פני יהושע/ברכות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לה עמוד א

כיצד מברכין פרק ששי

במשנה כיצד מברכין על הפירות על פירות אילן כו' ועל פירות ארץ כו' ויש לתמוה אמאי שביק לברכת בורא מיני מזונות ואפשר דלא נקיט הכא אלא ברכות כלליות שכוללות מינין הרבה ולאפוקי מדרבי יהודה ואיידי דנקיט כלליות נקיט נמי פרטים דחוץ מיין ופת ואפ"ה לא תקשי מדלא קאמר חוץ מן הפת ומיני מזונות דהא קי"ל אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וק"ל:

בגמ' מנה"מ לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד כלל דהנך ברכות דמתניתין דאיירי בברכות שלפני אכילה דהוה מדאורייתא וכי אפשר לומר כן דהא תנינן להדיא במתניתין דפרק מי שמתו דבעל קרי מברך לאחריו ואין מברך לפניו ואין שום טעם לחלק ביניהם אלא לפי שברכת המזון מדאוריית' משא"כ לפני המזון שהוא מדרבנן כדמסקינן להדיא שם בגמרא וא"כ דאפילו ברכת הפת הוי מדרבנן מכ"ש באינך ונראה בזה דהשתא הוי ס"ד דע"כ האי תנא דמתניתין דהכא סובר דהנך ברכות הוי מדאורייתא דאל"כ קשה תנא היכא קאי כקושיית תוס' דהא השתא לא הוי ס"ד דמתרצים תוס' בתירוץ ראשון ולא הוי ניחא נמי למימר דקאי אמתני' דמ"ש דקתני מברך לאחריו ואינו מברך לפניו דא"כ הוי ליה לפרש כיצד מברכין לאחריו ועוד דלפניו מיהו הוה ליה למיתני תחלה על הפת הוא אומר כיון דעל המזון דהתם קאי דמיירי בפת אע"כ דתנא אקרא קאי משום דכולי ברכות דקתני הכא הוי מדאורייתא ואף ע"ג דמתניתין דפ' מ"ש סובר דברכות שלפניו לא הוי אלא מדרבנן מ"מ בלא"ה הך מתני' דהתם לא אתיא אליבא דכ"ע דהא איכא כמה תנאי בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח ע"ב) דסברי דברכת המזון שלפניו הוי מדאורייתא וא"כ מקשה שפיר אתנא דמתני' דקתני כיצד משמע דהוי מדאורייתא ומנה"מ ועוד י"ל דקס"ד השתא דאין שום סברא לומר בעניני ברכת הנהנין דהוי מדרבנן כיון דקיי"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולא דמי לברכת התפלה דרחמי נינהו אע"כ דכולהו ברכות הנהנין הוי מדאורייתא חוץ מברכת הפת וזיי"ן מינים כיון דכתיב בקרא להדיא ואכלת ושבעת כו' דהוי ברכה שלאחריו מש"ה אין חיוב מדאורייתא לברך לפניו למאן דלית ליה ק"ו ומש"ה לא הוי אלא מדרבנן ולא שייך כאן לומר משום ברכה שאינה צריכה כיון דגלי קרא מיהא שחייב בברכה דלאחריו ואשכחן נמי בשאר מיני פירות דחייב בברכה שלפניו תיקנו ג"כ בפת שמברך גם כן לפניו ובהכי הוה אתיא ליה שפיר נמי הא דלא קתני במתני' ברכה שלפניו דבורא מיני מזונות דחמשת המינים אבל לפי הסברא דהשתא א"ש משום דלא קחשיב אלא הנך ברכות דהוי מדאורייתא לפום הך שקלא וטריא דבסמוך משום דברכת פירות האילן דכתיב באורייתא קודש הילולים למאן דתני נטע רבעי ופרי האדמה דרשינן נמי מקרא דחטה ושעורה והיינו נמי מק"ו דלאחריו מברך לפניו לכ"ש משא"כ בברכת מזונות לא אשכחן שום ילפותא דקרא דחטה ושעורה לא איירי אלא או בלחם גמור או כשאכלו בעיניה ועדיין צ"ע. ועוד י"ל דהא דמקשה מנה"מ היינו מדאשכחן כל הנך ברכות מבוררות דוקא בהנך דקתני במתני' ומאי טעם לומר כן אי בתר חשיבות הוה להו ג"כ לתקן בבשר שהוא חשוב יותר מכולם מש"ה מייתי הן שקלא וטריא דבסמוך דבזה יש טעם לכל א' לומר לפי חשיבותא דקרא דבחטה ושעורה איירי בברכת שהכל ובפה"א דהא בקמחי דשערי לכ"ע מברך שהכל ובחטה בפה"א ובפירות האילן כיון דאע"ג דכתיבי גבי שבעת המינים ואפ"ה כתיב קרא דקודש הילולים אלמא דהיינו דצריך לברך בהו ברכה מבוררת יותר שהוא בפה"ע כמבואר ובפת נמי משום דאיכא חשיבות דאיקרי לחם ואית בהו ברכת המזון וביין נמי איכא חשיבות קידוש והבדלה ואומרים עליו שירה כנ"ל וכה"ג א"ש נמי לפי המסקנא כיון דסוף סוף כל הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו כמ"ש התוס' א"כ מש"ה שייך שפיר בכל א' וא' מהם ברכה מבוררת כנ"ל נכון:

שם וחד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה. כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לא שהאותיות מתחלפות ה"י בחי"ת אלא שהחילול גופא זה הוא הילולים. ולענ"ד נראה להוסיף על דבריו דמלבד מצות החילול שייך ביה עוד הילול של ברכת מצות החילול כדאיתא להדיא בפוסקים וכן מבואר ג"כ להדיא בירושלמי בשמעתין דיש סמך לברכת המצות מן התורה מקרא דואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ונקיש מצוה לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה ואם כן מקשה הכא שפיר דנהי דאשכחן חילול של ברכה בנטע רבעי היינו משום ברכת המצות שהם חיי עולם הבא ואכתי ברכת הנהנין של חיי עולם הזה לא אשכחן ובזה ממילא נתיישב קושיית התוס' ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולמאן דתני כרם רבעי וכו' מיהו בכרם נוהג כו' דקיי"ל כל המיקל כו' עכ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בסוגיא דצלף בח"ל:

שם בגמרא הניחא אי יליף גזירה שוה דתניא רבי אומר כו' לכאורה יש לתמוה מה הניחא שייך כאן דהא בפשיטות משמע למאן דתני כרם רבעי היינו מהך ג"ש דרבי דאטו כעורה זו מה ששנה רבי כ"ש הכא דרבי שמעון ברבי ורבי חייא אמרי בה מהיכי תיתי נאמר דתרווייהו לית להו דרבי. ונלע"ד ליישב דהשתא משמע ליה לתלמודא דודאי מאן דתני כרם רבעי לאו מג"ש דרבי יליף לה אלא מדבר הטעון חילול דאי מג"ש דרבי הוה לן למימר תרווייהו נוהג אף בכרם זית דאיקרי נמי כרם כדאיתא בסמוך ונהי דכרם סתמא לא איקרי אפ"ה אית לן לרבויי נמי כרם זית לענין רבעי דהא ילפינן רבעי קודש קודש ממעשר שאינן נוהגות בכל הפירות מדאורייתא חוץ מיין ושמן לשיטת רש"י ותוס' וסייעתן כדאיתא בכמה דוכתין אלא משום דאפ"ה דהך ג"ש דתבואת תבואת מכלאים עדיפא ליה ובכלאים פשיטא לן דאינו נוהג אלא בענבים בלבד מש"ה קאמר שפיר הניחא כנ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמ' ואי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו לפניו מניין. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לאחריו בכרם למה ליה מהילולים הא בהדיא כתיב ואכלת ושבעת וברכת והא גבי שבעת המינין כתיב ותירץ דאי מהתם משמע ביין דוקא ולא בענבים ואיצטריך קרא דהילולים לענבים ובשם רש"י ז"ל כתב להיפוך ועיין מה שאפרש בזה בסמוך:

שם בתוס' ד"ה לפניו לא כ"ש לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא וכו' עכ"ל. ע"כ דכוונתם בזה דנהי דלמאי דס"ד השתא דכולהו ברכות דמתני' הוי מדאורייתא אם כן ודאי בעי למימר ק"ו גמור הוא אפ"ה למסקנא דשמעתין דאמר אלא סברא ומשמע דכל הברכות לבר מברכת המזון מדרבנן נינהו א"כ ע"כ צ"ל דלאו ק"ו גמור אלא דבאמת סתמו דבריהם בזה דמעיקרא מאי קסבר דהוי ק"ו ולבסוף מאי קסבר דלא הוי ק"ו. ועוד שכבר כתבתי דבפ' שלשה שאכלו משמע להדיא בברייתא דק"ו גמור הוא ולפ"ז תו לא תקשה הך מתני' דלעיל דבעל קרי אין מברך לפניו כיון דהאי ק"ו גופא פלוגתא דתנאי היא והא דאסקי' לעיל בפרק מי שמתו לדרב יהודא בתיובתא היינו למאי דבעי רב יהודה למימר דברכת המזון שלפניו מן התורה מק"ו דת"ת בהא שפיר איתותב ממתני' דבעל קרי דהא בהך קל וחומר דת"ת לא אשכחן פלוגתא דתנאי דלא פליגי אלא לענין ק"ו דמזון גופא לפניו מלאחריו כנ"ל נכון ודו"ק:

מיהו בעיקר פלוגתא דתנאי לענין האי ק"ו גופא לפניו מלאחריו נראה לי לפרש לפי סוגיא דהשתא דשייכי בהך פלוגתא דכרם רבעי ונטע רבעי דמאן דתני כרם רבעי ויליף לה ג"ש דרבי ואית ליה נמי דרשא דהילולים לברכת היין וע"כ היינו לברכה שלפניו דלאחריו משבעת המינין נפקא א"כ אכתי קשה לפניו למה לי נילף מק"ו מלאחריו אע"כ דקרא גופא לא איצטריך אלא לגלויי דבעלמא לא נדרש האי ק"ו כדאשכחן בש"ס כהאי גוונא טובא משא"כ האי תנא דלקמן בפ"ג שאכלו דאית ליה האי ק"ו היינו משום דלא יליף ג"ש דרבי אי משום דתני נטע רבעי או משום דיליף כולה מילתא בכרם רבעי מקרא דהילולים ולפ"ז לעולם אימא לך דסברא פשוטה היא דהוי קל וחומר גמור כן נראה לי נכון ודו"ק:

שם בגמרא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים. לכאורה יש לדקדק דהוי מצי למימר קמה תוכיח והיינו כוסמין ושבולת שועל ושיפון דלאו בני ביכורים נינהו ואפ"ה טעונין ברכה דבכלל לחם נינהו דילפינן לחם לחם מחלה ואי פרכת מאי להנך שכן חייבים בחלה שבעת המינין יוכיח וחזר הדין מיהו אפשר לומר דאכתי הוה מצי למיפרך מה להנך דאית בהו צד מתנות כהונה דהא חלה וביכורים שניהם לכהן וכ"ש יין ושמן דשייך בהו תרומה משא"כ בשאר מינין אפילו במידי דבר נטיעה לא שייך שום צד מתנות כהונה מדאורייתא אלא מדרבנן והיינו לשיטת רש"י ותוס' שכתבתי לעיל דסבירא להו דכל מעשר פירות לבר מזיתים וענבים הן מדרבנן ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דתרומות ומעשרות נוהגים בכל הפירות מדאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אפילו למאן דתני כרם רבעי אפ"ה מצי למילף כל מידי דבר נטיעה במה הצד מקמה ומשבעת המינין וצ"ע ועיין בסמוך:

תוס' בד"ה דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וא"ת מאי איריא בשר אפילו ירקות כו' עד סוף הדיבור מה להנך שכן חייבים בפאה. ולכאורה יש לתמוה דהא איכא תאנים שהוא בכלל שבעת המינים וטעון ברכה אע"ג דלא שייך ביה פאה כדאיתא להדיא במתני' דפאה דכלל אמרו בפאה לקיטתו כאחת למעוטי תאנים וכ"ש דקשה טפי לשיטת ר"ת בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג ע"ב) שכתב דשאר אילנות נמי לא הוי אלא מדרבנן ויש ליישב בדוחק והשתא מיהו א"ש מ"ש בתחילת דבריהם דאיכא למימר קמה תוכיח משום דלא פסיקא להו הך פירכא מה להנך שכן חייבים בפיאה ומהאי טעמא גופא כדפרישית:

גמ' אלא סברא אסור לו לאדם כו' משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא. מיהו נראה לענ"ד דאפילו את"ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי א"ש דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין בק"א:

דף לה עמוד ב

פיסקא מאי שנא יין אילימא משום דאשתני לעלויא כו' לכאורה משמע דעלויא דיין היינו דיין חשיב עלויא לגבי ענבים אלא דאכתי קשה דמאי ענין הך עלויא לקבוע בשביל כך ברכה מיוחדת מאי דלא אשכחן בשום פירי דאטו בפירות גופייהו לא מצינן בא' מהם עלויא הרבה יותר מבחבירו ואפ"ה לא קבעו בשום מקום ברכה מיוחדת ונלע"ד בזה דשאני הכא דיין חשיב שפיר עלויא משום דבכל הפירות המשקין היוצא מהן אינן בכלל הפרי וגריעי מינייהו טובא בין לענין מידי דאורייתא כדאשכחן בערלה ובתרומה וביכורים במשניות בפ' העור והרוטב לפי המסקנא דמפרי פרי ילפי' למעוטי משקין דידהו חוץ מיין ושמן דרבינהו קרא בהדיא לענין תרומה ומש"ה ילפינן מינייהו בערלה וביכורים בג"ש דפרי פרי וכה"ג אשכחן נמי בעיקר הדין לענין הברכה עצמה דבמשקין בשאר פירות אין מברכין אפילו בפה"ע אלא שהכל כדאיתא לקמן בהדיא בדובשא דתמרי כמו שאבאר שם באריכות והשתא א"ש דמהאי טעמא גופא לא שייך לברך בורא פרי העץ כיון דכל המשקין אינם בכלל פרי העץ אלא משקין דגפן לחוד ומש"ה שייך בה שפיר הך ברכה דפרי הגפן כיון דלענין גפן הוא דמקרי פירי משום האי עלויה ועל זה מקשה המקשן והרי שמן כו' דהא בשמן שייך לגמרי האי טעמא דפרישית כמו ביין כנ"ל נכון ודו"ק:

אלא דאכתי קשה דטעם זה לא יתכן אלא אליבא דרבי יהושע משא"כ לר' אליעזר דס"ל דבכל הפירות משקין היוצא מהן כמותן לענין ערלה וביכורים ממילא לא שייך הך סברא ואפשר לפרש עוד בדרך אחר דעלויי דיין היינו שיש בו צד מזבח לנסכים מש"ה מקשי בשמן נמי שייך ביה הך עלויא דצד מזבח למנחות:

שם והרי שמן כו' והאמר ר"י אמר שמואל כו' הא דלא מקשי ממתניתין גופא דקתני חוץ מן היין ולא קתני שמן משום דאיכא למימר תני ושייר דהא בסיפא נמי קתני חוץ מן הפת ושייר ביה ברכת בורא מיני מזונות ועוד במתני' איכא למימר דלא קתני שמן משום דלא שייך ביה ברכה משום דלא חזי לשתיה כדמקשה בסמוך מש"ה מייתי הא דר"י אמר שמואל דקתני דמברך בורא פה"ע משמע דשייך ביה ברכה ואפ"ה לא קתני ברכה מיוחדת כמו ביין וק"ל:

דף לו עמוד א

בגמ' החושש בגרונו כו' פשיטא. ויש לדקדק מאי פריך פשיטא הא צריך לאשמעינן דלא תימא דקבעו ליה ברכה מיוחדת משום דאשתני לעלויא כמו ביין כדמקשי הש"ס לעיל. ונראה דהשתא לא משמע ליה לתלמודא כלל הך רבותא דאכתי מלתא דפשיטא כיון דלא קתני במתניתין חוץ מיין ושמן ואף לפי מה שכתבתי דאיכא למימר תני ושייר היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דעיקר חשיבות היין היינו משום הך עילויא כדפרישית משא"כ לפי המסקנא דלעיל הוי שפיר מילתא דפשיטא כיון דלא אשכחן שום חשיבות בשמן לענין ברכה מכ"ש בחושש בגרונו ודו"ק:

שם בגמרא וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי כו' והרי צלף כו'. לכאורה הוי מצי לשנויי דשאני קורא דאית ביה תרתי לריעותא חדא דסופו להקשות ועוד דלא נטעי אדעתא דהכי משא"כ בצנון וקפריסין בכל חד מינייהו ליכא אלא חדא לריעותא אלא דלא משני הכי משום דלקושטא דמילתא משמע ליה דקפריסין אפילו חדא לריעותא ליכא דודאי נטעי לה נמי אדעתא דהכי:

שם בגמרא אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ כו' ופי' רש"י ערלה בחוצה לארץ מדברי סופרים היא עכ"ל נראה דסוגיא דשמעתין הכריחו לפרש כן מדאמרינן בסמוך אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא כו' משמע דבח"ל לא הוי אלא מדרבנן וה"נ משמע מדאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומקשינן נמי דנעביד כב"ש דמקילי טפי כו' מכל זה משמע לרש"י דכולהו אמוראי דהכא סברי כשמואל בסוף פרק קמא דקידושין דאמר דהא דתנינן ערלה בח"ל הלכה היינו הלכות מדינה אמנם כן הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מה' מאכלות אסורות (פ"י מהל' מאכלות אסורות) פסק להדיא דערלה הלכה למשה מסיני והיינו כעולא אמר רבי יוחנן דבסוף פ' קמא דקידושין קיי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל אלא דאכתי קשיא לי על שיטת הרמב"ם ז"ל מהאי עובדא דמר בר רב אשי ורבינא דבסמוך דמשמע מדבריהם להדיא דסבירא להו נמי דערלה בחוצה לארץ מדרבנן וקיי"ל בכל דוכתא דהלכה כבתראי ומר בר רב אשי ורבינא בתראי הוו והנראה לענ"ד בזה אבאר בסמוך ומתוך זה יש לי לדקדק בלשון הבית יוסף שכ' בטור יו"ד בהלכות ערלה דהא דקיי"ל בערלה הלכה כדברי המיקל היינו משום דהוי מדברי סופרים ולא שת לבו לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג דס"ל הלכה למשה מסיני אפ"ה פסק בכמה דוכתין כדברי המיקל כמו שאבאר:

שם בגמרא ונימא הלכה כר"ע כו' לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דנימא הלכה כר"ע סתם דהא רב קאמר להדיא צלף בח"ל כו' משמע דבא"י קפריסין נמי אסורין א"כ לא ס"ל לגמרי כר"ע מיהו י"ל דהמקשן נמי אסיק אדעתיה הך סברא דבמעשר אפילו בארץ נמי הוי מדרבנן והיינו כשיטת רש"י ותוס' וסייעתם דכל פירות אילנות אין חייבין מן התורה כלל חוץ מתירוש ויצהר וא"כ מקשה שפיר דנימא הלכה כר"ע ממילא ידעינן דהיינו במידי דרבנן דוקא דומיא דמעשר משא"כ לענין ערלה דבא"י דהוי מדאורייתא אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דתרומות ומעשרות דכל הפירות הוי מדאורייתא ולשיטתו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך הני מילי במעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן ע"כ לאו משום דפירות אילן מדרבנן אלא משום דמעשר בזמן הזה מדרבנן ואף שנראה דוחק לפרש כן מ"מ אי אפשר לשיטתו לפרש בענין אחר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה מעיקרא דנימא הלכה כר"ע סתם ויש ליישב ע"פ מה שאבאר בסמוך:

שם בגמרא מאי דעתך כר' עקיבא דמיקל ולעביד מר כב"ש כו' כבר כתבתי דלכאורה פשטא דסוגיא זו מכרעת ואזלא כמ"ד דהא דתנינן ערלה הלכה היינו הלכות מדינה ולפמ"ש רש"י דהנהיגו עליהם בח"ל לפ"ז א"ש הא דקאמר רבינא וליעבד מר כב"ש משום דקים להו לתלמודא דמעיקרא לא קיבלו עליהם מנהג זה לאיסור אלא בדבר שאין בו צד מחלוקת כלל אבל היכא דאיכא צד מחלוקת לא ובהא מהדר ליה שפיר דכיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הוה כאילו אין בה ספק וצד מחלוקת כלל. אלא דקשיא טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דפסקו הלכה כרבי יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני ולפ"ז ע"כ דהני אמוראי דהכא נמי הכי סברי כיון דבתראי הוו וקיי"ל הלכה כבתראי וא"כ מאי קאמר רבינא דנעביד כב"ש ומהיכי תיתי דנהי דמסקינן התם בקידושין דאפילו למ"ד דהלכה למ"מ הוא אפ"ה ספק ערלה בח"ל מותר מ"מ הא מקשי ליה רבי זירא לרב אסי מאי טעמא דמותר הא כל ספק דאורייתא לחומרא ואישתומם רב אסי כשעה חדא ובתר הכי מהדר ליה ודלמא כך נאמרה הלכה זו ספיקא מותר ודאי אסור ואם כן לפ"ז נראה מבואר דהיינו דוקא בספק ממש ואפשר דה"ה בספק מחלוקת השקול היכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דבהא נמי לא מהדרי ליה אלא בלשון ודילמא משא"כ כה"ג בשמעתין למעבד כיחיד במקום רבים דמסתמא הלכה כרבים ומכ"ש למיעבד כבית שמאי במקום ב"ה מאי סברא יש בזה לאקשויי בפשיטות דאטו מי עדיף האי ספק הלכה למשה מסיני יותר משאר ספיקא דרבנן ממש דאע"ג דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הדבר פשוט היינו דוקא בספק גמור וה"ה לספק פלוגתא דתנאי ואמוראי היכא דלא איפסק הלכתא כחד מינייהו משא"כ כל היכי דקיי"ל הלכה כרבים לגבי יחיד או כר' יהודא לגבי רבי מאיר או הלכה כרבי עקיבא מחבירו וכיוצא בו לא אשכחן חילוק זה לענין מילי דרבנן לבר מעירובין ואבילות דקיי"ל הלכה כדברי המיקל וזה לא שייך לענין הך ספיקא דהלכה למשה מסיני לענין ערלה ונראה דוחק גדול לומר דהנך אמוראי דהכא קים להו בפשיטות דכך נאמרו הלכה למ"מ בפירוש שיהיה הלכה כדברי המיקל ואפילו היכא דאיפסק הלכתא להחמיר ודבר זה אינו מתקבל על הדעת כך היה נראה לענ"ד ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל ופירושו דהאי דספק ערלה בחוצה לארץ מותר לאו בספק השקול איירי כדפירש רש"י אלא אפילו בספק הקרוב לודאי ערלה נמי מותר כמו שנראה להדיא מדבריו בפ' יו"ד מהלכות מאכלות אסורות וע"ש בכסף משנה באריכות ולפ"ז צ"ל דאף למאי דס"ל דהלמ"מ היא אפ"ה מותר אפילו בספק קרוב לודאי והיינו משום דכך נאמרה הלכה והיינו דמקשינן הכא ונעביד כב"ש אף על גב דהלכה כב"ה אלא משום דמפירוש רש"י ושאר מפרשים הקדמונים לא נראה כן שהם מפרשים האי דספק ערלה בספק גמור ולענין האי דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני כרבי יוחנן לא מצאנו מי שסובר דלא כהרמב"ם לכך נראה לי לפרש בענין אחר דהא דמקשה רבינא ונעבד מר כב"ש היינו משום דהוה משמע ליה לרבינא דהא דמר בר רב אשי זרק את האביונות וקאכל קפריסין קאי לגמרי כשיטתיה דרב דאמר דוקא בח"ל ולא בא"י והיינו ע"כ משום דתרווייהו ס"ל ערלה בח"ל הלכות מדינה דלכאורה מוכח הכי מדזרקו את האביונות ומשמע שהשליכום במקום הפקר וקשה אמאי הא קיי"ל דערלה שריפה בעי דבמתניתין שילהי תמורה קחשיב לערלה בהדי נשרפין אע"כ דשאני חוצה לארץ כיון דאינה אלא הלכות מדינה מנהג בעלמא לא בעי שריפה ושרי להשליכם במקום הפקר ולא חיישינן נמי לתקלה שמא ימצאם ישראל ויאכלום דאפילו לכתחלה מותר לעשות ספק זה להאכילם לאחר כדאיתא בקידושין כדאמר לוי לשמואל ספק לי ואנא איכול ואם כן מקשה ליה שפיר ונעבד מר כב"ש כיון דסבירא לך דהלכות מדינה הוא ובהא מהדר ליה מר בר רב אשי דלאו משום דסבירא ליה הלכות מדינה עביד הכי אלא דבאמת סובר דהלכה למשה מסיני הוא ואפ"ה קפריסין שרי אפילו בא"י מכ"ש בח"ל משום דר"ע לגבי ר"א עבדינן כוותיה וכוונתו בזה דעבדינן כוותיה בכל דוכתא דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו ואפ"ה בח"ל מותר לזרוק את האביונות ולא חיישינן שמא ימצאם אחר ויאכלם כיון דהלכה זו כך נאמרה דודאי אסור ספיקא מותר ונהי דלמ"ד הל"מ נראה שאסור לעשות ספק זה לכתחילה כמו שנראה ג"כ מלשון הכ"מ שם מ"מ נראה דהיינו דוקא לעשות כן בידים בענין שיודע שאותו אחר יאכלום בודאי משא"כ הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא ימצאם אחר איכא למימר שפיר בח"ל לא חיישינן כן נראה לי נכון ובסמוך אפרש עוד בע"א בזה:

דף לו עמוד ב

שם ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את כו' אף על גב דאשכחן כמה תנאי דלא דרשי את אפילו הכי לא שייך לומר בכגון זה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כיון שאין המחלוקת באותו דבר עצמו אלא בענין כללות וכיון דבעלמא קיי"ל כר"ע דדריש את תו לא שייך לחלק בין א"י לח"ל דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא וטלולא כן נ"ל:

בתוס' ד"ה קליפי אגוזים וגרעינין חייבים בערלה דפירי נינהו מכאן שיש לברך בפה"ע כו' עד סוף הדיבור. ונראה ברור דמה שכתבו דפירי נינהו אגרעינין לחודא דגרעינין ודאי לאו שומר לפירי נינהו לרבויינהו מאת פריו אלא מגוף הפירי חשיבי ומש"ה כתבו דמברכין עליה בפה"ע משא"כ בקליפים דלא מחייבי בערלה אלא מטעם שומר מרבויא דאת פריו אפילו הנך דלאו בני אכילה נינהו כדמוכח בכולה שמעתין ממילא דאין זה ענין כלל לברכת בורא פרי העץ כיון דלאו פירי נינהו כן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל. אמנם ראיתי לבעל המחבר מגן אברהם שכ' בא"ח סי' ר"ב ס"ק י"ז לענין קליפות מרנצי"ן דיש לברך עליהם בפה"ע והביא ראיה מלשון התוספות דהכא ומסוגיא דשמעתין ונראה לכאורה מדבריו דכל מאי דחייב בערלה אפילו מטעם שומר דינו כפירי גמור לכל מילי אפילו לענין ברכה ואחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר דאדרבה מסוגיא דשמעתין משמע איפכא דמידי דברכה לענין בפה"ע או בפה"א קאמר בגמרא דתליא בפלוגתא דר"א ור"ע דפליגי לענין מעשר אלא דממילא שמעינן נמי לענין ערלה מ"מ עיקר פלוגתייהו לאו מטעם שומר איירי אלא אי הוה פירי גמור תדע דהא מסקינן בשמעתין דקפריסין לא מיקרי שומר אלא על כרחך דלרבי אליעזר פירא גמור הוא ומשום הכי בעי למימר דלרבי אליעזר מברכינן בפה"ע וא"כ שמעינן להדיא דברכת בורא פה"ע לא שייך כלל במאי דמחייב בערלה מטעם שומר והיינו הקליפין ולפ"ז כיון דקפריסין חשיבא מיהו לאכילה בעיניה כדמשמע בשמעתין ואפ"ה מסקינן דמברך עליהם בפה"א כ"ש קליפות מרנצי"ן דלא חזיא אלא לרקוח בדבש שאין עליהם דין פירי כלל לברך עליהם בפה"ע אע"ג דחייב בערלה מטעם שומר ומה שהביא עוד ראיה מוורדי"ן אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שזה עיקר הפירי ממש ולא נטעי להו אלא אדעתא דהכי לחוד משא"כ בקליפות קפריסין ומרנצי"ן אע"ג דנטעי נמי אדעתא דהכי כדאיתא בשמעתין מ"מ עיקר הנטיעה הם בשביל עיקר הפירי ממש והם האביונות והמרנצי"ן עצמן כנ"ל ברור ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

שם בפי' רש"י בד"ה ופליגי רבנן עליה והלכה כרבים הלכך כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים תיפוק ליה דבלא"ה קיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. ויש ליישב ע"פ מה שפירשתי לעיל דדוקא במימרא דרב דאיירי בח"ל דוקא משמע מדבריו דס"ל כמ"ד ערלה בח"ל הלכות מדינה הוא ומש"ה אמרינן דכל המיקל בארץ כו' וה"ה נמי למאי דס"ד דרבינא דה"נ סבר מר בר רב אשי משא"כ למאי דמסקינן לעיל דאהדר ליה מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה משמע לקושטא דמילתא דמר בר רב אשי לא מחלק כלל בין א"י לח"ל אלא דלגמרי ס"ל כר"ע דהלכה כר"ע מחבריו וא"כ כל האי שקלא וטריא דשומר שייך נמי בין בארץ ישראל בין בח"ל ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים לגבי רבי יוסי ומש"ה קפריסין פטורין מערלה אפילו בא"י כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה והילכתא כמר בר רב אשי כו' והיה אומר הר"מ כו' עד סוף הדיבור ועיין בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ג"כ כדברי הר"מ. ומיהו הרי"ף והרמב"ם כתבו כנוסחת גמרא שלנו דמברכין בפה"א ויותר מזה נראה מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשרות שפסק לגמרי כר"ע דאינו מתעשר אלא אביונות בלבד ולא חילק בין א"י לח"ל ואף שהוא סובר דמעשר כל האילנות דאורייתא כדפרישית ולפ"ז ע"כ כוונתו מבואר' שהוא על דרך שכתבתי לעיל במאי דקאמר מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה והיינו דלגמרי עבדינן כוותיה אפילו בא"י שקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו וא"כ נראה דהרמב"ם ז"ל בשיטת הרי"ף רבו אמר שאין מחלק ג"כ בין א"י לח"ל וכתב ג"כ דמברך בפה"א וראיתי להרב רבינו יונה ז"ל שכתב ג"כ בתחילת דבריו בכוונת הרי"ף ז"ל שטעמו משום דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו לגמרי אלא שבסוף כתב דאין מזה ראיה כיון דאשכחן סתם ברייתא דלעיל דמברכין על קפריסין בפה"ע והיינו כר"א ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דהא קי"ל מחלוקת במתני' וסתם בבריית' לא הוי סתם דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ע"ב. ומה שכתב עוד רבינו יונה ז"ל דאין לפסוק נגד מימרא דרב דמחלק בין א"י לח"ל ולא אשכחן מאן דפליג עליה כבר נתיישב ג"כ מתוך דברינו מתוך מה שכתבתי דנראה דמאן דס"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לגמרי היינו משום דס"ל ערלה בח"ל הלכות מדינה היא כשמואל ואפשר דהיינו טעמא דרב משא"כ למה דקיי"ל כרבי יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני משמע דלא שייך האי כללא דכל המיקל אלא היכא דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר משא"כ הכא דבעיקר פלוגתא דמעשר דפליגי ר"א ור"ע קיי"ל הלכה כר"ע מחביריו א"כ ה"ה לענין ערלה נמי הלכה כר"ע לגמרי וכדמשמע לישנא דגמרא. ועוד נראה לי לפרש בד"א דלפי המסקנא דהשתא מצינו למימר דרב נמי סובר לגמרי כר"ע אפילו בא"י דקפריסין לאו פירי הוא ואפ"ה קאמר רב צלף בח"ל משום דבא"י נהי דלאו פירי הוא אפ"ה חייבין בערלה מדין שומר והיינו כדבעי רבא למימר מעיקרא דהך מילתא אי קפריסין הוי שומר לפירי או לא תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן לענין סמדר דאפשר דרב לא ס"ל הא דרב אסי הוא בוסר הוא פול הלבן ומה שיש לדקדק עוד בזה אין מקומו כאן להאריך ודוק היטב:

בגמ' גופא רב ושמואל כו' שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות כו' וצריכא כו' עד אבל איתא בעיניה. ולכאורה יש לדקדק דמה סברא היא זו דמה נפשך אי אורז ודוחן מין דגן נינהו כר"י בן נורי לקמן א"כ אפילו ע"י תערובת נמי ליברך במ"מ כמו בחמשת המינין דמאי שנא ואי לאו מין דגן נינהו אפי' בעיניה נמי לא דמהיכי תיתי יקבע ברכה לעצמן ונראה דמשום דהך ברכה דבורא מיני מזונות אשכחן בחד מתרי טעמי אי משום דזייני טובא או משום חשיבותייהו דכל חמשת המינין הם בכלל חטה ושעורה כדאיתא בפסחים ומש"ה קבעו ברכה לעצמה אפילו כשאינן לחם אלא דממאי דאמרי רב ושמואל במימרא קמייתא דכל שהוא מחמשת המינין מברך במ"מ אע"ג דע"י תערובת כל שהוא ודאי לא זייני כן משמע להדיא לשון הגמרא דאפילו אי הוה דובשא עיקר אפ"ה יש לברך במ"מ מהאי דרב ושמואל דאמרי כל שהוא כו' וע"כ דהטעם בזה משום דלאו בזייני תליא מילתא אלא בחשיבות החמשה מינין עצמם תליא מילתא לענין חלה ולענין מצה ולענין בה"מ והיינו נמי טעמא דרב ושמואל באידך מימרא דידהו דבאורז ודוחן אין מברכין במ"מ אף על גב דודאי זייני כמו שמבואר אפ"ה כיון דלא שייך בהו חד מהנך חשיבות לא קבעו להם ברכה לעצמם ולפ"ז א"ש הא דקאמר וצריכא דאי הוה קאמרי כל שהוא הו"א דבהא הוא דממעטינן אורז ודוחן שע"י תערובת כיון דלית בהו שום צד למעליותא אבל איתא בעיניה דזייני טובא ס"ד דלברך בורא מ"מ קמ"ל דלא תליא מידי בזייני אלא בחשיבות לחוד:

דף לז עמוד א

בגמרא ואורז ודוחן לא מברכינן כו' עד כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה כו' ולאחריו בורא נפשות כו'. ולכאורה יש לתמוה דאכתי אמאי נקט מעשה קדירה לענין סוף הברכה טפי משאר מילי דבכולהו מברכין ברכה שלאחריו בורא נפשות ונראה דהשתא סבר דעיקר רבותא דברייתא דבפת אורז ודוחן מברך תחילה וסוף כמעשה קדירה לא אתי לאשמעי' אלא לאפוקי דלא נימא מברכין עלייהו המוציא וברכת המזון כמו בשאר פירות ולפ"ז מצינו למימר דהאי כמעשה קדרה דקאמר אמעשה קדירה דאורז ודוחן גופייהו קאי ואפ"ה פריך שפיר בסמוך ואורז לאו מעשה קדירה והתניא אלו הן מעשה קדירה כו' משום דמשמע דהאי אלו מעשה קדירה אאידך ברייתא דלעיל קאי דקתני הביאו לפניו מעשה קדירה מברך במ"מ כו' כן נ"ל וק"ל:

שם בגמרא הא מני רבי יוחנן בן נורי היא. פי' כי היכי דאשכחן דלר' יוחנן בן נורי מקרי לחם לענין חמץ ומצה ומש"ה מיקרי נמי לחם לענין ברכת המוציא דהא דמי לגמרי לכוסמין ולשיבולת שועל ולשיפון ממילא נמי דיש לברך במעשה קדירה דידהו במ"מ למאי דפרישית לעיל דאורז ודאי מיזן זיין ואיכא נמי חשיבותא דאיקרי לחם והוי תרתי למעליותא כדפרישית משא"כ לרבנן אע"ג דמיזן זיין אפ"ה כיון דלא חשיבי לא מברכינן בורא מ"מ וק"ל:

שם בתוס' ד"ה הכוסס חטה צריך לברך כו' ומיהו אומר ר"י שמא כיילי ליה בהדי מין דגן ולא עשאו פת צריך לברך כו'. ולע"ד יש לתמוה טובא דהאיך אפשר לומר בכוסס החטה דהוה בכלל כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ובזה קאמרי רבנן דמברך ברכה מעין שלש ולר"ג מברך שלש ברכות והא ודאי ליתא דהא לקמן סוף פרקין בפלוגתא דר"ג ורבנן מסיק הש"ס להדיא דלר"ג הא דכתיב ארץ והפסיק הענין היינו למעוטי הכוסס את החטה דלא מברך ג' ברכות וא"כ ע"כ דהא דקאמר ר"ג הכא דכל שהוא מין דגן ולא עשאו פת מברך עליו ג' ברכות היינו משום דכוסס חטה אינו בכלל מין דגן ולא עשאו פת וא"כ ה"ה לרבנן דהא עלייהו קאי וצ"ע ודו"ק:

דף לז עמוד ב

בגמרא במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא כו' השתא אכותבת ואדייסא כו'. וקשה לי אמאי לא משני דתנא דברייתא דלעיל סבר כר"ג בחדא לענין אורז ופליג עליה בחדא בהא דסבר דאפי' אכותבת ואדייסא מברכין עליו ג' ברכות ועוד דנהי דלא בעי למימר דסבר כוותיה בחדא ופליג בחדא וניחא ליה טפי להגיה הברייתא אכתי קשה אמאי הוצרך הש"ס לעיל לדחוק ולפרש כך דברייתא דקתני הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן דהיינו כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה אמאי לא מוקי ליה בפשיטות לגמרי כר"ג דקאמר בהדיא פת אורז ופת דוחן מברך לאחריו ברכה א' מעין שלש ממילא דלר"ג מברך לפניו בורא מיני מזונות דהא סברת המקשה כך הוא למאי דבעי לאוקמי הך ברייתא דהכוסס האורז טחנה אפאה ובשלה כר"ג אי לאו דהוה קשיא ליה בסיפא דרישא אלמא דלר"ג אתי שפיר דפת אורז ופת דוחן הוא לגמרי לענין ברכה כמעשה קדירה דה' מיני דגן וכ"ש שכן הוא לפי שיטת התוס' דלעיל בד"ה הכוסס את החטה דלעולם אין מברכין ברכה אחת מעין שלש אלא היכא שמברך לפניו במ"מ וצ"ע:

מיהו מתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת בעל הלכות גדולות שהביאו הרא"ש והפוסקים שפסק כרב דבאורז אין מברכין במ"מ והיינו כרב ושמואל והקשו עליו מהא דמסקינן לעיל לרב ושמואל בתיובתא ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כ"כ וי"ל דהא דמסקינן לעיל בתיובתא היינו מקמי הך שקלא וטריא דמייתי הכא בברייתא דר"ג ורבנן משא"כ למסקנא דשקלא וטריא דהכא איכא למימר דליכא תיובתא דשפיר מצינו לאוקמא הן ברייתא דכוסס את החטה וכוסס אורז דסבר כר"ג בחדא ופליג בחדא כדפרישית ורב ושמואל גופייהו סבירי להו כרבנן דהכא דאמרי ולבסוף אינו מברך ולא כלום וממילא דמברכין לפניו במ"מ כיון דלא חשיבי דנהי דודאי זייני אפ"ה לא מהני לענין במ"מ כיון דלא חשיבי כדפרישית לעיל דלרב ושמואל עיקר דבמ"מ בחשיבותא תליא מילתא ודו"ק:

והשתא לפ"ז אתי שפיר טובא נמי מאי דמסיק בה"ג והביא ראיה לדבריו דהלכה כרב ושמואל מהא דאמר רב יוסף לעיל בהא דדייסא כעין חביץ קדירה כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל אמרי תרוייהו כל שיש בו כו' ובהאי לישנא גופא קאמר רבא בסמוך לענין ריהטא דחקלאי ומדהביא רב יוסף ורבא ראיה מרב ושמואל אלמא דהלכתא כוותייהו ועל זה כתב הרשב"א שאין זה ראיה דנהי דקי"ל כרב ושמואל בהך מימרא דכל שיש בו מה' מינין אפ"ה באידך מימרא דידהו דכל שהוא מה' מינין למעוטי אורז ודוחן לא קיי"ל כוותייהו ומיהו לענ"ד יש ליישב גם בזה כוונת בה"ג דמשמע ליה דהא בהא תליא כדפרישי' דהא דקאמרי רב ושמואל כל שיש בו מה' מינים מברך במ"מ אע"ג דודאי לא זייני כיון שאינה אלא כל שהוא אפ"ה מברכין במ"מ משום חשיבותא ואזדו לטעמייהו למאי דסבירא להו נמי באידך מימרא דאורז ודוחן לא מברכינן במ"מ אע"ג דזייני כיון דלא חשיבי וכולה מילתא בחשיבותא תליא לדידהו משא"כ למאן דס"ל דבאורז ודוחן מברכין במ"מ היינו ע"כ משום דזייני וא"כ שפיר מצינו למימר דבדייסא כעין חביץ קדירה דודאי לא זייני כיון דדובשא עיקר וכן בריהטא דחקלאי היכא דלא מפשי ביה קימחא לעולם דאין מברך במ"מ משום דלא זייני וא"כ מאי מייתי רב יוסף ורבא ראיה מרב ושמואל כיון דהא בהא תליא אע"כ דלקושטא דמלתא רב יוסף ורבא סברי כרב ושמואל בתרתי מימרי דידהו כן נראה לי נכון ליישב שיטת בה"ג ודו"ק:

שם בגמרא אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה כו' פי' רש"י שמפררין בתוך האלפס לחם וכתבו התוס' בכוונת רש"י דאיירי במבושל. ונראה לכאורה שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה ומייתי מהאי דהיה עומד ומקריב מנחות דתני עלה וכולן פותתן כזית ובשלמא אי איירי ר"י במבושל א"ש דלפ"ז משמע דעיקר רבותא דר"י דבאיכא פרורין כזית מברך המוציא ולא אמרינן דבישול מבטל מתורת לחם א"כ מייתי שפיר ממנחות דקתני בהדיא דמברך המוציא והיינו משום דפותתן כזית משא"כ אם נאמר דחביצא היינו בלא בישול כפירוש התוס' דלפ"ז נראה דעיקר רבותא דר"י היינו בדליכא פרורין כזית דלא מברכין המוציא דאי בדאיכא כזית מילתא דפשיטא היא וא"כ לא מייתי ר"י שפיר ראיה למלתיה מהאי דמנחות דהא אכתי מצינו למימר אפילו אי לא הוה כזית נמי הוה מברך המוציא כך נראה לכאורה בכוונת רש"י ז"ל אלא דאכתי קשיא לי אי ס"ד דעיקר רבותא דר"י היינו דבישול לא מבטל מתורת לחם א"כ טפי הוה ליה לאתויי מהאי דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דמייתי הש"ס בדף הסמוך דקאמר רבי מאיר יוצאין ידי חובתו בפסח ור' יוסי נמי לא פליג אלא משום דבעי' טעם מצה וליכא כדמייתי הש"ס לקמן ואף אם נאמר דהא דלא מייתי מהך ברייתא דלקמן היינו משום דאיכא למימר ר"מ ור"י תרווייהו בהא פליגי אי בישול מבטל מתורת אפי' או לא וכדקס"ד דהש"ס לקמן בדף הסמוך וכדמשמע נמי בפסחים דף מ"א לענין צלאו ואח"כ בשלו וכמו שאבאר לקמן בשיטת רבינו שמשון דא"כ אכתי מאי מייתי רב יוסף מהאי ברייתא דמנחות דהא איכא למימר דהך בריי' ר"מ היא ורבי יוסי פליג עליו (ויש ליישב ולחלק בין בישול דמים ובישול דשאר משקין וצ"ע בסוגיא דפסחים דף מ"א) אלא דיותר נלע"ד דמה שכתב רש"י שמפררין בתוך האלפס לחם לאו משום דעיקר מימרא ורבותא דרב יוסף היינו במבושל לחוד דוקא אלא משום דלישנא דחביצא דקאמר ר"י משמע ליה שהוא ע"י בישול מיקרי חביצא כדאמרינן לעיל נמי חביץ קדירה ולעולם דעיקר מימרא דר"י דבין במבושל ובין כשאינו מבושל לעולם שייך לחלק בין אית ביה פרורין כזית להיכא דלית ביה פרורין כזית כן נ"ל בכוונת רש"י והיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ברכות (פ"ג מהל' ברכות) כל זה כתבתי לפי גירסת הספרים בפרש"י כאן דחביצא כעין שליינקוק מיהו בסוגיא דמנחות דף ע"ה דמייתי נמי כל הסוגיא דהכא נמצא בגירסת רש"י האי חביצא של רקיקין ואפשר שטעות נפל בספרים ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה חביצא כו' וי"ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית כו' עכ"ל. נראה דדוקא אליבא דרב יוסף כתבו שיש לפרש כן לשיטת רש"י משא"כ למאי דמסקו ר' ששת ורבא בסמוך דבתוריתא דנהמא תליא מילתא אע"ג דלית בהו פירורין כזית א"כ צריך לפרש הפרוסות קיימות דברייתא דלעיל דהיינו דכל זמן דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו מקרי פרוסות קיימות מיהו אכתי קשה לשיטת רש"י דא"כ לאביי דאמר בסמוך דלתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה"נ דלא בעי ברכה ומשמע דבעי למימר דבכה"ג צריך לברך וא"כ הוי דלא כברייתא דלעיל דהא בכה"ג דמחזירן לסלתן אחר שנטגנה בשמן דהוי כבישול לשיטת רש"י א"כ ליכא כזית בלא תוריתא דנהמא וא"כ אמאי מברך עלייהו המוציא הא אין הפרוסות קיימות כלל בשום ענין ובאמת ראיתי בתוס' במנחות דף ע"ה שהקשו כן על פרש"י ע"ש ובסמוך בלשון הגמ' אפרש ליישב שיטת רש"י גם בזה:

בא"ד לכך נראה לי חביצא היינו פירורין הנדבקים יחד ע"י מרק או ע"י חלב כו' עכ"ל. משמע מלשונם דדוקא בנדבקים יחד ע"י משקים איירי כל הסוגיא ובעינן פרוסת כזית או תוריתא דנהמא משא"כ בסתם פירורי לחם כשהן בעין בלא משקה בכל ענין מברך המוציא וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל בשמעתין וכן הוא בטוא"ח סי' קס"ח. אלא דלענ"ד יש לתמוה טובא דא"כ מאי מקשה אביי בסמוך אדרב יוסף מברייתא דתניא לקט מכולן כזית ואכלן דלשיטת התוס' ורבי' יונה והרא"ש לא איירי במנחות אלא דהאי לקט מכולן אחמשת המינין קאי א"כ מאי קושיא דהא פשטא דברייתא משמע דלא איירי בנדבקים יחד אלא בפירורין שהן בעין והיא גופא קמ"ל שחמשת המינים מצטרפים לכזית לענין חמץ ומצה וכדאשכחן כה"ג ברפ"ק דחלה ולפ"ז תו ליכא למידק מהך ברייתא כלל לענין ברכת המוציא דהא לענין המוציא לדידהו לא בעינן כזית כלל משא"כ לשיטת רש"י דהאי לקט מכולן אמנחות קאי וכמו שאפרש בסמוך בביאור דבריו אם כן מקשה אביי שפיר דהא מנחות דמיא לגמרי לחביצא דר' יוסף כיון שנטגנין בשמן ולע"ד צ"ע גדול ליישב שיטת רבינו יונה והרא"ש ז"ל בזה:

בפרש"י בד"ה אומר ברוך שהחיינו אם לא הביא מנחות זה ימים רבים עכ"ל. ואישראל המביא קאי כדפירש' לעיל. ונ"ל דמה שהוצרך לפרש כן בדוחק כמו שכתבו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כפשטא דברייתא דאכהן קאי וכמ"ש בתוס' היינו משום דרש"י לא משמע ליה דע"י שהמשמרות מתחדשות פעמים בשנה לא שייך לברך שהחיינו דדוקא בדבר המתחדש מזמן לזמן דהיינו משנה לשנה הוא דשייך ביה ברכת שהחיינו בין בפירות ובין באותו מצוה מזמן לזמן וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות ברכות (פי"א מהל' ברכות) דבמצוה שתדירה ומצויה אין לברך שהחיינו אלא במי שקונה אותה מצוה במעותיו כו' ע"ש דאם כן לפ"ז לא שייך הך ברכה בכהן המקריב אלא בישראל המביא שקנה המנחה במעותיו. מיהו בפרש"י במנחות כ' פי' אחר דאיירי בכהן שלא הקריב עדיין מנחה מימיו וא"כ לפ"ז א"ש דאפשר דהרמב"ם ז"ל גופא מודה בכה"ג דבפעם ראשונה צריך לברך שהחיינו כשהתחנך להקריב אלא שהתוס' במנחות העתיקו לשון רש"י שם בענין אחר ע"ש ובאמת יותר נראה כפי' השלישי שכתב רש"י שם דאיירי במנחה חדשה שמתחדשת משנה לשנה כמנחת עומר וכיוצא בו וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין (פ"ז מהל' תו"מ) שמפרש לברייתא לענין זה והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דקתני סיפא נטלן לאוכלן מברך המוציא ולכל הפירושים דרש"י ותוס' כאן לא שייך למתני הך ברכת המוציא גבי עומד ומקריב דאי לא שמעינן בהא גופא דבלחם כה"ג דדמיא לחביצא מברך המוציא אכתי לא שייכא במנחה טפי מבשאר לחם משא"כ להן פירושא דבמנחה חדשה דשנה זו איירי שמברך שהחיינו בשעת הקרבה א"כ מסיק שפיר דכשנטלן אח"כ לאכלן אינו מברך שהחיינו בשעת אכילה כמו בשאר אכילת פירות משא"כ הכא שכבר אמר שהחיינו בשעת הקרבה משום הכי אינו חוזר ומברך בשעת אכילה אלא אומר ברכת המוציא בלבד כן נראה לי ודוק היטב:

בגמרא ותנא עלה וכולן פותתן כזית ופרש"י ותנא עלה כלומר ותנן כוונתו דבאמת משנה ערוכה היא שם במנחות ובגמרא שם בסוגיא דחביצא גרסינן בהדיא ותנן מיהו לענ"ד לולי פרש"י היה נ"ל דשפיר גרסינן הכא ותנא עלה והיינו דאהך ברייתא גופא קתני עלה וכולן פותתן כזית כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי דמפרשינן בכה"ג והא דלא מייתי רב יוסף באמת ממשנה דמנחות משום דבזה לא היה שום ראיה לדבריו לא מיבעיא לשיטת התוס' דהאי חביצא דר"י היינו שנדבקים ע"י מרק או שמן ולא ע"י בישול ואם כן לפ"ז משמע דעיקר רבותא דר"י היינו דבדליכא כזית אין מברך המוציא ואם כן דבר זה לא למדנו כלל מסוגיא דמנחות כדפרישית לעיל דאפשר דאפילו בפתיתין אפי' פחות מכזית נמי מברך המוציא אלא דבמנחות עיקר מצותן בכך לפותתן כזית משא"כ מהך ברייתא דתנא עלה דהך ברכת המוציא גופא כולן פותתן כזית משמע להדיא דטעמא הוא דיהיב למילתיה דמשום שפותתן כזית מש"ה מברך המוציא ממילא משמע דבפחות מכזית אין לברך המוציא כן נ"ל לפי שיטת התוס' אלא דאפילו לשיטת רש"י דחביצא דר"י היינו בבישול דלפ"ז עיקר רבותא דר"י דאף ע"י בישול מברך המוציא בדאיכא פירורין כזית אפ"ה לא מצי לאתויי מהא דקתני במשנה במנחות וכולן פותתן כזית דאפשר דהא דקתני בברייתא דמברך המוציא במנחות לא קאי על אותן מנחות הנטגנות בשמן אלא במנחת מאפה תנור וכיוצא בו וכמ"ש רבינו שמשון בפ"ק דחלה ע"ש משא"כ בהך ברייתא דתנא עלה וכולן פותתן כזית ואברכת המוציא דלעיל קאי א"כ ממילא שמעינן שפיר דברכת המוציא דרישא איירי בכל המנחות כן נ"ל נכון והא דגרסינן במנחות ותנן היינו משום דהתם אהך משנה קאי ולקושטא דמילתא סמיך נמי אברייתא דהכא דכל המנחות שוין לענין זה בין לענין ברכה ובין לענין כזית ודוק היטב:

שם אמר ליה אביי אלא מעתה לתדבר"י כו' ה"נ דלא בעי ברוכי המלמ"ה. כבר כתבתי בסמוך דיש להקשות דמה ס"ד דאביי דבכה"ג שמחזירן לסלתן מברך המוציא הא ליכא לא כזית ולא תוריתא דנהמא וכן הקשו בתוס' במנחות על פרש"י אלא דבאמת לפירושם ג"כ קשה לפמ"ש רבי' יונה והרא"ש שפירשו כשיטת התוספות ומסקו דג' חלוקים בדבר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דבמנחות דע"כ הוו בנדבקו ע"י מרק אם כן לעולם בעינן כזית או תוריתא דנהמא ואף שראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל לקמן דף ל"ט גבי פת צנומה בקערה שכ' דבמחזירן לסלתן נמי איכא תוריתא דנהמא מ"מ נראה דוחק וע"כ דהתם במילתא אחריתא איירי כמו שאבאר שם ועוד דאי ס"ד דמחזירן לסלתן דהכא היינו בדאיכא תוריתא דנהמא א"כ אכתי מאי מקשה אביי אדרב יוסף דילמא רב יוסף איירי היכי דליכא תוריתא דנהמא מש"ה בעינן פותתן כזית אבל בדאיכא תוריתא דנהמא ר"י נמי מודה דאפילו מחזירן לסלתן מברך המוציא ונראה דוחק לומר דאביי לית ליה הך מימרא דאמר רבא בסמוך והוא דאיכא תוריתא דנהמא והנלע"ד ליישב דאביי הכי מקשה אדר"י דלמאי דס"ד דר"י דמנחות שנטגנו בשמן דמיין לחביצא דבישול כפרש"י א"כ לתדבר"י ה"נ דלא מברך המוציא והא ודאי דמברך כדמייתי מברייתא דלקט מכולן כזית דאיירי במנחות וכרבי ישמעאל כמו שפרש"י ואם כן מדיוצא י"ח בפסח אף כשהחזירן לסלתן אלמא דמקרי לחם אף לענין המוציא והא ודאי ליתא דהא בדליכא כזית וליכא תוריתא דנהמא לכ"ע אין מברך המוציא כדקתני בברייתא דלעיל באין הפרוסות קיימות אע"כ דשאני מנחות דכיון שאינן נטגנות אלא בשמן מועט לא דמי כלל לבישול אלא למעשה אפיה או שנאמר דכל המנחות שמזכיר בענין זה היינו במנחת מאפה לחוד כמ"ש רבינו שמשון ז"ל ברפ"ק דחלה כמו שאבאר בשיטתו לקמן וא"כ לפ"ז ממילא אזלא לה לגמרי האי מנא אמינא לה דר"י דלעולם מצ"ל דבחביצא שהיא ע"י בישול אפילו בכזית נמי אין מברך המוציא ושאני מנחות דמברך המוציא משום דלא דמי לבישול כלל אלא דאפילו כשהחזירן לסלתן נמי מברך המוציא דדמיא לגמרי לפת צנומה בקערה דלקמן ואפשר שלזה נתכוון ג"כ הרשב"א ז"ל שם כמו שאבאר נמצא דכ"ז היינו לשיטת פרש"י דוקא משא"כ לפי התוס' ורבינו יונה והרא"ש דחביצא דר"י היינו כשנדבקין ע"י מרק או שמן ודמיא לגמרי למנחות והאי דלקט מכולן מילתא אחריתא הוא א"כ קשיא סוגיא דהכא טובא אליביה דאביי וצ"ע ודוק היטב:

בתוס' בד"ה לקט מכולן פרש"י דקאי אמנחות ולא נהירא דאם כן היכי קאמר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה היה נראה לי ליישב דהא דקתני אם חמץ הוא היינו בלחמי תודה ושתי הלחם והא דקתני אם מצה הוא היינו בשאר מנחות ואפ"ה שפיר שייך בכה"ג למיתני לקט מכולן דלצדדים קאמר כדאשכחן בכה"ג טובא בש"ס אלא דבלא"ה יש לפרש עוד בפשיטות יותר דאיירי אפי' בכל המנחות ממש והא דקתני אם חמץ הוא היינו כשנתחמצו באונס ולא אתי לאשמעינן אלא דשייך בכה"ג במנחות עונש כרת בפסח עוד ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשו בתוס' על פרש"י במה שמפרש דקאי אמנחות דא"כ היאך קתני אם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו דהא בפסחים ממעטינן להו מדכתיב בכל מושבותיכם דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דהך דרשה דבכל מושבותיכם פלוגתא דתנאי היא שם בפסחים וא"כ שפיר מצ"ל דהאי תנא דברייתא דקתני לקט מכולן לית ליה הנך דרשות כן נ"ל ליישב שיטת פרש"י שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שהוא ג"כ שיטת ופירוש רב האי גאון ז"ל ועל פי' התוס' וסייעתם יש להקשות דלפירושם לא א"ש הא דקאמר אביי אלא מעתה לתדבר"י כו' ומסיק בדבריו וכ"ת ה"נ והתניא לקט מכולן דמשמע דבעי לסתור האי וכ"ת כסוגיית הש"ס בכל דוכתי והא ודאי ליתא דכיון דהך ברייתא לא איירי כלל במנחות שנדבקים ע"י מרק ושמן אלא בחמשת מיני תבואות שנאפות בעינייהו ואם כן תו לא דמי כלל לחביצא ועוד דאכתי בקצרה הוי ליה לאביי לאותובי לר"י מעיקרא מהך ברייתא דלקט מכולן וכ"ז צריך ליישב לשיטת תוס' וסייעתם משא"כ לפרש"י ורב ה"ג א"ש כדפרישית ודוק היטב:

שם אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן כו' שאכלו מבעיא ליה. והקשה מהרש"א ז"ל דמרישא גופא דקתני שאכלן הוי מצי לאקשויי כה"ג ולע"ד נראה ליישב דמרישא לא שייך לאקשויי דודאי אפילו כשערסן נמי שייך למתני ואכלן כיון דמעיקרא היו מפורדות פירורין של כל מין בפני עצמו אע"ג שחזר ועשאן כגוף א' אפ"ה שייך לומר ואכלן ל' רבים משא"כ מסיפא דאתא לאשמעינן הך מילתא דכדי אכילת פרס לחוד אם כן אי ס"ד דאיירי כשערסן שהן גוף אחד מאי קמ"ל הכא טפי מבשאר מילי דפשיטא לן דכל היכי דתליא באכילת כזית בעינן כדי אכילת פרס אע"כ דאיירי כשהן מפורדות א"כ שפיר אשמעינן אגב אורחא דאפי' כמה מינין מצטרפין לאכילת פרס כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' תוריתא דנהמא נראה דהיינו כשנותנין הפרורין במים ואם המים מתלבנים כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה מדשבקו התוס' לפרש תוריתא דנהמא לענין חביצא גופא דעלה קאי רבא ולפירושא דלעיל בד"ה חביצא היינו במבושל לפרש"י ולפי' התוספות בנדבקים ע"י מרק א"כ למה שינו לשונם לפרש כאן הך תוריתא דנהמא כשנותנים הפרורין במים והם מתלבנים אע"כ משמע שרוצים לפרש הך ברייתא דלקט מכולם כזית אליביה דרבא דהיינו נמי בדאיכא תוריתא דנהמא דוקא כי היכי דלא נצטרך לאוקמא דוקא בבא מלחם גדול כמו לרב יוסף ואם כן בהך מילתא דלפירושם דלעיל היינו שלקט פירורין מחמשת מיני לחם וכבר כתבתי דכשהן בעין לא בעינן לא כזית ולא תוריתא דנהמא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש לכך הוצרך לפרש כאן דודאי כשהן בעין לעולם מקרי תוריתא דנהמא אלא דהכא בהך ברייתא איירי כשהן שרויין במים דאפשר דסתמא דמילתא הכי הוא שאין דרך לאכול פירורין קטנים הבאים מכמה מינין כשהן בעין אלא שדרך לשרותן במים ובזה כתבו דיש לחלק דבכל זמן שלא נתלבנו המים מקרי תוריתא דנהמא כדאמר רבא משא"כ כשהמים נתלבנים אזיל ליה תוריתא דנהמא כן נ"ל בכוונת התוס' ולפ"ז יש ליישב קצת מה שהקשיתי לעיל על שיטת רבינו יונה והרא"ש בהא דמקשי אביי לרב יוסף מהך ברייתא דלקט מכולן והיינו דאביי נמי משמע ליה לפרש דאיירי בכי האי גוונא דלקט מכולן ושראן במים דדמיא לחביצא כ"ז נראה לי מוכרח בכוונת התוספות זולת כעת לא ידעתי לפרש בענין אחר ועדיין צ"ע ודוק היטב:

בד"ה לחם העשוי לכותח כו' וקשה דהא אמרינן במסכת חלה כל שתחלתה עיסה כו'. כוונתם מבואר' דכי היכי דאמרינן לענין סופגנין דלא מקרי לחם ופטורים מן החלה ואפ"ה כל שהיא תחלתה עיסה חייב בחלה דכיון שכבר נתחייבו בחלה בשעת הגלגול קרינן ביה עריסותיכם דבהאי שעתא דנעשית עיסה תליא מילתא דחיוב חלה א"כ ה"נ אית לן למימר לענין עיסה שמייבשים בחמה דנהי דבכה"ג לא מיקרי לחם דאין לחם אלא ע"י מאפה אור כמ"ש התוס' בסוף הדיבור בשם הירושלמי אפ"ה כיון שכבר נעשית עיסה ע"י גלגול כבר נתחייבו בחלה ושוב אין לפוטרה כך נ"ל בכוונת התוס' דמהאי טעמא פוסק ר"ת בכל כי ה"ג שתחלתן עיסה חייב בחלה ולפ"ז ע"כ צריך לפרש האי לחם העשוי לכותח דהכא דלאו כשעשאן עיסה איירי שבלילתן עבה אלא בלילתן רכה איירי ונראה דלפי' התוס' אפשר דלא גרסינן כעבין בבי"ת אלא כעכין בכ"ף ועיין בס' מע"מ הלכות חלה שהביא שני הגרסאות ועיין בסמוך ובקונטרס אחרון:

בא"ד ומתחילה היה ר"ל ר"ת דדוקא חייבין בחלה כו' אבל מן המוציא פטורים כו' ול"נ דהא לעיל קתני נוטלן לאכלן ומברך עליהם המוציא גבי מנחה כו' עכ"ל. מיהו רבינו שמשון ז"ל כתב בפירוש המשניות ברפ"ק דחלה שלא כדברי ר"ת בין לענין חלה ובין לענין המוציא והאי דנטלן לאכלן מפרש לה לענין מנחת מאפה שלא נטגנו בשמן ועוד דאפילו את"ל דבכל המנחות איירי אפ"ה אין ראיה משם כיון ששמנן מועט ע"ש באריכות והובא' דבריו בלשון הרא"ש בפרק אלו עוברין ובהלכות קטנות בהלכות חלה האריך יותר ומה שיש לדקדק בשיטת רבינו שמשון אבאר קצת לקמן בדף הסמוך גבי יוצאים ברקיק השרוי. מיהו בעיקר דברי ר"ת תמיה לי טובא דנהי דמייתי ראיה לענין המוציא בהא דקתני נטלן לאכלן אכתי היא גופא קשיא מה סברא יש בזה לחייב בברכת המוציא לחם במה שאינו קרוי לחם בשעת אכילה כמו שהקשה ר"ת עצמו בתחלה דבשלמא לענין חלה א"ש כיון דעיקר החיוב בשעת גלגול דכתיב עריסותיכם משא"כ לענין המוציא משמע דסברא פשוטה היא דבתר שעת אכילה אזלינן וא"כ כשנאפה בחמה דלא מקרי לחם למה מברך המוציא לחם שהרי מעולם לא היה שם לחם עליו ומאי ענין עיסה לכאן מיהו אפשר דחכמים השוו מדותיהם לתלות ברכת המוציא במה דחייב בחלה והיינו בכל דבר שדרך לקבוע סעודה עליו ולדעתי נראה שסברא כזו מוכרחין אנו לומר ג"כ בשיטת רבינו שמשון וסייעתו וכמו שאבאר בק"א אם ירצה השם וכאן אין להאריך:

דף לח עמוד א

בגמ' ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי כו' מ"ט זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים כו'. לכאורה טפי הו"ל לאתויי סתם משנה דערלה דתנן אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים דמהאי מתני' מסיק הש"ס בפ' כל שעה דטעמא דמלתא משום דזיעה בעלמא הוא וכמו שפרש"י שם מדלא שמעינן בפירות גופייהו כו' ע"ש א"כ היינו להדיא כדמסקינן הכא דדבש תמרים מיקרי זיעה בעלמא משא"כ בהך פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע לא שמעינן הך מלתא כ"כ דטעמא משום דזיעה בעלמא אלא איכא למימר טעמא דרבי יהושע דפוטר מתרומה היינו משום דלא אשכחן תרומה במשקין אלא בתירוש ויצהר לחוד ועוד דלשיטת רש"י ותוס' אפילו תרומת תמרים ותאנים גופייהו לא הוי אלא מדרבנן כדמוכח מדוכתי טובא אלא דנראה דהא דלא מייתי ממתני' דערלה היינו משם דאיכא למימר דטעמא דמלתא משום דלא הוי כדרך הנאתן כדס"ד דרבי זירא התם בפ' כל שעה מש"ה ניחא ליה לאתויי מתני' דתרומה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע והיינו כדמסקינן בפרק העור והרוטב דטעמא דרבי יהושע משום דס"ל דילפינן תרומה מביכורים ודון מינה ואוקי באתרה וביכורים ילפינן מתרומה והדר ילפינן מערלה פרי פרי מביכורים וא"כ דלפ"ז מכל הנך משמע דשום משקה לא מקרי פירי אלא יין ושמן א"כ ממילא דזיעה בעלמא נינהו כיון דלא מקרי פירי וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש באריכות ומש"ה תו לא שייך לברך על דבש תמרים בפה"ע כיון דלאו פירי מקרי. ועוד נראה לי דכיון דלא מיקרי פירי לענין ביכורים דילפינן לה מתרומה כדפרישית מסוגיא דהעור והרוטב וכדתנן להדיא אין מביאין ביכורים משקה ובביכורים אשכחן דאינן נוהגות אלא בז' מינים דילפינן ארץ ארץ בגזירה שוה כדאיתא במנחות דף פ"ד דמה להלן בקרא דארץ חטה ושעורה שבח הארץ אף כאן שבח הארץ וא"כ לפ"ז ע"כ ממילא דהאי דבש דכתיב בז' מינים לאו בדבש תמרים איירי שהוא משקה אלא בתמרים גופייהו כן נ"ל נכון. וכבר הארכתי בזה בק"א למס' קדושין בפסק דין איסור חדש ע"ש ועיין עוד בסמוך מה שאכתוב בדברי התוס':

בתוס' בד"ה האי דובשא דתמרי כו' ולאפוקי מהלכות גדולות שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים. וכבר האריכו הרשב"א והרא"ש ז"ל לפרש טעמא של בה"ג שהביאו גם כן רבינו האי גאון ז"ל ומסקו במילתייהו דטעמייהו משום דדבש כתיב בפרשה ולא תמרים. ובאמת שאין פירושם מספיק דאכתי היאך פליג בה"ג על הגמ' דאמרינן להדיא דטעמא דמר בר רב אשי היינו משום דס"ל כר' יהושע בתרומה וממילא משמע דאיירי בכה"ג גופא שלא נתן לתוכה מים כדמוכח מסוגיא דהעור והרוטב ומכ"ש דקשה טפי לפי מה שכתבתי בסמוך דאדרבא מתרומה וביכורים דאיתקש לתרומה שמעינן דדבש הנזכר בשבח הארץ לגבי ז' מינים היינו בתמרים גופייהו ולא בדבש הזב מהם וכדמשמע נמי לקמן דף מ"א בהא דאמר רבי חנן כל הפסוק כולו דארץ חטה לשיעורין נאמר ומסיק דשיעורא דדבש היינו ככותבת הגסה ביוה"כ א"כ משמע להדיא דאיירי בתמרים גופייהו ולא בדבש הזב מהם:

מיהו ראיתי בלשון הגהת אשר"י בשמעתין שרוצה לפרש פי' בעל הל' גדולות בענין אחר דאין כוונתו דבדבש תמרים שלא נתן לתוכה מים מברך בפה"ע דהא ודאי ליתא כיון דלרבי יהושע לא מקרי פירי לענין תרומה אלא דעיקר דברי בה"ג היינו משום דקשיא ליה במאי דקאמר מר בר רב אשי דמברך שהכל ואי ס"ד דאיירי בדבש תמרים שהן בעין בלא מים נהי דלא מברכינן עלייהו בפה"ע כיון דלא הוו כפירי כדאשכחן בתרומה אכתי בורא פרי האדמה הו"ל לברוכי כדאשכחן בשאר פירות העץ דכל מאי דלא הוי עיקר הפירי מברכינן בורא פרי האדמה כדאשכחן לעיל גבי מיני נצפה דאפי' על העלה ועל התמרות מברכים בפה"א ואמאי קאמר דמברך שהכל שאין סברא להוריד אותן משני מעלות. אע"כ דהא דמברך שהכל היינו כשנתן לתוכה מים ואפ"ה תליא שפיר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ע"ש באריכות. ולענ"ד הוא פי' כפתור ופרח בישוב שיטת בה"ג דלא ליפלוג אסתמא דתלמודא אלא שכבר כ' הב"י בא"ח סי' ר"ב שכל המפרשים חולקים על פי' הגהת אשר"י. מיהו למאי דפרישית היה באפשר לומר דטעמא דבה"ג לפי שסובר דהא דמסקינן הכא דטעמא דמר בר רב אשי דאמר זיעה בעלמא הוא ותליא בפלוגתא דר"א ורבי יהושע היינו לסברת אביי דפ' כל שעה דטעמא דערלה משום דזיעה בעלמא הוא. משא"כ לרבי זירא התם דמשמע דלא ס"ל הך סברא דזיעה בעלמא כלל וא"כ ע"כ סובר דטעמא דרבי יהושע דפוטר בתרומה היינו מגזירת הכתוב וכולה סוגיא דפ' העור והרוטב דגמר פירי פירי נמי לאו משום דזיעה בעלמא הוא אלא משום גזירת הכתוב וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשמעתין בתחלת דבריו בשם הראב"ד ע"ש וכדמשמע לכאורה מלשון התוס' בפ' כל שעה ואף שבק"א בקידושין העליתי בראיות ברורות שאין לפרש כן מ"מ כיון שמצינו סברא זו ברבוותא קדמאי שפיר מצינן למימר דבה"ג נמי הכי ס"ל כן נראה לי ועדיין צ"ע:

ויותר נ"ל דטעמא דבעל ה"ג היינו משום דמשמע ליה דהא דמסקינן בסמוך בגמ' והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכינן עלייהו בפה"ע מ"ט במילתייהו קיימו אסוגיא דלעיל קאי לאשמעינן דלא קיי"ל כהאי דמר בר"א אלא כשנתן לתוכו מים אבל בלא מים היינו טרימא ומברכין עליה בפה"ע ואע"ג דרש"י מפרש האי דטרימא בענין אחר דהיינו תמרים הכתושין קצת ואינן מרוסקי' אפ"ה לא ניחא ליה לבעל ה"ג לפרש כן והיינו משו' דל' הלכתא משמע מכלל דפליגי ובאמת בטרימא כפרש"י לא אשכחן דפליגי דהא רבא ורב אסי פשיטא להו דבמלתייהו קיימי ונהי דהאי מרבנן בעי מיניה דרבא מ"מ מסתמא לבתר דפשטא ליה רבא קביל מיניה אע"כ דהא דקאמר והלכתא היינו לאפוקי ממאי דאמרינן מעיקרא דמר בר"א אפי' בכה"ג ס"ל דמברך שהכל משום דהיינו טרימא היינו דובשא דתמרי כן נ"ל:

בגמרא שתיתא רב אמר כו' מתיב ר' יוסף ושוין שבוחשין כו'. נראה דר"י משמע ליה דרב ושמואל בעבה פליגי דברכה אין שום סברא לומר דמברך במ"מ אבל בעבה שפיר מצינו למימר דפליגי בהך פלוגתא דלעיל דף ל"ו דפליגי ר' יהודה ור"נ בקמחא דחיטי ופירשו התוס' שם דהיינו בקמח שמייבשים בתנור ואם כן הוה דומיא דשתיתא דהכא דהיינו נמי שמייבשים בתנור ובזה נתיישב גם כן הא דמסקינן בסמוך וצריכא דרב ושמואל ולכאורה יש לדקדק דנהי דשמואל שפיר צריכא כיון דאיירי ברכה דלרפואה קא מכוון ס"ד דלא מברך קמ"ל דמברך משא"כ מימרא דרב דאיירי בעבה לא איצטריך כלל אבל למאי דפרישית א"ש דבעבה נמי איצטריך לאשמעינן דמברך במ"מ דלא דמי לקמחא דחטה או לכוסס את החטה ונראה עוד לומר דהא בהא תליא דאי לא הוי מברך ארכה כלל משום דלרפואה קא מכוון א"כ אפילו בעבה לא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא דרוב תבואות אין עומדין סתמא לעשות ממנה שתיתא ואפילו אותן הנעשים ממנו שתיתא רובא דאינשי ברכה עבדי להו כיון שהוא דרך רפואה וא"כ לפ"ז בעבה לא הוי מברכינן אלא בפה"א דומיא דכוסס את החטה או קמחא דחטה משא"כ השתא דברכה נמי מברכינן כיון דאית ליה הנאה מיניה א"כ שפיר שייך לברך במ"מ בעבה כן נראה לי נכון:

שם א"ל אביי ואת לא תסברא והא תנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. ויל"ד דאכתי מי דמי דהא מצ"ל דהא דאמרינן דכל אוכלים מותרים לאכול לרפואה היינו בדלא מוכח מילתא דלרפואה קעביד משא"כ הכא דלר"ח דלאכילה עבה עבדי ליה ולרפואה רכה עבדי ליה א"כ מוכח מילתא דלרפואה קא מכוון ואימא דאסור ואפשר דמשמע ליה לאביי מדנקט כל האוכלים ממילא משמע אפילו בכה"ג היכי דמוכח מילתא נמי שריא ועי"ל דסתם אכילה לרפואה נמי יש בהם שינוי שאין עושין אותן העומדים לרפואה כמו שעושין בהנך העומדות לאכילה וק"ל:

דף לח עמוד ב

בגמרא פיסקא על ירקות אומר כו' קתני ירקות דומיא דפת כו'. וכתבו בתוס' דאע"ג דלא הוי דומיא דפת ממש דפת אשתני לעלויא אפ"ה הוי דומיא לענין בישול דאין מגרע את הברכה ולכאורה פירושם דחוק דכיון דטעמא רבה איכא לחלק בין פת לירקות ממילא דלא שייך האי דיוקא דירקות דומיא דפת ולולי פירושם היה נ"ל דהכא לאו לענין דינא קאמר דירקות דומיא דפת אלא דמלשון המשנה גופא דייק להך מילתא דכיון דקתני רישא על פירות הארץ אומר בפה"א חוץ מן הפת א"כ משמע דאי לא הוי תני חוץ מן הפת הו"א דפת בכלל פירות הארץ הוא אע"ג דנשתנו ע"י אור אלמא דאכתי בכלל פרי הוא ממילא דה"ה לירקות דאע"ג דנשתנו ע"י אור אפ"ה במלתייהו קאי ושייך לברך עליהם בפה"א כיון דמקרי פירי ואף ע"ג דלקושטא דמילתא בפת אפילו אי הוי אמרינן דלא מהני ביה האי טעמא דאשתני לעלויא לברך המוציא אפ"ה לא הוי מברך בפה"א אלא במ"מ כמו בכל דבר שיש בהם מה' מינין אלא דאכתי לישנא דמתניתין גופא הכי משמע דפרטא דפת הוה מעין כללא דפירות הארץ משום דמקרי פירי אע"ג דמשתני כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן:

ובתוס' בד"ה מדקתני ירקות כו' ויש ירקות שאין משתנות לעלויא כו' עכ"ל. וכ' מהרש"א ז"ל דאזלו בזה לשיטתייהו בדיבור הסמוך דלר"נ אפי' בתומי וכרתי דנשתנו לגריעותא לאחר בישול אפ"ה מברך בפה"א כו' ע"ש ולענ"ד אף דלקושטא דמילתא כן הוא לשיטת התוס' בסמוך מ"מ בדבריהם דהכא לא משמע דנחתו להכי אלא דאפילו לרבינו יהודה שכתבו התוספות בדיבור הסמוך שפוסק כרבי חסדא דבתומי וכרתי לאחר בישולם מברך שהכל אפ"ה מודה מיהו דכל דבר שטובים מבושלים כמו חיין מברך בפה"א וא"כ יפה כתבו כאן דאע"ג דלא הוו דומיא דפת דאשתני לעלויא והנך לא אשתנו לעלויא אפ"ה הוי שפיר דומיא דפת לענין שאין הבישול מגרע כן נ"ל ברור בכוונת התוספות ודו"ק:

בגמ' ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי כו' וע"כ לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. וכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דר"מ לאו משום דלא בעי טעם מצה דהא מודה ר"מ בירקות כו' דבעינן טעם מרור וליכא אלא דר' מאיר ור"י בהא קמפלגי דר"י סבר דבישול מבטל טעם מצה ור' מאיר סבר דלא בטל טעמיה ולכאורה פירושו דוחק דלפ"ז פליגי רבי מאיר ור"י במציאות:

אמנם לענ"ד נראה דאין צורך לפרש כן דבלא"ה הא דקאמר הכא דבעינן טעם מצה אין הכוונה דבעינן טעם מצה ממש דהא ודאי ליתא כמ"ש רבינו יונה ז"ל דתימה הוא זה הלשון שלא מצינו דבעינן טעם מצה ועל זה כ' בשם רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה עניה וליכא דזו מצה עשירה היא ואף שאיני כדאי מכל מקום זה נראה לי יותר דוחק דבמצה השרויה במים מאי מצה עשירה שייך בזה לכך נלע"ד דהא דקאמר הכא דבעינן טעם מצה היינו דבעינן מיהו טעם לחם וזו כיון ששרויה במים אין לו טעם לחם וסובר ר"י דכי היכי דאשכחן לעיל דבעינן תוריתא דנהמא בין לענין מצה ובין לענין המוציא ה"נ בעינן טעם לחם ור"מ סובר דלא בעינן טעם לחם וא"כ לפ"ז ממילא אזלא לה קושית הרשב"א דודאי מודה ר"מ בירקות דבעינן טעם מרור שהרי לכך נקרא מרור לפי שיש בו טעם מרירות משא"כ לענין מצה ולחם לא שייך לומר כן כנ"ל ובאמת אפשר שהרשב"א ז"ל ג"כ לכך נתכוון אלא שקיצר במובן:

אמנם בלי ספק שכמו שכתבתי היא שיטת רבי' שמשון ברפ"ק דחלה שכתב דלענין ברכת המוציא נמי שייך פלוגתא דר"מ ור"י ע"ש באריכות וכבר הקשו עליו המפרשים דלמסקנא דשמעתין לא משמע הכי דלא פליגי ר"מ ור"י אלא לענין מצה אי בעינן טעם מצה או לא משמע דבשאר מילי לא שייך פלוגתא דר"מ ור"י ולמאי דפרישית א"ש דדוקא לגבי שלקות מסקינן שפיר דר"י מודה דמברך בפה"א כיון שיש בהם טעם ירקות וכה"ג בסוגיא דפסחים דף מ"א לענין פסח שצלאו ואח"כ בשלו נמי מסקינן שפיר דלא שייך פלוגתא דר"מ ור"י דאפשר דר"י נמי מודה כיון דלאחר בישול נמי יש בו עדיין טעם צלי משא"כ לענין ברכת המוציא יפה כתב רבינו שמשון דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י דכי היכי דמצריך ר"י במצה שיהיה בה טעם לחם ה"ה לברכת המוציא נמי שייך ה"ט גופא דכל שאין בו טעם לחם לא שייך לברך המוציא לחם כן נ"ל ברור בכוונת רבינו שמשון ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ליישב דבריו בטוב טעם ודו"ק:

שם אמר רב נחמן ב"י קבע עולא לשבשתי' כרבי בנימין בר יפת כו' תהי בה רבי זירא. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דר' זירא בעי למימר דרחב"א ורבב"י לא פליגי במלתיה דר' יוחנן אלא דרחב"א איירי בדברים שטובין מבושלין כמו חיין דבהנך אמר רבי יוחנן דשלקות בפה"א. משא"כ לר' בנימין ב"י איירי בדברים שמשתנין לגריעותן לאחר בישולן כגון תומי וכרתי דבכה"ג אמר ר' יוחנן דמברך שהכל. ע"ש בדברים באריכות וזה שלא כשיטת רב אלפס שהביאו התוס' בד"ה משכחת לה אלא כשיטת רבינו יהודה שכתבו התוס'. אלא דלענ"ד נראה להיפך דעיקר ראייתו של רב אלפס היינו משום דמפרש מלתא דר"ז כפשטא דלישנא דקאמר ר"ז וכי מה ענין דרבי בנימין ב"י אצל רבי חייא ב"א רחב"א דייק וגמיר שמעתא מר' יוחנן רבי' ואילו לפירוש הרשב"א הלשון דחוק מאוד ובירושלמי דמייתי נמי הך לישנא גופא אמר ר' זירא מן משמע יאות מן ר' יוחנן רחב"א או רבב"י לא רחב"א ובתר הכי אמר רבי יוסי בר בון דלא פליגין כו' א"כ משמע להדיא דלרבי זירא פליגי רחב"א ורבב"י. ועוד דלפי פירושו שרוצה לחלק בין נשתנו למעליותא או נשתנו לגריעותא זה לא נזכר בדברי רבי זירא כלל בגמרא שלנו וא"כ העיקר חסר. לכך נ"ל לרב אלפס דלר' זירא פשיטא ליה הן מלתא טובא דאין לחלק בין תומי וכרתי לשאר שלקות ועוד יש לי לדקדק על שיטת הרשב"א מהא דקאמר ר' זירא ועוד אמר רבי חייא ב"א אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח כו' וא"כ לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בעצמו דגרס בלשון הירושלמי זית ע"י שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא ולפ"ז מאי ראיה מייתי מזית מליח דאכתי איכא למימר דשאני זית דאישתני למעליותא ודמי לגמרי לפת ויש ליישב בדוחק מיהו בלא"ה נ"ל בטעמו של רב אלפס ע"פ מה שכתבתי לעיל בהא דקאמר רבנאי משמיה דאביי דזאת אומרת שלקות מברך עליהם בפה"א ודייק לה מדקתני ירקות דומיא דפת והיינו דכי היכי דפת היה נכלל בלשון המשנה דועל פרי האדמה דמש"ה קתני חוץ מן הפת אלמא דאע"ג דפת נשתנה ע"י אור אפ"ה הוה בכלל פירי אם כן ה"ה לשלקות דאף לאחר בישולן שייך בהו לשון פה"א ומש"ה מברך בפה"א ואם כן לפ"ז תו לא שייך לחלק בין תומי וכרתי לשאר מילי דאע"ג דנשתנו לגריעותא אפ"ה יש לברך בפה"א כיון דאכתי מיקרי פירי ואין סברא לחלק בשינוי הברכות מחמת שינוי הטעמים משא"כ רב חסדא ורב לית להו הך דיוקא וכיון שכן נראה מלישנא דאביי דבתראה הוא מש"ה פסק רב אלפס ז"ל כמותו כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אא"ב שלקות במילתייהו קיימי כו' אלא אי אמרת כו' אלא לבסוף מה מברך דלמא בנ"ר כו'. ויש לתמוה דמעיקרא מאי קסבר אטו מי לא הוי ידע דכל שתחלתו שהכל מברך לאחריו בנ"ר ועוד מאי לשון דלמא דקאמר כיון דמילתא דפשיטא דהכי הוא. ולכאורה היה נ"ל ליישב ע"פ שיטת הירושלמי שמביאין התוס' בסמוך בד"ה בצר ליה שיעורא דעל זה משני בירושלמי משום בריה ומסיים שם מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה א' של ענב או פרידה א' של רימון שטעון ברכה לפניה ולאחריה ונ"ל לדקדק מלשון זה דדוקא בפרידה של ענב ושל רימון שהן מז' מינין וה"ה לזית דר"י דעלה קאי שהוא ג"כ מז' מינין הוא דחשבינן להו בריה משום דחשיבי טובא שקבעו עליהם ברכה לעצמן ברכה א' מעין ג' ואיכא למ"ד נמי דברכה זו מדאורייתא ואפי' למ"ד דרבנן אפ"ה אסמכינהו אקרא דארץ חטה ושעורה גפן ותאינה ורימון כמו שאבאר לקמן דף מ"א במימרא דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה וכיון דכתבינהו רחמנא בלשון יחיד גפן ותאינה ורימון מש"ה חשיבי ברי' משא"כ בדבר שאינו מז' מינים הדעת נותנת דלא שייך בהו חשיבות בריה דמה"ת הא אמרינן בעלמא דלא שייך חשיבות בריה אלא בבעלי חיים שיש בהם בריות נשמה כדאשכחן לענין ביטול איסורין א' באלף ואשכחן נמי במכות דף ט"ו כה"ג דבריית נשמה חשיבא אבל חטה א' לא מקרי בריה והכי קיי"ל ואפילו למ"ד דחטה א' מקרי בריה היינו דוקא לענין טבל כיון דחטה א' פוטרת הכרי מש"ה חשיבא ע"ש. נמצא דלפ"ז א"ש הסוגיא דהכא והכי קאמר אא"ב שלקות במלתייהו קיימי מש"ה בתחלה מברך בפה"ע ולבסוף מברך ברכה א' מעין ג' דאע"ג דבצר ליה שיעורא לבתר דשקלי לגרעיניה מ"מ כיון דזית מז' מינים הוא דהא במילתייהו קיימי אף במליח מש"ה שפיר חשיבא בריה אף בפחות משיעור משא"כ א"א דשלקות לאו במלתייהו קיימי ואם כן בזית מליח לא מברך בפה"ע ולאחריו אין טעון ברכה א' מעין ג' א"כ לבסוף מאי מברך דאפילו בנ"ר אין לברך כיון דבצר ליה שיעורא דלאחר מליחה אין לו חשיבות בריה וע"ז משני הש"ס שפיר דלמא בנ"ר והיינו כמ"ש התוס' בשם הר"י דלענין בנ"ר לא בעינן שיעורא והיא גופא קמ"ל רחב"א משמיה דר"י שבירך תחלה וסוף אפילו בפחות מכשיעור והיינו בנ"ר והא"ש נמי הא דאיצטריך רחב"א לאסהודי דר"י בירך תחלה שהכל דלכאורה מלתא דפשיטא היא דאפילו טעימה בעלמא אסור להנות בלא ברכה תחלה אבל למאי דפרישית א"ש דאי לאו דאמר ר"ח ב"א שראה את ר"י שבירך בתחלה אכתי לא הוי שמעינן דבנ"ר לא בעינן שיעורא דאפשר דמה שבירך ר"י בסוף בנ"ר היינו משום שכבר אכל עוד זית א' או ב' קודם לכן משא"כ לאחר שהעיד שראה דר"י אכל זית יחידי ובירך עליו תחלה וסוף ע"כ שלא אכל אלא אותו זית מליח בלבד ואפ"ה בירך בסוף בנ"ר ע"כ היינו משום דבנ"ר לא בעי שיעורא ובכה"ג גופא מצינן לפרש אפי' לשיטה הראשונה שכתבו תוס' בסמוך דלענין ברכת בנ"ר נמי בעינן שיעורא דאפ"ה א"ש הא דקאמר ודלמא בנ"ר והיינו משום דזית מליח דר"י זית גדול הוי כדמסקינן בסמוך דלענין ברכה בכזית בינוני סגי א"כ לפ"ז הך מלתא גופא אשמעינן רחב"א במה שראה דר"י בירך על זית מליח תחלה וסוף אע"ג דבצר ליה שיעורא ע"י גרעינין אפ"ה כיון דבכזית בינוני סגי דהא גדול הוי סגי בהכי דאי לאו סהדותא דרחב"א הו"א דלענין ברכה לעולם כזית גדול בעינן ומש"ה הוצרך ג"כ להעיד שראה שבירך בתחלה דמינה שמעינן שלא אכל אלא אותו זית מליח בלבד כדפרי' בסמוך כן נ"ל נכון בעה"י. לולי שהתוספות כתבו להיפך דיותר בעינן שיעורא לענין ברכה מעין ג' מברכת בנ"ר וגם לא ראיתי לא' מהפוסקים ראשונים ואחרונים שמחלק לעשות בריה פירי של ז' מינים ושאר פירי מ"מ הנלע"ד כתבתי ואולי מקום הניחו לי מן השמים כיון דמסתבר טעמא טובא. ולשון הירושלמי מסייענו מדנקט ענב ורימון ולא נקט שאר מינים הפחותים מזה השיעור ועוד דתחלת לשון הירושלמי נמי משמע הכי דהא דקאמר רבי יוחנן לרחב"א בההיא עובדא גופא דזית מליח וז"ל בבלייא לית לך כל שהוא ממין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו אית לי ומה צריכא לי מפני שגרעינתו ממעטתו מה עבד ליה ר' יוחנן משום בריה מלתא דר"י אמרה שכן אפי' אכל פרידה א' של ענב או של רמון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה עכ"ל א"כ משמע מזה דר"י בא לפרש דבריו הראשונים דמה שאמר כל שהוא מז' מינים היינו כל שהוא ממש דלענין ברכה אחרונה דז' מינים סגי בכל שהוא ולדינא צ"ע ודוק היטב ועיין בק"א:

דף לט עמוד א

בתוס' בד"ה בצר ליה שיעורא היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור כו' עכ"ל. ויש לדקדק מהא דתנינן בנדה דף נ"ב דכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ודייקינן התם בגמ' אסיפא לאתויי מאי לאתויי ירקא או מיא או ריחני או מצות לכל חד כדאית ליה ע"ש וא"כ לפי שיטת התוס' דהכא וסייעתם דברכה שלאחריו טעונה שיעור משא"כ בברכה שלפניו א"כ טפי הו"ל לפרש התם כללא דסיפא דמתניתין בדבר השייך בכל ברכות הנהנין שאוכל מהן פחות מכשיעור דמברך לפניו ואין מברך לאחריו כלל משא"כ לשיטת הר"י שהביאו התוספות שהיא ג"כ שיטת הראב"ד שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו א"ש דלעולם מברך לאחריו אפי' פחות מכשיעור בנ"ר ויש ליישב בדוחק לפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בענין זה באריכות ע"ש:

בגמ' נימא כתנאי כו' דהנהו תרי תלמידי כו' הביאו לפניו כרוב ודורמסקין כו' ופרש"י דורמסקין אף הן שלקות שקורין אקדלשי"ט כו' ובכאן פי' פרונ"ש כו' וא"א להעמידה דא"כ הרי ברכתו בפה"ע כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דאין כוונתו למאי שכתבו התוספות דבסמוך משמע דמברכין עליהם בפה"א דאם לכך נתכוון תו לא שייך מ"ש רש"י והאיך קדים וברך על הפרגיות דמיניה וביה הו"ל לאקשויי כל' שכתבו התוס'. לכך נ"ל בכוונת רש"י דמהא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א לק"מ דלעולם מצינן למימר דדורמסקין היינו פרונ"ש שברכתו כשהוא חי בפה"ע אבל לאחר ששלקן תליא בפלוגתא דלעיל דלמ"ד שלקות במלתייהו קיימו מברך בפה"ע ולמ"ד לאו במלתייהו קיימו מברך שהכל אפילו על פה"ע ואפ"ה א"ש הא דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א לישנא דסוגיא דהנך אמוראי דלעיל נקט דעיקר פלוגתייהו בירקות אי מברך בפה"א או שהכל וממילא ידעינן דפליגי נמי בשלקות של פה"ע בכה"ג דמ"ש. ומש"ה הוצרך רש"י להקשות בענין אחר דאי ס"ד דדורמסקין היינו פרונ"ש א"כ תיקשי על המברך היאך בירך על הפרגיות דמשמע ליה לרש"י לאותו פי' של פרונ"ש אין דרך לשולקן כלל ואין דרך אכילתן אלא כשהוא חי ואם כן יפה כתב שהיה לו לברך בפה"ע כן נ"ל בכוונת לשון רש"י:

אמנם לע"ד נראה ליישב שיטת רבינו יצחק בר' יהודה שאע"פ שמפרש בב"ק אקדלשי"ט אפ"ה הוצרך לפ' כאן פרונ"ש ואלו ואלו דברי אלקים חיים דלשון דורמסקין משמש להכי ולהכי ולכאורה פירושו מוכרח. והיינו לפי מה שראיתי בירושלמי דשמעתין דמייתי האי עובדא דבר קפרא ותלמידיו בסגנון אחר וז"ל אפיק קומיהון פרגן ואחוניות וקפלוטות אמרו נברך על הקפלוטין דפוטר אחונייתא ולא פטר פרגיתא נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין קפץ חד ובירך על פרגיתא כו' עכ"ל הצריך לענינינו. ופשטא דמלתא ודאי משמע דאותן ג' מינים שנאמרו בירושלמי הן אותן המינים עצמם שנאמרו כאן בגמרא דידן דפרגן היינו פרגיות ואחונייתא היינו דורמסקין דהכא וקפלוטות היינו כרוב דהכא ואם כן לפ"ז מבואר להדיא דהני ג' מינים ג' מיני ברכות הן לפי שיטת הירושלמי דסובר דשלקות במלתייהו קיימי ואם כן פרגיות שהכל וקפלוטות שהן כרוב בפה"א ואחונייתא שהן דורמסקין דהכא בפה"ע וע"כ היינו פרונ"ש ומש"ה שפיר קאמר בירושלמי שאם יברך על הקפלוטות בפה"א ויפטור את האחונייתא כיון דקיי"ל בירך על פה"ע בפה"א יצא וכמו שאבאר לקמן דף מ"א גבי צנון וזית ע"ש דא"כ לא יפטור את הפרגיות ואם יברך על אחונייתא שהן דורמסקין דהיינו פרונ"ש בפה"ע לא יפטור לא דין ולא דין כיון דאם בירך על פירות הארץ בפה"ע לכ"ע לא יצא נמצא דלפ"ז ע"כ לפי שיטת הירושלמי האי דורמסקין דהכא היינו פרונ"ש שברכתו בפה"ע ומש"ה יפה פי' רבינו יצחק ברבי יהודה. והא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א היינו כדפרישית דלישנא דשלקות דכולה שמעתין דלעיל נקט ואין ה"נ דבשלקות דהכא דאיירי בפרי העץ סבר המלגלג דמברך בפה"ע. או שנאמר דכיון דפרונ"ש אין דרך לשולקן כדפרישית בלשון רש"י שעיקר אכילתן חי ואם כן הו"ל כתומי וכרתי דלעיל דלרב חסדא כל שנשתנה לגריעותא ע"י בישול מברך שהכל ומש"ה סבר המלגלג שהיה לו לברך על הכרוב בפה"א כיון דשלקות במלתייהו קיימי וכרוב ודאי נשתנה למעליותא כדאמרי' לעיל להדיא דמשכחת לה בכרבי וסלקא והיינו דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א. משא"כ הירושלמי סובר דלא כרב חסדא אלא דאפילו בתומי וכרתי נמי אמרינן דשלקות במלתייהו קיימי אע"ג דנשתנו לגריעותא והיינו כשיטת רב אלפס שהביאו התוס' לעיל ומש"ה מסיק בירושלמי דאחונייתא שהן פרונ"ש לא פטר לא דין ולא דין לפי שברכתו בפה"ע וכדפרישית:

ואפשר עוד לומר דהירושלמי לא פליג אגמ' דידן לענין דינא דתומי וכרתי אלא הירושלמי סובר דדורמסקין היינו פרונ"ש משא"כ הגמ' דידן סובר דדורמסקין דהכא היינו כמו דורמסקין דב"ק דהיינו אקדלשי"ט נמצא דלפ"ז שיטת רבינו יצחק ברבי יהודה ושיטת רש"י עולין בקנה א' כפתור ופרח כן נ"ל ודוק היטב:

ואף שראיתי למהר"ר אליה בפירושו להירושלמי שמפרש בענין אחר דהא דקאמר התם נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין היינו משום דאחונייתא נהי דמברכינן נמי בפה"א אפי' הכי לא יפטר את הקפלוטות כיון דאחונייתא הוי טפל לגבי הקפלוטות שהן עיקר. אלא דהאי פירושא לא מיחוור לי דנהי דקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה היינו בשאין ברכותיהם שוות או אפילו כשברכותיהן שוות נמי משכחת לה לענין לכתחלה. אבל בדיעבד כשברכותיהם שוות ודאי אפילו בירך על הטפילה פטר את העיקר וא"צ לברך שנית אותה ברכה עצמה וזה נ"ל ברור משיטות הפוסקים וא"כ ע"כ צריך לפרש הירושלמי כדפרישית:

שם נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך כו' נראה דמה שלא בירך בר קפרא בעצמו היינו משום דס"ל דגדול העונה אמן יותר מן המברך ודלא כרב דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דמברך עדיף כדאיתא לקמן ובשילהי נזיר דבלא"ה מסקינן התם דפלוגתא דתנאי כו' ע"ש. ויותר נראה דמה שלא בירך ב"ק בעצמו היינו משום שהוא לא היה רוצה לאכול אלא מן הטפל ומש"ה נתן רשות לא' מתלמידים כדי שיברך על העיקר וממילא יפטר גם הוא ע"י אותה הברכה. והיינו לפי מה דמשמע בשמעתין דב"ק גופיה סובר גם כן דברכת כולן שהכל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

ובתוס' בד"ה נתן בר קפרא רשות כו' ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשלאחריו כו' עכ"ל. נראה דהאי דאי לאו לשון הוכחה הוא דהא בלא"ה ודאי פשיטא בכולי שמעתין דבברכה שלפניו איירי והיינו בברכת שהכל ובפה"א שאין עניינם כלל בברכה שלאחריו וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דקפץ ובירך על הפרגיות אע"כ דהאי דאי שכתבו התוס' משמש בלשון דאם ולענין דינא כתבו כן. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו דמיירי בברכה שלפניו נראה דהיינו למאי דקיי"ל לקמן דף מ"ג כלישנא קמא דפליגי רב ורבי יוחנן לענין יין אי בעי הסבה או לא וכתב שם הרא"ש דלהאי לישנא משמע דבשאר מילי חוץ מפת ויין לא בעי הסבה משא"כ ללישנא בתרא דהתם דמשמע איפכא דפלוגתייהו דרב ורבי יוחנן לא איירי אלא ביין אי מהני הסבה משא"כ בשאר מינים לא מהני הסבה אלא כל א' צריך לברך לעצמו אם כן תיקשי האי דהכא דמשמע שנתן לו רשות כדי שיפטרו כולם בברכתו. ואפשר דלזה נתכוון רש"י שכתב בד"ה זקנה אין כאן שדברים הללו אינם באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' עכ"ל ואם כן משמע מדבריו דפשיטא ליה דמה שהביאו לפניהם אותן הג' מינים היה בתוך סעודתם ולפ"ז א"ש דמאחר שקבעו כבר להסב על הפת מש"ה מהני להו הך הסבה נמי לשאר דברים שהובאו בתוך הסעודה שא' יפטור את כולם כמבואר בפוסקים וכדמשמע נמי מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בפלוגת' דרב ורבי יוחנן ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה זקנה אין כאן כו' והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים עכ"ל. נראה מבואר דרש"י מפרש כן לפי המסקנא דבסמוך דכ"ע שלקות שהכל ובהא מיפלגי דמ"ס חביב עדיף ומ"ס כרוב עדיף דזיין ואם כן לפי זה א"ש דהיה לו לשאלו כיון דלעולם אם יברך על איזה מהן יפטור את כולם אלא דיש מקום להסתפק הי מינייהו עדיף והו"ל כמורה הלכה בפני רבו משא"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא לא שייך האי לישנא כלל על איזה מהן יברך לפטור שאר המינים דהא ודאי אם יברך על השלקות בפה"א לא יפטור את הפרגיות ועוד כיון דבר קפרא נתן לו רשות לברך מסתמא סבר שיברך שהכל כדי שיפטור את כולן ויוציאן בברכתו אם יאכלו הם ממין אחר אע"כ כדפרישית דלמסקנא קאי אבל למאי דס"ד מעיקרא צ"ל דמאי שכעס בר קפרא על המברך היינו משום דנהי דבר קפרא גופא סבר דשלקות בפה"א אפ"ה היה לו לאותו תלמיד לשאלו כיון דפלוגתא דתנאי היא כדמשמע לעיל בסוגיין דר"מ דאמר יוצאין במבושל ע"כ סבר דשלקות במילתייהו קיימי ורבי יוסי נמי אפשר דסבר כוותיה ואם כן כה"ג הוי כאפקרותא להורות בפני רבו כן נ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. ובעיקר הלשון שכתב רש"י לפטור את שאר המינים וכדפרישית דלמסקנא קאי אין לפרש שאם יברך שהכל על המין השני שלא יפטור דודאי בין למ"ד חביב עדיף ובין למ"ד כרוב עדיף היינו על איזה מהן יברך תחלה אבל בדיעבד בודאי יצא כיון דברכותיהן שוות אלא מ"ש רש"י לפטור את שאר המינים היא גופא אתא לאשמעינן דאיירי בברכותיהן שוות וכדפרישית ודו"ק:

בא"ד ודברים הללו אינן באים ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' משמע דפרגיות נמי הן דברים שבאים שלא מחמת סעודה וכן משמע קצת לקמן בפ' ג' שאכלו דף מ"ז בהא דאמר שמואל אילו מייתי גוזלייא לאבא ואף דלפ"ז הוי מצי לפרש שאכלום לגמרי שלא בשעת סעודה מ"מ הוכרח רש"י לפרש כן שהובאו בתוך הסעודה כדפרישית בסמוך בלשון התוס' ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף מ"א ע"ב מענין דברים הבאים בתוך הסעודה:

בגמ' לא דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל כו' האי דכ"ע היינו בר קפרא ושני תלמידיו דהכא אבל ודאי אשכחן תנאי אחריני דס"ל שלקות בפה"א כדאיתא לעיל בפלוגתא דר"מ ורבי יוסי לענין מצה מבושל'. מיהו לפ"ז נ"ל דבר קפרא גופא שפיר מצי סבר נמי דשלקות בפה"א כיון דקיי"ל דהלכתא כר"מ ואפשר דר"י נמי מודה ליה מדפסק' רבי יוחנן ואביי הלכתא דשלקות בפה"א. אלא מה שכעס ב"ק על המלגלג ואמר ליה אם חבירן דומה כמי שלא טעם טעם בשר לא משום שכן הדין דחביב עדיף אלא דנהי דהמברך עשה שלא כדין אפ"ה לא היה לו לאותו תלמיד ללגלג עליו דאפשר דהמברך סבר דר"י פליג אדר"מ כדאמר ר"נ לעיל וס"ל שלקות לאו במילתייהו קיימי וקיי"ל רבי מאיר ור"י הלכה כר"י. ועוד דבלא"ה אין כאן מקום ללגלג על המברך דשפיר מצי סבר כחכמים דלקמן דף מ' ע"ב בהיו לפניו הרבה מינים דס"ל דמברך על איזה מהן שירצה דהיינו על חביב כדאמר עולא התם אלמא דאפי' לגבי ז' מינים סברי דחביב עדיף מכ"ש דחביב עדיף מכרוב ואף ע"ג דזיין דהא תמרים שהם מז' מינים נמי מיזן זיינו ולעולם דבר קפרא גופא סבר דכרוב עדיף אי משום דסבר שלקות בפה"א או משום דכרוב מיזן זיין למאי דס"ל כר' יהודה דלקמן כן נ"ל לולי דמלשון התוס' לא משמע כן ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה חביב עדיף וכן הלכה כו' עד סוף הדבור. נראה דמה שכתבו וכן הלכה היינו משום דמשמע דב"ק גופיה סבר נמי דחביב עדיף מדכעס על המלגלג ואמר אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר ואם כן לפ"ז נראה דלשיטת התוס' חביב עדיף אפילו מכרוב דזיין מה"ט גופא וכבר כתבתי בסמוך דאפשר שאין זה מוכרח דאפשר דב"ק אפילו לדינא ס"ל כמלגלג. ומ"ש עוד ובפה"א עדיפא משהכל דמבוררת טפי פשיטא להו ג"כ מסוגיא דהכא מדלא קאמר דכ"ע שלקות בפה"א אלא דמ"ס חביב עדיף ומ"ס ברכה מבוררת עדיף כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דסוגיא בשיטת הירושלמי היינו דבהא קמיפלגי ומ"ש דבפה"א עדיפא משהכל ולא כתבו נמי דבפה"ע עדיף מבפה"א היינו משום דאזלו לשיטתייהו לקמן דף מ"א דמשמע להו דלא חשיבא מבוררת ודלא כבעל הלכות גדולות ע"ש בחידושינו באריכות. ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרשב"א ז"ל יבואר בק"א אי"ה:

בגמ' אמר רבי זירא כו' הני גרגלידי דליפתא כו' פרימא זוטא שנ"ב ופרש"י דפרימא זוטא גריעותא היא ובשאכלה חי קאי עכ"ל. וזה סותר למה שכתבתי לעיל בשיטת הרי"ף גבי תומי וכרתי וכל מידי דמקרי פרי לא שייך לחלק בברכות מחמת שינוי לגריעותא לענין הטעם שבהם ואם כן לפ"ז תו לא שייך ה"ט שכתב רש"י כאן שהרי כשאוכל הלפת כשהוא חי ודאי שם פרי עליו אלא דבאמת שיטת רב האי והגאונים שהביא הטור סוף סימן ר"ה משמע להדיא דהני גרגלידי דליפתא דשמעתין במבושלין איירי וא"כ לפ"ז א"ש דטעמא דר"ה דאמר בפרימא שנ"ב משום דתו לא דמי למאכל אלא למשקה דמברך שנ"ב כדאמרינן לעיל גבי דובשא דתמרי מיהו קצת גאונים שהביא הטור שם כתבו כשיטת רש"י דהכא כשהן חיין איירי וא"כ צריך ליתן טעם לזה מיהו לדינא לא נ"מ מידי כיון דקיימא לן כרבי יהודה דאמר אידי ואידי בפה"א והיינו כשיטת הרי"ף לעיל גבי תומי וכרתי ונראה לי שמזה הטעם השמיט הרי"ף הך מילתא דגרגלידי דליפתא משום דבכלל שלקות הן וכבר כתב דכל שלקות אפילו דתומי וכרתי מברך בפה"א אע"פ שנשתנו לגריעותא אלא דאכתי יש לדקדק על הרא"ש ז"ל דלעיל בתומי וכרתי כתב שני דיעות אם כן הו"ל לאתויי הכא הך מימרא דגרגלידי דליפתא ולמה השמיטה דלע"ד כיון דפלוגתא דר"ה ור"י היא מסתמא דהלכה כר"ה ואף את"ל דר"ה ור"י שקולים הם אפ"ה מידי ספיקא דדינא לא נפקא והוי ליה לברך שהכל בפרימא זוטא וצ"ע ליישב שיטת הרא"ש ז"ל:

בתוס' בד"ה מיא דסלקא כו' אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ"ל התוס'. סתמו דבריהם ולא כתבו הטעם מיהו בלשון הרא"ש ז"ל מבואר משום דמשקין דלעיל אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפירות ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהם בפה"א עכ"ל ואם לזה הטעם נתכוונו התוס' לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד דבלשון הרא"ש ז"ל גופא יש לדקדק למה כ' בלשון ואפשר שאם בישל הפירות דהא לפירושו מילתא דפשיטא כיון שזה עיקר הטעם לחלק בין סוגיא דלעיל דאמרינן זיעה בעלמא ובין סוגיא דהכא לכך נ"ל דודאי יש טעם אחר יותר לחלק דהא דאמרינן הכא מיא דשלקי ככולהו שלקי היינו משום דכיון שעיקר הפירות הנשלקים הן בעין ומברך עליהם בפה"א או בפה"ע מש"ה מברך ג"כ על הרוטב שלהם כמו על הפירות עצמם משא"כ הנך מי פירות דלעיל שאין עיקר הפרי קיים תוך המשקה מש"ה הוי זיעה בעלמא ומברך שהכל כן נ"ל בכוונת התוס' דלפי שזה הטעם פשוט לפיכך לא הוצרכו לפרש ובאמת שזה הטעם עצמו נרמז גם כן בלשון הרא"ש ז"ל עצמו בתשובותיו כלל ד' סי' ט"ו והובא בב"י סימן ר"ה אלא לפי שהרא"ש ז"ל כאן בפירושיו משמע ליה נמי הך טעמא אחרינא שכ' דלפי ה"ט אפי' אם אין השלקות תוך המים נמי מברך כמו על הפרי עצמו ומש"ה כ' בלשון ואפשר כיון שאין הכרח בדבר לפרש כן כן נ"ל ודו"ק:

בגמ' אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליו המוציא. ופרש"י דהיינו יבישה שנתנה בקערה לשרות וא"כ לפ"ז משמע דבעינן שיהיה עליהן תוריתא דנהמא כמ"ש התוס' לעיל בסוגיא דחביצא במעשה דרבינו דוד ממיץ דכל שהמים מתלבנים אזיל ליה תוריתא דנהמא ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש מה שכתב רבי' חננאל הביאו הרא"ש בשמעתין דבפת צנומה בעינן תוריתא דנהמא וא"כ יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שהשיג על ר"ח בזה משיטת רבינו יונה דכל היכא שהוא מבורר ואינן נדבקין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בפשיטות דבפת צנומה לעולם איכא תוריתא דנהמא ולמאי דפרישית בשם התוס' משמע דכל שמתלבנים המים ע"י הפרורין לא מקרי תוריתא דנהמא ואין מברך המוציא כדאיתא בש"ע סי' קס"ח סעיף י"א והובא ג"כ בלשון הגהות אשר"י אהאי מימרא דפת צנומה גופה אם לא שנאמר דהרא"ש והרשב"א ז"ל מפרשים פי' אחר בפת צנומה דהכא מ"מ אין כאן מקום השגה על ר"ח כיון דרש"י מפרש כן דאיירי שנשרו במים ויותר יש לדקדק בזה בלשון התוס' כאן שראו פרש"י ולא השיגו עליו א"כ אמאי פשיטא להו דבפת צנומה איכא תוריתא דנהמא שהרי כתבו לעיל בשם רבינו דוד ממיץ דכשמתלבנים המים מחמת הפרורין ליכא תוריתא דנהמא וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה פת צנומה בקערה כו' וא"ת היכי מיירי אם יש שלימה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ"ע שלימה עדיף כו' עס"ה. ונראה מ"ש דכ"ע שלימה עדיף היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לקמן בסמוך דפלוגתא דר"ה ור"י היינו דוקא בפתיתין גדולים משא"כ הכא דאיירי בפתיתין קטנים שדרכן לתתן בקערה א"כ אפילו ר"ה מודה דשלימין עדיף משא"כ לשיטת רש"י לקמן דר"ה בפתיתין קטנים נמי אמר מברך על הפתיתין אם ירצה א"כ שפיר מצינו לאוקמי מימרא דר"ח ב"א דהכא לגמרי כר"ה ומכ"ש לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי אמר רחב"א אמר רב א"כ כ"ש דאית לן למימר דרב סבירא ליה כר"ה כדאמרינן בכמה דוכתי דר"ה תלמידא דרב הוי ומקשינן מדרב אדר"ה משום דסתמא ר"ה מרב שמיעא ליה:

ומיהו מה שכתבו תוס' ואי ליכא אלא צנומה היאך פליג עליה ר"ח הא מסקינן לעיל פרורין אע"פ שאין בהן כזית לא ידענא מאי קשיא להו אטו מי לא מצי ר"ח למיפלג אהנך אמוראי דלעיל דהא בלא"ה משמע בשמעתין דלא קיי"ל כר"ח דהכא כמו שאבאר וטפי הו"ל להתוס' לאקשויי מהך ברייתא דמנחות דמייתי הש"ס לעיל בסוגיא דחביצא דנטלן לאכלן מברך המוציא ותני עלה וכולן פותתן כזית ואשכחן נמי לעיל ברייתא אחריתא גבי הכוסס את החטה כו' טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ובכה"ג הוו מקשי שפיר היאך פליג ר"ח ב"א אהנך ברייתות והיינו למאי דמשמע לכאורה מדברי התוס' דר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת פת שלימה בעינן והנראה מזה דלא פסיקא להו להתוס' לאקשויי מהנך ברייתות משום דאיכא למימר דעם הפת דקאמר ר"ח לאו דוקא פת שלימה אלא אפילו פתיתין שיש בכל א' כזית נמי עם הפת קרי להו ומש"ה לא קשיא להו אלא מהא דמסקינן לעיל דפרורין אע"פ שאין בהן כזית מברך המוציא וא"כ קשיא להו הלכתא אהלכתא משום דמשמע להו דבעיקר מימרא דר"ח דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ופליג אדר"ח ב"א וקיי"ל כר"ח ולא כר"ח ב"א והיינו מדמסקינן בסמוך והלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ומוסיף אדר"ח וא"כ כיון דאמרינן הכא דר"ח פליג אדר"ח ב"א כ"ש דרבא פליג אדר"ח ב"א לענין פרורין שאין בהן כזית ואם כן ודאי קשיא הלכתא אהלכתא כ"ז נראה לי בכוונת התוס' ובסגנון זה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ומה שיש לי לדקדק על דבריהם יבואר בסמוך:

בא"ד וי"ל כגון דאיכא שלימה לפניו ובוצע מן הצנומה כו' מאחר שחביבה מברך עליה כו'. כוונתם מבואר' דמה שכתבו מאחר שחביבה מברך עליה היינו אם ירצה כמו שכתבו לקמן במימרא דר"ה מיהו התוס' קיצרו במקום שהיה להם להאריך ובלשון הרא"ש והרשב"א ז"ל שכתבו ג"כ כפי' התוספות מבואר יותר ע"ש:

אמנם בעיקר פי' התוס' שהוא ג"כ שיטת רבינו יונה והרשב"א והרא"ש ז"ל וממש כל המפרשי' והפוסקים מתנבאים בסגנון א' בפי' הסוגיא ונראה שמטעם זה השמיטו הטור וש"ע דין זה דפת הצנומה בקערה והיינו משום דאי בדליכא אלא פת צנומה לחוד פשיטא דמברך עליה כדמשמע במסקנא דלעיל בסוגיא דחביצא דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא לכ"ע וכן בפרורין שאינן נדבקים ע"י מרק גם כן מבואר דלא בעינן תוריתא דנהמא כדפרישית בסמוך וכיון דע"כ מימרא דפת צנומה לא איירי אלא כשיש שלימים עם הצנומין א"כ היינו פלוגתא דר"ה ור"י בסמוך דאפילו בפתיתין גדולים כתבו הטור וש"ע דקיי"ל כר"י דמברך על השלימין א"כ כ"ש בפת צנומה שהן פרורין קטנים ולכך לא הוצרכו הטור וש"ע לכתוב דין זה בפני עצמו:

ומיהו מלשון ר' אלפס ז"ל נ"ל ברור דלא סבירא ליה כהנך פוסקים ומפרשים שהרי כתב להדיא וזה לשונו והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא וכבר כתבתי בסמוך שלשיטת התוס' וכל סייעתם לא קי"ל כר"ח ב"א כיון דלא איירי אלא בדאיכא שלימה בהדי צנומה דמברך אצנומה וא"כ היאך מסיק הרי"ף הלכתא כר"ח אליביה דרבא הא הו"ל תרתי דסתרן אהדדי כדפרישית שזה עיקר ההכרח של הפוסקים והמפרשים שהוצרכו לפרש כן ועוד דהא הרי"ף ז"ל גופא כ' מיד בסמוך פלוגתא דר"ה ור"י בפתיתין ושלימין ופסק כר"י דמברך על השלימין וא"כ קשיין פיסקא הלכות של הרי"ף ז"ל אהדדי והתמיה קיימת על כל מפרשי הרי"ף שלא הרגישו בזה לכך נלע"ד ליישב שיטת הרי"ף ז"ל על מכונו דטעמו ונימוקו עמו שהוא מפרש מימרא דר"ח ב"א בכל הסוגיא כפשטיה דאיירי בדליכא אלא צנומה לחוד והא גופא אתא לאשמעינן דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא והיינו כמסקנא דלעיל דבעינן תוריתא דנהמא כפי' רבינו חננאל דפת צנומה נמי בכה"ג איירי ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רבינו יונה דפת צנומה כיון שאינן נדבקים הפרורין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא ואהא מסיק הש"ס דקאמר ופליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ומשמע ליה לתלמודא השתא דהא דקאמר ר' חייא עם הפת לאו דוקא פת שלם אלא אפי' כזית מקרי פת ומ"מ לעולם כזית בעינן דעיקר הברכה על אותו הזית וסבירא ליה לר"ח כר' יוסף דלעיל בחביצא וכדמייתי ראיה מברייתא דמנחות דקתני עלה וכולן פותתן כזית דמשמע דפרורין דפחותים מכזית אין מברכין המוציא משום דלא מקרי פת והך ברייתא דלעיל בסוגיא דחביצא דקתני לקט מכולן כזית לא תיקשי ליה לר"ח דהא מוקמינן לעיל אליביה דר"י בבא מלחם גדול ואם כן ודאי פליג ר"ח אדר"ח ב"א משא"כ רבא דמתקיף לה משמע ליה דר"ח ור"ח ב"א לא פליגי והיינו משום דרבא ס"ל בפשיטות כמסקנא דלעיל דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא משום דלא ניחא לן לאוקמי הך ברייתא דלקט מכולן דאיירי בבא מלחם גדול וכשערסן אלא כפשטיה דבכל ענין מברך המוציא ואם כן מקשה רבא הכא שפיר מ"ש צנומה ומ"ש פת ומש"ה מסיק רבא דמברך ואח"כ בוצע והיינו שמפרש מימרא דר"ח נמי בהכי דהא דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת לאו משום דסבירא ליה דבעינן כזית ובפחות מכזית אין שם פת עליו אלא עיקר מילתא דר"ח היינו בפת שלימה ובהא קאמר דצריך שתכלה ברכה עם הפת והיינו שצריך שיגמור כל הברכה קודם שבוצע אי משום דשלימה מצוה מן המובחר או מהטעם שכתבו התוס' בשם הירושלמי דחיישינן שמא תפול הפרוסה מידו נמצא דלפ"ז שפיר מצי סבר ר"ח כר"ח ב"א דהא בפת צנומה לא שייכי הנך טעמי כלל וכ"ז מבואר באר היטב בלשון רב אלפס ז"ל שכ' והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא דמשמע להדיא דרבא לפרש דברי ר"ח אתא וכן נ"ל מדקדוק לשון הגמרא גופה ומה שהוצרך רב אלפס לכתוב והלכתא כר"ח ב"א היינו לאשמעינן דאפילו בפרורין שאין בהם כזית וליכא תוריתא דנהמא אפ"ה מברך המוציא כיון שאין נדבקים יחד ע"י מרק כ"ז נ"ל ברור ופשוט בכוונת הרי"ף ז"ל ולענ"ד הוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין כפתור ופרח בלי גמגום עד שאני תמה על הרשב"א בחידושיו שאחר כל האריכות שהאריך לפרש כפי' התוס' אפ"ה כתב בסוף דבריו דלא מיחוור ליה האי פירושא שפיר והניח הדבר בצ"ע ולא זכר כלל לשון הרב אלפס ז"ל דאחר שרשב"א ז"ל עצמו נחית לסברא זו דבפתיתין גדולים אפשר למיעבד כדרבא אם כן בנקל הו"מ לפרש הסוגיא על אותו הדרך שכתבתי בכוונת שיטת הרי"ף ז"ל ואולי מקום הניחו לי בזה מן השמים:

דף לט עמוד ב

בגמרא נהרדעי עבדי כרבי חייא ורבנן עבדי כרבא. לפי מאי דפרישי' לשיטת רב אלפס ז"ל דלמסקנא רבא נמי לא פליג אדר"ח אלא לפרש דבריו בא א"כ צריך לפרש דהא דקאמר נהרדעי עבדי כר"ח היינו משום דנהרדעי מפרשי מימרא דר"ח כפשטיה כדאמרינן לעיל ופליגי אבל רבא מפרש למימרא דר"ח כשמעתיה כדפרישית ולענ"ד יש הכרח לפי' זה והיינו ממה שכתבו התוס' בד"ה והלכתא דתנא ר"ח בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס וא"כ תקשה האיך פליג רבא אברייתא ואם נפרש הך ברייתא כדרבא כדמשמע מלשון התוס' שהביאו ראיה מהך ברייתא דפסק הלכה דקיי"ל כרבא א"כ תקשה להיפך א"כ היאך פליג ר"ח במימרא דידיה אהך ברייתא דתנא ר"ח גופא אע"כ כדפרישית דבפירוש הברייתא גופא פליגי נהרדעי ורבא ולפ"ז לשיטת התוס' דלעיל דלא נחתו לשיטת הרי"ף לפרש דרבא ס"ל כר"ח א"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך פליג רבא אברייתא ומכ"ש במה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי לענין פסק הלכה שהוא אליבא דרבא מיהו בזה כבר הרגיש הרא"ש ז"ל בפירושו ע"ש אלא שדבריו צריך עיון קצת ועיין במה שכתב מהרש"א ז"ל בזה בלשון התוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה והלכתא כרבא כו' ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי היסח הדעת שייך כאן אטו מי גרע פריסת המוציא מהא דאמר רב לקמן בסמוך טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך אלמא כיון שהוא מענין פריסת המוציא והסעודה לא הוי הפסק והיסח הדעת מכ"ש לחתיכת פרוסת המוציא עצמו שאין כאן היסח הדעת ומכ"ש דקשה טפי לרבי יוחנן ורב ששת לקמן אפילו הביאו מלח כו' או גביל לתורי נמי לא הוי הפסק והכי קיי"ל וי"ל דנהי דלא הוי הפסק גמור בכי ה"ג היינו לענין דיעבד שאם הוא צריך לומר טול ברוך לאיזה הכרח לפי אותו שעה או שלא נזכר לומר הבא מלח וגביל לתורי קודם סעודה א"כ כשנזכר אח"כ רשאי לאומרה ולא הוה הפסק לענין שאין צריך לברך שנית אבל לכתחלה מיהו אין לעשות כן בקביעות שמא ע"י כן יבוא להיסח הדעת וזה מוכרח מלשון התוספות עצמן דאלת"ה א"כ היאך כתבו כאן ומיהו בשבת נכון להחמיר ואי ס"ד דהוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך שנית א"כ היאך מותר לעשות כן בשבת הא הוי חומרא דאתא לידי קולא אע"כ כדפרישית:

בא"ד ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו' עכ"ל. נראה דעיקר הראיה בזה כי היכי דלא תימא דהא דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע היינו שיתחיל הברכה קודם שיבצע מש"ה כתב דמהך ברייתא מוכח שצריך לסיים כל הברכה קודם שיבצע אלא דמאותה הראיה עצמה מייתי התוס' ג"כ ראיה לדבריהם הקודמים דאין נכון לסיים כל הברכה בעוד שהפת שלימה אלא שהברכה וחתך הפרוסה יהיה כא' ומוכחא להא מילתא נמי מדמסיק מירושלמי דטעמא דברייתא משום שמא תפול הפרוסה מידו ואם לא היה יכול לפרוס קודם הברכה לא שייך האי חששא כן נ"ל בכוונת התוספות ולענ"ד בחנם נדחק מהרש"א ז"ל בזה ודו"ק:

בגמ' איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר ר"ה מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין. ויש לדקדק מאי קמ"ל ר"ה דפוטר את השלימין הא ודאי אפילו רבי יוחנן דפליג עליה ואמר שלימין מצוה מן המובחר אפ"ה מודה דבדיעבד אם בירך על הפתיתין נהי דמצוה מן המובחר לא עביד אפילו הכי פוטר את השלימין וא"כ לא הו"ל לר"ה למימר אלא מברך על הפתיתין ונ"ל דמה שהוצרך ר"ה לאסוקי במלתיה דפוטר את השלימין היינו לאשמעינן דאפי' אם רוצה לאכול ג"כ מהשלימין אפ"ה יכול לברך המוציא על הפתיתין דאי לא הוי אמר אלא מברך על הפתיתין היה במשמע דהיינו כשאין בדעתו לאכול מהשלימין ולאפוקי מדר' יוחנן דכיון דסבירא ליה שלימין מצוה מן המובחר אם כן לכתחלה יש לו לאכול מהשלימין כדי שיבצע עליהם מאחר שהביאו לפניו כדי שיעשה מצוה מן המובחר משא"כ אם רוצה לאכול גם כן מהשלימין סד"א דמודה ר"ה שצריך לבצוע על השלימין קמ"ל דלכל ענין אמר ר"ה דמברך על הפתיתין כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פתיתין ושלימין כו' אם רצה מברך על הפתיתין כו' עכ"ל. נראה דכוונתו וטעמו של רש"י בזה משום דסתם לשון פתיתין בין גדולים בין קטנים במשמע דאע"ג שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לעיל גבי פת צנומה דלשון פתיתין היינו גדולים כדכתיב ואקחה פת לחם אפ"ה ע"כ קטנים נמי קרויה פתיתין כדכתיב בפרשת מנחות פתות אותה פתים ומפרשינן לעיל וכולן פותתן כזית ואיכא למ"ד נמי דמחזירן לסלתן אם כן לפ"ז דלענין פתיתין קטנים נמי איירי ר"ה ממילא דע"כ הא דקאמר מברך על הפתיתין היינו אם רצה דהא אין שום טעם לברך דוקא על הפתיתין קטנים וא"כ לפ"ז ע"כ סבר ר"ה דאין שום מעלה ויפוי כח לפת שלימה לענין המוציא דאלת"ה פשיטא דצריך לברך על השלימין ואם כן יפה מסיק רש"י ז"ל שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהם כיון דאין שום מעלה לשלימין כלל כי אם דוקא לענין תרומה דבעינן דבר המתקיים כדמסקינן בסמוך משא"כ בגדולים ודאי יש מעלה מצד הסברא וכדאשכחן נמי לענין תרומה כמו שיבואר. ועוד הוכרח רש"י לפרש כן מדאמרינן בסמוך דירא שמים יוצא ידי שניהם והיינו של ר"ה ור"י כמו שפירש רש"י ז"ל בסמוך ואם כן על כרחך דלרב הונא בגדולים צריך לברך דוקא עליהם ומשום הכי אמרי' שפיר ירא שמים יוצא ידי שניהם דאי לא תימא הכי מאי יוצא ידי שניהם שייך הכא שהרי אפי' אם יברך על השלימים לבד נמי יצא ידי שניהם כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י. אבל אין לפרש דר"ה נמי מודה שיש איזה מעלה בשלימין לענין המוציא אלא מה שכתב רש"י אם רצה מברך על הקטנים היינו אם הקטנים חביבין עליו יותר משום דחביב עדיף מן השלימין וכה"ג נמי משמע לקמן במשנה דהיו לפניו מינים הרבה דחכ"א מברך על איזה מהן שירצה ומפרש עולא לקמן דטעמייהו דחכמים משום דחביב עדיף אלמא דלשון איזה מהן שירצה היינו החביב. אלא שאם לכך נתכוון רש"י במה שכתב כאן אם רצה א"כ לא א"ש הא דמסיק רש"י שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהן ומי הכריחו לומר כן דהא להאי פירושא שפיר מצ"ל אפילו בגדולים היינו דוקא אם חביבין עליו דבכה"ג הוי א"ש טפי לישנא דר"ה דלא מפליג בין גדולים לקטנים אלא סתמא קאמר מברך על הפתיתין והיינו אם ירצה משום דלעולם בחביב תליא מילתא ובכה"ג הוי א"ש נמי הא דאמר רנב"י בסמוך וירא שמים יוצא ידי שניהם היינו כשפרוסה חביבה עליו יותר מן השלימה אע"כ שאין כוונת רש"י במה שכתב אם רצה משום טעמא דחביב אלא כדפרישית מעיקרא כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מברך על הפתיתין כו' ותימא אם כן סברא הפוכה כו' ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות עכ"ל. ויש לתמוה דהא כה"ג אשכחן טובא דכשיש מעלה בכל צד א' משני הצדדים פליגי תנאי ואמוראי בגמ' הי מינייהו עדיף וכדאשכחן להדיא בסמוך בהאי פלוגתא דתנאי גופא דמייתי הש"ס לענין תרומה דפליגי רבי יהודה וחכמים בסברות הפוכות דלחכמים שלם עדיף מחשוב ולר"י איפכא חשוב עדיף משלם מדקאמר לא כי וכדמוכח נמי מלשון התוס' עצמן בד"ה ומר סבר ממה שכתבו שהדין עם רש"י כו' אלמא דפשיטא להו דלר"י דוקא חצי בצל גדול קאמר וה"נ אשכחן לעיל בהנך תרי תלמידי דבר קפרא דמר סבר חביב עדיף מכרוב דזיין כמ"ש התוס' לעיל שכן הלכה ואפ"ה אידך תלמיד סבר איפכא דכרוב דזיין עדיף מפרגיות דחביב וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובאמת לדעתי דבכמה דוכתא שהקשו התוס' מסברות הפוכות יש ליתן לב על קושיתם כיון דאשכחן סברות הפוכות טובא בש"ס ולכאורה היה נ"ל לפרש כאן דמה שהקשו על פי' רש"י מסברות הפוכות היינו משום דהוי כפלוגתא רחוקה דלר"ה אין מעלה בשלימין אפילו לגבי פתיתין קטנים ולרבי יוחנן שלימים עדיף אפילו מפתיתין גדולים אלא דאכתי קשה למה הוצרכו התוס' לפרש בפי' ר"ת דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו כלומר אם ירצה שהרי למאי דמפרש ר"ת דמיירי בגדולים שפיר הוו מצו לפרושי דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו דוקא על הפתיתין כיון שהם גדולים ואפ"ה בכה"ג לא הוי פליגי ר"ה ור"י פלוגתא רחוקה אלא ע"כ דלא ניחא להו לפרש כן משום דאכתי נהי דפלוגתא רחוקה לא הוי אפ"ה סברות הפוכות מיהו הוי מש"ה הוצרכו לפרש דר"ה נמי אם ירצה קאמר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דהא בפלוגתא דתנאי דמייתי בסמוך נמי הוי סברות הפוכות פלוגתא דרבי יהודה וחכמים וכה"ג בעובדא דתרי תלמידי דבר קפרא דלעיל מיהו בהך ברייתא דבסמוך יש ליישב שיטת התוס' דהתם ודאי בתרומה לאו בסברא פליגי אלא בדרשה דקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו דלחכמים אמדינן דעתיה דכהן שהוא רוצה בשלימה יותר מש"ה מקרי שפיר חלבו ולר' יהודה לשון חלבו לעולם היינו מידי דחשוב מש"ה קאמר חצי בצל גדול וכמו שפירשו התוס' בסמוך דבבצל גדול יש טעם חשוב יותר מבקטן. ועוד נ"ל דהא דמסקו התוס' בפי' ר"ת דר"ה דאמר מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה מסברא דנפשייהו כתבו כן דטעמא דר"ה משום דחביב עדיף והיינו אם ירצה שכתבו שהכוונה אם חביבים הפרוסות עליו יותר מן השלימה כן נראה לי בכוונת התוספות ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה כתנאי הא דאמרת פרוסה של חטין ושלימה של שעורים כו' תנאי היא עכ"ל. וכתבו בתוס' דמה שלא רצה רש"י לפרש כתנאי הפלוגתא דר"ה ור"י היינו משום דלר"ה מברך על איזה מהם שירצה וא"כ לא הוי מלתא דידיה כתנאי ונראה דאע"ג דלפרש"י שייך פלוגתא דר"ה ור"י לענין גדולים ושלימין דלר"ה גדולים עדיף ולר"י שלימין עדיף ולפ"ז שפיר הוי מצי לפרש כתנאי אהך מילתא דהוי ממש דומיא דבצל שלם וחצי בצל גדול דלפירש"י היינו גדול ממש דלחכמים שלם עדיף ולרבי יהודה גדול עדיף אלא דאפ"ה כיון דהך מלתא לא אמר ר"ה בהדיא אלא דרש"י מסברא דנפשיה כתב כן אליביה דר"ה ואפשר דהיינו לפי המסקנא כדפרישית לעיל וא"כ תו לא שייך לפרש כתנאי אהך מלתא:

מיהו לפמ"ש לעיל בכוונת רש"י דלר"ה לא שייך שום מעלה בשלמה לענין ברכת המוציא כלל כי אם בתרומה דוקא כיון דכתיב בהרימכם את חלבו דהיינו מן היפה מש"ה סברי חכמים שצריך ליתן לו ג"כ שלימין דוקא משום הידור מצוה דמתנות כהונה כדאשכחן כה"ג בעיטור בכורים וכה"ג טובא וזה לפי סברת רבי ירמיה בר אבא וא"כ לא שייך כתנאי בכה"ג אליביה דר"ה וליכא למימר דאכתי האי כתנאי אדרבי יוחנן קאי כיון דר"י לא מצי סבר כרבי יהודא דלר' יהודא גדול עדיף ולר"י שלם עדיף הא נמי ליתא דא"כ למאי דמסיק הש"ס דהיכא דאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשיב עדיף דא"כ כ"ש דהוי מלתא דר"י דלא כמאן לשיטת רש"י אע"כ דלא קאי כלל האי כתנאי אמילתא דר"י והיינו משום דלא איכפת לן אם יסבור ר"י כחכמים לנבי רבי יהודא לכך הוצרך רש"י לפרש דהאי כתנאי לא קאי אלא אהא דאמרינן דבפרוסה של חטין ושלימה של שעורים לד"ה מברך על הפרוסה של חטין בהא קאמר רבי ירמיה ב"א שפיר דלא הוי כדברי הכל כיון דלחכמים דתרומות שלם עדיף מחשוב וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואהא מסיק הש"ס שפיר דשאני תרומה דבליכא כהן איירי מש"ה דבר המתקיים עדיף מחשוב לחכמים אבל בדאיכא כהן ודאי לכ"ע גדול עדיף דהוי עין יפה דמסתמא ניחא ליה לכהן גדול יותר מקטן ובהא א"ש נמי לשון חשוב עדיף דגדול מקרי חשוב לפרש"י כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ועיין עוד בסמוך:

בד"ה אבל לא חצי בצל גדול ואע"פ שיש בו יותר מקטן שלם עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דא"כ הא דקאמר רבי יהודא לא כי אלא חצי בצל גדול דמשמע שצריך ליתן לו גדול דוקא והיאך אפשר לומר כן לכוף את בעל הבית שיהיה צריך ליתן לכהן יותר משיעור הראוי לו אף לפי תקנת חכמים דעין יפה אחד מארבעים ובינוני א' מנ' ועין רעה א' מס'. ונלע"ד בזה דודאי רש"י נמי סבר דחצי בצל גדול אפילו אי לא הוי אלא כשיעור שלם קטן אפ"ה יש בגדול טעם חשוב יותר מבקטן כמ"ש התוס' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש במילתיה דחכמים דאע"פ שיש בו יותר מקטן שלם אפ"ה צריך ליתן לו קטן שלם דוקא דאלת"ה אלא מטעם חשיבות לחוד איירי אם כן לפי המסקנא בדליכא כהן איירי מאי קמ"ל דחשיב עדיף משלם דהא מלתא כבר שמעינן לה ממה שאמרו חכמים במשנה הקדמת דכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכ"ש הכא דאיכא תרתי למעליותא שהוא שלם והוי נמי דבר המתקיים אלא דע"כ דעיקר רבותא דחכמים דאע"ג שחצי בצל הגדול הוי יותר מקטן שלם א"כ הוי נמי תרתי למעליותא חדא שהוא גדול יותר ועוד יש בו טעם חשוב יותר אפ"ה סברי דקטן שלם עדיף והשתא א"ש נמי מלתא דרב יהודא דהא דקאמר לא כי אלא חצי בצל גדול אין הכוונה שצריך ליתן לו יותר משיעור אלא שצריך ליתן לו מהגדול משום טעם חשיבות שבו כנ"ל לפרש בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה כתנאי פרש"י כו' ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקיט חצי בצל גדול כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ופירושו דחוק מאד בכוונת התוס' ויש לפרש דברי התוס' כפשוטם דמדנקט חצי בצל גדול ולא קאמר חתיכת בצל גדול ממילא משמע דאיירי שיש בכל חלק חצי בצל גדול כשיעור הקטן השלם דגדול מסתמא היינו פי שנים מקטן וק"ל:

בא"ד ועוד פרש"י כו' אבל אי אפשר לפרש כו' עד סוף הדיבור. לכאורה לשון כפול הוא כיון שכבר פירשו כן בפירוש בד"ה אבל פרוסה ונ"ל בזה דלעיל כ' כן לפי פירושם כאן ובדיבור הסמוך ומר סבר שלם עדיף דמשמע להו דברכת המוציא ותרומה תרווייהו חד טעמא אית להו לענין חשיבות דחשיבות דתרומה כתיב בקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו והיינו המובחר וכה"ג חטין ושעורין דהמוציא נמי רמיזא בקרא דאקדמה לחטין משא"כ הכא רוצים לפרש דאפילו לשיטת רש"י דחשוב בתרומה היינו גדול וא"כ לפ"ז האי חשיבות לאו מקרא נפקא אלא מסברא בעלמא אמרינן דגדול עדיף וא"כ לפ"ז שפיר הוי מצינן למימר דחשיבות החטין היינו נמי מסברא משום דעדיפא וע"ז כתבו שפיר דאפילו לפרש"י נמי א"א לפרש כן והיינו ממה שכתבו לעיל דאיתא בתוספתא דפרוסה דפת נקיה ושלימין דפת קיבר מברך על השלימין וא"כ ע"כ דקדימת חטין משעורים לאו משום דעדיפא אלא משום דאקדמה קרא כן נראה לי בכוונת התוספות ודו"ק:

בד"ה ומ"ס שלם עדיף כו' ולפי' ר"ת נמי כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דלפירוש התוס' בלא"ה לא מצינן לפרש כתנאי הפלוגתא דפתיתין דלא דמיא כלל דהתם משום דגדול עדיף והכא משום דחשוב עדיף ולדידהו חשוב וגדול לאו חדא מילתא היא ולענ"ד משום הא לא איריא דאפ"ה שפיר הוי מצינו לפרש דכתנאי אפתיתין קאי דנהי דלישנא דחשוב לא משמע להו לתוס' דהיינו גדול אפ"ה איכא למימר דכי היכי דסבר רבי יהודא חשוב עדיף משלימין ה"נ גדול עדיף משלימין וא"כ ר"י ע"כ כחכמים סבירא ליה דאי כרבי יהודא כיון דאפילו לגבי שלם ומתקיים דהוי תרתי למעליותא אמר דחשוב עדיף א"כ כ"ש לענין המוציא גדול עדיף משלם לחוד מיהו עיקר מלתא דריב"א אדר"ה קאי דלמאי דס"ד דבדאיכא כהן איירי ואפ"ה סברי חכמים דשלם עדיף אפילו מחשוב כ"ש דשלם חשוב מגדול כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה מניח פרוסה כו' ונראה לפי' ר"ת ששניהם קאי אשני לחמים כו' עכ"ל. ואכתי יש לתמוה דלפי' ר"ת לא א"ש הא דאמר ר"נ בר יצחק בסמוך לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ששמת שלום בין התלמידים ומאי מחלוקת התלמידים שייך כאן כיון דלפי' ר"ת לכ"ע אם רצה מברך על השלמין משא"כ לשיטת רש"י א"ש טובא לא מיבעיא שיוצא ידי מחלוקתן דר"ה ור"י אף על גב דלכאורה לא נ"מ מידי דהא קיי"ל כרבי יוחנן לגבי ר"ה שהיה תלמידו של רב כמ"ש התוס' לעיל אפ"ה לא שייך לפרש בין התלמידים דהכא אדריב"א ומחלוקתו קאי דלריב"א כיון דמילתא דר"י הוי כתנאי ודר"ה ככ"ע היה באפשר לומר דהלכה כר"ה וכ"ש למאי דדחי הש"ס דבדאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשוב עדיף והיינו דלא כר"י אם כן ר"י ע"כ כריב"א סבירא ליה וא"כ בשביל כך היתה מחלוקת בין התלמידים וא"כ יפה אמר רנב"י לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ע"י כן שמת שלום בין התלמידים ולפי' ר"ת ודאי צ"ע ליישב ודו"ק:

דף מ עמוד א

בפרש"י בד"ה טול ברוך הבוצע כו' הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא עכ"ל. נראה דמה שכתב הך שיחה צורך ברכה אע"ג שאינה צורך ברכה של עצמה דאדרבא אם יאכל מיד טפי עדיף אפ"ה מקרי צורך ברכה לגבי הך דשמא ישכח אח"כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק ויצטרך לברך שנית וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה וכן נראה מלשון התוס' במה שכתבו לענין שחיטה שאם אומר לחבירו העוד יותר בהמות לשחוט לא הוי הפסק דהיינו מה"ט גופא כדי שלא יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך שנית כנ"ל וק"ל:

בגמרא ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אין צריך לברך. לכאורה משמע דרב ורבי יוחנן לית להו הא דר"ש מדאמר לו אפילו ובאמת אינו כן שהרי כל הפוסקים פסקו ככולהו אמוראי דהכא ובעלמא קיי"ל הלכה כרבי יוחנן וכ"ש הכא דר"ש הו"ל תרי לגבי תרי אלא ודאי דהא דאמר ר"ש אפילו גביל לתורי היינו אי לאו הא דאמר רב יהודה אמר רב משא"כ לבתר דמייתי הך מימרא דאסור לאדם שיאכל דלפ"ז ודאי לא שייך לשון אפילו אלא אדרבא ידעינן להא מלתא במכ"ש דהנך דלעיל דכיון דאסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו א"כ אין לך צורך אכילת פרוסת המוציא גדול מזה וק"ל:

פיסקא רבי יהודא אומר בורא מיני דשאים אמר ר' זירא ואיתימא ר"ח בר פפא אין הלכה כר' יהודא ואמר רבי זירא כו'. נראה דמה שהוצרך לומר אין הלכה כר"י אע"ג דבלא"ה פשיטא לן יחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ סד"א דשאני הכא דמסתבר טעמא דר"י דיליף לה מקרא כדאמר רבי זירא גופא בסמוך קמ"ל דאפ"ה אין הלכה כמותו וכה"ג אשכחן טובא בש"ס:

במשנה בירך על פירות האילן בפה"א יצא כו' ומוקמינן לה בגמרא כר"י דביכורים. וכתבו התוס' דנראה דהלכה כר"י דסתם לן תנא כוותיה כו' ולכאורה יש לדקדק אכתי אמאי הלכתא כר"י הא קי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם אפילו במחלוקת דיחיד לגבי יחיד אפ"ה הלכה כהאי תנא דפליג אסתמא כיון דרבי קבע למחלוקת אחר הסתם א"כ כ"ש הכא דבהך מתני' דביכורים חכמים פליגי עליה דר"י כ"ש דהלכה כרבנן ועיין בזה בתוס' בריש פ"ק דביצה בד"ה גבי שבת כו' אלא דאפ"ה כתבו התוס' כאן שפיר דהלכה כר"י כיון דהך סתמא ואחר כך מחלוקת בתרי מסכתות נינהו וקיי"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה וא"כ מספקא מלתא הי מינייהו נשנית ברישא דאי האי דברכות נשנית ברישא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואי הך דביכורים נשנית ברישא הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם וכיון דהך מלתא ספיקא הוא הא קיי"ל ספק ברכות להקל ומש"ה הוי הלכה כר"י דמיקל דבדיעבד יצא ואין צריך לברך שנית כנ"ל בכוונת התוספות. אלא שקיצרו במקום שהיה להו להאריך ובזה נתיישב לי היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דלענין ברכה פסק כסתם מתניתין דהכא ולענין ביכורים פסק הלכה כחכמים וכבר נתקשו בזה כל מפרשי הרמב"ם ז"ל דארכבה אתרי רכשי ותירצו דס"ל כשיטת הירושלמי דאיכא דמוקי מתניתין דהכא אליבא דכ"ע ובאמת יש לתמוה על זה דס"ס כיון דבתלמודא דידן מוקמינן למתני' כר"י דוקא א"כ ודאי דהלכה כתלמודא דידן נגד פלוגתא דאמוראי בירושלמי כמבואר בכללי פסק הלכות לכל הפוסקים אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דלהרמב"ם נמי מספקא ליה אי הוי סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם ומש"ה לענין ברכה פסק לקולא כסתם מתני' דהכא ולענין ביכורים פסק כחכמים דמביא ואינו קורא כיון דקריאה לא מעכבא ועוד דמסקינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ב) דאף ע"ג דקריאת ביכורים פסוקי בעלמא נינהו אפ"ה אין לקרותן בכדי כנ"ל נכון ועיין עוד בזה לקמן בסוגיא דהיו לפניו מינים הרבה ודו"ק:

שם בגמרא פיסקא על פירות הארץ פשיטא אמר רב נחמן ב"י לא נצרכה אלא לר"י. ולכאורה קשיא לי הא לרבנן נמי איצטריך דהא אשכחן פשתן דאיקרי עץ כדאיתא בפרק במה מדליקין ואשכחן נמי במתני' דריש פרק המוכר פירות דזרעוני פשתן ראויין לאכילה ע"ש בסוגיא וא"כ הו"א אם בירך בפה"ע עליהן יצא קמ"ל במתני' דאפ"ה לא יצא מה"ט גופא דמסקינן דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק אלא דיש ליישב לפי מ"ש רש"י שם במתני' דהא דאיכא מאן דזבין לאכילה היינו דלוליבא דידיה מעלו לכותחא ולפ"ז יש ליישב דקים ליה לתלמודא דלעולם לא שייך בלוליבא דכיתנא שראוין לאכילה אלא ע"י כותח וא"כ הו"ל כותח עיקר ולוליבא טפל דפשיטא שאין מברך עליה:

דף מ עמוד ב

בגמרא פיסקא ועל כולן אם אמר שהכל כו' אתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין. ונראה דלמאי דמסקינן דעיקר טעמא דרב הונא היינו משום דלא מדכר שמיה דפת ויין א"כ מהאי טעמא גופא ה"ה אפילו אם אמר על פת ויין בפה"ע או בפה"א נמי לא יצא דמ"ש אלא הא דנקט בגמרא פלוגתייהו אברכת שהכל היינו להודיעך כחו דרבי יוחנן דאפילו בברכת שהכל יצא בפת ויין וכ"ש בהנך ברכות והו"ל כחו דהתירא כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה נימא רב הונא כרבי יוסי וא"ת היכי מצי סבר כו' הא רב הונא מודה בשאר דברים כו' יש מפרשים דמצי למימר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה האי תירוצא דיש מפרשים מגומגם ועיין במהרש"א גם את זה לא ידעתי מ"ש דברוך המקום אינה ברכה כלל מה כוונתן בזה דלכאורה הא דקאמר רבי מאיר דיצא ע"כ איירי דאמר נמי מלך עולם או דבר אחר בכה"ג שאומר במקום מלכות להפוסקים שפסקו כרבי יוחנן ולרב צ"ל דברוך המקום היינו הזכרת השם וא"כ למה כתבו שאינה ברכה כלל אטו משום דאמר כמה נאה פת זו קודם הברכה מיגרע גרע. והנראה בכל זה דהאי יש מפרשים לאו לתרץ קושייתם אתו אלא למלתא אחריתי קאמרי אם כן הדרא קושיית תוס' לדוכתא. אמנם לענ"ד נראה ליישב קושיית תוס' בפשיטות דהא דמודה רב הונא בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא מתוקמי שפיר כרבי יוסי דבכה"ג מודה רבי יוסי דלא מיקרי משנה ממטבע שטבעו חכמים דאיכא למימר דתחלת מטבע הברכות כך היא כיון דמסברא שייך ברכת שהכל על כל מילי אלא דלכתחילה תקנו שיאמר פרי העץ או פה"א כדאשכחן האי לישנא גופא בקרא דבבכורים כתיב מראשית פרי האדמה ולענין מעשר כתיב פרי העץ ומש"ה מצוה מן המובחר שיאמר כן זכר למעשר ולביכורים כדאשכחן בריש פירקין כל השקלא וטריא דברכת הפירות בהנך מצות תליין ע"ש משא"כ בדיעבד אין סברא לומר דלא יצא דאי משום דברכת שהכל אינה מבוררת לפי שכולל כל הדברים כמ"ש הרא"ש ז"ל לקמן בסמוך בסוגיא דאין ברכותיהן שוות מ"מ ברכת פרי העץ ופה"א נמי אינן מבוררות כל כך שהרי כוללין כמה דברים דבכה"ג כתב הרא"ש ז"ל לקמן. ועוד דהאי טעמא דברכה מבוררת לא שייך אלא לכתחילה ולא לענין דיעבד משא"כ בפת ויין שתקנו בכל אחד ואחד מהם ברכה מיוחדת ממש שצריך להזכיר שם הפת והגפן והיינו משום דהנאה דידהו חשיבא טובא כדמסקינן בריש פרקין משום דמיסעד סעיד הוא אם כן שפיר הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים אם אמר שהכל על פת ויין שאינו מזכיר שם הפת ויין. כן נ"ל נכון ליישב קושיית התוס'. ולכאורה רב הונא גופא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא משום דלישנא דמתני' נמי הכי דייק ליה דהא הך מתני' דקתני בירך על פירות האילן בפה"א יצא אמתני' דרישא דכיצד מברכין קאי ומדלא קתני לרבותא דאם בירך על הפת ויין בפה"א יצא והוי ידעינן דכ"ש בשאר פירות האילן שיצא בבפה"א אלא ע"כ דלקושטא דמלתא פת ויין אפילו בבפה"א לא יצא וכ"ש בשהכל דלא יצא והיינו מטעמא דפרישית ודו"ק:

שם בגמרא אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא כו' וצריך להיות דתנן דמשנה שלימה היא בשלהי מעשר שני מיהו לכאורה משמע מהך מתני' דעכ"פ ברכות ז' מינין דאורייתא נינהו מדקתני לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ועכ"פ איירי במידי דשייך בהו תרומות ומעשרות דאורייתא דהיינו דגן תירוש ויצהר וממילא דה"ה לאינך ז' מינין ומכ"ש לשיטת הרמב"ם וסייעתו דתרומות ומעשרות נוהגין בכל הפירות דאורייתא וא"כ ממילא דשייך בהו הך קרא דלא שכחתי מלברכך דמשמע דחייב לברך עליהן דאורייתא אלא דמצינן למימר דהך דרשה דלא שכחתי מלברך שמך לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא:

דף מא עמוד א

פיסקא היו לפניו מינים הרבה אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. לכאורה לא הוי צריך לפרש כן דר"י וחכמים פליגי בסברות הפוכות דר"י סבר הך מלתא דמין ז' עדיף מטעמא דחביב וחכמים סברי איפכא דמעלה דחביב עדיף ממעלה דמין ז' ובפשיטות הומ"ל דר"י סבר דמין ז' עדיף מדרשה דרבי יצחק ורבנן דלית להו דרבי יצחק מש"ה סברו דמברך על איזה מהן שירצה שאין שום קפידא בדבר כלל ובהכי הוי א"ש טפי פשטא דלישנא דמתני' דקאמרי חכמים מברך על איזה מהן שירצה ולא אמרו מברך על החביב אלא משום דבאמת לקושטא דמלתא פשיטא ליה לעולא דחביב עדיף והיינו מעובדא דהנך תנאי דמייתי הש"ס לעיל דף ל"ט בבר קפרא ותרי תלמידיו דקאמר בר קפרא אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם משמע להדיא היינו משום דאזלינן בתר חביב והנך תרי תלמידי נמי מעיקרא הוי בעי תלמודא לעיל למימר דחד מינייהו סבר דברכות פרגיות ושלקות שוין ומשום הכי בריך על הפרגיות דחביב ואידך סבר דשלקות בפה"א ומש"ה בריך על השלקות דפירי עדיף דהוי ברכה מבוררת וא"כ ממילא משמע דהיכי דברכותיהן שוות לכ"ע אזלינן בתר חביב וכ"ש למאי דדחי התם דכ"ע שלקות נמי שהכל אלא דתרי תלמידי פליגי הי מינייהו חביב ולפ"ז עולא דהוא מרא דשמעתא הכא הא שמעינן ליה לעיל בהך סוגיא דס"ל דשלקות מברך שהכל וא"כ לדידיה לכ"ע חביב עדיף ומש"ה מסיק הכא במילתיה דטעמא דחכמים משום דסברי חביב עדיף והיינו כפרש"י דאיזה שירצה דמתני' את החביב עליו משמע והשתא א"ש מה שהוצרך רש"י לפרש כן במימרא דעולא דלעיל במתני' גופא הו"ל לפרש כן ולפמ"ש א"ש דאדרבא במתניתין טפי הוי משמע דאיזה שירצה דמתני' כפשטיה דאין קפידא בדבר לגמרי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' לכאורה יש לתמוה מאי ד"ה דקאמר דהא לענין זה אי נפטר אחד מהן בברכת חבירו לא שייך פלוגתא דר"י וחכמים כלל דא"כ לא הוי מעין פלוגתייהו וסוגי' כזו לא מצינו ועוד דטפי הי"ל לעולא למימר אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על החביב תחילה והוי לגמרי מעין פלוגתייהו וממילא הוי שמעינן נמי תרתי חדא דאין אחד מהן נפטר בברכת חבירו ואידך דמברך על החביב תחילה ויש ליישב ג"כ על הדרך שכתבתי בסמוך שהרי בכלל אין ברכותיהן שוות יש בכללן כמה ברכות במ"מ ובפה"ע ובפה"א ושהכל ולפ"ז לא פסיקא ליה למימר ד"ה מברך על החביב תחילה דהא ודאי ליתא שהרי אם חביב עליו אחד ממינים של שארי הברכות יותר מהמין שמברכין במ"מ ודאי צריך לברך במ"מ שהרי אפילו בלא טעמא דמין ז' אפ"ה הרי היא מבוררת יותר מכל הברכות שהיא ברכה מיוחדת וכן ברכת בפה"א וברכת בפה"ע מבוררת יותר מברכת שהכל כדאיתא לעיל בסוגיא דשלקות ופרגיות וכבר כתבנו שמבואר לעיל דברכה מבוררת לכולי עלמא עדיף מברכת חביב ומשום הכי הוצרך עולא לאסוקי במילתיה ד"ה מברך על זה דמינה שמעינן דלא קאי אלא אהנך ברכות דאיירי במתניתין בפלוגתא דר"י וחכמים בברכות שוות וממילא דלא קאי אבמ"מ דלא איירי בה מתניתין כלל כמ"ש בר"פ וממילא נמי דלא איירי בברכת שהכל דבכה"ג לא שייך מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה דהא בכה"ג אפילו חכמים מודו דכל הברכות קודמים לברכת שהכל אפילו באינו חביב כדאיתא לעיל ועוד דלענין ברכת שהכל לא שייך ברכות שוות באחד מז' מינין דלא שייך בהו ברכת שהכל דאע"ג דאמרינן לעיל דף ל"ח בדובשא דתמרי דמברכין עלייהו שהכל אפ"ה דבש דקרא דז' מינין אף ע"ג דאיירי בדבש תמרים אפ"ה ע"כ לא איירי קרא בדבש כה"ג דמברכין שהכל דהא דבש זה אינו חייב בביכורים ובתרומה כדאיתא לעיל וכמו שכתבתי שם בז' מינין דביכורים ולא איירי אלא בהנך ז' מינין דקרא ארץ חטה ושעורה דאתיין בג"ש ארץ ארץ אע"כ דדבש תמרים דקרא היינו שעשה ממנו כעין עיסה כמ"ש הרמב"ם דמברכין עליה בפה"ע וכ"ש לשיטת בעל ה"ג שכתבו התוס' לעיל גבי דובשא דתמרי א"ש טפי בפשיטות ע"ש. ולפ"ז ע"כ לא שייך פלוגתא דר"י וחכמים במתני' אלא במיני ברכות דבפה"ע ובפה"א ובהנך שפיר קאמר עולא ד"ה מברך על זה ואין אחד מהן נפטר בברכת חבירו וממילא מודה רבי יהודה דמברך על החביב כמו שכתבו רש"י ותוס' ונראה עוד דמהאי טעמא גופא פשיטא ליה לעולא דלא איירי מתני' אלא בברכותיהן שוות דוקא דאי אפילו בברכות שאינן שוות לא שייך שפיר מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה ובאין ברכותיהן שוות לא שייך הך כללא כיון שיש ביניהן ברכות מבוררות כנ"ל ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה כו' ושוב אין כאן מחלוקת. וכתב הרא"ש והטור דמשמע מתוך פירושו שאין קפידא בדבר כלל ועל איזה מהן שירצה יברך תחילה ולענ"ד משמעות זה אינו מוכרח מפרש"י דכיון שכבר פירש בדברי הסמוך על איזה מהן שירצה דמתני' דהיינו חביב ולאו שאין קפידא בדבר א"כ אי ס"ד שרוצה לפרש כאן שאין קפידא בדבר כלל לא ה"ל לסתום אלא לפרש וכה"ג קשה על דברי עולא גופא דלא הו"ל לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר דחביב עדיף דומיא דברכותיהן שוות דאיירי לעיל ועוד דהא איכא למיטעי נמי לומר דבאין ברכותיהן שוות מברך על הברכה מבוררת תחילה דהך מילתא דבפה"ע לא מיקרי מבוררת לגבי בפה"א לא ברירא כל כך וא"כ אכתי איכא למיטעא אע"כ דמאי שפרש"י ושוב אין כאן מחלוקת כוונתו ג"כ דמברך על התביב תחילה דאדלעיל מיניה קאי כדאשכחן בכל הש"ס כה"ג וכן נראה שהבינו התוספות כן בכוונת רש"י ומה שאדקדק עוד בזה בשיטת רש"י והפוסקים יבואר בק"א:

מיהו עיקר פרש"י ותוס' וכל המפרשים שכתבו מיהו שוב אין מחלוקת דמין ז' עדיף. יש לדקדק טובא שהרי זה לא נזכר כלל בדברי עולא ולפ"ז צ"ל שלא הוצרך להזכירו לפי שהדבר פשוט הוא דבאין ברכותיהן שוות לא שייך קדימה והא ודאי ליתא דהא לקמן מסקינן בהדיא להיפך דבתרי מיני נמי שייך פלוגתא דר"י ורבנן דלר"י צריך לברך על המוקדם תחילה מדרבי יצחק ואדרבא לקצת גירסא' שכתב רש"י בסמוך דבאין ברכותיהן שוות יותר שייך קדימה מברכותיהן שוות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא הו"ל לעולא לסתום אלא לפרש ואפילו את"ל דאפ"ה ע"כ פשיטא ליה לעולא מסברא דנפשיה דלא שייך קדימה דרבי יצחק בכה"ג וכמו שהוכחתי לעיל בסמוך ממימרא דעולא גופא ולפ"ז ע"כ לא בא עולא לחדש שום דבר לענין קדימה באין ברכותיהן שוות אלא עיקר מימרא דעולא היינו לאשמעינן דמברך וחוזר ומברך דאין אחד נפטר בברכת חבירו לאפוקי דלא נטעי לומר דברכת בפה"א פוטרת ג"כ את של עץ אלא דלפ"ז לא שייך הך מימרא דעולא כלל אמתני' דהכא אלא לעיל אמתני' דבירך על פה"ע בפה"א יצא הול"ל לא שנו אלא בחד מינא ובירך בטעות מה שא"כ כשמברך על שניהם כאחד לא יצא. ועוד דאכתי לשון ד"ה אינו מדוקדק כ"כ כיון דלא שייך כלל בפלוגתא דר"י וחכמים ומה"ת נאמר דפליגי בפלוגתא חדשה. והנראה לענ"ד בזה דודאי אי הוי מוקי למתני' באין ברכותיהן שוות היה מקום לומר דהך פלוגתא דר"י וחכמים לענין קדימת ז' מינים תליא בפלוגתא דמתני' דרישא דקתני בירך על פירות האילן בפה"א יצא ומוקמינן לה כר"י דביכורים דוקא משא"כ לרבנן לא יצא וא"כ סד"א דה"ה אם שניהם לפניו פה"ע ופה"א שייכי נמי בהך פלוגתא דתחילה דידיה כדיעבד דמי. דכיון דיצא אין לו לברך על שניהם דהו"ל כברכה שאינה צריכה. ולפ"ז מצינן למימר דלענין קדימות הברכות דרבי יצחק אי הוו דאורייתא או דרך אסמכתא כמו שיבואר אזדו ר"י וחכמים לטעמייהו דלר"י כולה קרא דארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה איירי לגמרי לענין קדימה דאע"ג דחטה ושעורה כשאוכלן בעין דומיא דהנך מברכין עליהן בפה"א אפ"ה מברך על חטה ושעורה כיון דפוטר בהך ברכה ג"כ פה"ע אין לו לברך על פה"ע דהוי ליה כברכה שאינה צריכה משא"כ לרבנן כיון דס"ל דברכת בפה"א אין פוטרת את של עץ כלל אפילו בדיעבד לא יצא וא"כ ע"כ לא מצי לאוקמי האי קרא דחטה ושעורה לכדרבי יצחק לענין קדימה שהרי אין טעם להקדים חטה ושעורה מקמי פרי העץ אדרבא פרי העץ חשיבא טפי ואפשר דהוי נמי ברכה מבוררת טפי מבפה"א ומשום הכי משמע להו דלא איירי קרא לענין קדימה כלל נמצא דלפ"ז לא הוי מצי עולא למימר הכי אמתניתין דלעיל דבירך על פרי האילן דכשאוכל משניהם ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך ע"ז דודאי ליתא דהא תליא בפלוגתא דר"י וחכמים דעיקר טעמא דר"י היינו משום דס"ל דברכת בפה"ע נפטר בברכת בפה"א משא"כ השתא דמפרש עולא במתני' דהכא לענין קדימת ז' מינין דלא איירי כלל באין ברכותיהן שוות אלא בברכותיהן שוות דוקא כדפרישית לעיל ולפ"ז לא שייך הך פלוגתא דר"י וחכמים דהכא בפלוגתא דלעיל לענין ביכורים וברכה ומש"ה שפיר קאמר עולא דלפ"ז לכ"ע מברך וחוזר ומברך דהא דקאמר לעיל יצא היינו דוקא כשאוכל פה"ע לבד וטעה כמו שפרש"י כנ"ל נכון ודוק היטב:

עוד נ"ל לפרש בדרך אחר דאי לאו דקאמר עולא מעיקרא דמחלוקת בברכותיהן שוות דוקא ואי לאו דקאמר נמי דטעמא דרבנן דחביב עדיף אלא איזה מהן שירצה היינו שאין קפידא כלל בדבר כדפרישית היה מקום לומר להיפך. דאדרבא לד"ה ברכת בפה"ע נפטרת בברכת בפ"א שבירך כבר על פה"א וכפשטא דברייתא דלקמן דברכת צנון וזית והיינו משום דבאמת הא דלא מוקי עולא פלוגתייהו דר"י וחכמים בכל ענין ל"ש ברכות שוות ול"ש באין ברכות שוות היינו משום דאין נראה לו שום סברא לומר דר"י וחכמים פליגי בפלוגתא רחוקה דלר"י בתרווייהו יש להקדים מין ז' ולרבנן אפילו בברכות שוות לא יקדים ועוד דא"כ מילתא דחכמים דאמרו על איזה מהן שירצה לא הוי א"ש בחד גוונא דבברכותיהן שוות היינו דאין קפידא בדבר ובאין ברכותיהן שוות אין סברא לומר כן דהא יש ביניהן ברכה מבוררת מיהו לגבי ברכת שהכל וכה"ג ברכת במ"מ היא ברכה מבוררת לגמרי לגבי דאינך. ולפ"ז ע"כ הוי מוקמינן מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה בענין אחר לגמרי והיינו שנאמר דפלוגתא דר"י וחכמים לענין קדימה דמין ז' היינו דוקא באין ברכותיהן שוות דמינים הרבה דקתני במתני' היינו מיני ברכות הרבה דאמשניות דלעיל מיניה קאי דאיירי בברכות חלוקות וקאמר ר"י דבכל ענין מברך על של מין ז' וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה והטעם בזה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד למעליותא דבמין ז' יש לו מעלת קדימה דרבי יצחק ולהנך שאינן ממין ז' איכא צד מעליותא בצנון וזית וכה"ג אפילו בברכת שהכל וזית כיון דברכת שהכל ובפה"א פוטרות ג"כ את של זית ואם יברך על זית הו"ל כברכה שאינה צריכה ומש"ה מברך על איזה מהן שירצה והכוונה אם רוצה באמת לאכול תחלה את של זית יש לו לברך עליו תחלה דתו לא מיחזי כברכה שאינה צריכה משא"כ אם רוצה לאכול תחלה של צנון וכיוצא בו צריך הוא להקדימו דוקא ולברך עליו כדי שלא לברך ברכה שאינה צריכה אם יברך על של זית (ולפ"ז לא שייך הך פלוגתא דר"י וחכמים אלא באין ברכותיהן שוות דוקא. אבל בברכותיהן שוות חכמים נמי מודו דמין ז' עדיף כיון דאית להו דרשא דר"י) נמצא דלפ"ז כיון דלחכמים ע"כ ברכת בפה"א פוטרת את חברתה דשל עץ ממילא דה"ה לר"י דאפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן משא"כ השתא דמוקי לה עולא למתני' בשברכותיהן שוות דוקא מטעמא דפרישית בלשון הגמ' א"כ ממילא הדרינן לסברא קמייתא לד"ה מברך וחוזר ומברך שאין האחת פוטר' את חברתה והיינו מטעם שפרש"י דלא דמי להא דאמרינן לעיל בירך על פה"ע בפה"א יצא כן העליתי בישיבה ודוק היטב:

בא"ד ושוב אין כאן מחלוקת. פי' דאי הוי אמרינן לד"ה צנון פוטר את הזית ממילא עדיין פלוגתא דר"י וחכמים במ"ע דלר"י מברך על הזית שהרי אם יברך על הצנון תפטור את של זית וא"כ יש כאן גנאי למין ז' שתפטר ע"י מה שאינו ממין ז' כדאמרינן האי טעמא לר"י בברכותיהן שוות כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל ושארי מפרשים משא"כ השתא דאמר עולא ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז שאין האחת פוטרת את חברתה א"כ ממילא שוב אין כאן מחלוקת כיון דלא שייך בכה"ג האי טעמא דר"י כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות פרש"י כו' וכן יש לפרש דר"י מודה לחכמים כו' עכ"ל. ומה שהוצרכו לזה אין לפרש דכוונתם לאפוקי דלא נפרש דלד"ה מברך על איזה שירצה ממש שאין קפידא בדבר כלל כמו שהביאו הרא"ש והטור בשיטת רש"י דאם לכך נתכוונו תו לא א"ש הא דמסקו בדבריהם ולא רבים מודו ליחיד שהרי לאידך פירושא נמי לא מודו רבים ליחיד דלא הוי מעין פלוגתייהו כלל אע"כ דכוונתם במה שכתבו וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נפרש איפכא דבאין ברכותיהן שוות מברך על מין ז' כו' ועל זה מסקו שפיר דא"כ הוי רבים מודו ליחיד ובזה א"ש נמי מה שהביאו ע"ז קושיית רש"י ותירוצו משום דלאידך פירושא אם היינו מפרשים דלד"ה צנון וזית מברך על של זית תו ל"ה שייך הך קושיא וכן הא דמקשו בתר הכי מעובדא דבר קפרא נמי ל"ה שייך לאידך פירושא כיון שבאמת מברך על הזית תחלה שהיא ברכה מבוררת אלא דאכתי ק"ל שאם לכך נתכוונו תוס' מאי ראיה הוצרכו לסתור זה הפירוש מטעמא דלא נאמר דרבים מודו ליחיד ות"ל דבלא"ה אין סברא לפרש בהיפך דבאין ברכותיהן שוות שייך יותר טעמא דקדימת מין ז' והא ליתא שהרי מה"ט גופא מוחק רש"י ז"ל בסמוך הגירסא בד"ה אמר רבי ירמיה בלהקדים פליגי ועוד שכן מבואר מלשון הגמרא גופא דמקשי בסמוך אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי פליגי וע"כ היינו כפי' התוספות שם דעיקר הקושיא לטעמא דר"י מאי עדיפותא שייך בה וא"כ משמע דלעולא דאמר מחלוקת בשברכותיהן שוות א"ש וא"כ אם נפרש דלעולא לד"ה מין ז' קודם א"כ אדרבא לעולא קשה טפי אליבא דכ"ע. לכך היה נ"ל לפרש דמ"ש התוס' וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נאמר דהא דסתם עולא דבריו בענין הקדימה ולא קאמר אלא לד"ה מברך וחוזר ומברך היינו משום דממילא שוב אין כאן מחלוקת אלא דהדרינן לכללא בסברא פשוטה שיש לברך על מבוררת תחלה דהיינו בפה"ע מקמי בפה"א כשיטת בעל ה"ג שהביאו התוס' כאן וכ"ש דברכות שניהן קודמות לברכת שהכל דבכה"ג הוי א"ש טובא לישנא דעולא אלא דאפ"ה דוחין התוס' פי' זה דא"כ הוי רבים מודו ליחיד מיהא בעיקר דינא דר"י דמברך על הזית אע"ג דלא הוי מחד טעמא דלר"י אתיא ממילא מטעמא דקדימת מין ז' ולרבנן מטעמא דברכה מבוררת ובזה נמשך היטב דברי התוס' וכל זה הדיבור לדבריהם הקודמים במה שמפרשים לד"ה מברך על החביב כן נ"ל נכון. אלא דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב ג"כ כדברי התוס' בענין רבים מודו ליחיד ומשמע דהיינו כפירוש הראשון שכתבתי בכוונת התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשיתי ע"ז הפירוש וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד וא"ת הא אמרינן לעיל כו' וי"ל דלא חשיבא בפה"ע כ"כ כו' עכ"ל. ובלשון הרא"ש מבואר יותר דלגבי שהכל מיקרי מבוררת לפי שכוללת דברים הרבה משא"כ בפה"ע לגבי בפה"א לא מיקרי מבוררת כ"כ. ולכאורה יש לפקפק על סברא זו דאדרבא מה שכולל דברים הרבה הוי ברכה חשובה טפי ועוד דעכ"פ משום סברא כזו לא הו"ל לעולא לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר בפה"ע לגבי בפה"א נמי הוי מבוררת ולולי דבריהם היה נ"ל דלאו במבוררת תליא מלתא שהרי עיקר דין זה לא ידעינן אלא משקלא וטריא דלעיל בעובדא דבר קפרא דקאמר הש"ס ומר סבר שלקות בפה"א הלכך פירי עדיף ומדלא קאמר הלכך בפה"א עדיף דהוי משמע לפי שהיא ברכה מבוררת אלא סתמא קאמר הלכך פירי עדיף א"כ לפ"ז יש לנו לומר בפשיטות דחשיבות ברכות הפירות היינו משום שיש להם סמך מן התורה בקרא דארץ חטה ושעורה ולקצת פוסקים הן מן התורה ממש בברכות שלאחריהם ואפשר דה"ה בברכות שלפניהם מק"ו דריש פירקין כמ"ש שם בחידושי ומשום הכי קאמר שפיר לעיל הלכך פירי עדיף והיינו לגבי ברכת שהכל שלא מצינו לו שום סמך מן התורה והשתא א"ש דבברכת פה"ע לגבי פה"א לא שייך הך סברא דהא תרווייהו רמיזי בקרא דארץ חטה ושעורה. מיהו לשיטת בה"ג איכא למימר דאפ"ה ברכת פה"ע חשיבא טפי מבפה"א משום דלענין ברכה שלפניהם יש לפרי העץ יותר סמך מן התורה מקרא דקודש הלולים שכן מבואר להדיא בברייתא דריש פרקין כנ"ל נכון לולי שהקדמונים לא כ"כ ואולי מקום הניחו לי בזה ודו"ק:

בא"ד ומה שכתב בה"ג כו' היינו לפי המסקנא כו' וקיי"ל כר"י כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה כל דבריהם בזה סתומין מאד וכבר נתקשו בזה הרבה בכוונתן מכ"ש במה שכתבו בסמוך בד"ה מיתיבי ולכן צריך להנהיג עד סוף הדיבור שאין לו שום פירוש והבנה כלל כמ"ש מהרש"א ז"ל:

אמנם לפענ"ד נראה ליישב לשון התוס' בשני דיבורים אלו בלי שום גמגום שכל כוונתם בזה אינה אלא להעמיד דבריהם הקודמים דברכת בורא פה"ע לא מקרי מבוררת לגבי בפה"א וע"ז כתבו שפיר ומ"ש בה"ג דבפה"ע תקדום כו' דמבוררת טפי דנהי דבעיקר דינו פליגי התוס' על בה"ג שהוא פסק כמ"ד באין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת והתוספת פוסקים כעולא כשיטת רוב הפוסקים אלא דאפ"ה במה שכתב בה"ג דבפה"ע מיקרי מבוררת לגבי בורא פה"א לא רצו לחלוק עליו בלי ראיה ע"ז מסקו שפיר דאפילו בה"ג גופא לא כתב כן אלא לפי המסקנא דס"ל כמ"ד באין ברכותיהן שוות פליגי דבכל ענין שייך קדימה דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק והכל בכלל ולרבנן לית להו הא דרבי יצחק כלל ולפ"ז ודאי הלכה כר"י מעובדא דרב חסדא ורב המנונא לקמן בסמוך דא"ל רב חסדא לא ס"ל מר להא דאמר רב יוסף כו' דאמר כל המוקדם בפסוק וא"כ דהלכה כר"י דלא אזיל בתר חביב אלא בתר חשיבות דקדימה דקרא א"כ כמו כן יש לומר דאזלינן בתר חשיבות ברכה מבוררת אף ע"ג דלא מבוררת כ"כ אפ"ה עדיף טפי מטעמא דחביב. ועוד אוסיף נופך משלי דהא בהא תליא דכיון דשייך קדימה דקרא בז' מינין גופייהו אף באין הברכות שוות א"כ מדכתיב חטה ושעורה קמי גפן היינו לחטה ושעורה שמברכין במ"מ כמו שמבואר להדיא בלשון בה"ג עצמן אף ע"ג דגפן פה"ע וחטה ושעורה פה"א אפ"ה יש להקדים במ"מ כיון שהיא מבוררת יותר מבפה"ע וא"כ דהך סברא דמבוררת יש לה סמך מן התורה תו לית לן לחלק מסברא ולומר דבפה"ע לא מיקרי מבוררת כ"כ לגבי בפה"א וכ"ש להטעם שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך האי טעמא דמבוררת אלא לגבי שהכל שאינה מבוררת כלל שכוללת הכל וא"כ הא קמן שבמ"מ מיקרי מבוררת לגבי בפה"ע אע"פ שאינה כוללת הכל ואם כן ה"ה פה"ע לגבי פה"א נמצא דלפ"ז דברי בה"ג אינם אלא לפי שיטתו שפוסק דלא כעולא והיינו דמסקו התוס' אבל להאי לישנא דאמרינן דל"פ כו' והיינו דעולא תו לא מתוקם פסק דה"ג כדפירשנו לעיל וכוונתם על מה שכתבו בתחילת דבריהם מדלא פירש עולא על איזה מהן יברך כו' משמע דר"י מודה לחכמים דחביב עדיף וא"כ ממילא שמעינן דברכת בפה"ע לא חשיבא מבוררת דאי ס"ד דחשיבא מבוררת תו לא הוי מהני טעמא דחביב כדמוכח לעיל בסוגיא דפרגיות ושלקות:

וע"ז סובב והולך ג"כ מ"ש בדיבור השני בד"ה מיתיבי כו' אלמא דמברך בפה"א אפילו לפטור בפה"ע כו'. ולכאורה לשון אפילו לפטור בפה"ע הוא מיותר דהא בהכי קיימינן נמי למאי דמסקו וכ"ש קליות לגבי תפוחים ולא הו"ל לכתוב תחלה אלא אפילו לגבי זית אע"כ דעיקר כוונתן בזה הדיבור לאו לענין לפטור לחודיה איירי אלא לענין קדימת בורא פה"ע לגבי בפה"א דכיון דלסברת המקשה דמפרש ברייתא כפשטא דמברך על הצנון אפילו לפטור בפה"ע אע"ג דבפה"ע חשיבא טפי ולא אמרינן שאין הסברא שתפטר החשוב על ידי שאינו חשוב א"כ כ"ש דלענין קדימה לא מהני הך סברא דברכה מבוררת חשיבא טפי והיינו ע"כ משום דלא מיקרי מבוררת דאי ס"ד דבפה"ע מיקרי מבוררת א"כ אמאי מברך על הצנון ופוטר את הזית דנהי דלית ליה להאי תנא חשיבות דמין ז' אפילו הכי היה לו להקדים ולברך על הזית שהיא ברכה מבוררת וממילא יברך אח"כ על הצנון דתו לא הוי ברכה שאינה צריכה כיון דעיקר דינו כן הוא אלא ע"כ דבפה"ע לגבי בפה"א לא מיקרי מבוררת והיינו כסברתם בדיבור הקודם. וע"ז מסקו התוס' שפיר ולכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל ואין כוונתן בזה לענין לפטור כמו שהבין מהרש"א ז"ל אלא לענין הקדימה איירי הכא שיקדים החביב והיינו הצנון כיון דברכת הזית לא הוי ברכה מבוררת כדפרישית. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו למאי דתרצינן דאיירי בצנון עיקר ומסקינן נמי דחסורי מיחסרא כו' אבל אין הצנון עיקר ד"ה מברך וחוזר ומברך כו' היינו לענין דאין הזית נפטר ע"י צנון אבל לענין הקדימה צנון כדקאי קאי דמברך ליה תחילה שברכת הזית לא מיקרי מבוררת לגבי צנון וא"כ לזה הענין עצמו כיונו התוספות כן נ"ל ברור בכוונתם:

אמנם לפענ"ד נראה שאין בזה שום סתירה על שיטת בה"ג אפי' אליבא דעולא שהוא מפרש דהא דקאמר עולא ד"ה מברך וחוזר ומברך היינו באמת שמברך על המבוררת תחילה וכדפרישית שבזה לא הוצרך לפרש דבריו ומסברת המקשה דמקשה מיתיבי נמי ליכא לאקשויי דלמאי דסלקא אדעתי' שברכת הצנון פוטרת את הזית כיון דיצא בבפה"א בדיעבד והיינו אם ירצה מברך על הצנון דע"כ צריך לפרש כן דלא תקשי סתמא דברייתא דהכא אחכמים דמתני' וא"כ תו לא איכפת לן בברכה דמבוררת דזית כיון שרוצה לאכול הצנון תחילה א"כ אם ירצה להקדים בברכת הזית הו"ל כברכה שאינה צריכה כנ"ל נכון ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת בה"ג והחולקים יבואר בק"א:

בגמרא מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר כו' ומשמע ליה דהיינו משום דבדיעבד יוצא בברכת בפה"א על הזית ומשני הב"ע שהצנון עיקר כו' ומסקינן דחסורי מיחסרא כו'. וקשיא לי מאי דוחקא לשינויא הכי דלא תקשי אדעולא הא בלא"ה מצינן למימר דהנך רבנן ור"י דברייתא אזלו בשיטתיה דר"י דביכורים דמסקינן לעיל במתני' בדף הקודם דמש"ה אי בירך על פירות האילן בפה"א יצא ומש"ה ברכת הצנון פוטר את הזית מה"ט גופא משא"כ עולא מצי סבר כחכמים דביכורים ולדידהו אם בירך על פירות האילן בפה"א לא יצא כדמשמע לעיל ומכ"ש שאין לו לברך תחלה על פירות האדמה כדי לפטור את של עץ וסבר עולא דה"נ סברי חכמים דמתני' ויש ליישב ודו"ק:

שם אי הכי אימא סיפא רבי יהודא אומר כו' עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ליישב לשון א"ה ולענ"ד לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה דהא שפיר שייך לשון א"ה דהא אי לאו דעולא הוה א"ש וכיון דמעיקרא עיקר קושיית הש"ס מהך ברייתא היינו לאקשויי אעיקר דינא דעולא דאמר דבאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ב' ברכות והכא קאמרי רבנן דאין מברכין אלא ברכה א' ולבתר דמשני ליה דהא דבברכה א' סגי היינו כשהצנון עיקר א"כ מקשה שפיר מסיפא נמי אעיקר דינא דא"כ מ"ט דר"י וכדמסיק דאשכחן לר"י בהדיא דמודה בצנון עיקר ולמאי דקשיא ליה למהרש"א ז"ל לאו שפיר משני במה שכתב דמעיקרא הוי ניחא ליה דא"ל דלעולא רבים מודו ליחיד ודברי תימה הן דהא חזינן בהדיא דרבנן דברייתא פליגי אדר"י ועכ"פ טפי הו"ל למהרש"א ז"ל לאקשויי אהא דהוצרך התלמודא להקשות אדר"י ממתני' דכל שהוא עיקר כיון דאפילו אם נאמר דל"ל לר"י האי כללא כדאמרינן בסמוך וכ"ת אפ"ה לא הוי א"ש מילתא דר"י אליביה דעולא במאי דקאמר מברך על הזית דוקא ולעולא מברך על איזה מהם שירצה לד"ה ובהא שפיר הוי שייך תירוצא של מהרש"א ז"ל אלא דאפילו בהא שפיר איכא לשנויי כדשנינא דנ"ל לאקשויי אעיקר דינא מדר"י אדר"י גופא לענין צנון עיקר:

אלא דבר מן דין נ"ל ליישב עוד דאי לאו דמקשה ממתניתין דכל שהוא עיקר ומאידך ברייתא דר"י דמודה בצנון עיקר לא הוי מצי לאקשויי נמי אמימרא דעולא מדר"י דכיון דלעולא עיקר טעמא דר"י דמין ז' עדיף כשברכותיהם שוות היינו משום שאין בדין שמין ז' יפטר לגמרי בלא ברכה ע"י מין אחר שאינו ממין ז' א"כ מה"ט גופא אפשר דקאמר ר"י בצנון וזית אפילו כשהצנון עיקר אפ"ה אין מן הדין שמין ז' יהיה טפל שיפטר בלא ברכה ע"י הצנון מש"ה איצטריך לאקשויי מהך מתני' דכל שהוא עיקר ועמו טפל דאיירי דהביאו לפניו מליח ופת עמו אלמא דאע"ג דפת ממין ז' הוא ועדיף מינייהו דאיקרי לחם וקובע ברכה לעצמו אפ"ה הוי טפל ונפטר בלא ברכה ע"י מליח אם כן מכ"ש בצנון וזית כשהצנון עיקר ואהא מסיק הש"ס שפיר וכ"ת ה"נ דלית ליה ולכאורה הוא תמוה דמה"ת נאמר דר"י ורבנן פליגי בתרתי ומאי דוחקא דעולא להוציא הך ברייתא מפשטא דפלוגתא דר"י ורבנן במין ז' היינו בכל ענין ל"ש ברכותיהן שוות ל"ש אינם שוות ולמאי דפרישית א"ש דא"ל דר"י לטעמיה דלמאי דסבירא ליה שאין מן הדין שיפטר מין ז' בלא ברכה א"כ מה"ט גופא מ"ל דפליג אמתניתין דפת ומליח כדפרישית ובהא מקשה שפיר מאידך ברייתא דר"י מודה בצנון עיקר כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם ופליגא דרב חנן ופרש"י הא דרבי יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א"י בא כו' ומנאן כסדר חשיבותן ופליג אדרבי חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות כו' עד סוף הדיבור. נראה כוונתו מבואר דודאי א"א לומר דלרבי יצחק עיקר קרא לענין קדימת הברכה הא ליתא דהא אפילו לשיטת בה"ג והרשב"א וסייעתם שסוברים דברכת ז' מינין לאחריו הוי דאורייתא כמו שיבואר אפילו הכי כ"ע מודו דברכות שלפניהם לא הוו אלא מדרבנן אפילו בלחם גמור כמ"ש התוס' בר"פ דלאו ק"ו גמור הוא למילף לפניו מלאחריו כדמוכח במתני' דבעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו (ועיין מה שכתבתי שם בזה) וכ"כ התוס' עוד בפרק הישן (סוכה דף כ"ו) ע"ש א"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דאמרינן הכא דרבי יצחק פליג אדרבי חנן היינו משום דר' יצחק מוקי לקרא דארץ חטה לקדימה ורב חנן לשיעורן דהא ודאי ר' יצחק גופא מודה דעיקר קרא לאו לקדימה אתא כדפרישית. ולכך הוצרך רש"י לפרש דאפי' הכי אמרינן שפיר דפליגי דלרבי יצחק איירי קרא בשבח א"י שיש בה פירות אלו החשובים בטעם ולרב חנן לאו משום חשיבות הטעם הוא אלא משום חשיבות השיעורין כנ"ל ברור בכוונת רש"י. אלא דקשיא לי טובא בגווה דהיאך אפשר לומר דרבי חנן סובר דלא איירי קרא בשבח א"י בהנך ז' מינים דהא פשיטא לן בכולי תלמודא דהא דביכורים אינן נוהגים אלא בז' מינים בלבד היינו מג"ש דארץ ארץ מה להלן ארץ הוא שבח ארץ ה"נ ארץ הוא שבח ארץ וכן פי' נמי רש"י בחומש בפרשת כי תבא. ועוד דאפילו את"ל דרבי חנן אית ליה ילפותא אחרינא בביכורים אפ"ה לא נצטרך לומר דפליג אדרבי יצחק דשפיר מצינן למימר דלרבי חנן תרתי שמעת מיניה דלענין שבח א"י לחוד ודאי לא איצטריך כיון דלא נ"מ מידי דהא כתיב בהאי ענינא גופא ארץ אשר לא תחסר כל בה והכל בכלל וכ"ש דחטה ושעורה לא איצטריך דהא כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וילפינן לחם לחם מחמץ ומצה שהן חטין ושעורין וכוסמים כו' אע"כ דעיקר קרא לשיעורין נאמר אלא דאפילו הכי ממה שכתבן הכתוב בזה הסדר וכתיב נמי תרי זימני ארץ ארץ חטה וארץ זית שמן ודבש ואי לשיעורין ארץ בתרא ל"ל. ועוד דהו"ל לאקדומי לזית מקמי חטה משום חשיבות השיעור שבזית כדאמרינן ארץ שכל שיעוריה כזיתים ול"ל נמי דלהכי גופא איצטריך ארץ בתרא למדרש מינה חשיבות שיעור כזית דאכתי דבש הו"ל למיכתב בארץ קמא (ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך) אע"כ דדרך חשיבות הפירות עצמן סדרן הכתוב. וא"כ שפיר קאמר נמי רבי יצחק דכיון שסדרן הכתוב דרך חשיבות הפירות מש"ה כל הקודם בפסוק מוקדם לברכה. מיהו לשיטת הסוברים דברכה אחרונה דז' מינים דאורייתא יש ליישב קצת אבל לשיטת החולקים קשה. מיהו לולי פרש"י היה נ"ל לפרש דהא דקאמר הכא ופליגא אדרבי חנן היינו למאי דבעי למימר דרבי יצחק איירי נמי באין ברכותיהם שוות משום אסמכתא דקדימת הכתוב וא"כ ע"כ דהא דאקדים חטה ושעורה מקמי גפן היינו לענין ברכת בורא מיני מזונות דקודמת לברכת בפה"ג אף ע"ג דבפה"ג מבוררת יותר כדאמרינן לעיל ולר' חנן ודאי לאו בהכי איירי דהא חטה דקרא מפרש לה לשיעורא דפת חטין וגפן דקרא נמי מוקי לה רבי חנן בענבים דוקא כמ"ש תוס' כאן ובסוכה דלא איירי ביין וא"כ לענין פת וענבים לא שייך למילף הך קדימה כן נ"ל נכון לולי שרש"י והקדמונים לא כתבו כן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך ובחידושי למסכת סוכה:

דף מא עמוד ב

בגמרא ואידך הני שיעורין כו' אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא. בפ"ק דסוכה בכמה דוכתי משמע בפשיטות דשיעורין הל"מ ואהנך שיעורין דאיירי בהו רבי חנן נמי קאי התם א"כ לפ"ז יש לדקדק אמאי קרי ליה הכא מדרבנן ולענ"ד נראה ליישב דאלו ואלו דברי אלקים חיים דלכאורה בהנך שיעורים דר"ח דקחשיב בהדייהו כל כלי ב"ב שיעורן כרימונים אין הכרח בדבר לומר שהוא הל"מ כיון דטעמא רבה אית בהו כמו שפרש"י כאן דכל כמה שלא ניקב כמוציא רימון דרך ב"ב להצניעם לצורך תשמישם אבל אם ניקב כמוציא רימון אין דרך ב"ב להצניעם וא"כ שפיר אית לן למימר שהוא מדרבנן כמו כל הנך שיעורים דקחשיב במסכת כלים דרובן מדרבנן במאי דתליא בסברא לפי מה ששיערו חכמים וה"נ משמע בשלהי פרק המצניע דקחשיב לענין כלי חרס שיעורן דרבנן כמ"ש שם בתוס' בסוף הפרק בד"ה ולענין צמיד פתיל והדבר ידוע דלא שייך הל"מ אלא בדבר שאין לו טעם כגון האי דבית המנוגע דמשערינן בפת חטין דוקא שאין טעם לדבר וכ"ש בשיעורי גרוגרת וכזית וככותבת שהם שיעורין של עונשין נמצא דלפ"ז כיון דהכא הא דמקשינן ואידך היינו למאי דמשמע דרבי יצחק לית ליה דר"ח וא"כ מנ"ל לר"י הנך שיעורים וע"ז לא שייך לשנויי דלר"י כולהו שיעורים דר"ח הל"מ כיון דשיעור רימונים לא הוי אלא מדרבנן כדפרישית משא"כ בסוגיא דפ"ק דסוכה דמקשה התם אדרבי חייא בר אשי דאמר משמיה דרב דשיעורין הל"מ ומקשינן עליה הא דאורייתא נינהו מדר"ח וקאמר ותסברא שיעורין מי כתיבא ומש"ה לא שייך לשנויי התם מדרבנן כיון דלר"ח גופא משמע דלקושטא דמילתא הוי מדאורייתא מקרא דארץ חטה דפליג אדר"י והיינו כמו שפרש"י כאן שמה שהכתוב משבח ארץ ישראל בהנך ז' מינים לאו משום דחשיבי לאכילה הוא אלא שעיקר השבח של א"י שנמצאו בה אלו פירות שצריכין לשער בהם שיעורי תורה א"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר כלל דשיעורא של מוציא רימון הוא מדרבנן דא"כ מאי שבח של א"י שייך ברימון אע"כ דשיעור רימון נמי הוי הל"מ כמו כל הנך דר"ח ומש"ה מסיק התם שפיר אלא הלכה למשה מסיני נינהו ואכולהו קאי וקרא אסמכתא בעלמא לענין שבח דא"י שנמצאו בה כל אלו שיעורים כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם א"ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ כבר הקשתי לשאול לעיל בסמוך דלמאי דמשמע דהא דקאמר ופליג ארב חנן היינו דרב חנן לית ליה דרב יצחק ולדידיה לא איירי קרא בחשיבות הפירות מצד עצמן וכמו שהארכתי בזה א"כ האי ארץ בתרא דכתיב בזית שמן ודבש למאי איצטריך ויש ליישב דאפשר דהאי ארץ הוא דמיותר למילף ג"ש ארץ ארץ לענין ביכורים דנוהג בז' מינים הללו דוקא מגזירת הכתוב אבל מארץ קמא לא הוי שמעינן הך מלתא כיון דלא מופנה דלגופא אתי לספר בשבח א"י שנמצאו בה אלו המינים דשייך בהו שיעורים דאורייתא כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה אייתו לקמייהו תמרי ורימוני ולא ללפת כו' דתנן מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ולכאורה אין זו ראיה גמורה דהא מסקינן התם לקמן דבאוכל פירות גנוסר שנו האי דמליח ופת עמו והיינו שאינו רוצה בהנאת אכילת הפת כלל אלא להשיב הלב מחמת מתיקות הפירות כמ"ש תוס' מש"ה אין צריך לברך לפ"ז בכה"ג איירי נמי הא דקתני סיפא כל שהוא עיקר כו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפרק ד' מהלכות ברכות (פ"ד מהל' ברכות) ע"ש בלשון הכ"מ וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל להדיא בחידושיו א"כ לפ"ז לא דמי כלל לתמרי ורימוני דהכא שרוצה באכילתן ונראה שמזה הטעם לא מייתי רש"י הך מתני' לענין תאנים וענבים דבסמוך אלא מסברא דנפשיה כתב שאם ללפת הפת באו הו"ל טפילה ואין חולק בדבר כו' משום דבאמת הנך נמי מקרי טפילים אע"ג שרוצה באכילתן כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים כו' נראה דהא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר פירות היינו משום דעיקר רבותא דר"ה היינו דאע"ג דטעונים ברכה לפניהם אפ"ה אין טעונים ברכה לאחריהם ולפ"ז בשאר פירות דברכה שלאחריהם היא בנ"ר ליכא רבותא בהא מילתא ונהי דלענין ברכה לפניהם איכא רבותא קצת דלא נימא כיון דכל הסעודה נקראת על שם לחם כדאשכחן בכמה דוכתי וכמו שפרש"י בחומש פ' וירא אקרא דואקחה פת לחם ע"ש וס"ד דמש"ה ברכת הפת פוטרתן כדאמר רבי חייא בסמוך קמ"ל דאפ"ה טעונים ברכה משא"כ לענין ברכה שלאחריהם שהיא בנ"ר פשיטא דברכת המזון פוטרתן אבל בתאנים וענבים ודאי איכא רבותא בברכה שלאחריהם דס"ד כיון דז' מינים חשיבי טובא שטעונים ברכה מעין שלש אין ברכת המזון פוטרתן כדאמר רב ששת בסמוך וכמו שאבאר קמ"ל דאפ"ה בה"מ פוטרתן והא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר ז' מינים נראה דהיינו משום דבחטה ושעורה לא שייך הך מימרא דאי בכוסס חטין הא לא שייך ברכה מעין שלש דאפילו במ"מ לא מברך עלייהו אלא בפה"א כדאיתא בר"פ דף ל"ז וכמסקנת התוס' והפוסקים שם דלא שייך בהו ברכה מעין ג' ע"ש ובחידושינו ובתמרים נמי פשיטא דברכת המזון פוטרתן מברכה שלאחריהם כיון דמיזן זייני כדאיתא לעיל בפ"ק דף י"ב גבי תמרי ונהמא ומכ"ש דא"ש לשיטת רש"י כיון דמיזן זייני הו"ל כדייסא וכרוב שכתב רש"י בסמוך דכיון דבאין למזון ולשובע לא שייך בהו ליפתן מש"ה נקיט הכא תאנים וענבים ועי"ל דנקיט תאנים וענבים משום דזימנין שבאין ללפת את הפת כדמשמע מלשון רש"י מש"ה אשמעינן שאם הביאם בתוך הסעודה שלא ללפת את הפת מברך לפניהם ולא לאחריהם משא"כ בשאר פירות כגון תמרי ורימוני וכיוצא בהם אפשר דלעולם אין באין ללפת כדמשמע מלשון רש"י לקמן במימרא דרב פפא וכמו שאבאר כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הביאו לפניהם תאנים וענבים כו' ולא ללפת את הפת כו' עכ"ל מה שלא הוצרך לפרש כן לעיל גבי תמרי ורימוני כמו שפירשו התוס' נראה דהיינו משום דהתם בלא"ה איכא למימר דהא דאייתי לקמייהו תמרי ורימוני לאו תוך הסעודה הוה אלא לאחר הסעודה ומש"ה טעונים ברכה לפניהם משא"כ הכא דנקיט להדיא תוך הסעודה הוצרך רש"י לפרש שלא בא ללפת וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דתמרי ורימוני אפשר שלעולם אין באין ללפת את הפת כן נ"ל:

בד"ה פת הבא בכסנין לאחר אכילה ובה"מ כו' לא הטעינום ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן כו' עכ"ל. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה דהתם באורז ודוחן הא דלא מברכינן ברכה מעין ג' היינו משום דלא הוי מז' המינים ולא שייך בהו הך ברכה דמעין ג' להזכיר א"י וירושלים כיון דלא הוי משבח א"י ולעיל נמי לא איצטריך לאשמעינן דלבסוף אין מברך עליהם מעין ג' אלא לאפוקי מרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא מה שא"כ הכא בפת הבא בכסנים דמז' מינים הוא ושייך בהו הך ברכה מעין ג' אלא דאפ"ה אין מברכין משום שאינן אלא דבר מועט אם כן לא דמי כלל לאורז ודוחן אלא דנראה דאפ"ה מייתי רש"י ראיה שפיר כי היכי דלא נימא דכלל גמור הוא דכל שמברכין בתחלה במ"מ מברך בסוף מעין ג' וע"ז מייתי ראיה שפיר מאורז ודוחן דליתא להאי כללא הא כדאיתא והא כדאיתא באורז ודוחן משום דלאו מז' מינים נינהו ולית בהו שבח א"י ופת הבא בכסנין משום שאינן אלא דבר מועט ובטילה לגבי תבלין כנ"ל ועיין מ"ש בזה לעיל בסוגיא דאורז ודוחן ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא פת הבא בכסנין כו' ופרש"י כו' ולא נהירא חדא דאמרינן לעיל כל שיש בו מה' מינים צריך ברכה מעין ג' כו' עכ"ל. ויש לתמוה דלכאורה לא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איתא רב ושמואל אמרי תרווייהו כל שיש בו מה' מינים מברכין עליו במ"מ א"כ לפ"ז אדרבא איפכא איכא למידק מדלא נקט דכל שיש בו מה' מינים מברכין ברכה מעין ג' והוי ידענא דכ"ש מברך בתחלה במ"מ מק"ו דאורז ודוחן ע"כ משמע כפרש"י כאן דלענין ברכה מעין ג' לא שייך האי כללא דכל שיש בו כיון דאם יש בו דבר מועט לא מברכינן עלייהו מעין ג' מש"ה נקט מילתא דפסיקא לענין ברכה שלפניהם דמברכין עלייהו במ"מ אפילו אין בהן אלא דבר מועט מה' מינים כדאמרינן הכא בפת הבא בכסנין ונהי דיש ליישב שיטת התוס' דדוקא באורז ודוחן שייך לחלק בין ברכת במ"מ לברכת מעין ג' דבמ"מ תליא במידי דזייני טובא משא"כ ברכה מעין ג' תליא בשבח א"י א"כ הוי רבותא טפי לענין כל שיש בו מה' מינים דמברך במ"מ אע"פ שאין בהם אלא דבר מועט אלא דמ"מ אין בזה שום סתירה על פרש"י מסוגיא דלעיל מטעמא דפרישית ומה שהקשו תוס' עוד על פרש"י מדלא נקיט הכא נמי אורז ודוחן כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך דעיקר מילתא דר"ה ור"נ ור"ש היינו בז' מינין כדפרישית כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בא"ד ע"כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם ברכת המזון דמיירי בה כו' עכ"ל. נראה בכוונתן דהאי בתוך הסעודה שכתבו לאו דוקא אלא כיון שהוא קודם בה"מ תוך הסעודה מקרי והוצרך לפרש לשון בתוך הסעודה כיון דר"ה ור"נ בתוך הסעודה איירי ורב ששת עלייהו קאי וזה שכתבו התוס' דמיירי בה ונראה דמשמע להו להתוס' דר"ה ור"נ גופייהו לא נחתו לחלק בין תוך הסעודה לאחר הסעודה קודם בה"מ כי היכי דאיירי מימרא דר"ח דנקיט סתמא פת פוטרת כל מיני מאכל והיינו בכל ענין קודם בה"מ אלא רב פפא לחוד בסמוך מחלק בכך ובהכי א"ש נמי לשון הלכתא דאמר ר"פ אף לפי שיטתם בדיבור הסמוך וכמו שאבאר כן נ"ל בכוונתם אלא דקשיא לי דלפי פירושם א"כ אמאי קאמר ר"ש אלא פת הבא' בכסנ' בלבד דהא איכא נמי יין שבא בתוך הסעודה קודם בה"מ דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו משא"כ לפרש"י דמפרש פת הבא' בכסנין לאחר בה"מ א"ש ואפשר דר"ש באוכלים מיירי במשקים לא קא מיירי או אפשר דר"ש סבר דבה"מ טעונה כוס וא"כ צריך לברך מיהא ברכה של יין לאחריו:

מיהו בעיקר הדין דמשמע מפי' התוס' כאן דפת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש אין טעון ברכה לפניו לא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ואולי מסברא דנפשייהו פשיטא להו הכי דבתוך הסעודה ממש פת פוטרתו אלא שהטור והש"ע סימן קס"ח כתבו בפשיטות להיפך דפת הבא בכיסנין אפי' תוך הסעודה ממש טעון ברכה לפניו ולא הביאו שום חולק בזה וכן כתב רבינו יונה ז"ל בחידושיו כאן בפירוש כשיטת הטור וש"ע וכן נראה שהבין הטור מל' אביו הרא"ש ז"ל והתמיה קיימת על הב"י ומפרשי הש"ע שלא הרגישו בזה דהתוס' לית להו הך סברא לענין פת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש וצ"ע ויבואר בק"א אי"ה ודו"ק:

בד"ה ויין פוטר כו' ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהים דנהי דלענין פת פוטרת אין הלכה כמותו היינו משום דר"ה ור"נ ור"ש פליגי עליה דר"ח והוה ליה ר"ח חד לגבי תלת ואע"ג שקצת פוסקים גמגמו בזה משום דר"ח תנא הוא מ"מ לענ"ד אשכחן בכמה דוכתי דהיינו דוקא היכא דאמרינן תנא ר' חייא שהיא לשון ברייתא משא"כ היכא דאמרינן אמר רבי חייא שהוא לשון מימרא אין הכרח לומר שיהיה הלכה כמותו כדאשכחן להדיא ברפ"ק דב"מ לענין הילך דאין הלכה כר"ח אלא כר"ש וכה"ג טובא וכ"ש הכא דר"פ דבתראה הוא פוסק להדיא הלכתא דלא כר"ח נמצא דכל זה לא שייך אלא לענין פת משא"כ לענין יין דלא אשכחן מאן דפליג אדר"ח מה"ת נאמר דאין הלכה כמותו ובאמת נראה דשיטת הרא"ש וכל הפוסקים חולקים על התוס' בזה ופסקו הלכה כר"ח לענין יין אלא דנראה לענ"ד בסברת התוס' דפשיטא להו טובא דכיון דאין הלכה כר"ח לענין פת אע"ג דחשיב טובא ואשכחן נמי דכל הסעודה נקראת על שם לחם ואפ"ה קיי"ל דאין פוטרת כל מיני מאכל דלא שייכי לעיקר הסעודה כ"ש ביין לגבי משקים דאית לן למימר דאין פוטרת שאר משקין כיון שאין להם שום שייכות כלל בהדי יין כן נ"ל בשיטת התוס'. ומה שכתב מהרש"א ז"ל דדברי התוספות כאן לענין יין סותרים למה שכתבו לקמן בד"ה א"ה יין נמי יבואר לקמן בסמוך ודוק:

בד"ה הלכתא כו' פי' הקונטרס ללפת בהן כו' ולא נהירא דא"כ מתני' היא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שאין זה מוכרח דמתני' דוקא דומיא דפירות גנוסר איירי שאין רוצה לאכול את הפת לרצונו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ומש"ה איצטריך ר"פ שפיר לאשמעינן דכל הדברים שבאין ללפת את הפת נמי טפילין הן לגבי פת אע"פ שרוצה בהנאת אכילת הפת מצד עצמו. ומה שהקשו עוד על פרש"י מהא דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת כו' לא ידענא מאי קשיא להו דודאי אי לאו דיין גורם ברכה לעצמו שפיר הוי פשיטא ליה בסמוך שמהראוי שהפת יפטור את היין כיון דשתייה צורך אכילה היא ומש"ה השתייה טפילה לאכילה וכמ"ש תוס' עצמן בסמוך בד"ה א"ה יין נמי בין לענין יין ובין לענין שאר משקים וצ"ע ומה שהקשו עוד על פרש"י לענין דייסא ותרדין וכרוב ממתני' דפרפרת יבואר לקמן בסוגיא דהתם ובעיקר טעמו של רש"י נראה שהוא מפרש דלא מקרי דברים שמלפתין הפת אלא בהנך מינים שאין דרך לאוכלן בלא פת וכמו שכתב רבינו יונה ז"ל בשם ר"י הזקן וא"כ לפ"ז דייסא וכרוב ותרדין שבאין למזון ולשובע עיקר אורחייהו לאכלן בלא פת ואדרבא מאן דאכיל דייסא בפת הוי ליה כמאן דאכיל נהמא בנהמא ומש"ה מיקרי שפיר שלא מחמת הסעודה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פרש"י כמו פירות ואפי' הביא אותן בתוך הסעודה כו' עד סוף הדיבור. הדבר מבואר דמה שכתב רש"י כמו פירות לאו אכל הפירות קאי דהא בתאנים וענבים כתב רש"י גופא לעיל דאפילו אם באו שלא ללפת אין טעונים ברכה לאחריהם לר"נ ור"ה אלא ע"כ דמה שכתב רש"י כאן כגון פירות היינו באותן הפירות שאין דרכן כלל בשום פעם ללפת את הפת אלא נאכלים בפני עצמן ומש"ה סבירא ליה לרש"י דאפילו אכלן בתוך הסעודה טעונים ברכה לאחריהם ואין בה"מ פוטרתן כיון שאין ענינם כלל לעיקר הסעודה אלא לקינוח משא"כ בתאנים וענבים דזמנין שבאים ללפת והוי ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה ומשום הכי בה"מ פוטרתן. ובאמת דלכאורה משמע קצת מלשון התוס' בסוף הדיבור שכתבו וגם תמרים ורימונים ושאר פירות שאין רגילים ללפת ולא כתבו תאנים וענבים א"כ ממילא משמע דתאנים וענבים רגילים ללפת. ולפ"ז לא ידעתי למה השיגו התוס' על רש"י בזה וכ"ש דלענין בשר ודגים נראה דודאי מודה רש"י דמיקרי דברים הבאים בתוך הסעודה ובאמת שבעל ה"ג מפרש לכל המימרא דר"פ לגמרי כפי' רש"י אפילו לענין דייסא וכרוב ע"ש ובלא"ה נראה דעיקר פלוגתא דרש"י ותוס' תלויה בחילוף הגירסאות דבעל ה"ג ורש"י גרסי דברים הבאים לאחר הסעודה ומש"ה הוצרכו לפרש כן משא"כ התוספות גרסי כגירסת רב אלפס ולא גרסינן דברים הבאים:

מיהו מה שהקשו תוס' על פרש"י דהיינו כר"ש כו' והוי דלא כהלכתא וקיי"ל כר"נ ור"ה יש לתמוה טובא דמה בכך דר"ה ור"נ הוו ליה רבי' לגבי ר"ש דס"ס ר"פ דבתראה הוא אי פוסק להדיא כר"ש ודאי הלכה כר"פ כדאשכחן בדוכתי טובא דאמוראי בתראי פסקו הלכה כיחיד במקום רבים בכל פלוגתא דתנאי ואמוראי. ואפשר ליישב דעיקר קושיית התוספות ממעשים בכל יום דעבדינן כרב הונא ור"נ ולא כר"ש ומש"ה אית לן לפרושי הלכתא דר"פ דלא כפרש"י כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה א"ה יין נמי כו' ומיהו אומר ר"ת כו' עכ"ל. ולכאורה לשון ומיהו מגומגם כיון שאין זה ענין סתירה כלל לדבריהם הקודמים ויש ליישב משום דלכאורה משמע בדבריהם הקודמים דביין דוקא יש סברא לומר שהפת יפטור אותו כיון דשתייתו צורך אכילה היא תוך הסעודה דאין דרך בני אדם לשתותם כל כך בקביעות שלא בשעת הסעודה כיון דמשכרי טובא עד שאמרו השותה רביעית יין אל יורה והיינו שלא בשעת הסעודה כמבואר בפוסקים מה שא"כ בתוך הסעודה דרך לשתותן כמה פעמים זה אחר זה ולא בפעם אחת משא"כ בשאר משקים שדרך בני אדם לשתותן מחמת צמאו ובשתיה אחת שתה כל צרכו ואפילו שלא בשעת הסעודה סד"א דהוי כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה ואין הפת פוטרתן ומכ"ש אם שתאן כמה פעמים זה אחר זה וכמ"ש במחזור ויטרי דהו"ל כנמלך וע"ז כתבו שפיר ומיהו אומר ר"ת דבשאר משקים כו' והיינו משום דלא משמע ליה לחלק בכך כנ"ל ודו"ק:

דף מב עמוד א

בא"ד מיהו ר"י ור"ת כו' והשתא יין פוטר כו' והלכך פת פוטרתן כו' עכ"ל. כבר כתבתי שמהרש"א ז"ל כתב שדבריהם כאן סותרים למה שכתבו לעיל דאין הלכה כר"ח דיין פוטר מיהו לענ"ד יש ליישב דודאי לעיל שכתבו דלכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת ת"ל דפת פוטרת והיינו כמ"ש כאן דפת פוטר' אפילו שאר משקים אם כן לפ"ז כתבו שפיר דאין הלכה כר"ח דאמר יין פוטר כל המשקים אפילו בלא סעודה והיינו כדפרישית לעיל דמשמע להו כיון דאין הלכה כר"ח בפת כ"ש ביין מה שא"כ בדבריהם כאן שעיקר דבריהם שרוצין להוכיח הך מלתא גופא דפת פוטר' שאר משקים א"כ מייתי שפיר ראיה דכיון דלר"ח מיהא על כ"פ יין פוטר כל מיני משקים שבתוך הסעודה והיינו כדפרישית בסמוך שבתוך הסעודה שאר משקים הוין טפלים ליין משום שאין דרך לשתות יין לבדו וא"כ כיון דהוין טפילים ליין שבתוך הסעודה והיין גופא אמרינן דהוי טפל לפת אי לאו דגורם ברכה לעצמו א"כ כ"ש דשאר משקים הוין טפלים לפת כן נ"ל נכון ליישב דברי התוס' שלא יהיו כסותרים זה את זה ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

בגמרא ר"ה אכל תליסר ריפתא כו' ולא בריך. ופירש"י ורוב המפרשים דפת הבא בכסנים הוי ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא בריך היינו שלא בירך בה"מ אבל ברכה מעין שלש היה מברך וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו להדיא ע"ש ולכאורה יש לתמוה דלשון ולא בריך לא משמע הכי ואדרבא טפי הו"ל למימר דלבתר דשמע ר"נ שרוצה לברך ברכה מעין ג' א"ל עדי כפנא מיהו לפרש"י דלעיל במימרא דר"ש דהא דקאמר שאין לך דבר כו' אלא פת הבא בכסנים בלבד היינו דבכל ענין אין צריך לברך לאחריו מעין ג' כיון דתבלין עיקר ואפילו שלא בשעת הסעודה ולפ"ז ודאי א"ש הא דקאמר הכא ולא בריך דנהי שצריך לברך בנ"ר ההיא לאו ברכה מיקרי כדפרישנא לעיל בהא מילתא גופא וכדתנינא נמי לעיל דף ל"ז באורז ודוחן דלבסוף אין מברך כלום אע"ג דמברך בנ"ר כן נ"ל וקרוב הדבר לשמוע מה שפרש"י כן לעיל במימרא דר"ש שהוציא כן מסוגיא דהכא:

מיהו שיטת החולקים על רש"י והרשב"א ז"ל מכללן צ"ע טובא ואף את"ל ליישב בדוחק דמדקאמר ולא בריך ולא קאמר ולא בירך משמע דאבה"מ קאי ומלבד שזה דותק גדול דנראה דבריך לשון ארמי הוא אלא דבר מן דין קשה הרי בה"מ לא נוכר כלל בשמעתין דהכא ובסוגיא דלעיל מיניה ועיין בסמוך:

בפרש"י בד"ה אמר ר"נ כו' ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו כו' וכך פי' ר' יהודאי בעל ה"ג ואין נראה לי כו' עד סוף הדיבור. באמת שגם בה"ג שלנו המיוחס למהר"ש קיירא ג"כ פי' כן ומסיים בדבריו דסבירא ליה לר"ה דהך דרשא דואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה אסמכתא בעלמא היא כו' ע"ש ויש לתמוה על דבריו דנהי דקושטא דמילתא הכי הוא דכזית וכביצה שיעורים דרבנן נינהו כדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) בהא דבן מברך לאביו ע"ש אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת דמה בכך דהוי מדרבנן דמ"מ אמאי לא בריך ר"ה. וכבר עלה בלבי ליישב דהא דאמרינן הכא ולא בריך היינו לאו למימרא דלא בריך כלל אלא שהיה אוכל בסעודה עם רב נתמן וחביריו ובדין היה שר"ה יברך להוציאם אי משום דר"ה גדול מר"נ הוי או משום דעיקר שבסעודה הוי דאכל י"ג ריפתא או משום דאורח הוי אלא לפי שהיה דומה בעיני ר"ה שלא אכל כדי שבעו ולא הוי אלא שיעורא דרבנן ומשום הכי לא רצה לברך להוציא אחרים דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כדאמרי' לעיל בפרק מי שמתו בהך מילתא גופא ולכך היה רוצה שיברך אחר מאן דהוי חיובא מדאורייתא ויוציא אותו ידי חובתו כך היה נ"ל לכאורה ביישוב שיטת בעה"ג ורבותיו של רש"י אלא דכל כי האי לא הוי ליה לבעה"ג לסתום אלא לפרש לכך נראה לפרש דבריו כפשטיה דר"ה הוי סבר דכיון דקרא ואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא משום הכי דרשינן לה לכולא דהא דמחייבינן בכזית וכביצה מדרבנן היינו בענין שאין רוצה לאכול יותר וסגיא ליה בהכא או כגון שקובע עיקר סעודתו על ליפתן או בשר שעם הפת ובכה"ג נהי דאפ"ה פטור מדאורייתא דכדי שביעה מלחם לחוד אמר רחמנא אפ"ה חייב מדרבנן משא"כ מי שעדיין הוא רעב לאכול לחם שלא אכל כדי שבעו כגון ר"ה מש"ה הוי סבר דפטור אפילו מדרבנן ואין מברך אלא בנ"ר כן נ"ל נכון ליישב שיטה זו:

מיהו בעיקר פירושם של בעה"ג ורבותיו של רש"י שנדחקו לפרש כן ולא מפרשו לה בפת הבא' בכסנים דאיירי בה בשמעתין לעיל במימרא דר"ש ובסמוך נמי מייתי עליה עובדא דר"י דאייתי לקמייהו פת הבא בכסנים כבר אפשר דאדרבא מה"ט גופא דבהנך דלעיל ודלקמן מפרש להדיא לשון פת הבא' בכסני' משא"כ הכא בדר"ה דנקיט לישנא ריפתא סתמא משום הכי משמע להו דלא איירי אלא בפת שלנו וכדפרישית אמנם לפי מה שפירשתי כאן בלשון הגמרא יתיישב יותר שיטה זו משום דלא הוי מצי לפרש האי דהכא בפת הבא' בכסני' משום האי קושיא גופא דאם כן מאי האי דקאמר ולא בריך דנהי דלא בירך בה"מ אפ"ה היה צריך לברך ברכה מעין ג' דמ"ש רש"י ז"ל לעיל במימרא דר"ש אפילו ברכה מעין שלש אין צריך לא משמע להו להנך רבוותא לפסוק כן אלא כשיטת רוב הפוסקים שפסקו דלא כרש"י ולכך הוצרך לפרש דאיירי בפת שלנו:

ואף דלפ"ז אכתי יש להקשות א"כ מאי שייך האי עובדא דפת שלנו לסוגיא דהכא אלא דגם בזה יש ליישב דכיון דעיקר פלוגתא דר"ה ור"נ היינו אי משערינן שיעורא כדי שביעה בדידיה כל אדם לפי מה שהוא או בדאחרינא כדמסיק ר"נ כל שאחרים קובעים א"כ דמיא הך מילתא נמי לסוגיא דלעיל דאיירי בדברים הבאים בתוך הסעודה או לאחר הסעודה דפסיק ר"פ הלכתא דלאו בדידיה תליא מילתא אם רוצה לאכול הליפתן ופירות ללפת הפת או שלא ללפת את הפת אלא דמשערינן באותן הדברים אם רגילין לבוא בתוך הסעודה ברוב בני אדם או לאחר הסעודה כדמשמע מפרש"י והתוס' והפוסקים במימרא דר"פ כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא א"ל לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול ופרש"י בד"ה אסור מלאכול עד שיברך בה"מ ויחזור ויברך כו' עד סוף הדיבור. ומשמע לפ"ז דה"ה וכ"ש במאי דא"ל רב פפא סלק איתמר היינו נמי בכה"ג דאסור לאכול עד שיברך וכן בעובדא דר' זירא בסמוך דא"ל כו' סלק אסור מלאכול היינו נמי בכה"ג אלא שהתוס' בד"ה ר' זירא לא אכל משמע שמפרשים דאסור למשתי בלא ברכה שלפניו וממילא שמעי דאם רוצה לברך לפניו אין צריך לברך בהמ"ז והיינו דקשיא להו אמאי לא אכל כו' ונראה שהכריחו לפרש כן דאזדו לטעמייהו שכתבו לעיל בד"ה לאחר הסעודה דדין זה דר"פ היינו דוקא בזמניהם שהיו רגילין למשוך ידיהם מן הפת והיינו לפי שדרכן היה לסלק השלחן כמ"ש גם כן כאן בד"ה סלק איתמר ואם כן לפ"ז תו לא מצי לפרש כפרש"י דלאחר סילוק השולחן אסור לאכול עד שיברך בה"מ דא"כ תקשי דר"פ אדר"פ דהא דאמר לעיל לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם היכי משכחת לה ות"ל דהא בלא"ה כיון דלאחר הסעודה היינו שסילקו השולחן וממילא דאסור לאכול לגמרי אפילו ע"י ברכה לפניהם ולאחריהם עד שיברך בה"מ תחלה וא"כ לאחר בה"מ פשיטא שצריכין ברכה לפניהם ולאחריהם לכך הוצרכו לפרש כן דה"נ ע"י ברכה מותר אפילו בלא בה"מ ועיין בזה בחידושי רבינו יונה ז"ל. מה שאין כן לפרש"י כאן שמפרש דאסור לאכול לאחר סילוק השולחן עד שיברך בה"מ היינו נמי לשיטתו דגריס לעיל במימרא בתרייתא דר"פ דברים הבאים לאחר הסעודה ומפרש שם דהיינו דברים הרגילים לבוא כו' וא"כ לא איירי כלל לעיל בסילוק השלחן ומש"ה שפיר קאמר ר"פ דטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ואין צריך לברך בה"מ משא"כ בהאי דהכא דאמר ר"פ סלק איתמר יפה כתב רש"י ז"ל דהיינו שאסור לאכול עד שיברך בה"מ כן נ"ל נכון בע"ה לישב שיטת רש"י והתוס' כל א' לפי שיטתו ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה ר"ז לא אכל תימא לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך יש לדקדק בלשונם לפי מה שמפרשים העולם ות"ל דלפי שיטתם לעיל ע"כ צריכין אנו לפרש כן דע"י ברכה מותר לאכול קודם בה"מ כדפרישית ולפ"ז לא הוו צריכים נמי לאתויי הכא האי דהב לן ונברך דבלא"ה משמעתין גופא הו"ל לאקשויי אמאי לא אכל כו' ואפשר משום דלעיל בד"ה לאחר הסעודה לא כתבו בפי' ל' סילוק השולחן מש"ה לא פסיקא להו להקשות דאפשר לאחר הסעודה לחוד וסילוק השלחן לחוד לכך הוצרכו לפרש כאן מה שמפרשים העולם בהאי דהב לן ונבריך ומשמע להו דממילא ה"ה בסילוק השלחן דהכא דדמי לגמרי להב לן ונבריך כן נ"ל בכוונתם ודו"ק:

בגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא כו' ופרש"י אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק כו' כל זמן שלא נטל מים כו' ומשנטל אסור לאכול עכ"ל. הדבר מבואר מדקאמר הש"ס הכא ולית הלכתא אלא כי הא היינו דנטילת מים אחרונים לרב הוי לגמרי כמו סילוק לר"פ והיינו לשיטת רש"י בתרוייהו אסור לאכול בלא בה"מ ולשיטת התוס' ע"כ בתרוייהו מותר לאכול ע"י ברכה קודם בהמ"ז כמ"ש להדיא בד"ה תיכף לנט"י כו' דמ"ש עד שיברך ע"כ לאו אברכת המזון קאי אלא שיברך ברכה הצריכה לו ואח"כ יטול ידיו שנית ויברך בה"מ וע"כ דהכי הוא דאלת"ה אמאי קאמר בגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתין אלא כי הא דאמר רחב"א א"ר כו' ות"ל דשפיר מצ"ל דהא דקאמר רב תיכף לנט"י ברכה היינו שאסור לאכול לגמרי קודם בה"מ אפילו ע"י ברכה אבל בהא דקאמר ר"פ סלק איתמר והיינו שאסור לאכול בלא ברכה אפשר דרב נמי מודה בהא אע"כ דלשיטת התוספות פשיטא להו לתלמודא שאין לחלק בכן כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא דא"כ למאי דמסקינן הכא ולית הלכתא והיינו דאין הלכה כר"פ דאמר סלק איתמר אלא כל כמה שלא נטל ידיו מותר לאכול אפילו בלא ברכה לפניו ולאחריו א"כ ממילא דאין הלכה נמי כר"פ בהאי דאמר לעיל הלכתא כו' לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והא ליתא דכל זמן שלא נטל ידיו אין צריך ברכה א"כ לפ"ז האיך כתבו התוס' לעיל בד"ה לאחר הסעודה כו' דקיי"ל כפסק דר"פ אלא דעכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו כו' משמע להדיא דלפי דין הגמרא ודאי הלכה כר"פ אפילו בהאי דלאחר הסעודה וקשיא הלכתא אהלכתא. לכך חוזרני לפרש בדרך אחר דמ"ש התוס' כאן בד"ה תיכף לנט"י כו' דאסור לאכול עד שיברך מסתמא משמע דהיינו בה"מ כדמשמע פשטא דלישנא תיכף לנט"י ברכה ומדלא הזכירו ג"כ שיטול ידיו שנית נמי הכי משמע דעד שיברך שכתבו היינו בה"מ ולזה נתכוונו במ"ש וה"ה אם אמר הב לן ונבריך והיינו לענין שאסור לאכול ולשתות עד שיברך בה"מ ולאפוקי ממה שכתבו לעיל בד"ה ור"ז לא אכל שהעולם מפרשים דהב לן ונבריך מותר ע"י ברכה שלפניו וכדפרישית דממה שכתבו לפי מה שמפרשים העולם משמע דהתוס' גופייהו אינן מפרשין כן אלא כמ"ש כאן ולפי' העולם נמי לא תקשה מהאי דר"פ לעיל לפי שהם סוברים דבאמת אין הלכה כר"פ לעיל בהאי דלאחר הסעודה אפי' לדין הגמרא והיינו מדאמרינן הכא ולית הלכתא ככל הני שמעתין אדלעיל נמי קאי דדא ודא אחת היא במימרא דר"פ או שנאמר דלפי מה שהעולם מפרשים סוברים בהאי דר"פ לעיל כגירסת רש"י דגרסינן דברים הבאים לאחר הסעודה וכדפרישית כן נ"ל נכון ונתיישבו בזה כמה שיטות ולשונות מהפוסקים. אמנם התמיה קיימת על מרן הב"י שכתב בתחלת סי' קע"ט בפי' דברי הטור שיש לחלק בין הב לן ונבריך ובין נטילת מים אחרונים לענין בה"מ דבהב לן ונבריך מותר לאכול קודם בה"מ ע"י ברכה משא"כ בנטילת מים אחרונים אסור לאכול עד שיברך בה"מ והיינו מהטעם שמפרש שם לחלק ביניהם ע"ש ולמאי דפרישית א"א לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דקאמר הכא ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רחב"א א"ר כו' ולפי שיטת הב"י ודאי מצ"ל דרב נמי אית ליה האי דר"פ ודר"ז אלא דרב דאמר דבנט"י תליא מילתא היינו דאסור לאכול קודם בה"מ אפילו ע"י ברכה ולעולם אימא לך דבהא דס"ל לר"פ ורבא ור"ז דסילק אסור מלאכול היינו שאין לאכול בלא ברכה שלפניו ולאחריו דבהא רב נמי מודה אע"כ דלא כב"י וצ"ע ליישב ע"ש בט"ז ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א אי"ה ודו"ק:

שם דא"ר חייא ב"א אמר רב ג' תכיפות הן כו' ובירושלמי מסמיך להו אקראי והובא בלשון הרי"ף והרשב"א ז"ל משמע מהתם דה"ה לענין נטילה לפני הסעודה נמי בעינן תכף אלא דהכא בשמעתין מייתי לה לענין נטילת מים אחרונים שהוא לאחר הסעודה דאיירי בה לעיל. ושיעור תכיפה זו כתבו התוס' בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף ל"ט) שהוא שיעור מהלך כ"ב אמה והביאו ראיה מסוגיא דזבחים דף ל"ג דמייתי התם ברייתא דבאשם מצורע לא היתה השחיטה סמוך לסמיכה ומוקמינן לה התם כר' יוסי בר"י דאמר מרחק צפון לפי ששחיטת אשם היה צריך להיות בצד המזבח ממש והסמיכה דאשם מצורע היתה בשער ניקנור שהיה הפסק כ"ב אמה ביניהם ממילא שמעינן דשיעור כ"ב אמה הוי הפסק זהו לשון התוס' שם ע"ש וכן הוא בש"ע א"ח סימן קס"ו אלא דבעל מג"א שדא בה נרגא והקשה דמהאי סוגיא גופא משמע להיפך דנהי דלמאי דמוקמינן לה כריב"י לחד לישנא משמע הכי מ"מ כיון דע"כ לסברת המקשן דהתם דבעי למידק דביאה במקצת שמה ביאה מהך ברייתא דאי ס"ד דלא שמה ביאה ליעייל ידיה וליסמוך א"כ משמע דלמ"ד שמה ביאה א"ש דלא הוי תיכף שחיטה סמוך לסמיכה לפי שסמיכה היתה צריכה בשער ניקנור ממש וכיון דלמאי דס"ד השתא דיכול לשחוט בעזרה מיד סמוך לשער ניקנור ואפ"ה לא הוי תיכף אלמא דבכל דהו נמי הוי הפסק ובהא אפשר דאף למאי דמוקמינן לה כריב"י ואפ"ה איתא להאי סברא דבכל דהו הוי הפסק ובכה"ג גופא איכא למידק נמי מאידך אוקימתא דהתם דאמרינן איכא דאמרי כל הסומך ראשו ורובו מכניס כו' ע"ש. וקושיא זו הקשה ג"כ הגאון מהר"ץ אשכנזי בתשובותיו וכתב שם שהקשה כן בפומבי גדולה של חכמים ונלאו כל חכמי לב ליישבו ע"ש:

אמנם לענ"ד נראה לי ליישב בפשיטות דדיבור התוס' והש"ע שרירין וקיימין ותוכן הענין דנראה דודאי לכ"ע עיקר שחיטת אשם וקדשי קדשים תחלת מצותן בצד המזבח ממש במקום הנכנסין אלא דפלוגתא דהנך תנאי דמייתי ביומא ובזבחים היינו לענין דיעבד או שעת הדחק נמצא דלפ"ז ודאי אי הוי מצינן לקיים מצות סמיכה דאורייתא באשם מצורע שפיר הוי מהדרינן לקיים המצוה כראוי והיינו דליעייל ידיה ולסמוך למ"ד לא שמה ביאה ולישחוט שם סמוך לשער במקום סמיכה ממש משא"כ למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה וא"כ א"א לעייל ידיה אלא שהסמיכה היתה בשער ניקנור ממש וזאת הסמיכה לא מיקרי סמיכה מן התורה כלל דכתיב לפני ה' וסמך דבעינן סמיכה לפני ה' ושער ניקנור לא נתקדש וכמ"ש התוס' שם להדיא בדף הקודם וא"כ לפ"ז דסמיכת אשם מצורע לא הוי אלא מדרבנן משום נחת רוח בעלמא כדאמרינן בחגיגה ס"פ אין דורשין מש"ה לא איכפת לן בהך סמיכה להצריכה תכף לשחיטה ולישחוט שלא במקום עיקר מצות שחיטת אשם דמוטב לקיים מצות שחיטה דאורייתא כראוי במה שיש למקום שחיטה עיקר מן התורה ממה שנקיים תיכף לסמיכה בדבר שאין סמיכה זו עיקר מן התורה כלל ומה"ט גופא כ"ש דא"ש נמי לאיכא דאמרי דהתם דכיון דכל הסומך ראשו ורובו מכניס ובאשם מצורע לא אפשר לעשות כן אלא בהקפת ידים שאין זו סמיכה כלל אלא משום נחת רוח כדאיתא להדיא שם בפרק אין דורשין לענין סמיכת נשים מש"ה לא איכפת לן להצריכה תיכף לשחיטה ויותר טוב לשחוט במקום עיקר שחיטתה בצד המזבח. אבל מהך אוקימתא דמוקי לה כריב"י דבעי לאוקמי כמ"ד לא שמה ביאה ומצי ליעייל ידיה לעזרה ולסמוך דהוי סמיכה לפני ה' ולהך אוקימתא נמי לא בעינן סמיכה בכל כחו וא"כ הוי אפשר לקיים באשם מצורע סמיכה דאורייתא ממש ולהצריכה תיכף לשחיטה שהיא ג"כ מן התורה כדמסיק התם ואפילו הכי עקרינן תיכף לסמיכה זו וע"כ היינו משום דא"א לריב"י והיינו משום דבשיעור מהלך כ"ב אמה הוי הפסק כן נראה לי נכון וברור לקיים שיטת התוספות והש"ס בלי גמגום ובמסכת ביצה דף כ' יבואר יותר באריכות ובראיות ברורות מהאי סוגיא דזבחים שא"א לפרש בענין אחר ע"ש ודוק היטב:

במשנה ברך על היין כו' ופרש"י נוהגים היו להביא קודם אכילה כו' כדתניא לקמן כיצד סדר הסבה כו' עד סוף הדיבור. ולפ"ז משמע דהאי שלפני המזון דקאמר הכא היינו אפילו קודם שנטל ידיו לאכילה כדמשמע להדיא בהך ברייתא גופא דלבתר דקתני בא להם יין כו' מסיק התם עליו הסבו ובא להם מים כו' א"כ משמע להדיא שמה שהביאו לפניהם יין דמייתי רש"י הכא היינו קודם נט"י לאכילה ואפ"ה אותו יין פוטר אף שלאחר המזון וכגון שלא ברך ברכה שלאחר היין כיון שכן היה דרכן תמיד ולא הוי נט"י הפסק ואין צריך ברכה אחרונה וכמ"ש התוס' ג"כ לענין יין קידוש ומה שיש לדקדק בדבריהם לענין הבדלה יבואר לקמן:

אלא דלפ"ז לכאורה לא שייך לפרש כן בהאי דפרפרת שלפני המזון דהוי ג"כ קודם נט"י והמוציא דהא לעיל דף ל"ט בעובדא דבר קפרא משמע מלשון רש"י דפרגיות הללו באין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וא"כ היינו לאחר נט"י והמוציא מיהו לפי מ"ש לעיל בהאי עובדא יש ליישב דהתם ודאי הוצרך לפרש כן כיון שנתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך להוציא כולם וכדפרישית ע"ש מיהו בעיקר פירושו בענין הפרפרת שמפרש רש"י דפרפרת שלפני המזון היינו כגון פרגיות ודגים ופרפרת שלאחר המזון היינו כגון כיסנא ולחמניות וא"כ יש לתמוה היאך אפשר דברכת הפרגיות ודגים שהיא שהכל תפטור מברכת הכיסנא ולחמניות שהיא במ"מ והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו דמשמע מפירושו דלעיל בפלוגתא דר"ה ור"נ ור"ש ובהלכתא דרב פפא דהכל בטפילה תליא מילתא וא"כ לפ"ז מצ"ל שפיר דכיסנא ולחמניות לפי שאינן אלא דבר מועט כמו שפרש"י לעיל בד"ה פת הבא בכיסני' ומש"ה אע"ג דפת אינו פוטר אותן שלאחר המזון כיון ששוב אין להם שייכות להפת אפ"ה הוו טפילי לגבי הפרפראות שלפני המזון. ובכך היה נ"ל ליישב גם כן שיטת הרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו שמפרש ג"כ לשון פרפרת כפרש"י שהם מיני תבשיל ופירות וכבר הקשו חכמים גדולים במה שכתב בחיבורו דברך על הפרפרת פוטר מעשה קדרה והכ"מ נדחק שם מאד בפירושו כמו שאבאר בק"א ולמאי דפרישית יש ליישב שיטת הרמב"ם ג"כ על זה הדרך:

אמנם כן לפי מה שראיתי שהרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי דין זה דברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון לכך נ"ל לפרש בדרך אחר בשיטת רש"י והרמב"ם דודאי לשון פרפרת כולל כל הדברים שמביאין קודם המזון ולאחר המזון כשאינן באים ללפת את הפת ופרגיות ודגים וכיסני' שכתב רש"י היינו לדוגמא בעלמא כיון דאיירי בהו בשמעתין דלעיל לפי שהן דברים המצויים בעניני סעודה ומש"ה ה"ה לשאר מינים כיוצא בהם ולפ"ז א"ש דהא דקתני ברך על הפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו כשברכותיהן שוות דווקא דומיא דמתניתין דלעיל דקתני היה לפניו מינים הרבה ומוקי לה עולא כשברכותיהן שוות דוקא ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה לפי שלא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא היא ובמשנתינו נמי לא קתני לה אלא איידי דקתני רישא דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון והסעודה לא הוי הפסק מש"ה קתני נמי להך בבא בכה"ג גופא או משום דבעי למיתני סיפא ברך על הפת פוטר את הפרפרת כו' כנ"ל נכון ביישוב שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל וכן נראה מלשון הרב מברטנורה בפירוש משניות ע"ש ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ברך על הפת כו' ורש"י פי' פרפרת מיני דגים ופרגיות וק"ק א"כ מאי קמ"ל כו' עכ"ל. מיהו לענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי איצטריך מתני' לאשמעי' דברכת פרגיות ודגים שהיא שהכל לא פטרי לברכת המוציא אע"ג דתנינא לעיל ועל כולן אם ברך שהכל יצא וקיי"ל דאפילו בפת ויין נמי יצא וא"כ סד"א דמש"ה אם כבר ברך שהכל על פרגיות ודגים ניפטר מברכת המוציא קמ"ל דלא דדוקא אם ברך בטעות על אותו מין עצמו שהכל הוא דיצא אבל כשברך על מין אחר שברכתו שהכל אינו פוטר ברכות אחרות ול"ל דהא נמי מילתא דפשיטא היא הא ודאי ליתא דהא אשכחן לעולא לעיל בדף הקודם דאשמעינן הך מילתא גופא דבאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה והיינו לאפוקי מהך סברא כמ"ש רש"י ז"ל להדיא שם במקומו וכתב ג"כ דמה"ט לא גרסינן פשיטא ע"ש שדקדק כן מדברי המקשה דקאמר מיתיבי היו לפניו צנון וזית כו' ע"ש מיהו יש ליישב קצת קושיית התוס' דקשיא להו אליביה דר"ה דאמר לעיל דבפת ויין לא יצא אפילו בדיעבד בברכת שהכל אפילו אם נתכוון לאותה ברכה בטעות וא"כ תקשי ליה מתני' דהכא מאי קמ"ל דברך על הפרפרת לא פטר את הפת אלא דגם זו אינה קושיא דאפשר דהא גופא אשמעי' ר"ה דלא נימא דפירוש פרפרת היינו כפי' התוס':

אלא דבר מן דין יש ליישב עוד שיטת רש"י בדרך אחר דאיצטריך מתניתין לאשמעינן דאע"ג שאכל הפרפרת תחלה והן עיקר ואין אוכל הפת אלא לטפילה בעלמא וסד"א דפרפרת פוטר את הפת כדאמרינן לעיל בכה"ג בצנון וזית דכשהצנון עיקר פוטר את הזית קמ"ל הכא דבפת אינו כן דלעולם לא הוי טפילה לגבי שום דבר והיינו כדמקשינן לקמן אמשנה דהביאו לפניו מליח ופת עמו ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפילה ומוקמינן לה בפירות גנוסר דוקא לפי שאינו רוצה לאכול הפת כלל אלא כדי שלא יזיקנו המליח כמ"ש כל המפרשים כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' ד"ה הסבו אחד מברך לכולם ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם סותרין זא"ז והנראה בזה דמ"ש בתחילה ואנו אין לנו וכו' לאו ע"פ מנהג שלנו כתבו כן אלא כוונתן דאפילו לדינא דגמרא לא בעינן הסבה או ישבו אלא בפת בלבד אבל בשאר מינין כגון פירות וכיוצא בהן לא בעינן לא הסבה ולא ישבו והיינו למאי דקי"ל כר' יוחנן וכלישנא קמא לקמן דר' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה ולפ"ז ממילא דבשאר מינין לא בעינן הסבה כלל והיינו כמ"ש הרא"ש ז"ל והפוסקים וכמו שנראה ג"כ שכן הסכמת הרשב"א ז"ל בחידושיו ודלא כמ"ש בתחילת דבריו בשם הגאונים והראב"ד ז"ל דהלכה כלישנא בתרא לחומרא ע"ש כן נ"ל בכוונתם לכאורה אלא דאכתי לשון ואנו אין לנו אינו מדוקדק דהאי לישנא מנהגא משמע ועוד דאי מדינא איירי למה כתבו אלא בפת בלבד דהא קיי"ל כר' יוחנן לגביה דרב ולפ"ז לתרי לישני דר"י משמע מיהא דביין נמי בעי הסבה ומהני הסבה לכך נראה לי ליישב חדא מגו חדא דכוונת התוס' ג"כ במה שכתבו ואנו אין לנו למעוטי נמי יין דלא בעי הסבה והיינו לפי המנהג שלנו דלא שייך הך מילתא דיין שבא לאחר המזון והיינו לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה לאחר הסעודה דעכשיו אין לנו דין זה דלאחר הסעודה כיון שאין אנו נוהגים למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בה"מ כו' נמצא דלפ"ז לא שייך הסבה ביין אלא תוך הסעודה ובכה"ג ודאי לא מהני הסבה כדקתני להדיא בא להם יין בתוך המזון כל או"א מברך לעצמו וכן מבואר להדיא מלשון הפוסקים והש"ע שהשמיטו דין זה דיין לאחר המזון ומה"ט גופא השמיטו ג"כ הך דינא דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה ור"ש אמר ע"ש כן נראה לי ברור בכוונת התוס' ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בבה"מ כו' כאן קיצרו התוס' בדבריהם אבל בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) האריכו התוס' מאוד בזה ולכאורה מדבריהם דהתם נראה שלא הכריעו בדבר זה ע"ש באריכות וכאן אין מקומו להאריך ויבואר לאחד אחד מתוך דברינו בסמוך בסוגיא דשמעתין ובריש פרק שלשה שאכלו עיין עליו:

בא"ד וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו כו' בירושלמי פריך כו' עד סוף הדיבור והקשה מהרש"א ז"ל מנ"ל להתוס' דמוגמר דמתני' איירי בלא הסבו דשפיר מצ"ל דבהסבו איירי דארישא קאי דקתני הסבו כו' ע"ש. ולענ"ד דברי מהרש"א ז"ל תמוהין בזה דודאי פשיטא להו להתוס' דמוגמר בלא הסבו איירי שהרי כתבו בסמוך בד"ה אע"פ דהא דקתני במוגמר אלא לאחר סעודה היינו שכבר ברכו בה"מ כו' עכ"ל והיינו משום דהכי משמע להדיא ממאי דאמרי' לקמן אפיסקא דוהוא אומר על המוגמר דטעמא דמילתא לפי שנטל ידיו תחלה באחרונה והיינו לברכת המזון וא"כ לפ"ז שלא הביאו המוגמר אלא לאחר ברכת המזון תו לא שייך בכה"ג הסבה כלל כיון שכבר סילקו השולחן וברכו ברכת המזון ממילא נתפרדה החבילה ובטל' הקביעות א"כ לא שייך לא הסבו ולא ישבו ולפ"ז נמשך היטב לשון התוס' דעל מה שכתבו דבברכת המוציא נמי בעינן הסבו או ישבו לדידן ועל זה כתבו ומיהו בני אדם כו' ולא ישבו כ"א מברך לעצמו וע"ז מקשו שפיר מ"ש דבמוגמר משמע ממתני' דאפילו בלא הסבו אחד מברך לכולם והיינו כדפרישית דממילא משמע דאפילו ישיבה נמי לא בעי כן נראה לי בכוונת התוס'. אלא דבאמת מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל דמפרש למוגמר דמתניתין שהובא בתוך הסעודה קודם ברכת המזון וכך מפרש לשון הירושלמי עיין שם והיינו כמו שכתב מהרש"א ז"ל אלא שכבר כתבתי דשיטת התוספות אינו כן כמו שכתבו בדיבור הסמוך להדיא דמוגמר לאחר בה"מ איירי ושכן מבואר מלשון הגמרא דידן דלא כהירושלמי ובאמת הקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הראב"ד ז"ל מסוגיא דלקמן ושם יבואר ועיין עוד בסמוך:

בא"ד בירושלמי פריך ומשני כו' עכ"ל. ובאמת דבירושלמי לא פריך באותו ענין שהקשו התוספות כאן מברכת המוציא אמוגמר אלא מיין אמוגמר מקשה בירושלמי ונראה דהיינו לפמ"ש בסמוך דהירושלמי סבור דמוגמר איירי תוך הסעודה משא"כ לגמרא דידן דמוגמר דמתניתין היינו לאחר בה"מ תו לא שייך להקשות מיין אמוגמר דהא ביין כה"ג נמי אחד מברך לכולם לרבי יוחנן בהסבה והיינו משום דחשיב' הסבה דידיה משא"כ מוגמר דלא חשיב הוי כמו שאר מינים דלא בעי הסבה ללישנא קמא דר"י ועוד כיון דביין תליא בפלוגתא דרב ור"י מש"ה ניחא להו להקשות מברכת המוציא שכתבו בסמוך דאיירי בה מתני' דהכא משום הכי קשיא להו שפיר דללישנא בתרא דר"י דמשמע דבשאר מינים לא מהני אפילו הסבו ומ"ש ממוגמר דלא בעינן לא הסבו ולא ישבו כדפרישית בסמוך וע"ז מייתי שפיר תירוץ הירושלמי שמחלק בין יין שבתוך הסעודה למוגמר שבתוך הסעודה משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד כו' אם כן מהאי טעמא גופא יש לחלק בין מוגמר שלאחר ברכת המזון לשאר דברים וכ"ש לעניין המוציא כן נראה לי בכוונת דברי התוס' כאן מה שאין כן בפרק כל הבשר מקשה התוספות בפשיטות ממוגמר איין והיינו אליבא דרב ללישנא בתרא דביין לא מהני הסבה כיון דלא חשיב' הסבה דידיה כמו בפת ואם כן מקשו שפיר דלרב תקשה מ"ש ממוגמר דהא יין ודאי חשיב טפי ממוגמר ואין להאריך כאן יותר בדברי התוס' בפרק כל הבשר והמעיין שם יראה שנתכוונו למה שכתבתי ודוק היטב ובתחילה היה נראה לי לפרש לשון התוס' כאן להיפך דמ"ש בתחלת דבריהם ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד היינו דבשאר מינים לא מהני הסבה והיינו כלישנא בתרא דלקמן וכמ"ש הגאונים והראב"ד דקיי"ל כלישנא בתרא דאיכא דאמרי אלא לפי שהתוס' בפרק קמא דעכו"ם כתבו ג' שיטות בענין פסק הלכה בכל דוכתי דאשכחן איכא דאמרי ולכל השיטות משמע דעכ"פ לא שייך לפסוק כאיכא דאמרי בשל סופרים להחמיר אלא להקל ודלא כשיטת הגאונים והראב"ד ז"ל ועוד דאכתי הוי הדרא הקושיא לדוכתא מה שדקדקתי בלשון התוס' שכתבו אלא בפת בלבד והו"ל למימר אלא בפת וביין בלבד לכך הוכרחתי לפרש כל דברי התוס' כאן כדפרישית מעיקרא ודוק היטב ותו לא מידי:

דף מב עמוד ב

בגמרא א"ל יישר וכן אמר ריב"ל ופרש"י וכן אמר ריב"ל לעשות עכ"ל. ולכאורה דרכו נעלמה ולא ידעתי מה בא ללמדינו בזה דפשיטא דהכי הוא דמימרא דריב"ל היינו לעשות כן וכ"ש כיון דרבה בר מרי איהו גופא מרא דשמעתא הוא לעיל בשם ריב"ל ונ"ל דכוונת רש"י בזה משום דיש לדקדק בהאי עובדא דמשמע דרבא בריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון ולא הזכיר מברכה שבתוך המזון דודאי היה דרכו לשתות תוך המזון כדי לשרות המזון כדאיתא בסמוך ע"כ ממילא משמע דבאמת לא היה מברך על היין שבתוך המזון והיינו כמ"ש התוס' והפוסקים נמצא דלפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל דא"ל רבא בר מרי לרבא יישר ופירושו יפה עשית בין במה שבירך על היין שלאחר המזון ובין במה שלא בירך תוך המזון אלא לפי דהך דינא דתוך המזון לא שייך בהך מימרא דרב"מ לעיל משמיה דריב"ל דהא לענין זה לא שייך לחלק בין שבת ויו"ט לחול אלא דהכי הוי קים ליה לרב"מ דריב"ל בהא נמי הורה לעשות כן ועי"ל דהא דרבא לא בריך אכל כסא וכסא היינו דאף לפי שיטת הפוסקים דבאורח שנתארח אצל בעה"ב צריך לברך על כל כוס וכוס דהו"ל כנמלך אפ"ה לגבי רבא גופא שהיה בעה"ב לא שייך ה"ט דנמלך ואפשר דרב מרי גופיה נמי כיון דרבא היה מכבדו יותר כגופו מש"ה לא הוי כנמלך כדאמר רבי זירא לעיל אנן אתכא דר"ג סמכינן וכן מבואר בשיטת הפוסקים כן נ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה ורב ששת אמר אינו פוטר כו' ונראה דהלכה כתלמידי דרב כו' מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל כו' עכ"ל. נראה כוונתן בזה דכיון דאין אנו מושכין ידינו מן הפת תו לא שייך לחלק מהך טעמא דלשרות או לשתות כיון דלא מינכרא מלתא והו"ל הכל כיין שבתוך הסעודה דלא מפלגינן בין אם שותה כוס אחד או הרבה כוסות ולא שני לן אם נתכוון בכולן לשרות או לשתות מקצתן א"כ ה"ה לדידן ביין דלאחר הסעודה מה"ט גופא דא"כ נתת דבריך לשיעורין כן נ"ל:

בא"ד נראה דיין שלפני הסעודה כו' שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כצ"ל. ולא כמו שנדפס בטעות אבל זה לשתות וזה לשתות וכן הוא בחידושי הרשב"א ז"ל והוסיף לפרש דדוקא לשרות אינו פוטר לשתות כיון דלשרות טפל לגבי לשתות אינו בדין שיפטור הטפל את העיקר משא"כ לשתות ודאי פוטר לשרות שהעיקר פוטר את הטפל עכ"ל ע"ש ואפ"ה אין זה סותר למה שכתבתי בעובדא דבר קפרא ותלמידיו לעיל דף ל"ט דנראה לי בפשיטות משיטות כל הפוסקים דהא דקיי"ל מברך על העיקר ופוטר את הטפל היינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד שכבר בירך על הטפל נפטר ג"כ העיקר כשברכותיהן שוות אלא דהתם איירי כשהיה העיקר וגם הטפל לפניו בשעת הברכה מש"ה כשבירך על הטפל ונתכוון ג"כ על העיקר יצא בדיעבד משא"כ הכא דאיירי כשלא היו שניהם לפניו מש"ה כתב הרשב"א ז"ל דמה"ט יין שבתוך המזון שהוא לשרות והו"ל טפל אינו בדין שיגרור ויפטור יין שלאחר המזון הבא אחריו שהוא עיקר כן נ"ל ואע"ג דלכאורה לא משמע כן מלשון התוס' כאן שכתבו אם הביא אדם יין לפני סעודה לשתות בתוך הסעודה כו' דמשמע דאיירי בשניהם לפניו בשעת הברכה מ"מ בלא"ה נראה דאין לשונם מדוקדק בזה שהרי ממה שכתבו אחר זה וכן יין של קידוש והבדלה ודאי לא איירי דשניהם לפניו אע"כ דמ"ש תחלה אם מביא אדם יין לפני הסעודה עיקר כוונתם דאיירי בשותה לפני הסעודה במקום הסעודה דוקא ולאפוקי אם היה לפני הסעודה במקום אחר דודאי אינו פוטר למאי דקיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק וצריך לברך כמ"ש בסמוך כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

בא"ד וכן משמע נמי בערבי פסחים כו' ואע"ג דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום אם כן נראה משם דה"ה להבדלה כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דמצ"ל דנהי דר"י לא בעי קידוש במקום סעודה היינו לענין דבדיעבד יצא אבל מ"מ מודה דלכתחלה עיקר הקידוש הוא סמוך לסעודה ובמקום סעודה ושייך לסעודה משא"כ הבדלה אין לו שייכות כלל לסעודה אפילו לכתחלה יכול לעשותו שלא במקום סעודה ונראה דזה טעם החולקים שכתבו התוס' וכן מ"ש ומיהו יש מחמירין כו'. מיהו בעיקר דבריהם וראייתם מסוגיא דפ' ערבי פסחים יש לי לדקדק דלכאורה מהאי סוגיא גופא משמע להיפך דכיון דאשכחן דר"י אמר התם דשינוי מקום לא הוי הפסק וא"כ לפ"ז תקשה ליה הך ברייתא דכיצד סדר הסבה דמייתי הש"ס בסמוך ומקשה מינה אתרי לישני דרב ובעי לסייועה לר"י ובההיא ברייתא קתני להדיא בא להם יין כל אחד מברך לעצמו וקתני נמי בסיפא בא להם יין כו' א' מברך לכולם והיינו ע"כ דמה שחוזר ומברך היינו משום דכיון שעלו להסב הוי שינוי מקום כמ"ש התוס' להדיא שם לקמן והוא מוכרח דאלת"ה תקשה מתניתין דידן אברייתא וא"כ תקשה לר"י דפרק ערבי פסחים היאך מפרש להך ברייתא כיון דסבירא ליה שינוי מקום לא הוי הפסק אע"כ סבר ר"י דבא להם יין דסיפא היינו תוך המזון כמ"ש לקמן ומש"ה חוזר ומברך לאחר הסבה והיינו משום דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום דלשתות אינו פוטר לשרות ודלא כמ"ש התוס' להיפך ונהי דלענין שינוי מקום איתותב ר"י מ"מ במאי דס"ל לענין לשתות ולשרות לא איתותב וא"כ מה"ט גופא כ"ש דקידוש והבדלה אין לפטור יין שבתוך המזון ולפ"ז ע"כ הא דאמר ר"י התם דאותן שקידשו בבהכ"נ יצאו ידי יין ע"כ לאו מיין שבתוך הסעודה איירי אלא מיין שלאחר הסעודה שהיו רגילין לקבוע דהו"ל זה וזה לשתות כגוונא דמתני' דהכא ויש ליישב שיטת התוס' בזה דכיון דהך סברא פשיטא להו טובא דלשתות פוטר לשרות מטעמא דפרישית בשם הרשב"א ז"ל מש"ה ע"כ צריכין אנו לומר דטעמא דברייתא לקמן בסדר הסבה מפרש לה ר"י משום דמה ששתו קודם הסבה היה קודם שנטלו ידיהם לסעודה כדקתני להדיא בברייתא ומש"ה נט"י בכה"ג ודאי הוי הפסק. ואפשר דמה"ט היו צריכין לברך ג"כ ברכה אחרונה על אותו יין ששתו לפני הסבה ואף לפ"ז לא הוי להו להתוס' לפרש לקמן דשינוי מקום הוי הפסק אלא נט"י כה"ג הוי הפסק מ"מ כיון דלקושטא דמילתא קיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק מש"ה ניחא להו לפרש כן והשתא לפ"ז א"ש טובא מ"ש התוס' ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נט"י לאפוקי נפשייהו מפלוגתא ולכאורה יש לתמוה דהך נט"י מאי מהני דהא לכאורה משמע מדברי התוספות עצמן דאפילו נט"י לא הוי הפסק והיינו מהך מימרא דר"י גופא דפרק ערבי פסחים דאמר אותן שקידשו בבה"כ ידי יין נמי יצאו אע"ג דאותו הקידוש הוא קודם נט"י ואפ"ה לא הוי הפסק. אמנם למאי דפרישית א"ש דאותן המחמירין היינו מטעמא דפרישית וע"כ צריכין לחלק בין קידוש להבדלה בכה"ג דכיון דקידוש שייך לסעודה ועיקר מצוותו לכתחלה סמוך לסעודה ומש"ה מסתמא דעתו לפטור יין שתוך הסעודה ולכך לא הוי נט"י הפסק משא"כ בהבדלה דלא שייך לסעודה אפילו הבדיל במקום הסעודה אפ"ה הוי נט"י הפסק ומה"ט גופא כתבו התוס' דאז ודאי צריך לברך אחריו מעין ג' והיינו נמי כדפרישית דע"כ לר"י טעמא דברייתא דסדר הסבה נמי בה"ט מיתוקמא וכדפרישית כן נ"ל נכון בעה"י ומה שיש לדקדק עוד בזה דעתי לבאר בפרק ערבי פסחים אי"ה ועיין בק"א ודוק היטב:

בד"ה יין שבתוך המזון כו' ומיירי דלא הו"ל יין לפני המזון עכ"ל. ולכאורה לשון מסורס הוא שזה הדבור שייך קודם דבור הקודם ואפשר שטעות המדפיסים הוא מ"מ נראה דבכוונה כתבו כן התוס' שדבריהם כאן נמשך דוקא ע"פ פירושם בדבור הקודם דלשתות שלפני המזון פוטר לשרות שבתוך המזון דאל"כ היה באפשר לפרש לשון האיבעיא אפילו בדה"ל יין לפני המזון ואפ"ה מיבעיא ליה שפיר ביין שבתוך המזון אי פוטר את שלאחר המזון משום דמצינו למימר דהא דקתני במתני' יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון היינו כשלא היה להם יין תוך המזון משא"כ אם היה להם יין תוך המזון אי הוי צריך לברך עליו משום דלשתות אין פוטר לשרות אפשר דכיון שהוצרך לברך על אותו יין שתוך המזון כבר נסתלקה ונדחת אותה הברכה שבירך לפני המזון ואין סברא לומר שאותה הברכה חוזרת וניעור לפטור יין שלאחר המזון. ומש"ה מיבעי ליה אם יש כח ליין שבתוך המזון לפטור את שלאחר המזון. אבל השתא שכבר כתבו תוס' בדבור הקודם דיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון ומש"ה הוצרך לפרש כאן דהך איבעיא ע"כ מיירי שלא היה להם יין לפני המזון כנ"ל ודו"ק:

בגמ' איתיביה רבא לרב נחמן כו' לאחר המזון א' מברך לכולן. ולכאורה יש לדקדק דאכתי מאי קושיא דהא שפיר מצינו לפרש דהאי לאחר המזון דקתני היינו בכוס של בה"מ עצמו והיא גופא אתא לאשמעינן דבברכת המזון א' מברך לכולן בהסבו אפילו היכא דליכא זימון כמו שיבואר בסמוך וכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש לקמן דהך בבא איירי בלא הסבו. ויותר קשה דהא לכאורה לקושטא דמילתא האי אחר המזון בכוס של בהמ"ז איירי מדקתני עלה והוא אומר על המוגמר ומפרשינן לקמן בשמעתין דטעמא דמלתא הואיל ונטל ידיו באחרונה והיינו ע"כ לברכת המזון דהא קיי"ל תכף לנט"י ברכה וכדפרישית נמי לעיל בלשון התוס' בד"ה אע"פ. מיהו יש ליישב דאדרבא מדקתני הכא אחר המזון ובסיפא במוגמר שינה לשונו וקתני לאחר סעודה אלמא שאינן מענין אחד אלא דלאחר המזון היינו קודם בהמ"ז ולאחר הסעודה היינו לאחר בהמ"ז ולישנא דתוס' לעיל בד"ה אע"פ נמי הכי משמע. והך סוגיא דלקמן בענין מוגמר יבואר במקומו אי"ה בדף הסמוך ע"ש:

פיסקא בירך על הפת כו' איבעיא להו ב"ש ארישא פליגי כו' ואע"ג דקיי"ל אין הלכה כב"ש אפ"ה איבעיא להו משום דמדב"ש נשמע לת"ק אם ברך על הפרפרת אי פטרי מעשה קדרה או לא ואע"ג דלשיטת התוספות וסייעתן שמפרשין דפרפרת ומעשה קדירה תרווייהו מיני מזונות הן וברכתן שוה במ"מ אפ"ה לא תקשי א"כ מאי מספקא ליה לבעל האיבעיא אליבא דת"ק דפשיטא דפרפרת פוטרת מעשה קדרה וכ"ש דאין סברא לומר דב"ש סברי דלא פטרי אלא שכבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו דמטעם עיקר וטפל נגעו בה וכגון שלא נתכוון בפירוש להוציא שתיהן. ואע"פ שהוא ז"ל לא כתב אלא לפי פירושו דפרפרת היינו פת הבא בכיסני' מ"מ מצינו לפרש בכה"ג גופא לפי התוס' והרא"ש ז"ל שפירשו במשנתינו בשם רבינו חננאל דפרפרת היינו פת הצנומה בקערה. ונראה שמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל הך האיבעיא דהכא משום דמלתא דפשיטא היא אליבא דהלכתא דבברכותיהן שוות חדא פוטרת חברתה. וכמו שנראה ג"כ מלשון הרשב"א גופא שכתב שמחמת דוחק הוצרך לפרש כן. ונראה דמה"ט גופא הוצרך רש"י לפרש פרפרת דמתניתין ודשמעתין בע"א שפרפרת כולל כמה ענינים לפי הרגילות וכדפרישית במתני' וכתבתי ג"כ שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת הפוסקים והרמב"ם יבואר בק"א אי"ה:

פיסקא היו יושבין כו' הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשרה שהיה הולכין בדרך כו' וכתבו התוס' דהשתא ניחא מה שפירשו במתני דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו' עכ"ל. ונראה בכוונתן דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע להו דאיירי בבה"מ כיו דקתני שכולם אוכלים מככר א' וקתני נמי אע"פ שכל א' וא' אוכל מככרו והאי לישנא משמע להו דאיירי שכבר אכלו א"כ ע"כ איירי בבה"מ אבל א"א לפרש כוונתם דמדמקשה הכא ממתני' (ועמ"ש בפ"ג שאכלו) דמיירי בברכת המוציא (כמ"ש התוס' במשנתינו בד"ה הסבו דאיירי דומיא דיין דפליגי רב ור"י) אברייתא הכא ולא משני דהכא איירי בבה"מ הא ודאי ליתא שהרי אף לפמ"ש התוס' בפרק כל הבשר בתחלת דבריהם ובסוף דבריהם דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ משום דטעמא רבה איכא לחלק ביניהם מהטעם שכתבו שם דבברכת המוציא יש סברא טפי לומר דאחד מברך לכולן אפ"ה הוי מקשה הכא שפיר ורמינהו מכח כ"ש כיון דאפילו בבה"מ קתני בברייתא דישבו אע"פ שלא הסבו אחד מברך לכולם א"כ כ"ש בהמוציא וא"כ קשיא מתני' דבעינן הסבה אע"כ דכוונת התוס' כדפרישית דכיון דס"ס פשטא דלישנא דברייתא משמע דאפילו בבהמ"ז אחד מברך לכולם א"כ מוכח דליתא להאי חילוקא שכתבו שם בפרק כל הבשר לחלק בין בה"מ לברכת המוציא ולפ"ז צ"ל מ"ש שם בפרק כל הבשר לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ ע"כ לא נחתו להך דיוקא שכתבו כאן דמתני' וברייתא איירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ ואין להאריך כאן בדבריהם בפרק כל הבשר ע"ש בדבריהם באריכות:

אלא דאכתי קשיא לי בסוגיא דהכא מאי מקשה ורמינהו מהך ברייתא דעשרה שהיו הולכין בדרך דהא לכאורה כל מ"ש תוס' כאן ובפרק כל הבשר היינו דוקא בשנים שאכלו או אפילו בג' היכא דליכא תורת זימון כגון בבעל הבית עם בני ביתו שהם נשים ועבדים וקטנים משא"כ הכא בברייתא דקתני עשרה שהיו הולכין בדרך סתמא דמלתא משמע דאי איירי בבה"מ ע"כ הא דקתני סיפא א' מברך לכולם היינו שחייבים לזמן וא"כ לפ"ז שפיר קתני דישבו אע"פ שלא הסבו א' מברך לכולם שכן הוא עיקר דין זימון וכדקתני נמי לקמן במשנה ערוכה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן וסתמא דלישנא משמע דאיירי אף ע"פ שלא הסבו ובהכי הוי א"ש טובא הא דקתני הכא עשרה בני אדם היינו לרבותא דרישא דאף על גב דבעשרה חייבין לזמן בשם אפ"ה כיון שהולכין בדרך ולא יושבים מש"ה כ"א מברך לעצמו ובסיפא דיושבים חייבין בזימון אף ע"ג שלא הסבו מש"ה אחד מברך לכולן משא"כ במשנתינו אפילו אם נפרש דאיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ אפ"ה מצינן לאוקמי שפיר היכא דלא שייך זימון בחד מהני גווני דפרישית ומש"ה בעינן הסבה דוקא ומכ"ש אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בברכת המוציא כמ"ש התוס' בפרק כל הבשר א"כ כ"ש דלא שייך להקשות מברכת המוציא אברכת זימון לכך נ"ל מה שכתבו תוס' כאן כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו' היינו דלישנא דברייתא גופא משמע דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ ואפשר דהיינו מטעמא דפרישית דאי ס"ד בבה"מ לחוד איירי אמאי קתני בסיפא אחד מברך לכולן הו"ל למיתני חייבין לזמן וממילא הוי ידעינן דאחד מברך לכולן אע"כ דהא דקתני אחד מברך לכולן איירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ וא"כ מקשה שפיר אמתני' דאיירי בברכת המוציא מדקתני דומיא דיין כמ"ש התוס' לעיל במשנה כן נ"ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

שם בתר דכריכי יתבו וקא מיבעיא להו הסבה דוקא תנן כו' כאן נמי יש לדקדק כיון דלכאורה משמע דתלמידי דרב טובא הוו שחזרו מללוותו במיתתו א"כ מאי מספקא להו אי הסבו דוקא תנן ות"ל דבלא"ה חייבין לזמן ואם כן אפילו אי הסבו דוקא תנן אכתי מצינו למימר דהיינו דוקא לענין ברכת המוציא ואפילו את"ל דאיירי נמי בבה"מ היינו היכא דליכא זימון אבל בזימון בפשיטות איכא למימר דלא בעינן הסבה כדמשמע לכאורה מפירקא דלקמן דג' שאכלו שלא נזכר שם כלל הסבה דהא אסמכוהו רבנן לברכת הזימון אקרא בר"פ שלשה שאכלו ואשכחן נמי בברייתא דף מ"ח ע"ב דברכת הזימון מדאורייתא היא לת"ק דהתם א"כ מה"ת נאמר דבעינן הסבה אלא שראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דברכת המוציא וברכת הזימון חדא מלתא היא דמייתי ראיה מסוגיא דהכא והבליע בין הפרקים בסתירת פי' רב האי גאון ז"ל ע"ש וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל בר"פ שלשה שאכלו ומייתי ג"כ ראיה מתלמידי דרב אלא דאכתי היא גופא תקשי במאי פשיטא להו לתלמידי דרב לדמות ברכת הזימון לברכת המוציא. ומ"ש רבינו יונה ז"ל ראיה לדבריו מדקתני בר"פ שלשה שאכלו והשמש שאכל כזית ומאי קמ"ל פשיטא אלא ע"כ דבשאר בני אדם בעינן הסבה וקביעות לענין זימון דא"כ תיקשי על תלמידי דרב מאי מספקא להו הוי להו למיפשט מהך מתני' דלקמן דאיירי בזימון גופא ולא מברכת המוציא דלא דמיא לה כדפרישית (ויש ליישב בדוחק):

ולכאורה היה נ"ל דתלמידי דרב דהכא סברו כהנך אמוראי בר"פ ג' שאכלו דבעו למימר דלא שייך חיוב זימון אלא היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דליכא חד דמופלג מחבריה חילוק ברכות עדיף וא"כ לפ"ז מצ"ל דבהנך תלמידי דרב נמי לא הוי חד מופלג מחבריה מש"ה אי בעינן הסבה דוקא היו צריכים לברך כ"א לעצמו כיון דליכא חיוב זימון אבל אי לא בעינן הסבה בברכת המוציא אלא דאפילו בלא הסבה אחד מברך לכולן א"כ מה"ט היו צריכין לעשות כן בבה"מ אפילו היכא דליכא חיוב זימון כך היה נ"ל לכאורה אלא שנ"ל דוחק לאוקמי מלתא דכולהו תלמידי דרב דלא כהלכתא דמסקינן לקמן בהנך אמוראי גופייהו דאמר להו מרימר אפילו בדליכא אדם גדול נמי שייך חיוב זימון והכי קיי"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דהנך תלמידי דרב מסתמא בכל מילי סבירא להו כרב ושמעינן לרב בסמוך אהך פיסקא דמתני' דהסבו אחד מברך לכולן דאמר רב ל"ש אלא פת דוקא והנראה שהטעם בזה היינו משום דס"ל לרב לקמן בס"פ אלו דברים דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דס"ל כי האי תנא דמברך עדיף ומש"ה בכל מינים יש לומר דחילוק ברכות עדיף מעניית אמן אלא דפת לחוד כיון דעיקר הסבה ממש היינו בשביל הפת מש"ה מהני ביה הסבה אפילו לענין ברכת המוציא כיון שחל עליהם חיוב זימון משא"כ כשלא הסבו גלו אדעתייהו דלא ניחא להו בהכי שיחול עליהם חיוב זימון ולא יהיו רשאין לחלק וא"כ כיון דלא ניחא להו בכך מש"ה כל אחד מברך לעצמו מה"ט דמברך עדיף ולפ"ז א"ש הך ספיקא דהיא גופא מספקא להו לתלמידי דרב אי הסבה דוקא תנן ע"כ היינו בפת דוקא וכדפרישית וא"כ ממילא שמעינן דהיינו משום דמוציא תליא בברכת הזימון אלמא דבזימון נמי דוקא הסבה בעינן ואע"ג דבמתניתין לא נזכר דאיירי דוקא בג' שחייבים לזמן אלא אפילו בשנים או בנשים ועבדים וקטנים אפ"ה הא שמעינן ליה לרב בר"פ שלשה שאכלו דשנים נמי אם רצו לזמן מזמנים וכ"ש בנשים ועבדים וקטנים דאיכא דיעות כדמוכח מסוגיא דהתם ע"ש ולפ"ז הא בהא תליא אי הסבה דוקא תנן ע"כ ברכת המוציא ובה"מ חדא מילתא היא והא בהא תליא כדפרישית משא"כ אם נאמר הסבה לאו דוקא אלא אפילו היכא דאמרי ניזיל וניכול כו' כי הסבו דמי וא"כ לפ"ז לא שייך הך מילתא דניכול וניזיל בפת טפי מביין ושאר מינים שדרך לקבוע בלא הסבה אלא ע"כ דהא דמפרש רב למתני' בפת דוקא ולא ביין היינו משום דהסבה לאו דוקא אלא בקביעות תליא מלתא והא דשני ליה לרב בין פת ליין היינו משום דפת חשיב טובא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש וכל הפוסקים ואם כן לפ"ז לא תליא טעמא דמוציא בטעמא דזימון אלא משום חשיבות ואם כן לענין זימון כ"ש דאיכא למימר דשייך בהו זימון בקביעות בעלמא אפילו בלא הסבה כן נ"ל נכון לשיטת רבינו יונה והרא"ש והרשב"א ז"ל דלענין זימון בעינן מיהא קביעות:

ואע"ג שכל מה שכתבתי אינו אלא אליביה דרב דוקא ולא אליביה דר"י דקיי"ל כוותיה דס"ל דביין נמי בעינן הסבה ומהני הסבה וקיי"ל נמי כר"י דר"פ שלשה שאכלו דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים אם כן תו לא שייך כלל הנך סברות שכתבתי אלא דלרבי יוחנן ואליבא דהלכתא בלא"ה א"ש דברכת המוציא וברכת הזימון שוין והיינו מהך ברייתא דעשרה שהולכין וכדפרי' בסמוך דהא דקתני סיפא ישבו לאכול כו' אחד מברך לכולן ע"כ איירי בין בברכת המוציא ובין בברכת הזימון ממילא שמעינן כיון דהאי ישבו ע"כ היינו כגון דאמרו ניזיל וניכול כו' כי היכא דלא תקשה ברייתא אמתני' א"כ ודאי דלענין ברכת הזימון נמי דוקא בכה"ג גופא איירי דהא בחדא לישנא קתני לתרוייהו כאחד ודוק היטב כי נכון בע"ה. ושיטת הפוסקים החולקים על רבינו יונה והרא"ש והרשב"א ז"ל אבאר לקמן בר"פ שלשה שאכלו אי"ה ועיין עוד בסמוך:

דף מג עמוד א

בגמ' פיסקא הסבו אחד מברך. אמר רב לא שנו אלא פת כו' אבל יין לא בעי הסבה כו' איכא דאמרי אמר רב לא שנו כו' אבל יין לא מהני ליה הסבה. וכתב הרא"ש ז"ל ללישנא קמא כל מידי דחשיב בעי הסבה ומידי דלא חשיב לא בעי הסבה. וללישנא בתרא מידי דחשיב מהני הסבה ודלא חשיב לא מהני הסבה. ולכאורה יש לתמוה דסברות הפוכות כזו לא מצינו בכל הש"ס שהם ממש ב' הפוכים בנושא א' ועכ"פ הו"ל לתלמודא ולהפוסקים לפרש טעמא דמלתא. ולכאורה היה נ"ל ליישב ל' הגמרא בענין זה דללישנא קמא הא דקאמר רב דיין לא בעי הסבה איין דלפני המזון ולאחר המזון דמתני' קאי ובהנך הוא דקאמר דלא בעי הסבה והא דקאמר בלישנא בתרא דביין לא מהני הסבה איין דתוך המזון דמתני' קאי דלא מהני הסבה דבכל ענין אמרינן במתניתין דתוך המזון כ"א מברך לעצמו ובהכי הוי א"ש השקלא וטריא דבסמוך דמקשינן אדרב מברייתא דכיצד סדר הסבה והיינו כלישנא קמא מרישא דברייתא לענין לפני המזון וללישנא בתרא מסיפא דברייתא דבא להם יין משמע דתוך הסעודה איירי וכמו שאבאר בסמוך. אלא דא"א לפרש כן דאם כן ללישנא בתרא ע"כ יסבור ר"י דאפילו יין שבתוך המזון נמי מהני הסבה והא ליתא דהא למאי דאמרינן בסמוך משמיה דבן זומא דטעמא דתוך המזון היינו משום דאין בית הבליעה פנוי ואמרינן בירושלמי דטעמא משום סכנה וכ"כ הפוסקים והמפרשים א"כ מה מהני בזה מיהו לפמ"ש התוספות דיש מפרשים דכשאומר סברי מורי אפילו תוך הסעודה אחד פוטר לכולם וכתב שכן משמע בירושלמי אם כן אפשר דמה"ט גופא מהני הסבה דכיון דהסבו הוה ליה כאילו אמר סברי דמסתמא כ"א מכוין למה שעושה חבירו שהניח מלאכול כדי לברך וממילא מכוון לצאת בברכתו כך היה נראה לי לכאורה אלא דמשיטת הפוסקים משמע בפשיטות דתוך הסעודה לא מהני הסבה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב:

והנלע"ד ליישב בזה על פי מ"ש הכ"מ בפ' א' מהל' ברכות שהרמ"ה ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל על מה שכתב בתשובתו לחכמי לוניל דלפי חשיבות הדבר יש לברך ברכה לכל א' בפני עצמו ועל זה כתב הרמ"ה דאדרבה לפי חשיבות הדבר יש לומר דא' מברך לכולן להוציא את הרבים י"ח כו' ע"ש בל' הכ"מ ובאמת דלענ"ד דברי הרמ"ה ז"ל בזה תמוהין דבפ' כל הבשר ולקמן בפ' ג' שאכלו משמע להדיא להיפוך דמצוה לחלק וכמו שאבאר לקמן וראיתי עוד בל' הכ"מ שם שכתב בשם הרמ"ך שכתב גם כן כסברת הרמ"ה דא' מברך לכולן עדיף טפי משום ברב עם הדרת מלך וכתב שכן דעת ר' אלפס ובהכי אתיא ליה שפיר ההיא דפרק כל הבשר דהתם לא הוו אלא תרי עכ"ל בשם הרמ"ך אלא דאכתי קשה טפי על סברת הרמ"ך מסוגיא דלקמן בפרק שלשה שאכלו בעובדא דיהודה בר מרימר ומר בר"א ורבי אחאי דאף על גב דתלתא הוו אפ"ה בעו למימר דאפילו ברכת זימון לא שייך אלא היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף ומשו"ה בריך איניש לנפשיה ומשמע התם דאף ע"ג דאמר להו מרימר דלאו שפיר עבדו היינו דוקא משום דידי זימון לא יצאו משא"כ היכא דלא שייך זימון משמע בפשיטות דחילוק ברכות עדיף זה שלא כדברי הרמ"ך והרמ"ה ומה שיש לדקדק בזה אין להאריך כאן ויבואר בפרק שלשה שאכלו נקטינן מיהו דיש סברות לכאן ולכאן אי חילוק ברכות עדיף או א' מברך לכולן עדיף נמצא דלפ"ז שפיר מצ"ל דבהנך סברות פליגי הני תרי לישני אליביה דרב דללישנא קמא דוקא בפת דחשיב טובא בעי הסבה דבלא הסבה כל א' מברך לעצמו משום דח"ב עדיף אבל יין דלא חשיב כ"כ מש"ה לא בעי הסבה ובכל ענין לא בעינן שכ"א יברך לעצמו אלא אפילו בא' מברך לכולן סגיא מה שאין כן ללישנא בתרא סבר רב כשיטת הרמ"ה וסייעתו דאדרבה א' מברך לכולן עדיף ומש"ה פת דחשיב מהני הסבה כדי שיברך א' לכולן אבל יין דלא חשיב דלא מהני הסבה ובכל ענין יכול לעשות כמו שירצה. ובזה מצאתי מקום ליישב שיטת תשובת הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל ממה שהשיגו עליו הכ"מ ושאר מפרשים קדמאי ובתראי ואין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו דבהכי א"ש כל השקלא וטריא בברייתא דכיצד סדר הסבה ומכל מה שכתבתי כאן נ"מ נמי לר"י לענין שאר פירות ע"פ שיטת הפוסקים דפסקו כלישנא קמא לקולא והיינו משום דלקושטא דמלתא קיי"ל לקמן בפרק שלשה שאכלו ובפרק כל הבשר דמצוה לחלק דח"ב עדיף והיינו ללישנא קמא ומשום הכי אית לן לאוקמא מילתא דר"י אליבא דהלכתא ודוק היטב:

ועוד נ"ל ליישב בד"א יותר פשוט דהנך תרי לישני דרב בהכי פליגי דללישנא קמא פת חשיב טפי מיין שכל הסעודה נקראת ע"ש פת ופוטרת כל מיני מאכל ואפילו כל מיני משקה לשיטת רוב הפוסקים לבר מיין ועוד שטעונה בה"מ לאחריה מדאורייתא משא"כ ביין וללישנא בתרא יין חשיב טפי אפילו מפת והיינו כדאמרינן לעיל דשאני יין דגורם ברכה לעצמו וכפרש"י והתוס' דהיינו משום דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו כגון בקידוש והבדלה וברכת אירוסין וכה"ג טובא כדאמרינן בר"פ כיצד מברכין שאין אומרים שירה אלא על היין ואם כן מהאי טעמא סבר לישנא בתרא דעדיף אפילו מפת נמצא דכ"ז היינו דוקא אליביה דרב מה שאין כן לר"י פת ויין כי הדדי נינהו דבכל חד אשכחן חדא לטיבותא אם כן בשאר פירות אפשר דלא איירי כלל רב ור"י ובהכי הוי א"ש הך ברייתא דס"פ ראוהו ב"ד דקתני אהבה בריה דרב זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין כו' וכתב רש"י שם דלאו דוקא ברכת לחם ויין אלא אפילו ברכת פירות וריחני וכ"כ כל הפוסקים ואם כן לכאורה יש לתמוה מ"ש דקתני ברכת היין טפי משאר ברכות הנהנין ולמאי דפרישית א"ש ואין להאריך כאן יותר ויבואר במקומו בחידושינו ס"פ ראוהו בית דין ועיין עוד בסמוך:

שם רבי יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה. וכתב הרא"ש ז"ל דכל היכי דבעינן הסבה ולא הסבו אין אחד יוצא בברכת חבירו אע"ג דשומע כעונה ואפילו אמר אמן נמי לא יצא וכ"כ הטור והש"ע בפשיטות ולא הביאו שום חולק וכן נראה ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל אלא שלא כתבו טעם לדבר. אלא שראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דקשיא ליה טובא דבאמת אמאי בעי' שיברך כ"א ואין אחד יוצא בברכת חבירו והא קיי"ל בברכות הנהנין שאם לא יצא מוציא וקיי"ל נמי דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו דמי ולא עוד אלא ששומע כעונה כו' ע"ש ובסוף דבריו כתב וצריך לי עיון עכ"ל א"כ נראה מדבריו גם כן שסובר כשיטת הפוסקים אלא דבמה שכתב וצריך עיון יש לי ליישב על דרך שכתבתי לעיל דכל היכי דשייך הסבה ולא הסבו גלו אדעתייהו דלא ניחא להו להשתתף כאחד אלא להפרד איש מאחיו מש"ה אין אחד יוצא בברכת חבירו. ולא דמי להא דקיי"ל בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. דהתם נמי טעמא דמלתא משום דכל ישראל עריבין זה בזה וכחבורה אחת דמי ונראה דהיינו נמי טעמא דשומע כעונה וכן בענין עניית אמן אם כן לפ"ז כל היכא דשייך הסבה ולא הסבו תו לא שייך ה"ט כדפרי' מש"ה אין א' יוצא בברכת חבירו אא"כ אמר לו בפירוש שיתכוון להוציאו כנ"ל נכון ליישב טעם שיטת הפוסקים. ויתכן יותר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ברכות הלכה יו"ד (פ"א מהל' ברכות ה"י) כל הברכות כולן כו' חוץ מברכת הנהנין כו' שאינו מברך לאחריה אלא אם כן נהנה עמהם כו' ומדכתב עמהם משמע שרוצה בזה לתרץ כל הקושיות שהקשה הרשב"א ז"ל והיינו כדפרישית דכל שאכלו ביחד הו"ל כאילו נשתתפו ומש"ה דמי לשאר מצות שאחד מוציא רבים בכל ענין משום דכל ישראל עריבים זה בזה לענין שכר מצות ועונשין וה"נ דכוותיה דכיון שאכלו כאחד חל עליהם חובת הברכה ויש לכ"א חלק באותה ברכה שכולן עריבים זה בזה משא"כ כשלא נהנה עמהם אלא כ"א אוכל בפני עצמו תו לא שייך ה"ט דאין אכילתו והנאתו מצטרף לאכילה והניית חבירו כן נ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך. אמנם בעיקר דברי הפוסקים שהבאתי דמשמע להו בפשיטות דכל היכא דבעינן הסבה ולא הסבו אין א' יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד. לא ידעתי מהיכן יצא להם דמתני' וכולה שמעתין דהכא לענין דיעבד איירי דהא שפיר מצ"ל דאה"נ דבדיעבד יצא מהנך טעמי שכתב הרשב"א ז"ל אלא דבמתניתין ובשמעתין בעיקר דינא דלכתחלה איירי דכ"א מברך לעצמו משום דחילוק ברכות עדיף ומצוה לחלק כדאמרינן לקמן בפרק שלשה שאכלו דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק ומייתי דתניא נמי הכי בברייתא וה"נ אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו ע"א) ש"מ אין מזמנים על הפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק ומייתי נמי הך ברייתא ומדלא קאמר חייבים ליחלק דהוי משמע דאין א' נפטר בברכת חבירו ממילא משמע דלקושטא דמלתא ליכא אלא מצוה בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד יצא ואפשר דהא דפשיטא להו להפוסקים דבדיעבד נמי לא יצא היינו משום דלא בעי הסבה ומהני הסבה הכי משמע להו דלענין דיעבד איירי. ואפשר עוד דהך ברייתא דלקמן בפרק שלשה שאכלו ובפרק כל הבשר דקתני שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא ומדנקיט ל' יוצא משמע להו דבשניהם סופרים אפילו בדיעבד לא יצא אלא דבאמת אין בזה הכרח כמו שאבאר לקמן. ואחר העיון יותר יגעתי ומצאתי את שאהבה נפשי בלשון הב"י בסוף סי' רי"ג שכתב בשם ספר אוהל מועד שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דבכל ברכות שהן של אכילה ושתיה כל שבירך א' ושמעו האחרים בין ברכה שבתחלה בין ברכה שבסוף יצא ושומע כעונה ולכתחלה אין עושין כן לפי שאין זימון לפירות עכ"ל והיינו לגמרי כדפרישית ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ולפ"ז מאי דמספקא ליה להרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין הדר פשיטא ליה בתשובותיו דבדיעבד ודאי יצא וכן נראה לי מלשונו בחידושיו בר"פ שלשה שאכלו ושם אבאר יותר אי"ה ודוק היטב:

שם א"ד אמר רב לא שנו כו' אבל יין לא מהני ליה הסבה. יש לתמוה טובא דהא מדקאמר רב ל"ש משמע דאמתניתין קאי ואם כן הא קתני בהדיא דביין שלאחר המזון א' מברך לכולם וכיון דהאי לאחר המזון דמתניתין איין דתוך הסעודה קאי קודם בה"מ כדמוכח מהא דאותביה רבא לרב נחמן לעיל בשמעתין אם כן ע"כ דהא דאחד מברך לכולן היינו משום הסבו אלמא דמהני מיהא ביין הסבו ובשלמא ללישנא קמא דרב איכא למימר כדפרישית לעיל דהאי אם בא להם יין בבא בפני עצמו היא ולא אהסבו דלעיל קאי משא"כ ללישנא בתרא קשיא ונהי דלמסקנא אתי שפיר טעמא דמתניתין דמגו דמהניא הסבה לפת מהניא הסבה ליין ולפ"ז ע"כ דרב לא איירי אלא ביין הבא בפני עצמו שלא בשעת סעודה אלא דמ"מ למאי דמקשה בסמוך מברייתא דסדר הסבה דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמגו דמהניא א"כ תיקשי ליה מתניתין מאי אולמא הך ברייתא ממתניתין (ואפשר דאה"נ דללישנא בתרא מצי לאקשויי ממתניתין אלא כיון דמייתי הך ברייתא לאותובי ללישנא קמא מש"ה מקשה מינה נמי אלישנא בחדא) והנראה בזה דממתניתין לא פסיקא ליה לאקשויי כיון דלמאי דס"ד השתא ע"כ הוי משמע ליה דללישנא בתרא דרב נמי האי בא להם יין בבא בפני עצמה היא ולאו אהסבה קאי והא דקתני לאחר המזון א' מברך לכולן היינו בכוס של בה"מ עצמו כדמשמע מדקאמר ואומר על המוגמר וכדפרישית ובכוס של בה"מ עצמו אפשר דמודה רב דאחד מברך לכולן לא מיבעיא היכא שיש ברכת זימון ביניהם אלא אפילו בלא זימון מטעמא דפרישית לעיל משא"כ מברייתא דסדר הסבה מקשה שפיר דהאי בא להם יין דסיפא דברייתא לא מצינן לאוקמי בכוס של בה"מ מדקתני עלה אע"פ שכל אחד וא' בירך לעצמו וכו' משמע דאתי לאשמעינן הך מילתא גופא שצריכין לחזור ולברך ואין נפטרין בברכות ראשונות דאי בכוס של בה"מ מילתא דפשיטא היא אע"כ דאיין שבתוך הסעודה לאחר המזון קאי א"כ מקשה שפיר מיהו למסקנא דמשנינן מגו דמהני ממילא מפרשינן נמי לאחר המזון דמתניתין בכה"ג ביין שבתוך הסעודה קודם בה"מ כן נראה לי ודו"ק:

שם ולהיאך לישנא וכו' קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא וכו'. עיין בכ"מ בפ"א מהלכות ברכות מה שהקשו חכמי לוני"ל למה שכתב הרמב"ם דבמידי דחשיב מברך כל אחד לעצמו ומידי דלא חשיב כגון פירות לכ"ע א' מברך לכולן אם כן תיקשי ליה הך סוגיא דהכא היאך מפרש לה ומסיים הכ"מ דע"כ גירסא אחרת היה לו להרמב"ם ז"ל כאן ולמאי דפרישית לעיל דהנך תרי לישני דרב פליגי בהכי היה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם אף לפי גירסתינו אלא שהרמב"ם ז"ל גופא השיב לחכמי לוני"ל בדרך אחר ע"ש והנלע"ד בזה בכוונת הרמב"ם יבואר בק"א ועיין עוד בר"פ שלשה שאכלו:

בתוס' בד"ה הואיל ואין בית הבליעה פנוי ויש מפרשים כשאומר סברי וכו' וכן משמע בירושלמי גבי הך ברייתא וכו' ואין נראה לרבינו אלחנן וכו' עכ"ל. ולכאורה לשון ואין נראה תמוה דממ"נ אי משמע ליה לר"א לפשוט כברייתא דתני רבי חייא דאפילו בע"ה בביתו א"כ כ"ש דלא מהני סברי ואי לא סגי ליה בהך ברייתא דרבי חייא כיון דבירושלמי משמע דרבי יהושע בן לוי פליג אדרבי חייא ובכמה דוכתי כתבו התוס' דבסדר תנאים ואמוראים פסקו הלכה כריב"ל בכל מקום א"כ היאך מכריע רבינו אלחנן מסברא דנפשיה דלא כריב"ל אלא דבאמת שזה הלשון שכתבו התוס' בת"ק דרבי חייא לא נמצא כן בירושלמי שלפנינו שלא נזכר כלל זה הלשון מפני שהכל פונים אצל בע"ה וא"כ נראה דהנך יש מפרשים שכתבו התוס' מסברא דנפשייהו משמע להו טעמא דת"ק בירושלמי דהכא ומשמע להו דאהך חלוקה כל אחד מברך לעצמו או א' מברך לכולן קאי דבהא הוא דשני לן בין אורחין לב"ה דכיון שהכל פונים אצל בע"ה בית הבליעה פנוי מש"ה משמע להו דהוא הדין כשאומר סברי א"כ לפ"ז לרבי' אלחנן שאין נראה לו הך סברא דהכל פונים אצל בע"ה משמע ליה לפרש שיטת הירושלמי בענין אחר לגמרי דלאו אחילוקא דאחד מברך לכולן או כל א' מברך לעצמו קאי אלא אעיקר דינא דהסבו לענין ברכת המוציא קאי וכן משמע מל' הרשב"א בחידושיו או אבבא דברכה אחת פוטרת מה שלאחריה קאי דבכה"ג איכא לפלוגי בין בע"ה לבני ביתו וכן נראה מל' הירושלמי שלפנינו אלא שבמקום אורחין גרסינן התם אמר ריב"ל מתניתין בשבוע הבן אבל בעל הבית לא אלא דנראה שהתוס' גירסא אחרת היה להם בירושלמי שבירושלמי דידן לא משמע נמי דריב"ל ורבי חייא אברייתא דסדר הסבה קאי אלא אמתניתין אלא דלפי גירסת התוס' אברייתא דסדר הסבה קאי ואם כן כ"ש דיש לנו לומר דאין נראה לרבי' אלחנן לפרש לענין א' מברך לכולן אלא אהך בבא דהסבו או אפרפרת ויין של תוך המזון לא פטר את שלאחר המזון ע"ש ותמצא כדברי כן נראה לי ודו"ק:

פיסקא והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא דעדיף מיניה אמאי הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה. לכאורה לשון הסוגיא תמוה היא גופא תיקשי למה נטל ידיו תחילה כיון דאיכא דעדיף מיניה דלא שייך לומר חטוף ובריך אלא היכא דליכא גדול דבדאיכא גדול לאו כל כמיניה. ונלע"ד ליישב עפמ"ש בל' המשנה דהאי דינא דמברך על המוגמר לפי פשטא דלישנא דמתני' ולשון הסוגיא דהכא משמע שהוא לאחר סעודה ממש לאחר בה"מ היה דרכם להביאו אלא דהרשב"א בחידושיו כתב בשם הראב"ד ז"ל דאיירי במוגמר שקודם בה"מ ע"ש שכתב שכן משמע מלשון הירושלמי שהבאתי לעיל דפריך מה בין יין למוגמר ונדחק לפרש סוגיא דשמעתין אמנם לע"ד נראה דפשטא דמתניתין ודאי איירי בכל ענייני מוגמר שהיו רגילין להביא בין תוך הסעודה ובין לאחר הסעודה ולאחר בה"מ (כדמשמע ספ"ב דביצה במוגמר דר"ג דהיה מביאין אף קודם הסעודה) נמצא דלפ"ז א"ש לישנא דמתניתין דה"ק דאותו א' שבירך לכולן על היין שלאחר המזון בתוך הסעודה הוא מברך על המוגמר שאח"כ בין תוך הסעודה ובין לאחר גמר הסעודה לאחר בה"מ ולא זו אף זו קאמר כדמשמע לשון אע"פ דאי אמוגמר שלאחר בה"מ לחוד קאי מאי אף ע"פ שאין מביאין אלא לאחר הסעודה דקאמר הא בהכי איירי אע"כ כדפרישית והשתא א"ש דהירושלמי דמקשה מה בין יין למוגמר אמוגמר דבתוך המזון קאי בעיקר דינא דיין של תוך המזון כ"א מברך לעצמו ובמוגמר משמע ליה דלעולם אחד מברך לכולן משא"כ בסוגיא דהכא עיקר הקושיא אמוגמר דלאחר הסעודה קאי דקתני נמי והוא אומר וקשיא לי' נהי דעל אותו מוגמר שבתוך הסעודה אע"ג דאיכא דעדיף מיניה מ"מ כיון שנתן בע"ה או הגדול רשות לברך שיוציא את כולם אין צריך ליתן רשות שנית דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ואפי' בה"מ בכלל מה"ט גופא משא"כ במוגמר שלאחר הסעודה דהיינו לאחר בה"מ שכבר נתפרדה החבילה דתו לא שייך לומר המתחיל במצוה אומרים לו גמור אם כן מקשה שפיר אמאי לא יברך הגדול או מי שיתן לו רשות שנית וע"ז משני שפיר הואיל והוא נטל ידיו תחלה לבה"מ דודאי היינו אותו שבירך על היין שלאחר המזון מה"ט דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וממילא מסתמא האי נתינת רשות היה ג"כ על המוגמר שיברך מי שנטל ידיו תחלה וכדמייתי עובדא דרבי ורבי חייא ורב דאע"פ שרבי היה בע"ה וגדול מרב אפ"ה אמר לרב שיברך דבבע"ה וגדול תליא מילתא ליתן רשות לכל מי שירצה כן נ"ל נכון וברור ודו"ק:

שם אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח וכו' א"ל רבי זירא וכו' והא לא ארח א"ל ולטעמיך המוציא וכו'. ויש לדקדק אמאי מקשה ליה מהמוציא טפי מבשאר ברכות דנהי דלענין ברכת המצות יש לומר דלא דמי דשאני התם דבעינן עובר לעשייתן דכיון דעיקר הברכה היא וצוונו א"כ שפיר שייך הך ברכה קודם עשיית המצוה אלא בשעה שמתעסק באותה המצוה אלא אכתי מכולהו ברכות הנהנין הוי מצי לאקשויי בפשיטות ועוד דרבי זירא גופא דקארי ליה מאי קארי ליה דקאמר והא לא ארח ומאי שנא מכל ברכת הנהנין שמברך קודם שנהנה ויש ליישב דודאי בכל ברכת הנהנין דאכילה ושתייה אי אפשר לברך בענין אחר כי אם קודם שאוכל ושותה דאכילה או שתייה וברוכי בהדי הדדי אי אפשר ואם נאמר שיברך לאחר שיאכל וישתה מעט נמי לא מצי למימר דלברך דא"כ הו"ל ברכה שלאחריה שצריך לברך באמת מתחילה ובסוף דלפניה ולאחריה בעינן משא"כ בברכת הריח שאין מברכין לאחריה כדאמרינן לקמן בסוף פירקין לאפוקי ריחנא א"כ מקשה ליה רבי זירא שפיר והא לא ארח ויותר היה ראוי לברך לאחר שהגיע לו הריח דבענין זה הברכה וההנאה באים כאחד על זה מהדר ליה רבא בר' ירמיה שפיר ולטעמיך המוציא נראה שכוונתו בזה למאי דאיפסיקא הלכתא לעיל בפירקין דמברך ואח"כ בוצע הפרוסה מן הלחם וא"כ מקשה שפיר אי ס"ד דהיכא דאפשר יש להסמיך הברכה לאכילה ממש ה"נ בהמוציא עכ"פ הוי לן למימר שיבצע הפרוסה תחילה ובעודו בידו ליתנו לתוך פיו יברך ויסמיך הברכה לאכילה ואע"ג דאיכא טעמא שמברך קודם הבציעה משום חיבוב מצות הברכה בעוד שהפת שלם אפ"ה בשביל כך אין לעשות עיקר הברכה שלא כהוגן אע"כ דאין זה שלא כהוגן אלא עיקר מצותו בכך כיון דדעתו לאכול א"כ ה"נ דעתיה לארוחי כן נראה לי נכון:

דף מג עמוד ב

בגמרא רב פפא בריך אהדס ברישא וכו' א"ל ולא סבר ליה מר וכו' א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא. ולכאורה כמו זר נחשב דר"פ הוציא דבר שקר מפיו לתלות בוקי סריקי ברבא במה שלא אמר מעולם ואם נאמר דר"פ לבתר דשמע דהלכה כדברי המכריע הדר ביה ומשום כיסופא אמר משמיה דרבא זה נראה יותר תימא כיון דר"פ בתרא הוי וקי"ל כוותיה אפילו לגבי רבא רביה א"כ הו"ל למיחש שיקבעו התלמידים הלכה לדורות אפילו הוי אמר משמיה דנפשיה כ"ש השתא דאמר משמיה דרבא והנלע"ד בענין זה דר"פ לא הדר ביה דנהי דהלכה פסוקה היא דקי"ל הלכה כדברי המכריע היינו היכא דפליגי תרי תנאי והמכריע אומר קצת כדברי זה וקצת כדברי זה דבכה"ג הוי הלכה כדברי המכריע משא"כ בהאי הכרעה דר"ג דהכא דאמר אני אכריע והיינו לגמרי כב"ש דלגבי ב"ה אינה משנה בלא"ה לא דמי כלל לשאר הכרעות לכל הפירושים שכתבו התוס' בסוף פ"ק דפסחים בד"ה אין דעת שלישית מכרעת ע"ש שכתבו להדיא דמה"ט גופא הוצרך רבי יוחנן לומר בהך מילתא דר"ג דהלכה כר"ג דלאו מטעמא דמכריע ממש אתינן עלה וא"כ לפ"ו שפיר מצינן למימר דר"פ פליג אדרבי יוחנן בהא דכיון דבכה"ג לא קרינן הכרעה א"כ ממילא דהלכה כב"ה אפילו לגבי תנאי בתראי דפליגי עלייהו והיינו דאמר משמיה דרבא דהלכה כב"ה משום דשמעינן ליה בס"פ המפקיד גבי שליחות יד דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע ופסק שמואל כר"ע ורבא אמר הלכה כב"ה ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף כ"ב דפליגי נמי ב"ש וב"ה ור"ע וקי"ל דהלכה כב"ה והבאתי שם כמה ראיות מכמה דוכתי שפסק הרמב"ם כב"ה לגבי ר"ע והיינו מהאי ראיה דרבא דס"פ המפקיד וא"כ אפשר דהא דמסיק סתמא דתלמודא ולא היא לזה הענין עצמו נתכוין דבאמת לא אמר רבא דבר זה בהאי מילתא גופא דשמן והדס אלא מכללא מסיק לה ר"פ דהכי אמר רבא בעלמא דהלכה כב"ה אלא דלאשתמוטי נפשיה דאפשר שאם יאמר דמכללא שמיע ליה לא ליקבלו מיניה כיון דרבי יוחנן פסק להדיא בהאי דהלכה כר"ג מש"ה אמר דבפירוש שמיע ליה מרבא הך מילתא גופא כיון דלקושטא דמילתא ר"פ נמי הכי ס"ל בהאי דשמן והדס דהכא כן נראה לי ובזה יש ליישב פסק דרב אלפס שהביאו התוס' אפילו לפי גירסת הספרים שלנו ודו"ק:

דף מד עמוד א

במשנה אכל ענבים ותאנים ורמונים וכו' הא דנקט להו בהאי סידרא אע"ג דבקרא גפן כתיב ברישא מ"מ עיקר גפן דקרא היינו יין דחשיב טובא ובהא ודאי לא קאמר ר"ג דבעינן ג' ברכות ממש דהא בקרא ואכלת ושבעת כתיב אף ע"ג דשתייה בכלל אכילה היינו דוקא היכא דליכא לאוקמי לענין אכילה משא"כ הכא ודאי אכילה ממש קאמר דומיא דאינך ז' מינים דשיעור אחד לכולם למאן דדרש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וכ"ש למאן דדרש ואכלת ושבעת זו שתייה א"כ ממילא דואכלת היינו אכילה ממש והיינו ענבים כנ"ל:

בגמרא מ"ט דר"ג דכתיב ארץ וכו' ורבנן ארץ הפסיק הענין. ונראה לכאורה מפשטא דלישנא דגמרא דהא דמצרכו רבנן בז' מינים ברכה אחת מעין שלש אינו אלא מדרבנן כיון דארץ הפסיק הענין וכ"כ רבינו יונה ז"ל והביא עוד ראיה מהא דאמרינן לעיל ספ"ק דף י"ב דהיכא דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל וכו' דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא משום דתמרי מיזן זייני ואי ס"ד דברכה מעין שלש דאורייתא היא א"כ אמאי יצא בברכת הזן לחוד אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בשמעתין דברכה מעין ג' לרבנן מדאורייתא דאף ע"ג דארץ הפסיק הענין היינו לענין דלא בעינן ג' ברכות גמורות כמו בלחם אבל מעין ג' בעינן ולא הביא דעת רבו רבינו יונה כלל ובעיקר דברי הרשב"א נראה דמוקי האי מיעוט דארץ הפסיק הענין בדדמי דכיון שהן משבח ארץ ישראל כמו מיני דגן מש"ה אית לן למימר דכי מיעטינהו קרא היינו דלא בעינן ג' ברכות גמורות אבל מעין שלש בעינן. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי דלכאורה הא דבעינן בבה"מ גופא שלש ברכות גמורות לית לן ילפותא מקרא דוברכת לא מיבעיא לפי מ"ש בס"פ היה קורא בהך ברייתא דתנא דפועלין מברכין שתים וכוללין וכו' בברכת הארץ וכו' וכתבתי שם דהטעם משום דמדאורייתא לא בעינן ג' ברכות מופסקות זו מזו והבאתי בזה לשון הב"י סימן קצ"א ע"ש א"כ פשיטא דליתא לדברי הרשב"א ז"ל אלא אפילו למאי דמשמע שם מלשון התוס' דמדאורייתא בעינן ג' ברכות מופסקות מ"מ כיון דבארץ קמא לא איירי כלל מענין ברכה אלא לבתר דארץ הפסיק הענין כתיב ואכלת ושבעת וברכת א"כ מהיכי תיתי נאמר דבז' מינים בעי ברכה כלל כיון דכל הברכות אינן אלא מדרבנן ובכה"ג אמרינן בעלמא סכינא חריפא מפסקי קראי וכמו כן היה ראוי יותר לומר דכי מיעטינהו קרא לאינך ז' מינים היינו דלא בעינן שלש ברכות אבל שתים מיהו בעינן כדאשכחן בפועלים. ולדעתי דברי הרשב"א ז"ל בזה צריכין עיון. ויותר קשיא לי מי הכריחו להרשב"א ז"ל לומר דלרבנן הוי ברכה מעין ג' דאורייתא ומש"ה קשיא להו מנא להו הך מילתא ומאי קושיא דילמא ה"נ דברכה מעין שלש לא הוי אלא מדרבנן כדמצינו דמטבעות הרבה תקנו חכמים בברכות בברכת המצות וברכת הנהנין לפי מה שנראה להם א"כ בקל יש לנו לומר כיון דז' מינים הן משבח א"י ויש בהו צד מזבח בביכורים מש"ה תקנו מעין ג' שיזכיר בם ויכלול מעין ברכת הארץ ומעין ברכת ירושלים:

והנלע"ד בזה דהא דפשיטא ליה להרשב"א דברכת ז' מינים הוי מדאורייתא היינו ממאי דאמר רבי יצחק לעיל כל המוקדם בפסוק הוא מוקדם לברכה אלמא דפשטא דקרא דשבח א"י היינו לענין ברכה דואכלת ושבעת עלייהו נמי קאי ומשום הכי ממילא דצריך להזכיר בה מעין א"י ומעין ירושלים כיון שיש בהן צד מזבח דהא מהאי קרא גופא ילפינן ג"ש ארץ ארץ לענין ביכורים ולפ"ז כי הדר וכתב קרא ארץ בתרא לאפסוקי ע"כ היינו לשבחא של לחם להצריך בו ג' ברכות גמורות. ואף על גב דהאי קדימה דרבי יצחק לא שייך בברכה אחרונה דשבעה מינים כי אם בברכה ראשונה שלהם והך ברכה ראשונה נראה דלכולי עלמא לא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון שסידרן הכתוב בזה הסדר לענין חשיבות דברכה אחרונה לפי חשיבות עצמותן מש"ה יש לנו לומר דסברא יש דשייך בהו הך סדר קדימה לענין ברכה ראשונה לאחר תקנת חכמים כן נראה לי נכון בשיטת הרשב"א ז"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פירקין וכבר כתבתי שהיא ג"כ דעת הטור וכתב שכן נראה מלשון בעל ה"ג ומה שהביא רבינו יונה ז"ל ראיה מהא דתמרי מיזן זייני דס"פ היה קורא נראה לי שאין זו ראיה מוכרחת לא מיבעיא לשיטת רש"י ותוס' דכל הך מילתא דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא וכה"ג פתח בדנהמא וסיים בדתמרי איירי הכל לענין מחשבה לחוד שהיה בדעתו לומר כן א"כ פשיטא דלא שייך ראיה זו כלל בדברי רבינו יונה אלא אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו דהאי פתח בהאי וסיים בהאי היינו שפתח והזכיר בשניהם אפ"ה אתי שפיר הא דאמרינן דאפילו סיים בדנהמא יצא והאי סיים היינו שסיים ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ואח"כ חזר לברכת התמרים שהיא העץ ועל פרי העץ שהרי לפי האמת הך ברייתא איירי בכה"ג. ועוד אפילו את"ל דהא דסיים בדנהמא היינו שהזכיר כל הג' ברכות אפ"ה שפיר קאמר דיצא שהרי הזכיר מעין הג' ברכות ומה שהוסיף לומר ג' ברכות גמורות אין לנו לומר דבשביל כך יהא צריך לחזור ולברך מעין ג' כן נראה לי נכון ודוק היטב ובק"א אבאר יותר אי"ה:

אלא דאכתי יש לדקדק על שיטת הסוברים דברכה מעין ג' דאורייתא ומיעוטא דארץ הפסיק היינו דלא בעי ג' גמורות ואמאי האי טפי אית לן למימר דאפילו ג' ברכות גמורות (לא) בעי ומיעוטא דארץ הפסיק היינו לענין דלא בעי זימון אלא בלחם לחוד דהא ילפינן לקמן עיקר זימון מדכתיב את ה' אלקיך ואלחם דסמוך מיניה קאי ואפשר דמשמע להנך פוסקים דלענין זימון איצטריך קרא למעט שאר מינים דאין מזמנין על הפירות כיון דאין דרך לקבוע עליהן ובזימון בעי קביעות כמו שיבואר בר"פ ג' שאכלו אי"ה:

דף מד עמוד ב

בגמרא אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו על הביעא ועל מיני קופרא וכו' ולבסוף מברך בנ"ר אבל ירקא לא ור' יצחק אמר וכו'. ולא איתברר שפיר הנך טעמי דהנך אמוראי ונראה דר"י ב"א סבר דנהי דברכה ראשונה שייך בכל דבר משום דאסור להנות מן העולם בלא ברכה מ"מ לענין ברכה אחרונה דלא שייך האי טעמא אלא דאסמכוה רבנן אקרא דואכלת ושבעת דכתיב בז' מינים מש"ה בעינן דומיא דהנך שבעה מינים דחשיבי ומיני קופרא נמי חשיבי טובא וביצה נמי חשיבא כדאיתא בסמוך כל שהוא כביצה ביצה טובא הימנ' משא"כ ירקא דלא חשיבא כלל כדאמרינן בסמוך כל ירק מוריק ואמרינן נמי אוי לבית שהלפת עוברת בתוכו ואין לאוכלו אחר ד' שעות ורבי יצחק אמר אפילו ירקא משום דישנו בכלל ואכלת ושבעת משא"כ מיא דלא חשיבא כלל ואינו מין אוכל ורב פפא אמר אפילו מיא משום דשתייה בכלל אכילה ולא ממעט אלא ברכת המצות או ריחני דלא שייכי כלל באסמכתא דואכלת ושבעת כן נראה לי נכון: