מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק ו


דף ל"ה ע"אעריכה

תוס' בד"ה לא שייך כו' א"נ י"ל דקאי על מתני' כו' וה"נ שייך הכא לברך על כל דבר כו' עכ"ל. היינו נמי מטעמא שכתבו בתירוץ קמא דשייך לברך על כל דבר ודבר משום דאסור ליהנות כו' כדמסיק בגמ' אלא דתיקנו טפי בהאי תירוצא בתרא דלתירוץ קמא דוחק הוא דקאי כיצד אסברא מבחוץ משא"כ בתירוץ בתרא דקאי אמתני' דפרק מי שמתו ומכח סברא ודו"ק:
בד"ה אחליה והדר כו' ל"ל קרא הא בפרק שני דקדושין גמרינן קודש קודש ממעשר כו' עכ"ל. הך ג"ש ודאי איצטריכא לענין ביעור וחומש כדאמר התם אלא כיון דאין ג"ש למחצה נילף נמי הך מלתא דהכא לענין חילול ואהא תירצו דלענין דהכא לא הוה ילפינן ממעשר דה"א דאדרבה כו' וק"ל:
'בד"ה דבר שאין גידולו כו' וא"ת מאי איריא בשר וחלב אפילו ירקות נמי כו' עכ"ל. פירוש לדבריהם מאי איריא בשר וחלב משום דלא הוי גידולם מן הארץ הא איכא למעוטי נמי ירקות ומשום דאין בו מצות נטע רבעי, ואהא תירצו דקמה תוכיח ואע"ג דאכתי איכא לאקשויי ירקות מנין דמה לאילנות וקמה שכן חייב בפאה כמ"ש התוס' לגירסת רש"י מ"מ התלמוד לא בעי להאריך כ"כ וניחא ליה לאקשויי בפשיטות אבשר וחלב דלא הוי גידולי קרקע ולזה כתבו דלפירש"י ניחא טפי בפשטיות דגרסינן לאו בר נטיעה מנין ול"ג בשר וחלב והשתא קושטא הוא דאתי למעוטי נמי ירקות משום דאין בו נטע רבעי דליכא למימר דאתי משאר אילנותת ומקמה במה הצד דאיכא למיפרך כו' ודו"ק:

דף ל"ה ע"בעריכה

בד"ה כאן בזמן כו' דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושין כו' עכ"ל. בין עושין רצונו של מקום או לאו ודאי שמחלק נמי הכא אלא דר"ל בין עושין מלאכת עצמן או אחרים עושין מלאכתן או שהם עושין מלאכת אחרים הכא לא מחלק בהו כדמחלק בהו לקמן ודו"ק:
בד"ה דרך טרקסמון כו' אבל מדרבנן גם חצר קובעת כו' עכ"ל. דאל"כ תקשי ליה ההוא דיוצא דופן ודפרק חבית לר' ינאי וע"ש בתוס' וק"ל:

חידושי אגדות ל"ה ע"אעריכה

אין אומרים שירה אלא על היין כו'. מפורש במסכת ערכין פ"ב ע"ש:
מעיקרא וילמדנו כו'. לא קאמר הכי אלא בברכות הנהנין דבשאר ברכות הקבועות אם למדו פ"א שפיר אין מקום לטעות אבל בברכות הנהנין דיש כמה שינוים בברכת ראשונות ובאחרונות לפי המין וכמה ספקות שנפלו בהן דאם שינה לא יצא וכאלו לא בירך כלל וה"ז מעל גם הברכה שבירך היא לבטלה וע"כ ילך אצל חכם וילמדנו פעם אחר פעם עד שיהיה בקי בהן לברך מעין הברכה וק"ל:
ל"ק כאן קודם ברכה כו'. וענינו כי הכל ברא לכבודו ליתן לו כבוד מעין ברכותיו אבל ליהנות בלא ברכה אין כאן כבודו ועדיין שלו הוא ומה שפירש"י כאלו גוזל להקב"ה את ברכותיו כו' א"צ אלא גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא ולגבי כנ"י צריך לפרש כן שגוזל ברכתן שהפירות לוקין כפירש"י וכה"ג אמרינן בספ"ב דמס' סוטה (מ"ח ע"א) משחרב ביהמ"ק לא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות כו' כי הברכות מורידין שפע הברכה מלמעלה על פירות שמברכים עליהן ומייתי ליה מקרא גוזל אביו ואמו וגו' לפי פשוטו גוזל אביו ואמו ממש שאומר אין פשע בגזילה זו כיון שלבסוף הוא יורשם חבר הוא לאיש משחית לבן סורר ומורה המשחית ומכלה ממון של אביו ואמו אבל לשון גוזל לא משמע ליה ואינו דומה שגוזל אביו בפניו אלא גונב משל אביו כדתנן בפ' סורר (ע"א ע"א) דאינו חייב על שיגנוב משל אביו ועוד דהכא כתיב אמו ות"ק דמתני' דהתם ס"ל דלא בעי משל אמו אלא משל אביו ולכך דרשו גוזל אביו הקב"ה דגוזלו ממש דקודם הברכה היה של הקב"ה כדכתיב לה' הארץ וגו' ואמו כנסת ישראל שגוזל מהם שלא ירד טל לברכה על אותו מין שאוכל בלא ברכה כדלעיל ומייתי ליה מאל תטוש תורת אמך דלא שייך תורה באמו שאינה חייבת בת"ת והרמז אמך זו כ"י כמספר ישראל שהכ' פשוטה היא ת"ק במנצפ"ך ואמר חבר וגו' לירבעם בן נבט שהשחית כו' שמצינו בבשורת המלוכה לירבעם בעבירת בל תשחית שקרע אחיה השלוני שמלה לקרעים ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים וגו' שהוא רמז שקצץ בנטיעות בעשרה קדושות להפרידן ולהשחית את ישראל לאביהם שבשמים וכמו כן באינו מברך על דבר הנהנה הוא מפריד ומשחית שפע הקדושה והברכה לכנ"י מאביהם שבשמים שע"כ יש בברכת הלחם י' תיבות נגד עשרה קדושות וק"ל:

ח"א ל"ה ע"בעריכה

ולקחתי את דגני וגו'. ענינו כמ"ש לעיל דהכל ברא לכבודו וכשאין עושין רצונו אין זה כבודו ליתן את שלו להם וכתבו התוס' כאן בזמן שעושין כו' שנאמר ואספת דגנך וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין כו' ועי"ל דפליג כו' ע"ש ועיין מ"ש בזה בחידושי הלכות:
שנא' ואספת דגנך וגו'. יש לעיין בזה דהיאך מתוקם האי קרא ואספת דגנך וגו' באין עושין רצונו של מקום הא מפורש ביה והיה אם שמוע וגו' לאהבה את ה' וגו' ועלה קאי ונתתי מטר וגו' ואספת דגנך וגו' והיפך באין עושין רצונו של מקום השמרו לכם פן וגו' ולא יהיה מטר וגו' וי"ל בזה כדברי התוס' דודאי איירי קרא בעושין רצונו של מקום אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינן צדיקים גמורים דאע"ג דכתיב ביה והיה אם שמוע וגו' לאהבה וגו' מכל מקום מדכתיב בהך פרשה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב נמי ובכל מאדכם כדכתיב בפרשת שמע ובכל מאדך משמע ליה דאיירי הכא באינן צדיקים גמורים דהיינו שאינם צדיקים במאד כדאמרינן דיש לך אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו וע"כ עונשן בדבר שבממון שאין מלאכתן נעשית על ידי אחרים ודקאמר ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית ע"י כו' היינו הכת אחרת דאין עושין רצונו של מקום כלל כדכתיב ועבדת את אויביך וכתיב לעיל מיניה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' ואלו נענשו גם בגופן שמלאכת אחרים נעשה על ידן:
הרבה עשו כר"י כו'. נראה לפרש דודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים אלא דמעטים המה כדאמר רשב"י גופיה בפ' לולב וערבה (מ"ה ע"ב) ראיתי בני עלייה והם מועטים אם אלף כו' אם שנים הם אני ובני וכיון דמועטין הם כ"כ אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית ע"י אחרים שצדיק גמור אני דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור וז"ש הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב"י ולא כו' לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב"י וכמו ששנינו יפה ת"ת עם ד"א כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו' אבל לעתיד שנא' ועמך כולם צדיקים וגו' יקויים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו':
ביומי ניסן ותשרי כו'. מכאן קצת ראיה לפירש"י בפ' הגוזל בתרא (קי"ג ע"א) דלא יהבינן זימנא לא בימי ניסן ולא בימי תשרי לפי שהן זמן קציר ובציר וק"ל:
הראשונים עשו תורתן כו' זו וזו נתקיימה בידן כו'. ענינו מפורש לעיל בפ' אין עומדין אהא דחסידים הראשונים היו עושין כו' תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת ע"ש:

דף ל"ו ע"אעריכה

בד"ה כיון דאית כו' דאם אדם שותה משקין לרפואה כו'. כצ"ל מדברי המרדכי:
בד"ה קמחא דחטי כו' אלא מיירי בקמחא שקורין אישקאלטי"ר או בקמח כו' עכ"ל. וא"ה לרב נחמן לא מברכין עליה בפה"א כיון דאשתנו וכ"כ התוס' לקמן ע"ש:

דף ל"ו ע"בעריכה

בד"ה שיעורו כפול כו' אלא בפה"א. הס"ד ואח"כ מ"ה לשון ה"ג והלכתא כמר כו'. הד"א ועיין בתר"י בזה על דברי הרי"ף:
בד"ה ברטיבא כו' מברכין עליה בפה"א כו' עכ"ל. וכ"כ גם הריף שעל פלפלי רטיבתא מברכין בפה"א ול"נ מדפריך ומשני לה ברטיבתא מכלל דמברכין בפ"הע וק"ל ועיין ברא"ש:
בא"ד של גרופלי שאין רגילין לאכול אלא ברטיבא כגון כו' עכ"ל. כצ"ל מלשון המרדכי וק"ל:

דף ל"ז ע"אעריכה

בד"ה נתן ר"ג רשות כו' ויש לומר דר"ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' כו' עכ"ל. ר"ל כיון שהוא סובר דבעי בז' מינים ג' ברכות ס"ל נמי דמזמן עליהן והא דאמר אין מזמנין על הפירות היינו בשאר פרי דאינן מז' מינין ורע"ק דלא בירך אלא מעין ג' לעצמו דוקא כו' וק"ל:
בא"ד וא"ת מ"מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת כו' עכ"ל. מדבריהם נראה שיחיד המברך טעון כוס וכ"ה דעת הרא"ש ודו"ק:

דף ל"ז ע"בעריכה

גמ' אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן כו' שאכלו מבעיא ליה כו'. ק"ק דמרישא גופא דקתני נמי האי לישנא דרבים לקט מכולן כזית ואכלן תקשי ליה הכי ואי בשערסן שאכלו מבעי ליה[1] ויש ליישב ודו"ק:
תוס' בד"ה לחם העשוי כו' קשה דהא כו' שתחלתו עיסה כו' עכ"ל. והאי נמי תחלתו עיסה הוא לפי פירש"י אלא דצריך לפרש דהעשוי לכותח תחלתו סופגנין הוא וק"ל:

דף ל"ח ע"אעריכה

בד"ה האי דובשא כו' ואפילו לרב ושמואל דאמרי כל כו' ועוד בשתיה אומר שהכל עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ושוין שבוחשין רבי ור' יוסי פליגי גבי נותן מים כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל אהא קאי האי ושוין דרבי ור' יוסי דפליגי התם גבי בוחשין שוין הם:
בא"ד והכי דייק התם. הס"ד ואח"כ מ"ה ואי ס"ד לרפואה כו' עכ"ל. כצ"ל: בד"ה והא תנן כו' מדנקט כל האוכלין כו' ש"ד מדנקט כל ומסיק בו' דמתני' דשריא אע"פ שעומד לרפואה כו' עכ"ל. כצ"ל והוצרכו לכל זה כיון דהמקשה רב יוסף ודאי דהוה ידע נמי דמשנה שלימה היא דאוכל אדם לרפואה אלא דהוה ס"ד לאסור הכא כיון דכל עיקרו לרפואה כו' כמ"ש התוס' לעיל וא"כ מאי מייתי ליה אביי להתיר מהך מתני' דאימא דלא איירי אלא כשאין עיקרו עומד לרפואה ואהא תירצו דאביי מדקדק ליה לישנא דכל דמשמע להתיר אפילו כל עיקרו לרפואה וקאמרי ומסיק וצריכא דרב כו' דאע"ג דלענין שבת שרי אפילו עיקרו עומד לרפואה מ"מ לא לבריך קמ"ל ודו"ק:

דף ל"ח ע"בעריכה

בד"ה מדקתני ירקות דומיא דפת כו' שהרי כו' עכ"ל. דהכי משמע להו דרבנאי משמיה דאביי דדייק הכי ממתני' היינו בכל שלקות ואפילו בתומי וכרתי דלא משתנין לעלויא מברך עלייהו בפ"ה וכרב נחמן כמ"ש בתוס' לקמן ולא מפליג כדמפליג רב חסדא לקמן וא"כ ע"כ דלא הוי ממש דומיא דפת שהרי כו' אלא כלומר דבהכי הוי דומיא דפת מה הפת כו' וק"ל:

דף ל"ט ע"אעריכה

בד"ה בצר ליה שיעורא כו' פחות מכשיעור דאסור כו' באותו ענין דאכל פרידה דבריה הוה ואינן חולקין כו'. כצ"ל:
בד"ה מיא דסילקא כו' אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ"ל. עיין בזה לחלק ברא"ש וק"ל:
בד"ה פת צנומה כו' מאחר שהיא חביבה מברך עליה ור' חייא סבר צריך שתכלה ברכה עם הפת וא"כ בעינן כו' כצ"ל:

דף ל"ט ע"בעריכה

בד"ה והלכתא כרבא כו' שלא יפרשינה מן הפת עד אחר הברכה ויש כו' היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו'. כצ"ל מדברי הרא"ש ע"ש:
בא"ד דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם וגם מייתי ראיה שצריך לסיים קודם כו' עכ"ל. דההיא דעד שתכלה אמן מפי העונין היינו נמי שלא יבצע ויפרישנה קודם הברכה אבל יש לחתוך קודם אך מ"ש וגם מייתי ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו' אינו מובן לי מה צריך ראיה לזה הא פסיק הכא הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע וע"ק דההיא דתני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס הם דברי הירושלמי והוא סותר תלמוד שלנו כמ"ש הרא"ש ע"ש ומאי מייתי ראיה מיניה דהא לית הלכתא כר' חייא דהא פסקינן הלכתא כרבא דפליג עליה דר' חייא ובדוחק יש ליישב הא דלפי הירושלמי סבר ר' חייא כוותיה דרבא דשמעתין ודו"ק:
בא"ד אבל אם לא היה צריך לברך יוכל לפרוס קודם כו' עכ"ל. ר"ל אם לא היה צריך לברך בהן דבירך על התורמסא ונפל מיניה דאהא מייתי ליה התם כמ"ש הרא"ש יוכל גם הכא לפרוס קודם הברכה כו' והרא"ש כתב בזה מלתא אחריתא אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל הפת אפ תפול הפרוסה כו' ע"ש ודו"ק:
בד"ה מברך על הפתיתין כו' וכ"ש לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה אבל פרוסה כו' אבל פתיתין ושלמין ממין אחד כו' עכ"ל. לא ה"ל לשנות לשונם למימר פתיתין ושלמין דמשמע גדולים וקטנים כמ"ש לעיל אלא הל"ל פרוסה ושלמה דשוין הן וביה קיימינן הכא ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה כתנאי כו' משמע דלהכי נקט חצי בצל כו' כמו בקטן שלם ולא יותר כו' עכ"ל. אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר דמ"ס חשוב עדיף ולא קאמר גדול עדיף וק"ל:
בא"ד ויש לפרש דבהדדי שוין הן כו' דמייתי תנאי אסיפא כו' אבל אי אפשר לפרש דחיטין עדיפי כו'. כצ"ל:
בד"ה מ"ס שלם כו' והדין עם רש"י כו' א"כ לא קפיד לא אחשיבות כו' ולפירוש ר"ת נמי כו' עכ"ל. לפי דרכן של התוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בה יותר מן הקטן אלא דחשוב וטוב הוא יותר לא הוי צריכי לכל זה אלא דע"כ לא קאי כתנאי אההיא פלוגתא דפתיתין ושלמין דא"כ לא הוי דומיא דפתיתין ושלמין בגדולים וקטנים איירי והכא בבצל ושוין פליגי וק"ל:
בד"ה מניח פרוסה כו' ונראה דגרס לר"ת שתיהן וקאי לשני כו' עכ"ל. כצ"ל וכן לשון הרא"ש בזה ובהל' רב אלפס כתוב שתיהן והא דקאמר ששמת שלום בין התלמידים משום דמוקי לה בפלוגתא דתנאי עכ"ל וק"ל:

ח"א ל"ט ע"אעריכה

בפירש"י זקנה אין כאן וכו' פי' והיה לו לשואלני על איזה מהן יברך לפטור שאר מינים כו' עכ"ל. האי לישנא על איזה מהן יברך לפטור שאר מינים שייך למאי דס"ד בעי למימר דאיכא מ"ד בשלקות בפה"א וה"ל לשאלו על כך דהא אם יברך על שלקות בפה"א ודאי דאינו יוצא על הפרגיות וגם אם נאמר דלפי דעת המברך דשלקות שנ"ב וה"ל לשואלו על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים הוא דחוק דכיון דפרגיות היה חביב לו למברך מה היה לשאול על דעתו דאינו דומה שיברך לפי חביבות השומע ויוצא בברכתו ולמסקנא ניחא דה"ל לשאול אם מברכין על החביב או על מידי דזיין דאחד מהן יפטור שאר מינין ויש לדקדק בהאי עובדא דבר קפרא דמתחלה אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג ואח"כ חזר ואמר בהיפך לא על כו' דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר וי"ל דמעיקרא ודאי דכעס נמי על המברך שלא שאלו אלא דה"ק לא על המברך כעסי כ"כ שלא שאל לי על איזה מהן יברך כמו על המלגלג שהוא מורה ממש הלכה בפני רבו לומר שלא כדין בירך על הפרגיות אבל המברך כיון שניתן לו רשות לברך אין זה כמורה הלכה ובא זה התלמיד המלגלג והתנצל עצמו שלא לגלג עליו על שלא כדין בירך אלא לגלג עליו שלא היה חש על כבוד הרב לשאול ממנו על איזה מהן יברך חזר בר קפרא ואמר לא על המלגלג אני כועס שלגלג על שלא שאל ממני וכעסי בזה נשאר על המברך ודו"ק:

דף מ' ע"אעריכה

בד"ה יבש המעין כו' י"מ לכך מביא ואינו קורא כו' אלא כקובל כו' עכ"ל. לכאורה קשה דאע"ג דס"ל לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא הוא מ"מ כיון דיש לו האי ארעא דבאו אלו הפירות ממנו אמאי לא יוכל לומר מן האדמה אשר נתתה וגו' ותירצו דנראה כקובל ממה שנתן לו כו' וק"ל:

דף מ' ע"בעריכה

בד"ה נימא ר"ה כו' וא"ת היכי מצי סובר כו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפילו לר"י כו' עכ"ל. לכאורה תירוצם תמוה דא"כ מצינן למימר נמי מהאי טעמא דר' יוחנן סבר שפיר כר' יוסי דלא קאמר ר' יוסי דלא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה אפילו בפת ויין כר' יוחנן והמתרץ נמי הוה ליה לאפלוגי בהכי לר"י ויש ליישב דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא לאפלוגי בין ברוך המקום לברכת שהכל אלא דלרב הונא ע"כ צריכין לדחוקי בהכי דא"כ תקשי לרב הונא דלא אתי כמאן אבל לר' יוחנן לית לן לפלוגי בהכי כיון דאתי בפשיטות כר"מ והמתרץ השיב דלר"ה נמי לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר"מ כו' ור"י אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"י כו' ואית לן לפלוגי במלתא אחריתי והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו כו' ודו"ק:
בד"ה אמר אביי כו' י"מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו כו' עכ"ל. ר"ל דלית לן לפרושי דמסתבר ליה לאביי כרב דא"כ ודאי דהוה הלכתא כרב כיון דאביי ס"ל כוותיה אלא די"מ דה"ק אביי דהברייתא מסתברא כוותיה מדלא קתני נמי ומלכותך עליו ומיהו רב אלפס פסק כר"י ומתרץ לה להברייתא דלא קתני ומלכותך דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כמ"ש התוס' בסוף וק"ל:
בא"ד שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור כו' עכ"ל. נקטי הך ברכה דהמוציא משום הא דלעיל דבריך בריך רחמנא מריה כו' ולא נקט נמי מלכא ועיין ברא"ש דאיכא דגרסי בשמעתין בפי' ולר"י כו' דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא ע"ש וק"ל:
בא"ד וברכות של שמו"ע אין בהן מלכות כו' עכ"ל. משאר ברכות די"ח דאינן פותחין בברוך משום דהוו ברכות הסמוכות ודאי דל"ק להו דאין דרך להזכיר מלכות אלא בפותחת בברוך אלא מברכה ראשונה די"ח קשיא להו דפותחת בברוך וכן הוא בהדיא ברא"ש וק"ל:

ח"א מ' ע"אעריכה

אמר קרא ברוך ה' יום יום וגו' וכי ביום מברכין אותו ולא בלילה כו'. בכ"מ הלילה בכלל היום כמו ויהי עקב ויהי בוקר יום אחד וכן כולם אבל עיקר הקושיא מכפל יום יום משמע ליה למעט לילה קאמר וכי ביום כו' אלא שאמר דוד תן לו ברכה ושבח על כל יום יום ממין שיעמוס לנו בכל יום ויום לפי שינוי הישועה ה"נ בכל מין כו' וק"ל:
ד"א אם שמוע בישן כו'. מלשון כפול דריש ורש"י הביא זה הדרש מקרא דפ' עקב והיה אם שמוע תשמעו וגו' וכה"ג דרשו אם שכח תשכח ואפילו למ"ד פרק אלו מציאות (ל"א ע"ב) גבי העבט תעביטנו והענק תעניקנו דברה תורה כלשון ב"א היכא דאיכא למידרש דרשינן כמ"ש התוס' שם וענינו במשל הכלי הוא ממש האוזן דלגבי דברים בטלים אמר קהלת כל הדברים יגעים וגו' לא תמלא אוזן משמוע דלעולם הוא מחזיק לשמוע בריקן דוקא כי הדברים בטלים הם הדברים גשמיים יש להם גדר במקום שמקום הריק מגשמי מחזיק והמלא מדבר גשמי א"א להחזיק עוד יותר וזו היא מדת ב"ו אבל מדת הקב"ה שאין לו גדר במקום כי מלא כל הארץ כבודו כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וע"כ מקום מלא מרוחני אין לו למקומו גדר ויוכל להחזיק עוד יותר להוסיף דבר רוחני אבל הריק מהרוחני אינו מחזיק דבר רוחני ולזה בשמיעת המושכלות שהם דברים רוחניים המלא מהם אין לו גדר במקום ומחזיק עוד יותר דהיינו אם שמוע תשמע ואם לאו הרי רוצה בריקן מהרוחני ואינו מחזיק עוד רוחני ודו"ק:

ח"א מ' ע"בעריכה

מלהזכיר שמך כו'. ובסוף מסכת מע"ש איתא קצת בע"א לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי כו' ולא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו ופירש רש"י מחומש מלברכך על הפרשת המעשרות עכ"ל, וכ' הרא"ם פי' לא שכחתי מלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת המעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנה"ג כו' שברכת כל מצות אינן אלא מדבריהם כו' ע"ש ואולי נעלם ממנו סוגיא דהכא דמוכח בהדיא דאנוסח ברכת הפרשת מעשרות קאי דאברכת כל המצות מייתי ליה הכא דבעי שם וגם שנוסחה תקנו אנשי כה"ג מ"מ עיקר הברכות סמכוה מהאי אהאי קרא וענינו דבעי בכל ברכה שם לייחד שמו על כל מין ומין מעין ברכותיו ומ"ד דבעי נמי מלך הוא מה"ט דמלך הוא מורה על אחדותו שהוא מלך מלכי המלכים ולכך בעשרה מלכיות בר"ה מסיים ה' אחד וק"ל:

דף מ"א ע"אעריכה

גמ' אי הכי אימא סיפא ר"י אומר מברך על הזית כו'. יש ליישב לישנא דאי הכי דבשלמא אי אמרת דלא איירי בצנון עיקר איכא למימר דלא תקשה הא דר"י דאימא הא דקאמר כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' היינו דמודים חכמים לר"י דמברך על הזית תחלה והתוס' שכתבו דר"י מודה לחכמים היינו לפי האמת דמודה יחיד לרבים וק"ל:
תוס' בד"ה אבל בשאין כו' א"כ גם בורא פרי העץ חשיבא טפי מב"פ האדמה כו' עכ"ל. והתירוץ חסר מדברי התוס' והוא ברא"ש וז"ל דלא חשיב כ"כ ב"פ העץ כו' וע"ש:
בד"ה מיתיבי היו כו' שהוא כמו כן מז' מינין דמברך עליהן ב"פ האדמה כו' לכך צריך להנהיג הכי כו' עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דודאי המקשה הוה ס"ד למימר הכי דבתרי מינין נמי אפילו לכתחלה מברך ב"פ האדמה על הצנון ופוטר גן פירות העץ אפילו מז' מינין אבל מה שכתבו לכך צריך להנהיג הכי כו' הוא תמוה דהא למ"ד בשברכותיהן שוות דוקא פליגי ס"ל באין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' ואין ב"פ האדמה פוטר פירות האילן ולמ"ד נמי דפליגי באין ברכותיהן שוות לרבנן מברך על איזו מהן שירצה תחלה ולר"י ז' מינין קודם מיהו לכ"ע אין ב"פ האדמה פוטר פירות האילן גם מה שסיימו בדבריהם כה"ג כדפרישית לעיל כו' אם ר"ל שכן פוסק בספר ה"ג זה אינו דהא כתבו לעיל בהפך זה דה"ג פוסק דב"פ העץ תקדום לב"פ האדמה ואולי יש חסרון וטעות בדבריהם וצ"ע:
בד"ה גפן כדי רביעית כו' אם אכל עלין כו' אבל כי משערין ביין צריך שיעורא טפי כו' עכ"ל. עי' בדברי התוס' פ"ק דסוכה ופ"ק דעירובין בזה:

דף מ"א ע"בעריכה

פירש"י בד"ה זה שני לארץ כו' זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון כו' עכ"ל. לרבותא נקט תאנים דאפילו מתאנים חשובים הם דלא הוי אלא רביעי לארץ אבל א"כ ה"מ למנקט לרבותא אפילו גפן דהוי ג' לארץ ותמרים הוי שני לארץ וק"ל:
תוס' בד"ה אלא פת הבא כו' ולבסוף ולא כלום כו' עכ"ל. היינו לא ג' ברכות ולא מעין ג' אבל בורא נפשות מברכין כדמוכח מדברי התוס' ודו"ק:
בד"ה ויין פוטר כו' ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין כו' עכ"ל. אבל הרא"ש פסק לגבי יין כוותיה ודברי התוס' יש לפרש דודאי אין זה הכרח דמשום דאין הלכה כוותיה בפת אבל כרב פפא נימא נמי דאין הלכה כוותיה ביין אלא דר"ל דלא תימא דר"ח תנא הוא והלכה כוותיה שהרי מפת כו' וק"ל:
בד"ה הלכתא דברים כו' כדפי' לעיל על כן פירש ר" דברים הבאים כו' עכ"ל. הד"א כצ"ל:
בד"ה א"ה יין נמי כו' והשתא יין פוטר כל מיני משקין כו' עכ"ל. זו היא כדעת הרא"ש ע"ש אבל התוס' לעיל פסקו דלא כר' חייא דס"ל דיין פוטר כל מיני משקין כו' ודו"ק:

דף מ"ב ע"אעריכה

גמ' רבי מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא כו' ואמר שמואל הלכה כו'. ולא ניחא ליה לאוקמא ברייתא דר' מונא בקבע עלייהו סעודתייהו כדמוקי לה ההיא דשמואל גבי לחמניות וק"ל:
תוס' בד"ה לחמניות פירש"י כו' שהרי תחלתו וסופו עיסה כו' עכ"ל. כן הוא לשון הרא"ש ע"ש:
בד"ה הסיבו אחד כו' וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסיבו כו' עכ"ל. לא ידענא מהיכא פסיקא להו דבמוגמר אפילו בלא הסיבו אחד מברך לכולן דהא משמע דהוא אומר על המוגמר כו' דקתני קאי אאחר המזון אחד מברך כו' דאיירי בהסיבו ודו"ק:
בא"ד אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה. הס"ד ואח"כ מ"ה אע"פ שאין כו'. כצ"ל:

דף מ"ב ע"בעריכה

בד"ה ורב ששת כו' והלכתא כוותיה דרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי כו'. כצ"ל:
בא"ד שבתות ויו"ט לאו דוקא כו' ואפילו את"ל דדוקא נקט שבתות כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דלא הוו גרסי בשמעתין ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ כו' וכ"ה מפורש ברא"ש:
בא"ד אע"פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא קמבעיא אלא אי כו'. כצ"ל:
בא"ד א"כ נראה משום דה"ה להבדלה דאין לחלק כו' עכ"ל. ר"ל באותו מקום אין לחלק בין קידושל הבדלה כיון דגם קידוש יש שלא במקום סעודה כמו הבדלה ודו"ק:
בד"ה עשרה בני כו' והשתא ניחא הא דפרישית במתני' דמיירי כו'. כצ"ל:

ח"א מ"ב ע"אעריכה

תיכף לת"ח ברכה שנא' ויברכני וגו'. רש"י בחומש פי' שע"י באה לי ברכה כשבאת לכן לא היה לי בנים כו' פי' הרא"ם כו' ע"ש ואין להאריך בדחוקיו דמתוך סוגיין דשמעתין לא משמע כן אלא על צאנו שהיה מעט ונתרבה אחר שנתברך תיכף מיד בביאתו כדמפורש בענין שנא' כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי שפי' הראב"ע שנתברכת משעה שבאה רגלי בביתך ודומיא דהכי מייתי ויברך ה' את בית המצרי שמפורש בענין שתיכף היה כדכתיב ויהי מאז הפקיד אותו בביתו וגו' ויברך וגו' וק"ל:

דף מ"ג ע"אעריכה

בד"ה בא להם יין כו' ואע"ג דיין כו'. כל זה הדיבור שייך לעיל בברייתא דכיצד סדר הסיבה כו' וק"ל:
בד"ה הואיל ואין כו' היה אומר דלא היא דהא שייך נמי אין בית הבליעה כו'. כצ"ל:

ח"א מ"ג ע"בעריכה

הוי אומר זה הריח כו'. הריח הוא אחד מה' החושים המורגשים והם נמצאים בכל ב"ח גם שאין להם נשמה ונראה לפרש שחוש הריח הוא קרוב יותר לרוחני מכל שאר הד' חושים והיינו נשמה דקאמר דחוש הריח בא ע"י נשימת הרוח שמחוץ לגוף לתוך הגוף מקום שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף ואפשר שהבהמה שאין לה נשמה רק רוח חיים אף שיש לה חוש הריח אינה נהנית ממנו אחרי שאין לה נשמה ודו"ק:
עתידים בחורי כו' שנא' ילכו יונקותיו וגו'. מלשון יניק וחכים וכן ת"י יסגו בנין ובנן כו' וריחיהון כריח קטורת בוסמיא עכ"ל ופירש"י שם כלבנון הוא בית המקדש וכדאמרינן בעלמא שמלבין עונותיהם של ישראל ורש"י פירש הכא ריחו ממש כלבנון עליו ופרחיו ועי"ל שיזכו למעלת הרוחניות בחכמה כמו שכתוב במשיח והריחו ביראת ה' וגו' ודו"ק:
יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו כו'. ר"ל בעתו בעת הגזירה שגזר עליו מה יהיה מעשהו נגזר לו שיפה לו אומנתו פירוש גם שהיא בזויה ושפלה כדאמרינן ספ"ב דקידושין (פ"ב ע"ב) א"א לעולם בלא בשם ובלא בורסקי כו' ומסיים בהאי קרא גם את העולם נתן בלבם וגו' שנתן בלב כל אומן ואומן שאומנתו יפה לו מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה וגו' דהיינו מעשה ואומנות אחרת כי אשר עשה האלהים שיעמוד באומנתו מראש ועד סוף ודו"ק:
אבוקה בשנים וירח בג' כו' לשנים נראה ואינו מזיק כו'. משמע דכ"ש דלאור יום אינו נראה ואינו מזיק והא דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' ומקטב ישוד צהרים וגו' היינו בעידן ריתחא שניתן רשות למשחית כדאמרינן פרק הכונס ע"ש:
נוח לו לאדם כו' מנלן מתמר שנא' היא מוצאת וגו'. מפורש פ"ק דסוטה ע"ש:
משום חשדא כו'. ק"ק דל"ל גנאי משום חשדא הא מפני סכנת מזיקין נמי איסור איכא כדמוכח בפ' ג"ה (צ"א ע"א) ויש לחלק דהכא בעיר דלא שכיחי מזיקין קאמר וע"ש בחידושנו וק"ל:
דקרי ליה פושע כו'. עיין פירש"י ויותר נראה לפרש פוסע בסמ"ך דקרי ליה פוסע על ראשי עם קדוש דעל ידי שבא באחרונה צריך לפסוע עליהם כההיא דפרק מצות חליצה (ק"ה ע"ב) בר' ישמעאל בר"י דאגב יוקריה הוה אזיל לאט ובא באחרונה וא"ל אבדן מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קודש ודוק:
ליהדר ליה בקדושה דבי שמשי כו'. מפירש"י הכא ובפרק אלו קשרים (קי"ג ע"ב) ע"י ששותה יין קידוש מהדר ליה וכתבו תר"י אבל לא שיתן אותו בתוך עיניו דהא אמרינן במס' שבת שאפילו ע"ג עין אסור כו' ע"ש וליתא דבהדיא פרק שמונה שרצים (ק"ח ע"ב) אמרינן יין בתוך עין אסור ע"ג עין מותר וכ"כ בטור או"ח סי' רס"ט בשם רב נטורנאי זה שמקדשין בבה"מ ונותנין לצבור לשום רפואה ליתן על עיניהם כדאמרינן פסיעה כו' ע"ש ומיהו אין נוהגין כן ליתן מקידוש אפילו ע"ג עין ובהבדלה עושין כן משום חיבוב מצוה והכא ה"נ דקאמר דמיהדר ליה היינו ע"י ששותה ממנו כפירש"י ולא ע"י שנותן ע"ג עין ואיך שיהיה אין טעם מבורר בדבר שיהיה מהדר ליה מאור עין ע"י נתינת יין קידוש על עין כפירוש הטור או ע"י שתיית כוס של קידוש עוד נראה לפרש דה"ק דמהדר ליה בקידושא דבי שמשי דהיינו משנכנס שבת מהדר ליה דאז ודאי לא יפסיע פסיעה גסה ואיסורא נמי איכא לפסוע בשבת פסיעה גסה כדאמר בפ' אלו קשרים דכתיב אם תשיב משבת רגלך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול ודו"ק:
המהלך בקומה כו'. כי האדם הוא המרכבה והשכינה למעלה על ראשו וההולך בקומה זקופה הרי הוא זוקף ראשו למעלה ודוחק רגלי השכינה אשר על ראשו ובהיפך בשפלים ונמוכים אמר אני אשכון את דכא וגו' להוריד השכינה למטה לארץ כדכתיב מלא כל הארץ וגו' ועיין בפ"ק דקידושין ד"א בזה:

דף מ"ד ע"אעריכה

בד"ה על העץ ועל כו' דלא מברכין על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות כו' עכ"ל. מדברי הרי"ף דאין לשנות בעל הארץ אבל אומרים ועל פרי הגפן וע"ש ברבינו יונה אבל בסוף דבריהם דאין לשנות כלל ואומרים ביין ג"כ על הארץ ועל הפירות
בד"ה אינהו מיכל כו' כי כך פירש ר"ת גבי לעולם ישא כו' עכ"ל. הך מילתא בפ"ק דקדושין וע"ש בתוס' פי' ר"ת והקושיא מהכא ועיקר התירוץ לרב חסדא ע"ש בתוס':

דף מ"ד ע"בעריכה

בד"ה ולבני מערבא כו' ואע"ג דאנן קי"ל דשבת ויו"ט לאו זמן כו' עכ"ל. ר"ל אפילו כשמסלקין אותן בהכנסת שבת ויו"ט דלאו זמן תפילין הוא מ"מ אין מברכין כיון דלאו מושמרת את החקה וגו' נפקא ליה ותדע כו' וק"ל:

ח"א מ"ד ע"אעריכה

דלא טעים מזונא כו'. הפירות מתוקין ואינן סועדין כפירש"י ועד"ז יש לפרש תלונת המרגלים בא"י שהביאו פירות טובים ממנה ע"פ מ"ש בחידושינו במסכת סוטה פרק א"נ שהיה תלונתם שאין בא"י רק פירות מתוקין ואין בהם חיי נפש וז"ש זבת חלב ודבש היא וזה פריה ר"ל שהן מתוקין כדבש הזה אבל אין בהן חיי נפש שאין סועדין ואדרבה מחלישין מחמת המתיקות ובעו מלח להשיב לב כמ"ש התוס' וק"ל:
ס' רבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים וכו'. שייך לדעיל דטרית זה הוא דבר המלוח להשיב לב הקוצצי תאנים שנחלש לבם מתוך מתיקות הפירות כן נראה מדברי הערוך בערך ספל ע"ש:
עיר אחת היתה בא"י וגופניתשמה שהיו בה שמונים זוגות כהנים כו'. שהיו מדקדקים כ"כ ביחוס שכהן ישא כהנת כדאמרינן פ' אלו עוברין (מ"ט ע"א) בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה ואפשר שלכך נקרא העיר גופנית ע"ש אשתך כגפן פוריה וגו' כענבי הגפן בענבי הגפן:

ח"א מ"ד ע"בעריכה

ביצה מגולגתא כו' דביצה חיה אינה מגולגלת עד שתהא צלויה קצת מפירש"י פרק כירה:
מאי דעתיך דאר"י כל האוכל ירק כו'. אינו דומה שלא חשו לדר"י והני מימרות דר"י פליגי אהדדי כנראה מפירש"י אלא שהם אכלו ירק חי וס"ל דלא אר"י אסור לספר משום ריחא בירק מי אלא בירק מבושל ומ"ה א"ל למר זוטרא והא אנן דקאכלינן ירק חי וקא משתעית בהדן וליכא משום ריחא וקא"ל אנא כאידך דר"י ס"ל דגם בירק חי דלית ביה משום ריחא איסורא מיהא איכא מאיזה טעם שיהיה ודו"ק:
כל הקרוב לנפש כו'. פירש"י עונקא צואר מקום כו' סמוך ללב ולמעים עכ"ל, והוא דחוק דרוב בשר הגוף הוא יותר סמוך ללב ולמעים מבשר הצואר וע"כ נראה לפרש כל הקרוב לנפש כו' היינו שקרוב למקום בית השחיטה שמשם יצא הדם שהוא הנפש כמ"ש כי הדם הוא הנפש וזה שאמר רבא מהיכא דמקרב לבי ברוך שהוא יותר קרוב ליציאת נפש גם שהוא יותר רחוק מלב וממעים ודו"ק:


סליק פרק כיצד מברכין
  1. ^ נמוקי הגרי"ב: ונראה משום דבסיפא יש עוד קושיא דמאי שייכות הכא הך דינא דבעינן בכדי אכילת פרס הלא זה בכל אכילת מצה ואיסור חמץ כן, דבשלמא אם כל אחד לעצמו הו"א דרך אכילתן בכך ועיין כריתות י"ב ב' במשנה דעת ר"צ כאוכלן קליות ע"ש והו"א דבזה לא פליגי רבנן על ר"י ובאמת זה כוונת הגמ' להקשות מסיפא ומה שמסיים שאכלו כו' הוא עוד קושיא וכולל הרישא והסיפא והבן: