אבל צריך לדעת משמעות הדברים כפי פשטן, עוד צריך לדעת למה לא אמר לו שוב והיה יותר נכון. אכן כוונת הדברים הוא שנתן לו טעם שהוא מסכים על ידו ללכת הוא בשביל האנשים שבאו אחריו ללכת עמהם, שאם לא יסכים על ידו ללכת יחשבו מחשבות כי יחוש ה' לבלעם לעשות דבר הפך מה שיחפוץ ה' עשות ויש חילול ה' בדבר ח"ו, ולפי מה שפירשתי בפסוק כי הולך הוא שהיה הולך יחידי אפשר שרמז לו המלאך שילך עם האנשים ולא שפי, והכוונה לבטל ממנו הכנת הרע אשר היה חושב לעשות בקסמיו, וכן עשה דכתיב וילך בלעם עם שרי בלק:

ואפס את הדבר וגו' אותו תדבר וגו'. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה דכתיב (לעיל כ') אך את הדבר וגו' אותו תעשה ומזה חשב הרשע מחשבות להרע כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם ז"ל (זוח"ג רב ב) בפסוק וישא עיניו וירא את ישראל וגו' שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקדוש ברוך הוא וכיסה אותם בצלו דכתיב (כד ב) ותהי עליו רוח ה', ודרשו ז"ל (זוח"א ריא א) עליו על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה, ובדיבור לקללם, וכוונת עליון במאמר אותו תעשה נתכוון לאסור עליו גם הדיבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה, לזה בא מאמר ה' פעם ב' וסתר לועו ואמר לו בפירוש הדיבור דכתיב אותו תדבר, ובזה כלל איסור עצה רעה כנגד ישראל אשר לא כן עשה הרשע בכל פרטי האזהרה, ועיין מאמר רז"ל (מ"ר כאן) בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו, גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל כ"ד אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה מצינו שעבר על זה כנזכר לולי ה' שהיה לנו, ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו כי כפי הדין נתחייב מיתה כי ה' הזהירו בין על המעשה בין על הדיבור בפירוש כנזכר ואזהרת בני נח זו היא מיתתן (סנהדרין נז א):


(לו) ויצא לקראתו אל עיר מואב. צריך לדעת למה הוצרך לפרט המקום שיצא לקראתו. ונראה כי בא הכתוב לספר פחיתות בלעם בעיני בלק, שהגם ששמע בביאתו לא יצא להקביל פניו כדרך הקבלת פני הגדולים שיוצאים חוץ למחוז אלא דוקא בתוך העיר, והוא אומרו ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול וגו', ואומרו בקצה הגבול אולי שנתכוון גם כן לומר שאפילו יציאה זו מועטת לא היתה לכבודו אלא לסיבה, כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) וזה לשונם מה ראה בלק לקדמו לגבולין אמר לו גבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה והיה מראה לו איך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג עד כאן, וזולת טעם זה לא היה יוצא ממקומו:


(לח) עתה היכול אוכל דבר מאומה. דקדק לומר עתה פירוש אחר דיבור ב' שבא אליו מהמלאך בדרך שנאסר וכפל לו אפילו דיבור כמו שפירשתי בפסוק ואפס את הדבר, וכפל לומר היכול אוכל כאן גילה רשעתו שמניעתו היא בב' דרכים, א' מכח האזהרה, והב' שאין הבחירה ביד עצמו בדבר זה, הא למדת שאם לא היתה לו אלא האזהרה והיה בעל בחירה ורצון היה עושה:


(לט) וילך בלעם וגו'. נתכוין לומר שלא נהג בו כבוד אלא שקדם והלך בלק והוא הלך אחריו, ולזה לא אמר וילכו בלק ובלעם, ואפשר כי לפי ששמע בלק מאמר בלעם שאינו יכול לעשות דבר פנה אליו עורף והלך לו אלא שבלעם נטפל לו מאחוריו והלך עמו, והוא אומרו וילך בלעם עם בלק:


(מ) ויזבח בלק וגו'. נתכוין הכתוב בזה גם להודיע חרפת אדם זה, שלא החשיבו בלק לסעוד עמו אפילו סעודה ראשונה אלא שלח אליו ולשרים וגו', ואולי שדקדק לומר ולשרים אשר אתו שלא שלח אלא דבר המספיק לבלעם ולשרים הידועים שהיו אתו ושלל נעריו, וזה יגיד צרות עין בלק בכבוד בלעם. או לפי שחשב בלק כי בלעם יקח כל השלוח לו ויחזק בו כי הוא לו לבדו ולא יתן לשרים וכו' כי היה ידוע שהוא רע עין, לזה כששלח אמר בפירוש כי לא לו לבדו יהיה הטבח השלוח אלא לו ולשרים, ואמר אשר אתו אפשר שעשה לפי חשבון השרים שעמו פרט למזדמן שאם יזדמנו שרים אחרים עמו אין מנת בשר להם, ולזה תמצא שאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהקפיד בלעם על מיעוט הבשר ואמר למחר אני שולח מארה בנכסיו של זה ולמחר אמר לו בנה לי וגו' ז' פרים וז' אילים:


(מא) ויהי בבקר ויקח בלק וגו' וירא וגו'. אומרו ויהי לשון צער, אולי שעשה מריבה בלעם עם בלק וצערו בדברים על מיעוט הבשר ששלח כמו שכתבתי, ואומרו ויקח בלק לקחו בדברים פירוש שריצהו על הדבר, עוד ירצה לפי שהיה בלעם חיגר ברגלו וכפי טבעיות הרגיל בחושי הרכבת בני אדם אדם כזה לא יתכונן בו רגל הצולע ללכת בבקר ומה גם לעלות במות, ואולי כי לזה נתכוון הכתוב בתיבת ויהי אוי לו לבלעם וטעם הצער הוא בשביל היות הדבר בבקר, ולפי שלא היה יכול ללכת תכף ומיד היה בלק לוקח אותו בידו וסמכו להעלותו, והוא אומרו ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות וגו':

עוד נתכוון באומרו בבקר להודיעך שנדדה שינת עינו של בלק כי מדרך המלכים להיות על מטותיהן עד ג' שעות כאומרם ז"ל (ברכות ט ב) וזה בהיות הבקר עמד ולקח בלעם ויעלהו במות וגו'. עוד טעם בבקר על דרך מה שאמרו במסכת ע"ז דף ד' וזה לשונם אימת קא רתח אמר אביי בתלת שעתי קמייתא עד כאן, לזה אמר ויהי בבקר, ודקדק לומר ויהי לשון צער פירוש זמן שה' מתכעס על עולמו שהוא בבקר לקח בלעם שהיה בקי בכיוון הרגע. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) וזה לשונם במות בעל זה פעור עד כאן לשונם, וידוע הוא כי פעור עבודתו היא התרזת זבל בפניו, וזה לשון דבריהם ז"ל (סנהדרין סד א) במה עובדים עבודה זרה של פעור אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה עד כאן, הרי שעבודת פעור היא בהתרזת המיאוס, ולטעם זה רצה בלק להעלות בלעם לפעור שהיא במות בעל בזמן העבודה שהיא זמן ההפנאה שאדם עושה צרכיו, והוא אומרו בבקר ויעלהו במות בעל, ואולי כי בלעם לא היה עובד עבודה זרה זו ולקחו בדברים לעובדה. עוד נראה טעם בבקר על פי דבריהם ז"ל (זוהר פ' זו) שאמרו שכשפיו של בלק היו בצפור, וכמו שרמזנו במאמר בן צפור, לזה בחר בלק לעמוד בבקר שאז יצפצף הצפור כידוע ויעלה בידם כשפיו וקסמיו כי זה הוא זמנו:

ובזה נראה לתת טעם למה שיש לתמוה בענין במה שאמר הכתוב וירא משם קצה העם והלא אמרו רז"ל (תענית ט א) שהעננים היו מכסים על ישראל ולא היו נראים לעין וכשמת אהרן ונסתלקו העננים נגלו לעין וידע הכנעני מושבם ונלחם עמם וחזרו אחר כך בזכותו של משה כאומרם ז"ל (שם), אם כן ישראל היו מכוסים בענן ואיך יאמר הכתוב וירא משם קצה העם שאדרבה היה צריך ה' להוסיף שמירה על שמירתן לבל תכנס בהם עין רעה של בלעם, אלא ודאי מה שראו קצה העם הוא על ידי כשפים שהיו עושים בצפור הידוע והוא היה מגלה אותם, ויש כח במכשפות לעשות כן כאומרם ז"ל (סנהדרין סז ב) למה נקראו מכשפות וכו', והם גילו המכוסה בענן, והודיע הכתוב שלא גילו להם אלא קצה העם לא פינת הצדיקים וגדוליהם: