פני יהושע/ברכות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות הרא"ש | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד א

במשנה תפלת השחר עד חצות וכו' אף ע"ג דלענין ק"ש פתח בדערבית ברישא היינו משום דכתיב בשכבך ובקומך כדאיתא בריש מכילתין ואפילו לאידך שינויא התם דסמיך אברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דלפי זה ה"נ הוה ליה למפתח טפי בדערבית ברישא כדכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה ודרשינן לה לקמן לענין תפלה אלא דאפילו הכי שייך למיתני דשחר ברישא לא מיבעיא למ"ד תפלת ערבית רשות אלא אפי' למ"ד חובה נמי קתני דשחר ברישא דלמ"ד תפלת אבות תקנום נקט כסדר תיקנו אבות וכן למ"ד כנגד תמידין תקנום דהתם כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וק"ל:

בתוס' ד"ה תפלת השחר עד חצות וא"ת כו' וי"ל דזמן המוספין הוא כל וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק מאי ראיה צריך לזה מהיכי תיתי לא יוכל להתפלל תפלת המוספין אפילו משחרית אטו מי גרע משאר מצות שזמנם ביום דעיקר מצותן מהנץ החמה דזריזין מקדימין כדתנן בהדיא בסוף פ"ב דמגילה והתם נמי קתני מוספין בהדייהו ואפשר דמשום דס"ד כיון דבכל קרבנות שחר כתיב בבוקר ובמוספים כתיב ביום אלמא דעיקר זמנם לאו בבוקר ותו הא אשכחן נמי דאיכא למ"ד דאפילו בזיכין קודמין למוספין כדאיתא ביומא דף ל"ד ע"ש ועוד דבלא"ה נראה דעיקר זמן קרבן מוסף לא היה אלא לאחר ג' או ד' שעות שהרי כמה עבודות היו ששחיטת התמיד והקטרתו וקטורת והדלקת הנרות ומנחה וחביתין ונסכים וא"כ סס"א דתחילת זמן מוספים נמי לא מתחיל אלא מהאי שעתא ומש"ה הוצרכו להביא ראיה דזמן תפלת המוספין מתחילין נמי משחר כן נראה לי וק"ל:

בגמ' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה כו' ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא דהא בלאו הכי מילתא דפשיטא היא דתחילת מצותה עם הנץ החמה כמו כל מצות שזמנם ביום משום דזריזין מקדימין למצות ומכ"ש הכא שהוא כנגד תמידין זמנו מנץ החמה כדאיתא במסכת תמיד והכא דקתני עד חצות ע"כ היינו דמחצות ואילך עבר זמן תפלה אבל תחילת זמן תפלה לעולם אימא לך דמהנץ החמה כדאשכחן כה"ג בריש מכילתין לענין ק"ש של ערבית ושל שחרית ששנה התנא התחלת הזמן וסוף הזמן והנראה בזה דעיקר הקושיא ממאי דתנא בברייתא טעם לזמן ק"ש שהיא בהנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ושבק טעמא דזריזין וע"כ היינו דזמן ק"ש כיון דבזמן קימה תליא מילתא מש"ה לא שייך כלל שיעורא דנץ החמה אי לאו משום כדי שיסמוך גאולה לתפלה נמצא דלפ"ז משמע דסמיכת גאולה לתפלה הוא חיוב גמור א"כ מקשה ששפיר אהא דקתני במתני' תפלת השחר עד חצות אע"פ שכבר עבר זמן ק"ש משלש שעות ואילך דתו לא מצי למסמך גאולה לתפלה וע"ז משני כי תניא ההיא לותיקין דהיינו למצוה מן המובחר דלפ"ז עיקר סמיכות גאולה לתפלה אינו אלא מצוה בעלמא ולעולם אימא לך דעיקר חיוב זמן תפלת שחרית נמשך עד חצות כדקתני במתניתין כנ"ל:

שם בגמרא וכו' עד חצות ותו לא והאמר רב מרי כו' מתפלל מנחה שתים. ולכאורה יש לדקדק דהא מלישנא דרבי יוחנן דקאמר מתפלל מנחה שתים משמע להדיא דהיינו דוקא בזמן תפלה כמו שדקדק הרשב"א ז"ל בחידושיו ומסתימת לשון הפוסקים משמע דהיינו במנחה קטנה שהוא זמן תפלה לרוב הציבור. ומשמע נמי מכל הפוסקים שצריך להתפלל דוקא הראשונה לתפלת מנחה והשניה לתשלומין לתפלת השחרית ואם כן שפיר קאמר במתני' דתפלת השחר עד חצות דלאחר חצות תו לא הוי זמן תפלת השחר אלא זמן תפלת המנחה דלפ"ז צריך להמתין עד זמן מנחה קטנה ואז יתפלל מנחה בראשונה ואח"כ השניה לתפלת השחרית. ונראה לפענ"ד בזה דכל מה שכתבו הפוסקים בזה היינו דוקא לבתר דמסקינן הכא לאחר חצות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה דמשמע מזה דזמן התפלות הם עיקר הדין וחיוב התפלה והיינו משום דקיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום שיש להם זמן קבוע מעיקר הדין כדאיתא לקמן בשמעתין ומש"ה ממילא דמה"ט גופא צריך שיקדים התפלה שהגיע עיקר זמנה לתפלה השניה שכבר עבר עיקר זמנה כדאשכחן כה"ג בקרבנות ומה"ט גופא יש לו להתפלל תפלת המנחה בעיקר זמן מצותה שהיא במנחה קטנה כיון שתפלה זו יותר עיקרית מתפלה השניה שהיא לתשלומי שחרית וכן בשאר תפלות וכל זה למסקנא משא"כ לפי סברת המקשן מצינן למימר דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דתפלות כנגד תמידין ומשמע ליה הכי מלשון משנתינו גופא דתפלת השחר עד חצות ובתמיד השחר הוה פשיטא ליה שאינו אלא עד ד' שעות כדתנן בעדיות כדאיתא לקמן וקס"ד דעיקר העדות לא היה אלא כי היכי דלא נימא שזמן התמיד אינו אלא עד שלש שעות מדכתיב בבוקר בבוקר דמשמע דחלקוה לב' בקרים וקמ"ל דאפ"ה הוי עד ד' שעות ולפ"ז ע"כ דתפלות לאו כנגד תמידין תקנום ועוד דאפילו את"ל דתנא דמתניתין סובר דכנגד תמידין תקנום ותמיד קרב והולך עד חצות כדאיתא לקמן בברייתא כמו שאפרש שם אפ"ה מקשה שפיר מרבי יוחנן מדקאמר מתפלל מנחה שתים אלמא דלאו כנגד תמידין תקנום דהא בתמידין דרשינן בכמה דוכתי אחד בין הערבים ולא שנים בין הערבים ולא שייך השלמה אע"כ דלאו כנגד תמידין תקנום אלא דשלש תפלות בעלמא תקנו חכמים וסמכוה אקרא דדניאל דכתיב וזימנין תלתא הני מצלי כדאיתא לקמן פרק אין עומדין ע"ש וכמו שתקנו ג"פ תהלה לדוד בכל יום וכדפרישית לעיל טעמא דמילתא ולפ"ז אין להם זמן מיוחד אלא מצוה מן המובחר בעלמא דאסמכוה אקרא דערב בוקר וצהרים לפ"ז שייך שפיר השלמה כדאשכחן לענין מאה ברכות בכל יום שחייב להשלים ועוד דבהאי טעמא גופא מצינו למימר דג' תפלות אבות תקנום אפ"ה אין להם זמן מיוחד מעיקר הדין דאפשר דבאבות גופייהו מעשה שהיה כך היה ולעולם דמעיקר הדין אין להם זמן מיוחד לומר שאח"כ עבר הזמן אלא שחייב להשלים בכל יום ג' תפלות שהתפללו האבות א"כ מקשה שפיר ממתניתין דקתני עד חצות ותו לא דמשמע דלאחר חצות עבר הזמן וע"ז משני הש"ס דודאי הכי הוא דלאחר חצות עבר הזמן לענין דלא יהבינן ליה שכר תפלה בזמנה והיינו משום דיש לו זמן מיוחד מעיקר הדין והיינו משום דכנגד תמידין תקנום אלא דאפ"ה קאמר שפיר מתפלל ערבית שתים דיהבינן ליה שכר תפלה שלא בזמנה ולא שכר תפלת נדבה רשות קאמר דהא בלא"ה קאמר רבי יוחנן לעיל דף כ' ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולשיטת רב אלפס וסייעתו היינו אפילו בלא חידוש ע"ש אע"כ דהא דקאמר הכא דיהבינן ליה שכר תפלה שלא בזמנה היינו שכר תפלת חובה דהיינו כדאשכחן בקרבנות שיחיד מקריב עולת חובה ונהי דבתמידין אמרינן שאם לא קרב כבש א' בבוקר לא יקריבנו בין הערבים היינו משום דלא אפשר שאין הציבור מקריבין קרבן שלא לצורך כלל משא"כ לענין תפלה שכל יחיד ויחיד מתפלל נהי שתיקנו לזכר קרבן תמידין אפ"ה אין איסור בדבר אם מתפלל אח"כ וחיובא נמי איכא להשלים ויש לו שכר כאילו הקריב עולת חובת יחיד ומעתה לפ"ז כיון דקיי"ל במסקנא דשמעתין דתפלות כנגד תמידין תקנו א"כ יפה כתבו הפוסקים שיש לו להקדים דוקא אותה תפלה שקביע לה זמן כדאשכחן בקרבנות ממילא דמתפלל שתיהם בזמן מנחה קטנה שהוא עיקר זמן של תמיד של בין הערבים כנ"ל נכון בעז"ה:

שם איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו כו' אבל הכא כו' כיון דעבר יומו בטל קרבנו. ולכאורה משמע דהך איבעי' לאו אמסקנא דלעיל קאי אלא אעיקר מימרא דרבי יוחנן אלא דלמאי דפרישית בסמוך דמעיקרא ס"ד דרבי יוחנן לא ס"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום אם כן אתי שפיר טפי דאיבעיא זו דוקא אמסקנא דלעיל קאי לבתר דמסקינן דזמן תפלה הוא מעיקר הדין ומשום דכנגד תמידין תקנו אלא דאכתי קשיא לי טובא אמאי דקאמר דכיון דתפלה במקום קרבן הוא עבר יומו בטל קרבנו מאי סברא היא זו דכיון דכנגד תמידין תקנו אדרבא יותר י"ל דעבר זמן תפלת ערבית שהיא כל הלילה נגד אברים ופדרים ומשהגיע זמן תפלת שחרית כבר נפסלו האברים ופדרים בלינה וכה"ג משהגיע זמן תפלת מנחה שהיא לאחר חצות היאך יתפלל תשלומי תפלת השחר במקום תמיד של שחר הרי כבר עבר זמנה של תמיד של שחר לגמרי אפילו בדיעבד כדפרישית דאחד בין הערבים ולא שתים בין הערבים וטפי מסתברא לומר דתפלת המנחה שייך קצת בזמן תפלת ערבית דאף ע"ג שעבר זמן שחיטת התמיד אכתי ישנו זמן הקטרת אברים ומנחתו ונסכו כדדרשינן ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ומה שפירש רש"י ז"ל ד"ה עבר יומו בטל קרבנו דמשכחת להא מילתא לענין מוספים יש לתמוה יותר דמאי ענין הנך שלשה תפלות דימות החול לענין מוספין ויותר הוה ליה לפרש דעבר יומו בטל קרבנו היינו משום שאין שום קרבן קרב בלילה ומיהו בהא מצי' למימר דרש"י ז"ל רוצה ליישב בזה כי היכא דלא תקשי דבטעה ולא התפלל מנחה נהי דאין מתפלל ערבית שתים לפי שאין זמן קרבן כלל אכתי היה לו להתפלל למחר שחרית שתים דאפשר דרש"י ז"ל סובר כשיטת הפוסקים דשייך תשלומין אפילו לאחר שתי תפלות לכך הוצרך לפרש דלא שייך תשלומין כלל מיום זה ליום אחר כדאשכחן במוספין אבל אכתי קשה קושיא קמייתא:

והנראה לענ"ד בזה לפרש הסוגיא להיפך דהיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמעיקרא קא ס"ד דר"י לית ליה דתפלות כנגד קרבנות תקנום אלא דג' תפלות בעלמא תקנו בכל יום כדאשכחן בדניאל דכתיב זמנין תלתא וכתיב נמי ערב ובוקר וצהרים או שנאמר דכנגד אבות תקנום א"כ לפ"ז הוה פשיטא ליה דהא דנקט ר"י טעה בשל ערבית ושל שחרית ולא נקט טעה בשל מנחה היינו משום דלא שייך כלל תשלומין מיום זה ליום אחר כיון שהן חובת היום כדפרישית משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דשכר תפלה יהבינן ליה והיינו ע"כ שכר תפלת חובה כדפרישית משום דתפלות כנגד קרבנות תיקנו ואע"ג שכבר עבר זמן הקרבת התמיד אפ"ה כיון דצלותא רחמי היא לכל יחיד ויחיד לא שייך ביה עבר הזמן ויהבינן ליה שכר תפלת חובה א"כ משמע דכ"ש דשייך השלמה לשל מנחה בערבית כיון שהוא זמן הקטרתו של אותו תמיד עצמו ולא שייך ביה נמי איסור לינה כמו בקרבן כיון דצלותא רחמי היא או דלמא אפ"ה מדנקט רבי יוחנן טעה בשל ערבית ושל שחרית ושבק לשל מנחה משמע דדוקא קאמר דבהנך יש להן תשלומין דנהי דעבר זמן התמיד אפ"ה כיון דאשכחן בקרבנות יחיד שמקריב עולת חובה שייך ביה שפיר השלמה לענין תפלה דיהבינן ליה שכר עולת חובה משא"כ בתפלת המנחה לא שייך השלמה בערבית כיון דאשכחן מיהו בקרבנות שיש חילוק בין תשלומין דאותו יום עצמו ליום אחר דעבר יומו בטל קרבנו וכמו שכתב רש"י ז"ל מדכתיב במוספין דבר יום ביומו ועוד נראה לי דאפילו בכל הקרבנות שייך חילוק בין אותו יום עצמו ליום אחר והיינו לענין בל תאחר דקיי"ל בכל יום ויום עובר בבל תאחר ולא אמרינן בכל שעה ושעה עובר בבל תאחר ואפשר דהך מילתא גופא ילפינן מדכתיב דבר יום ביומו דמשמע דלענין שעות היום אין חילוק כלל כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם ת"ש דאמר רב הונא כו' הא דלא קפשיט מהאי ברייתא בסמוך דקתני טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת או בשבת דמתפלל ערבית שתים היינו משום דמסקינן להך ברייתא בקושיא א"כ אפשר דמשבשתא היא ועיין מה שאכתוב בזה שם בלשון התוס'. ועי"ל דניחא ליה לאתויי מדרבי יוחנן גופיה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שכתבתי בסמוך דהך מלתא דתשלומי מנחה תליא באידך פלוגתא אי תפלות אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום א"כ י"ל דפלוגתא דתנאי היא כמו שאבאר לקמן בשמעתין ומשום הכי לא מצי למפשט מברייתא אלא מדרבי יוחנן גופיה כן נ"ל ודוק היטב:

שם אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל מנחה כו' ויש לדקדק דא"כ האי מימרא דרבי יוחנן דלעיל בטעה בשל ערבית ושל שחרית למה ליה הא אתיא במכ"ש מהאי דהכא ואף דלפמ"ש יש ליישב קצת מ"מ קשה אמאי פלגינהו רבי יוחנן לתרי מימרי ואפשר משום דלא דמי משום דבטעה בשל ערבית ושל שחרית לעולם מתפלל לתשלומין אותה תפלה עצמה שלא התפלל משא"כ בטעה בתפלת מנחה זמנין דמתפלל אח"כ לתשלומין תפלה אחרת כגון בטעה בשל מנחה בע"ש או בשבת כדאיתא בסמוך:

ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר לפי שיטת התוס' והפוסקים דלעולם לא משכחת תשלומין אלא בתפלה אחת הסמוכה ולא בשתי תפלות א"כ מצינו למימר דהך מילתא גופיה שמעינן ממימרא דרבי יוחנן דלעיל וה"ק טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית פי' שלא התפלל תפלת שחרית ולא התפלל ג"כ בשחרית אותה תפלה של תשלומי ערבית דאדלעיל קאי ובהא מסיק רבי יוחנן דאפ"ה אין מתפלל במנחה אלא שתים ולא שלש. ולשיטת רשב"א וסייעתו דסברו דאפילו לאחר ב' תפלות יש להם תשלומין יש לפרש בהיפך דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל בשחרית מתפלל מנחה שתים היינו שלא התפלל בשחרית אלא אותה של תשלומי ערבית בלבד דאדלעיל קאי ואפילו הכי קאמר מתפלל מנחה שתים והיינו משום תשלומי ערבית ואשמעינן דאפילו לאחר ב' תפלות יש לה תשלומין כיון שהן ביום אחד וכשיטת בעל הלכות גדולות שהביא הטור בסי' ק"ח ע"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם מיתיבי מעות לא יוכל לתקון וכו' לכאורה נראה דאפשטא דמימרא דרבי יוחנן דלעיל קאי אמנם לפי מ"ש בסמוך י"ל דאמסקנא דבסמוך קאי דודאי לפי מאי דס"ד מעיקרא דרבי יוחנן לית ליה דתפלות כנגד תמידין תקנום דפלוגתא דתנאי הוא כדפרישית א"כ לפ"ז לא שייך להקשות מברייתא דהכא דאפשר דהך בריתא סברה כמ"ד דתפלות כנגד קרבנות תיקנו מש"ה קאמר דאין לה תשלומין לאחר שעבר זמן הקרבת התמיד לגמרי וכדפרישית משא"כ לאידך מימרא דרבי יוחנן דבסמוך דקאמר להדיא ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו דמשמע להדיא דסבירא ליה כנגד קרבנות תקנו ואפ"ה קאמר יש לה תשלומין א"כ מקשה שפיר מברייתא דהכא כנ"ל נכון:

מיהו אכתי איכא למידק דמאי קושיא דלמא הא דקרי ליה הכא מעוות לא יוכל לתקן היינו לענין דאין לו שכר תפלה בזמנה כדמסקינן לעיל בסמוך ולכאורה לישנא דברייתא הכי משמע דאלת"ה אלא דאין לה תשלומין כלל א"כ אמאי נקט ק"ש ותפלה טפי מכל מצות שיש להם זמן ועבר הזמן דהוי נמי מעוות לא יוכל לתקן כדאיתא להדיא במשנה סוף פ"ק דחגיגה לענין קרבן ראיה ע"ש אע"כ דאתי לאשמעינן דבק"ש ותפלה אע"ג דיש להן תשלומין אפ"ה מיקרי מעוות לא יוכל לתקן כיון דלית ליה שכר מצוה בזמנה. מיהו לפי שיטת הפוסקים דבק"ש לא שייך תשלומין כלל אתי שפיר דמשמע תפלה דומיא דק"ש משא"כ לשיטת הסוברים דק"ש נמי יש לה תשלומין ודאי קשה ויש ליישב עיין בסמוך ודו"ק:

שם אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן הב"ע שביטל במזיד א"ר אשי דיקא נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה. משמע להדיא דטעה בקריאת שמע נמי יש לה תשלומין דעלה קתני ביטל. ויש לתמוה על הפוסקים דטעה בק"ש אין לה תשלומין כלל:

ונראה לי ליישב ע"פ מה שמצאתי בחידושי רשב"א ז"ל בשמעתין שכתב בשם רבינו הגאון ז"ל דאפילו בביטל תפלה במזיד דהוי מעוות לא יוכל לתקן היינו לענין שאין לו שכר תפלת מצוה אבל שכר תפלת רחמים דרשות מיהו אית ליה ולכאורה הוא נגד סוגיא דשמעתין אלא דבאמת לא קשה מידי והיינו למאי דפרישית דבתפלה כיון דכנגד קרבנות שייך שלשה חילוקי דינים דאם מתפלל בזמנה יש לו שכר קרבן תמיד בזמנה וכשמתפלל בשעת תשלומין אע"ג שאין לו שכר קרבן תמיד אפ"ה יש לו מיהו שכר קרבן עולת חובה וכשמתפלל שלא בשעת תשלומין אין לו שכר קרבן עולת חובה אלא שכר תפלת נדבה ובזה צדקו דברי הגאון ז"ל דהך בבא תליתאה דהיינו בתפלה נדבה שייך אפילו במזיד דאף על גב דיש לו עונש על ביטול תפלת חובו אפילו הכי יש לו מיהו שכר תפלת נדבה:

נמצא דלפ"ז כל ג' חילוקי דינים הללו לא שייכי אלא לענין תפלה שהיא נגד קרבנות דשייכי בהו ג"כ שלשה חילוקים הללו קרבנות חובת ציבור וקרבנות חובת יחיד וקרבן נדבה משא"כ בק"ש שאינה כנגד קרבנות לא שייך בה אלא שני חילוקים שכר מצות ק"ש בזמנה ושכר ק"ש שלא בזמנה שאינו אלא כקורא בתורה כדאיתא לעיל במשנה פ"ק ד' יו"ד ע"ש ובחידושינו במימרא דרב מני אבל תשלומי חובו לענין ק"ש לא שייך כלל וזה טעם הפוסקים שכתבו כן ואפ"ה א"ש הא דקתני בק"ש נמי שביטל ולא קתני שטעה משום דעיקר הברייתא לענין עונש הביטול איירי דהיינו במזיד משא"כ בטעה לא שייך עונש כלל אבל לענין תשלומין בטעה לא איירי ברייתא כלל אלא ממימרא דרבי יוחנן שמעינן לה והיינו דוקא בתפלה ולא בק"ש מהאי טעמא דפרישית. מיהו שיטת רבינו חיים שהביא הכל בו ובש"ע סימן נ"ח דק"ש נמי יש לה תשלומין כתפלה היינו דסבירא ליה דלגמרי מדמה להו בברייתא דכיון דבק"ש שלא בזמנה יש לו שכר כקורא בתורה מש"ה שייך בה השלמה ולא נחית לחלק באותן חילוקים שכתבתי לענין קיבול שכר כנ"ל נכון ליישב שיטת הפוסקים לפי שיטת הגמרא ואלו ואלו דברי אלוהים חיים שבעיקר הדין קרובים דבריהם להיות שווים ודוק היטב:

בתוס' ד"ה טעה ולא התפלל כו' ומיהו אם איחר עד המנחה כו' ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים כו' ואפילו תפלה א' שביטל במזיד כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי דשיטת רוב הפוסקים כדעת התוס' וכן הוא בש"ע סימן ק"ח אלא דטעמא דמילתא לא ידענו כיון דמדינא תשלומין אתינא עליה מאי שנא תפלה הסמוכה ומ"ש לאחר שתי תפלות וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו והסכים דאין חילוק בזה אמנם לכאורה היה נראה לי בטעם שיטת התוס' וסייעתם דכיון דטעה ושכח שתי פעמים בזמן התפלה דהו"ל למרמי אדעתיה ולאדכורי מתפלת התשלומין ולא נזכר הוי ליה כפשיעה ומזיד ומש"ה אין לו תשלומין וכדאשכחן בפרק שני דביצה עובדא דהאי סמיא דבשביל ששכח ב' פעמים קרי ליה פשיעה וע"ש בחידושינו דכ"ש דבשני פעמים רצופים הוי פשיעה כך היה נראה לי לכאורה ולפ"ז הוה א"ש טובא המשך דברי התוספות דמסקו בסוף דבריהם ואפילו תפלה אחת דביטל במזיד בסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקן ונראה מזה שנתכוונו למאי שכתבתי דתפלה אחת שביטל במזיד ושכח שני פעמים בשוגג חד טעמא וחד דינא אית להו. אלא דלפ"ז לא הוי שייך הך מילתא אלא בשכח בשוגג משא"כ כשלא התפלל מחמת אונס לא שייך לדמותו למזיד אפילו לאחר כמה תפלות ובזה היה נ"ל טעם רבני צרפת שהביא רבינו יונה ז"ל שמי שחלה ולא התפלל כמה תפלות יש לו להשלים את כולם כשיתרפא ונראה דהיינו מטעם דפרישית אלא דמלשון הש"ע לא משמע כן שאין מחלק כלל בין שוגג לאונס דבכל ענין אין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה בלבד ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דטעמא דמלתא לא ידענו וצ"ע. מיהו בעיקר הדין דפשיטא להו להפוסקים דאונס כגון חולה חייב להתפלל לתשלומין לא ידעתי מהיכן למדו כן דהא מכולה סוגיא דשמעתין ובברייתא דבסמוך לא נזכר אלא טעה דהיינו שוגג ומשמע דאונס רחמנא פטריה ופטור מתשלומין ובאמת שבי"ד סימן שמ"א איתא להדיא דאונן פטור מתשלומין וכתב שם הט"ז בשם ספר פרישה דה"ה למי שעוסק בצרכי ציבור והוא חולק בזה משמע מיהו דבחולה פשיטא להו וכמ"ש רבני צרפת. ולענ"ד צ"ע דהא אפילו בתשלומי שוגג מסקינן לעיל דאין לו שכר תפלה בזמנה ולענין אונס הא אמרינן בכמה דוכתי חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ומלבד זה יש לי לדקדק עוד בזה לענין תשלומין קרבן ראיה וחגיגה ואין כאן מקומו להאריך:

דף כו עמוד ב

בתוספות ד"ה טעה ולא התפלל כו' וא"ת והלא הוא מתפלל יותר. נראה כוונתן בזה דלפ"ז משמע דתפלה זו אינה לתשלומין ממש א"כ למה יתפלל יותר דא"כ אין זה כמו אותה עיקר התפלה ממש אע"כ דתשלומי תפלה אינה באה אלא משום תקנת חכמים בעלמא ולפ"ז משמע דה"ה בטעה ולא הזכיר של ר"ח במנחה דהו"ל כאילו לא התפלל לגמרי ושייך ג"כ תקנת חכמים שיחזור ויתפלל וע"ז מתרצים דאין בכך כלום כיון שגם בשבת היה הדין שיתפלל כל י"ח ואם כן שפיר הוה תשלומי תפלה ממש משא"כ בלא הזכיר של ר"ח כנ"ל בכוונתם ודו"ק:

שם בא"ד ומיהו ברב אלפס כו' עד סוף הדיבור. ואע"ג דבגמרא אסיקנא להך ברייתא בקושיא אפ"ה פוסק רב אלפס כיון שלא קאמר תיובתא כ"כ הרא"ש ז"ל בשם רב האי גאון ומה שלא הרגישו התוס' בזה נ"ל דמשמע להו דאפילו לשון תיובתא לא שייך אלא לדחות מימרא דאמוראי משא"כ לענין רומיא דברייתות לעולם אין לדחות שום ברייתא ממקומה לומר דחדא משבשתא היא אלא אית לן לתרוצי בכל מה דאפשר. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בלא"ה א"ש הא דמסקינן בקושיא משום דעיקר פירושא דרב אלפס היינו דוקא למאי דקיי"ל תפלות כנגד תמידין תיקנום א"כ לפ"ז ודאי חייב להקדים אותה תפלה שהגיע זמנה והשניה לתשלומין כדאשכחן בקרבנות וכדפרישית משא"כ למ"ד תפלת אבות תקנום נראה דלא שייך בהו הקדמה כלל ואדרבה יותר היה נכון להתפלל תפלה של תשלומין והיינו כסדר אבות נמצא דלפ"ז לא שייך שינויא דרב אלפס א"כ שפיר מסיק הגמרא בקושיא והיינו למ"ד תפלות תפלות אבות תקנום כנ"ל ודו"ק:

בגמ' איתמר רבי יוסי בר"ח אמר תפלות אבות תקנום ורבי יהושע בן לוי אמר כו' לכאורה נראה דהך פלוגתא תליא בפלוגתא דתנאי לקמן אי תפלת ערבית רשות או חובה דמאן דסבירא ליה רשות ע"כ סבר דכנגד תמידין תקנום ומש"ה תפלת שחרית ומנחה חובה משא"כ תפלת ערבית שאינה אלא כנגד אברים ופדרים דלא מעכבי כפרה ועוד שעיקר מצותן להקטירן ביום ומש"ה הוי שפיר רשות ומ"ד תפלת ערבית חובה סובר דתפלות אבות תקנום דלפ"ז כולהו ג' תפלות כי הדדי נינהו דמ"ש ולפ"ז א"ש נמי הא דמקשינן בסמוך אדר"י ב"ח נימא תיהוי תיובתא מאידך ברייתא ואמאי לא מקשי נמי מברייתא קמייתא דאבות תיקנום דנימא תיהוי תיובתא דריב"ל. ועוד בפשיטות הוה ליה לאקשויי ברייתות אהדדי ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לאקשויי הכי כיון דפלוגתא דתנאי היא משא"כ אדר"י ב"ח מקשה שפיר כיון דבכולה מתניתין דתפלת השחר וכל התפלות איירי בהו ר' יהודא ורבנן ומסתמא קיי"ל כהני תנאי דמתני' ואינהו גופייהו קאמרי בברייתא ליתא טעם לדבריהם כנגד תמידין א"כ קשיא שפיר אדר"י ב"ח דמשמע דפשיטא ליה דאבות תיקנום ותיקשי ליה מתני' כך היה נ"ל לכאורה אלא לפי שמצאתי בירושלמי דריב"ל גופא דאמר הכא כנגד תמידין תקנום והתם קאמר דאבות תקנום ומשמע מזה דלמסקנא דשמעתין לא פליגי ריב"ל ור"י ב"ח כלל דלפי האמת אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות. ומיהו בירושלמי גופא מסיק דפלוגתא דאמוראי היא ועיין מה שאכתוב בסמוך דאף למ"ד אבות תקנום נמי מצי סבר דתפלת ערבית רשות וק"ל:

בתוס' ד"ה יצחק תיקן כו' ואע"ג דאמרינן צלותא דאברהם כו' וי"ל היינו אחר שתיקנה יצחק עכ"ל. ואע"ג דבשעת עקידה דהוי מקמי הכי אמר הקב"ה לאברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ודרשינן שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירוב תבשילין מ"מ י"ל דלענין תפלת המנחה מקום הניחו ליצחק מן השמים ומש"ה לא נתגלה אותה מצוה לאברהם עד שתקנה יצחק. ומיהו לענ"ד אין צורך לזה דהשתא דאתינא להכי מצינו למימר בפשיטות דהא דאמר רב ספרא במס' יומא צלותא דאברהם מכי שחרי כותלי היינו למאי דקיי"ל דתפלות כנגד תמידין תקנו ולפ"ז בודאי שהתפלל אברהם וכל האבות שלש תפלות בכל יום תמיד כמו שקיים כל התורה כולה והנך קראי דאבות לא משמע ליה דאיירי לענין תפלות כנ"ל וק"ל:

בד"ה ואין שיחה אלא תפלה כו' תימא דבפ"ק דעכו"ם מוכיח כו' י"ל דכיוצא בו כו' עד סוף הדיבור. ועיין בתוס' במסכת עכו"ם שם כתבו לתרץ בענין אחר דודאי על עיקר לשון לשוח דהיינו תפלה ולא שיחה בעלמא איצטריך למילף מקרא דתפלה לעני אלא דאכתי לא ידענא בתפלה לעני גופא אי האי ישפוך שיחו איירי בתפלה קבועה או מתפלת עראי מש"ה איצטריך למילף מיצחק ע"ש. ונראה דהכא לא משמע להו לתרץ כן מתרי טעמי חדא כיון דביצחק גופא לא ידענא שהתפלל תפלה קבועה אלא מדכתיב לפנות ערב שהיא זמן תפלת מנחה א"כ טפי הו"ל לאתויי התם לאסוקי קרא דלפנות ערב ומדלא מייתי התם אלא רישא דקרא דויצא יצחק לשוח בשדה אלמא דלאו לענין תפלה קבועה בעי למילף התם ועוד דמסברא נמי משמע הכי דהא למסקנא דהתם דטעמא דר"א דקאמר ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל היינו משום דלא יליף ממשה דעבד איפכא דשאני משה דרב גובריה. ופרש"י שם לשאר כל אדם מחזי כיוהרא. וא"כ לפ"ז ודאי שאין לחלק בין תפלה קבועה לשאר תפלה לכך תירצו כאן בע"א כן נ"ל:

בד"ה יעקב תיקן ת"ע. תימא דאמר בפ' ג"ה דהתפלל ערבית ביום וקשה למתני' דפ"ק כו' ולפ"מ שפירשנו דקי"ל כר"י ניחא כו' עד סוף הדבור. ולכאורה יש לתמוה שאם כוונתן במ"ש ולפ"מ שפירשנו היינו דלא כפרש"י בריש מכילתין א"כ לא א"ש דהא לפרש"י אדרבא ניחא טפי שהרי לפירושו עיקר זמן תפלה לא תליא כלל בק"ש דזמן ק"ש לא הוי אלא בצאת הכוכבים לתנא דמתני' אבל זמן תפלה הוי קודם לכן כמו שהביא רש"י להדיא לשון הירושלמי דמשמע הכי מיהו לפ"מ שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת רש"י יש ליישב דברי תוס' כאן. אלא דנראה דהתוס' לא נחתו להכי כדפרישית לעיל וא"כ צריך לפרש דברי תוס' כאן על כוונה אחרת. והיינו שרוצין להכריע כאן כשיטת ר"ת דלעיל דמנהגינו משום דקיי"ל כר"י. משא"כ לשיטת ר"י דריש מכילתין שכתב ליישב מנהגינו משום דסבירא לן כהני תנאי דברייתא. וכבר כתבתי שם בשיטת ר"י דהא דסמכינן אתנאי דברייתא לגבי סתם מתניתין היינו משום טורח הציבור שיתפללו תפלת מנחה ותפלת ערבית כאחד כמ"ש הפוסקים וא"כ לפ"ז משמע דלעולם עיקר מצות זמן תפלת ערבית היינו בצאת הכוכבים כתנא דמתניתין וא"כ לפ"ז שפיר קשיא להו הכא מפרק ג"ה דמשמע דיעקב התפלל ביום וא"כ לפ"ז ודאי דעיקר זמנה ביום כיון דיעקב תיקנה כנ"ל בכוונת התוס' ומה שסיימו בדבריהם שטוב להתפלל מבע"י קצת צריך לי עיון דהא למ"ש דקיי"ל כר"י ולקמן בשמעתין משמע דלר"י לאחר שעבר זמן תפילת מנחה מתחיל מיד זמן תפלת ערבית וא"כ משמע דעיקר זמן הוא מיד לאחר פלג המנחה ובאותו שעה טוב להתפלל דזריזין מקדימין דמסתמא נמי דיעקב התפלל באותו שעה כיון דהוי דעתיה למיהדר. ויש ליישב בדוחק:

מיהו כל זה כתבתי לשיטת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ"ל דתפלת יעקב באותו זמן לא היה בדעתו לקובעה תפלת ערבית אלא שרצה להתפלל דרך נדבה כדמשמע לישנא דהתם דאמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי אלא לאחר שראה יעקב ששקעה לו החמה שלא בעונתה מש"ה לאח"כ נקבע זמן תפלת ערבית לאחר שקיעת החמה והיינו כתנא דמתניתין דריש מכילתין. ונראה שמזה הטעם קי"ל תפלת ערבית רשות והוי קשיא לן מה"ת היא כיון דיעקב תיקנה ולמאי דפרישית א"ש כיון שהוא עצמו לא התפלל אותה התפלה אלא דרך נדבה ובדרוש הארכתי עוד להוכיח שבאותה שעה היה מתפלל תפלת מנחה לפי מה שמצאתי במדרש שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה שתי שעות ועוד הוכחות אחרות שלאחר ששקעה לו החמה חזר והתפלל תפלת ערבית וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא מ"ט אמרו תפלת מנחה עד הערב שהרי תמיד כו' קרב והולך עד הערב ר"י אומר כו' שהרי תמיד כו' קרב והולך עד פלג המנחה כו'. ויל"ד דלענין הקרבת התמיד במאי קמיפלגי ר"י ורבנן דנהי דלענין זמן תמיד של שחר שפיר פליגי בקרא דכתיב תעשו בבוקר דלרבנן עד חצות קרי בוקר ולר"י עד ארבע שעות כדמפרש בגמרא לקמן בסמוך משא"כ לענין תמיד של בין הערבים לא אתפרש טעמייהו במאי קמיפלגי ונהי דלענין התפלה כתבו התוס' דטעמא דר"י משום קטורת מיהו מלשון הגמרא משמע דבתמיד גופא פליגי. תו קשיא לי בהא דקאמרי רבנן שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב בע"כ היינו דנהי דעיקר זמן הקרבת התמיד מן התורה משש ומחצה ומדרבנן בח' ומחצה או בט' ומחצה כדאיתא בר"פ תמיד נשחט מ"מ כיון דבדיעבד כשר עד הערב מש"ה הוי זמן תפילה לרבנן עד הערב אלא דאכתי קשה דהא בזבחים דף נ"ו אמר ר"י בר אבדימי מניין לדם שנפסל משקיעת החמה כו' וכתבו שם התוס' דהיינו מתחילת שקיעה שהוא מהלך ד' מילין קודם צאת הכוכבים א"כ הוא קרוב ממש לשיעורו דר"י ומכ"ש להנך אמוראי דפרק מי שהיה טמא דסברי דמתחילת שקיעה עד צאת הכוכבים ה' מילין דא"כ הוי שיעורא דרבנן מוקדם מדרבי יהודא ולכאורה היה נ"ל לומר דשיעורא דתמיד לאו אשחיטת וזריקת התמיד קאי שנפסל בשקיעת החמה אלא נגד הקטרת התמיד הוי זמן תפלה דאע"פ דהקטרה כשרה כל הלילה מ"מ עיקר מצות הקטרה ביום דחביבה מצוה בשעתה דמש"ה דחי שבת ולפ"ז ממילא היינו צאת הכוכבים דהא קיי"ל עד צאת הכוכבים יממא הוא ודוקא גבי דם אמרינן דנפסל בתחילת שקיעה כיון דמייתרא קרא דביום הקריבו ע"ש בתוס' בזבחים אלא דאכתי קשה היאך אפשר לומר דזמן הקטרת תמיד ביום היינו עד צאת הכוכבים דהא ביומא דף ל"א תנן להדיא דקטורת של בין הערבים זמנה בין איברים לנסכים וא"כ לאחר הקטרת התמיד עדיין היו צריכין להקטיר קטורת ולהטיב הנרות שזמנם ג"כ ביום קודם צאת הכוכבים עכ"פ וכ"ש לשיטת התוס' כאן שכתבו שזמן קטורת הוא מפלג המנחה וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב אם לא שנאמר מה שאמרו חכמים שתמיד קרב והולך עד הערב היינו כל מה דשייך להקרבת תמיד והיינו נסכי התמיד שהן בכלל תמיד כדכתיב עולת התמיד ומנחתו ונסכו וכדפרישית בר"פ תמיד נשחט שאף הן קודמים לפסח שזמנם ג"כ ביום לכתחלה שהרי הלוים אומרים שירה עליהם ושירה דוקא ביום כדאיתא בערכין דאיתקש לשירות ועיין בזה בתוס' דר"ה דף ל' ובחידושינו שם א"כ לפ"ז א"ש טעמייהו דרבנן דתפילת המנחה עד הערב ממש בדיעבד עד צאת הכוכבים והיינו משום דזימנין דנסכי התמיד היו קריבין סוף היום סמוך לצאת הכוכבים כן נ"ל בטעמייהו דרבנן והא"ש נמי טעמא דר"י בין לענין תפלה בין לענין תמיד דאיהו לא אזיל בתר נסכים אלא שהכל תלוי בהקטרת התמיד שהוא קודם לזמן קטורת כדאיתא ביומא מש"ה קאמר עד פלג המנחה כמ"ש התוס' דזמן קטורת היה באותה שעה כן נ"ל נכון בעזה"י בטעמייהו דר"י ורבנן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה עד פלג המנחה תימא מנ"ל הא כו' וי"ל דר"י ס"ל תפלה כנגד קטורת תקנו דכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דבפ"ק דף ו' ע"ב יליף רבי יוחנן מהאי קרא דתכון תפלתי קטורת לפניך שיהיה אדם זהיר אף בתפילת ערבית א"כ משמע להדיא דהאי קרא בתפילת ערבית איירי ולא בתפילת מנחה ונראה דוחק לומר דר"י פליג אדרבי יהודא בלישנא וטעמא דקרא מיהו יש ליישב לפי מה דאמרינן בסמוך דלר"י הוי פלג המנחה סוף זמן תפילת מנחה ותחלת זמן דתפילת ערבית אם כן שפיר מצינן למידרש האי קרא להכי ולהכי הא כדאיתא והא כדאיתא כיון דשניהם היו בזמן קטורת כן נ"ל בשיטת התוס' מיהו למאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה אלא דבלא"ה א"ש טעמא דר"י דאמר עד פלג המנחה והיינו שא"א להמשיך זמן הקרבת התמיד יותר כיון שהיו צריכין להקטיר האברים קודם לקטורת ולהטבת הנרות ולנסכים ולשירה שכולם צריכין להיות ביום קודם צאת הכוכבים ומש"ה בעינן שיעורא דפלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ועוד כיון שהדם נפסל בשקיעת החמה והיינו בתחלת שקיעה שהוא קרב לשיעורא דר"י כדפרישית וכיון דא"א לצמצם מש"ה אפילו בשעת הדחק היו צריכין להקדים קצת יותר מש"ה עד האי שעתא מיקרי שפיר זמן הקטרת התמיד ועי"ל דכיון שתקנו תפילת ערבית נגד הקטרת איברים מש"ה לא משמע ליה לר"י לומר שתקנו זמן תפילת המנחה נמי כנגד הקטרת התמיד עצמו אלא דתפילת המנחה תיקנו כנגד זריקת התמיד שהוא עיקר כפרה המעכבת וזמן זריקה ודאי הוי עד פלג המנחה שהיא קרוב לתחילת שקיעת החמה כמו שכתבתי מלשון התוספות בזבחים כן נראה לי נכון. מיהו בירושלמי משמע כדברי תוספות דלרבי יהודא תפלת המנחה כנגד הקטורת תיקנו אלא דבתר הכי מייתי דר"י בר חנינא הוי מצלי עם דמדומי חמה ולפמ"ש זה ממש שיעורו של רבי יהודא בתחלת שקיעה וזה נוטה למה שכתבתי. ולענין פלוגתייהו דר"י ורבנן בתפלת המוספין יבואר לקמן דף כ"ח ע"ש:

בגמרא פיסקא ר"י אמר עד ד' שעות איבעיא להו עד ועד בכלל כו' ופרש"י דלר"י הוא דקבעי דאילו לרבנן עד ולא עד בכלל עכ"ל. ויל"ד דא"כ מאי קמיבעיא ליה מה"ת נאמר דעד דרבנן הוי ולא עד בכלל ודר"י הוי בכלל ואי שמעית ליה הן ברייתא דלקמן דמייתי מתני' דעדיות דר"י בן בבא העיד על תמיד של שחר שקרב בד' שעות א"כ מאי קמיבעיא ליה פשיטא דהוי בכלל דאי ס"ד דלא עד בכלל הוי מתני' דעדיות דלא כר"י ולא כרבנן ואפשר דבעל האיבעיא הוי קים ליה הך ברייתא דהיו לפניו ב' תפילות דמייתי הש"ס בסמוך למידק מינה דעד דסיפא דר"י הוי עד בכלל וקס"ד דמסתמא ברישא נמי עד בכלל אלא דאכתי קשיא הך דעדיות אטו מי לא ידע בעל האיבעיא הך מתני' דבחירתא דלא מיתוקמא אלא כר"י וא"כ ודאי עד ועד בכלל. ונלע"ד ליישב דבמתני' דעדיות גופא מספקא ליה לבעל האיבעיא בהא דקתני שקרב בארבע שעות אי קאי אשחיטת התמיד וזריקתו או אהקטרה כדקתני בהאי לישנא בריש פרק תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה. וכיון דפשיטא ליה דלענין תפלה ודאי תיקנו נגד שעת שחיטת התמיד וזריקתו שהיא עיקר הכפרה וכדמשמע להדיא מלשון הגמרא ביומא בר"פ אמר להם הממונה דצלותא דמנחה דאברהם מכי משחרי כותלי אלמא דהיינו משעת שחיטת התמיד וזריקתו וכ"ש בתפלת השחרית דאברהם דמשמע מקרא גופא דכתיב וישכם אברהם בבוקר והיינו ע"כ מצפרא בהנץ החמה דהא ילפינן מהאי קרא דזריזין מקדימין למצות מצפרא. ומש"ה הוי משמע ליה לבעל האיבעיא דהא דקתני בעדיות קרב בד' שעות ע"כ אהקטרה קאי כדפרישית אבל תפלה שהיא בשעת שחיטה וזריקה אית לן למימר דעד ולא עד בכלל והיינו בג' שעות כדאשכחן במן דכתיב וילקטו בבוקר בבוקר וחם השמש ונמס אלמא דלא מקרי בוקר אלא עד שלש שעות כדס"ד דהמקשה לקמן בסמוך דאמר מאן תנא להא דתניא וחם השמש ונמס כו' והיינו כפרש"י דקס"ד דמהאי קרא משמע שאין נקרא בוקר אלא עד ג' שעות. ועוד נ"ל דאפילו לסברת התרצן לקמן דהא דבמן הוי הלקיטה עד סוף ג' שעות היינו משום דאליבא דר"י דרשינן הא דכתיב בבוקר בבוקר להקדים שעה א' ואם כן לפ"ז ממילא אית לן למימר דה"ה לענין דם התמיד דכתיב נמי תרי זימני בבוקר כדאיתא להדיא ביומא דף ל' דהא דכתיב בבוקר בבוקר בשני גזרי העצים דלא צריך שדינן לחד בבוקר לדם התמיד דליהוי בתמיד תרי זימני בבוקר א"כ לר"י דלא הוי בוקר אלא עד ד' שעות כדמשמע מתני' דעדיות ע"כ דבהקטרה איירי אבל דם התמיד ע"כ בסוף ג' הוי כיון דכתיב תרי זימני בבקר להקדים שעה אחת כן נ"ל נכון ומשום הכי מספקא ליה לבעל האיבעיא. ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת התוס' דתפלת המנחה לר"י הוי סוף זמנה בפלג מנחה קטנה נגד קטורת וא"כ אית לן למימר דבתפלת שחרית לר"י נמי הוי סוף זמנה בסוף ג' שהיא זמן קטורת לר"י דהא בקטורת כתיב בהדיא תרי זימני בבוקר כדאיתא התם ביומא דמש"ה קטורת קודמת לאברים ע"ש ולפ"ז מסתמא מקדמינן לה שעה אחת קודם הקטרת אברים שהיתה בסוף ד' כדמשמע מתניתין דעדיות והיינו דומיא דמפרשינן בסמוך דבוקר יתירא להקדים שעה אחת כן נראה לי נכון כפתור ופרח ועיין עוד בסמוך:

דף כז עמוד א

בגמ' אמר רבי נחמן אף אנן נמי תנינא ריב"ב העיד כו' על תמיד של שחר שקרב בד' שעות. ואף לפמ"ש בסמוך דבעל האיבעיא בהא גופא מספקא ליה אי האי שקרב בארבע שעות איירי בשחיטת וזריקת התמיד או בהקטרתו אפ"ה שפיר מצינו למימר דלרבי נחמן פשיטא ליה דאשחיטה וזריקה קאי כדמשמע להדיא בירושלמי דשמעתין דמעשה שהיה כך היה שבשעת הגזירה היה שלא נמצאו להם טלאים עד אותו שעה ועוד נראה דלענין הקטרת תמיד ר"י נמי מודה דכשר עד חצות דתעשו בבוקר אשחיטה וזריקה קאי ועוד נלע"ד דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה אלא דאהקטרה קאי וכר"י א"כ מאי עדותו של ריב"ב אי לאפוקי מדרבנן דאמרי עד חצות הא לדידהו כ"ש דכשר בד' שעות ולפ"ז הו"ל לריב"ב להעיד שאינו כשר אלא בד' שעות ולא יותר אלא ע"כ דאשחיטה וזריקה קאי דלפ"ז שפיר הוצרך להעיד שכשר בד' שעות לאפוקי דלא נימא דאינו כשר אלא עד סוף ג' מדכתיב תרי זימני בבוקר כמו שכתבתי בסוגיא דיומא וסד"א דהיינו למידרש מינה לרבנן חלקהו לשני בקרים ולר"י להקדים שעה אחת והיינו סוף ג' קמ"ל דלא והיינו כדפרישית וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודו"ק:

שם אבע"א רבנן אמר קרא בבוקר בבוקר חלקהו ואבע"א ר"י כו' להקדים שעה א'. לכאורה יל"ד א"כ אמאי לא דרשינן כה"ג ביומא דף ל"ג לענין דם התמיד ונרות וקטורת דכתיבי נמי בבוקר בבוקר אפ"ה לא אשכחן בשום דוכתא שאינן כשרים אלא עד סוף שלש ונהי דלא קשיא לי לפי מ"ש בסמוך דעדותו של ריב"ב אשחיטה וזריקה קאי וכמעשה שהיה ואם כן היאך הקטירו קטורת באותו זמן הא דם התמיד קודם לקטורת אליבא דכ"ע ואם כן בהאי שעתא לאחר ארבע תו לא מתכשר קטורת לר"י דלא מקרי בוקר אלא דבהא מצ"ל דהא דהעיד ריב"ב על תמיד שקרב בד' שעות לאו אסוף ד' קאי אלא בענין שיש עדיין שהות להקטיר קטורת סוף ד' אלא דאכתי קושיא קמייתא בדוכתא קאי דלפי האי דרשא דדרשינן הכא קרא דבבוקר בבוקר גבי מן ה"נ הו"ל למדרש לענין קרבנות ולומר שתחלת מצותו מיהו היינו בסוף ג' ונהי דלר"י איכא למימר דהא דדרשינן הכא אליביה בבוקר בבוקר דמן להקדים שעה א' האי שעה א' לאו שעה א' ממש מחלקי היום אלא שעה מועטת קודם סוף ד' וכיון דאין שיעור ממש בדבר א"כ שפיר שייך לומר דלענין קרבנות כל מה שמקדימין יותר טפי עדיף דזריזין מקדימין למצות אלא דלרבנן ודאי קשה דדרשא דחלקהו משמע דדוקא קאמר כדאיתא להדיא בריש פרק תמיד נשחט בדרשא דריב"ל דדרש בין הערבים חלקהו ויש ליישב דכיון דבסוגיא דיומא אשכחן קרבנות טובא דכתיב תרי זימני בבוקר מש"ה לא שייך למידרש כה"ג חלקהו ממש שהרי א"א להקריב כולם בזמן אחד ממש אע"כ דהנך תרי בבוקר דהתם היינו לקדימה בעלמא להקדים עבודה א' לחברתה כדאיתא בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן יותר:

שם אמר ר"ח נחזי אנן מדרב מצלי של שבת בע"ש ש"מ כר"י ס"ל כו' ופרש"י דכיון דלר"י מפלג המנחה עבר זמן תפילת המנחה ועייל ליה זמן תפילת ערבית עכ"ל. וכן מבואר בלשון התוס' בריש מכילתין ע"ש וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על זה מיהו בלא"ה לכאורה אין זה מוכרח דהא מצ"ל דלעולם רב כרבנן ס"ל דתפילת המנחה עד הערב משום שתמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד הערב ואפ"ה הוה מצלי של שבת בערב שבת מבע"י משום דתפילת ערבית לאו כנגד איברים ופדרים של בין הערבים לבד תקנוהו אלא כנגד איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב סתם תיקנוהו אפילו דשחרית נמי ואפילו את"ל דעיקר תפילת ערבית נגד איברים של בין ערבים תיקנו אפ"ה ודאי רבנן נמי מודו דעיקר זמן הקטרת התמיד הוא בט' ומחצה כדאיתא להדיא במשנה ר"פ תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה א"כ לפ"ז שפיר מצ"ל דמהאי שעתא ואילך לרבנן הוי זמן תפילת המנחה ותפילת הערב וא"כ לא מוכח מידי מהא דרב מצלי ואף שיש ליישב בדוחק דפשיטא ליה לר"ח שאין שום סברא לומר שזמן תפילת מנחה ותפילת ערב יהיה בזמן אחד אלא דאכתי קשה יותר דעכ"פ לשיטת רש"י לא יתכן לפרש כן דהא בריש מכילתין הביא רש"י לשון ברייתא דירושלמי דמשמע מינה להדיא דאליבא דכ"ע היו רגילין להתפלל תפילת ערבית מבע"י אפי' לת"ק דמתני' דריש מכילתין דלא הוי זמן ק"ש אפ"ה זמן תפילה מבע"י ולפ"ז קשה אדמייתי הכא ר"ח מדרב מצלי טפי הו"ל לאתויי הך ברייתא דירושלמי אלא ע"כ דאין שום ראיה מתפילת ערבית לתפילת מנחה מטעמא דפרישית וכה"ג קשיא לי על שיטת התוס' דאכתי מה ראיה מייתי מדרב מצלי של שבת בע"ש דכר"י ס"ל אדרבה איכא למשמע מיניה איפכא מדרב מצלי של שבת בע"ש מבע"י משמע להדיא דבשאר ימות החול לא היה מתפלל של ערבית מבע"י אלא משתחשך וא"כ אס"ד דרב כר"י ס"ל לעולם אפילו בחול נמי היה לו להתפלל מבע"י שהרי כתבו התוס' לעיל בסוגיא בד"ה יעקב תיקן דיפה מנהג שלנו דאדרבא טוב להתפלל מבע"י קצת עכ"ל לפ"ו אדרבא טפי אית לן למימר דרב כרבנן ס"ל דהא לשיטת התוס' רבנן דהכא סברו כסתם מתני' דריש מכילתין דזמן ק"ש ועיקר זמן תפלת ערבית היינו מצאת הכוכבים. אלא דא"ה הוי רב מצלי בע"ש מבע"י תפילת ערבית. והיינו בחד מתרי ותלת טעמי. אי משום דאיתא בירושלמי דבעי למימר התם דרבי יוחנן פליג אדרב דהוי מצלי של שבת בערב שבת ומסיק התם דאין שום חולק בדבר דכיון שמוסיף מחול על הקודש יש לו להתפלל מבע"י ומייתי נמי התם דרבי הוי מכריז קמי ציבורא מאן דמצלי ליצלי דרמשא אדיומא קאים וכן רב חייא ב"א א"כ משמע להדיא דמעיקר הדין כן הוא ודוקא בע"ש. ועוד נראה דכיון שרב היה רוצה להקדים לאלתר לסעודת שבת וכדאשכחן להדיא בברייתא דריש מכילתין דאמר ר"מ משעה שב"א נכנסין להסב בע"ש וכפירוש הר"י בריש מכילתין שע"ו אנו סומכין להתפלל ולקרות מבע"י אלמא עודבר וה היה ידוע שהיו רגילין להסב בע"ש מבע"י וא"כ כיון דקיל"ל שאסור לאכול עד שיתפלל מש"ה הוצרך רב להתפלל תחלה בע"ש מבע"י. ועוד יש ליתן טעם כיון דתפלת ערבית כנגד אברים ופדרים תקנו א"כ בע"ש היה זמן אברים ופדרים מבע"י דהא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ועיין בזה בתוס' בסוף פ"ק ומכ"ש כיון דקיי"ל מוסיפין מחול על הקודש דאורייתא א"כ במקדש נמי היו צריכין לעשות כן:

העולה מכל זה דכל הני טעמי לא שייכי אלא בע"ש דוקא מה שא"כ בחול וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות תפלה (פ"ה מהל' תפלה). וכן כתב' רבינו יונה והרא"ש ז"ל בשמעתין ויש לחלק בין תפלת ערבית של ע"ש לשאר ימים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי ראיה מייתי כאן מדרב מצלי של שבת בע"ש דכר"י ס"ל דהא שפיר מצי סבר כרבנן וכדכתיבנא:

ולולי פרש"י ותוס' היה נ"ל דעיקר הראיה מדרב לאו משום שהתפלל בע"ש ת"ע מבע"י אלא ממה שהתפלל תפלה של שבת בע"ש דאי ס"ד דכרבנן ס"ל היה לו להתפלל ת"ע של חול בע"ש מבע"י ולא של שבת. אע"כ דכר"י ס"ל דלאחר פלג המנחה עבר זמן תפלת מנחה לילה חשיב לענין תפלה ומש"ה היה צריך להתפלל של שבת משום תוספת. ועוד נ"ל שזה מוכרח מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג ע"ב) גבי דביתהו דרב יוסף דהוה סברה לאקדומי ולאדלוקא שרגא ואמר לה האי סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר וקשיא לן מאי שיעור יש בדבר דנהי לענין שלא יאחר שפיר ידעינן לה מסברא שהוא לחשיכה כמו שפירש רש"י שם. משא"כ שיעורא דשלא יקדים מאי שיעור יש בדבר. אע"כ דהיינו בפלג המנחה וכר"י וכמו שנראה באמת מלשון הרא"ש והפוסקים בשמעתין. ויש לפרש עוד דטעמא דר"י גופא דאמר עד פלג המנחה ויהיב טעמא שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. וכבר כתבתי שהיא זמן הקטרת האברים או קטורת לפירוש התוס' וכיון שכל זה היו צריכין לעשות במקדש בע"ש משום דמוסיפין מחול על הקודש מההיא שעתא משום הכי השוו חכמים מדותיהם לענין תפלת המנחה כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה דרב צלי כו' תימא דהא אמרינן בפרק במה מדליקין ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כו' עכ"ל. ונראה דכוונתן בזה דמסתמא כיון דרב מצלי של שבת בע"ש היה צריך להדליק נר של שבת מיד כיון שקיבל שבת עליו וע"ז מקשו מהא דאמרינן התם ובלבד שלא יקדים. וכן מבואר להדיא בלשון הרא"ש ז"ל בענין קושיא זו. אלא דאכתי תמיה לי טובא דמעיקרא מאי קשיא להו מהא דאמרינן ובלבד שלא יקדים הא שפיר מצינו לפרש דההיא שלא יקדים היינו קודם פלג המנחה. ואפילו את"ל דהתוס' לא נחתו להאי סברא שכתבתי בסמוך דפשטא דלישנא דקתני ובלבד שלא יקדים משמע כן מדלא יהיב שיעורא אלא דמ"מ מאי פסיקא להו להקשות כיון דשפיר מצינו לפרש כן. וליכא למימר דמסברא פשיטא להו טובא דלא שייך להקדים כ"כ מפלג המנחה שהוא זמן גדול קודם שקיעת החמה והוי ודאי בכלל שלא יקדים. דהא ליתא דהא בסוף פרק ב"מ אמר ליה רבא לשמעיה אדשמשא בריש דיקלי אתלו שרגא וא"כ זמן זה שהחמה בראש אילנות נראה שהוא קודם זמן פלג מנחה קטנה שהרי מתחלת השקיעה עד סוף השקיעה הוא שיעור ד' או ה' מילין שהוא גם כן לערך שיעור פלג המנחה. א"כ לפ"ז שפיר מצינו למימר דהא דאמר רב יוסף לדביתהו ובלבד שלא יקדים היינו קודם פלג המנחה. ואפשר דמשמע להו כיון שאשתו של ר"י בתחלה היתה מדלקת סמוך לחשיכה אין סברא לומר דלאחר שאמר לה שעמוד הענן משלים היתה מקדמת הרבה ביותר להדליק קודם לפלג המנחה שאין זה ענין השלמה כיון שהוא שעה ורביע קודם הלילה. ועוד דבלא"ה אין סברא לומר שהיתה רוצה להדליק קודם זמן עיקר תפלת המנחה ולהתפלל אח"כ של חול ומש"ה פשיטא להו שאשתו של רב יוסף היתה רוצה להדליק זמן הרבה אחר פלג מנחה קטנה אלא זמן משך מרובה קודם שיעור בין השמשות ואפ"ה אמר ליה האי סבא ובלבד שלא יקדים א"כ מקשו התוס' שפיר מהא דמשמע הכא דאחר פלג המנחה ואילך מיד יוכל להתפלל של שבת והיינו נמי להדליק באותה שעה כמ"ש הרא"ש כנ"ל בכוונת התוס' והרא"ש דמש"ה הוצרכו לחלק בתירוצם דהתם איירי שאין רוצה לקבל שבת מיד:

מיהו אכתי קשיא לי על התוס' דמאי תימא יש בזה דהא שפיר מצינו למימר דהא דרב צלי של שבת בערב שבת אין ה"נ שלא התפלל ת"ע מיד אחר פלג המנחה אלא הרבה סמוך לבין השמשות כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר הוי מצלי מבע"י וא"כ היינו מאותו הטעם עצמו דבלבד שלא יקדים אלא דאפ"ה שפיר מייתי הגמרא ראיה דרב ס"ל כר"י דאי ס"ד כרבנן ס"ל לא היה לו להתפלל ולקרות ק"ש מבע"י כלל לאחר צאת הכוכבים שהרי לשיטת התוס' דריש מכילתין זמן ק"ש ותפלה כחדא נינהו ותליא בפלוגתא דרבנן ור"י דהכא ע"ש וצ"ע ליישב ודוק היטב:

בא"ד אע"פ כן אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד לאחר פלג המנחה כו' עד סוף הדבור. ודבריהם תמוהים מאד למה הוצרכו ליכתוב כן שזה אפילו תינוקות של ב"ר יודעין שאפילו העושה מלאכה בב' בה"ש אמרינן דחייב חטאת ממ"נ. ועוד דאפילו להוסיף מחול על הקודש הוא צריך ביציאתו כמו בהכנסתו כדאיתא פ"ק דר"ה ובכמה דוכתי. וא"כ מאי סברא יש לומר דתפלת ערבית שהוא מתפלל מבע"י יעשה קודש גמור חול בדבר שהוא איסור סקילה. ומ"ש מהרש"א ז"ל בזה דכוונת התוס' להביא ראיה משל מ"ש בשבת דה"ה שכן הדין לענין של שבת בע"ש ע"ש בפירושו ולע"ד מלבד שהוא דוחק גדול דמה ראיה שייך בזה דנהי דמלתא דפשיטא ופשיטא היא דבשביל תפלת חול שמתפלל בשבת לא נעשה הקדש חול לעשות מלאכה דאיסור סקילה אפ"ה שפיר מצינו למימר דבשביל זמן תפלת שבת שמתפללין בע"ש נעשה החול קודש לחומרא שיאסור בעשיית מלאכה כמי שכבר התפלל של שבת כדמשמע להדיא מלישנא דשקלא וטריא דבסמוך בגמרא בהא דקאמר ומי בדלת. ועוד קשה יותר במ"ש התוס' אעפ"כ אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד ומה לשון מיד שייך בזה דהא האי לישנא משמע דדוקא מיד סמוך לתפלה הוא דאסור לעשות מלאכה בשבת לאחר פלג המנחה אבל לבתר הכי שרי וחלילה לומר כן. וטפי הו"ל לפרש דאפילו להוסיף מחול על הקודש צריך בכה"ג לכך נלע"ד ברור להגיה בלשון התוס' בזה הלשון אעפ"כ אין איסור לעשות מלאכה בע"ש מיד לאחר פלג המנחה ועל זה כתבו שפיר וכן לענין תוספת כו' עד סוף הדיבור דכוונתן בזה דכי היכי שאין איסור לעשות מלאכה בע"ש בעוד היום גדול מצד זמן תפלת שבת אלא דאפילו מצד איסור תוספת שהוא מדאורייתא נמי א"צ שיעור גדול להקדיש כ"כ. ובזה נתחוורו כל דברי התוס' כהוגן וכהלכה ועיין עוד בסמוך:

בגמרא והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ויל"ד דאדרבא מדלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ממילא דהלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים. ויש ליישב קצת ע"פ מ"ש התוס' בד"ה ת"ש ושל מוספין דהא דלא מייתי במשנה מלתא דר"י לענין תפלת מוסף היינו משום דאין הלכה כמותו וא"כ משמע לכאורה דהא דמייתי מלתא דר"י גבי תפלת ערבית היינו משום דהלכה כמותו והיינו דמספקא ליה מעיקרא לבעל האיבעיא ואפ"ה מסיק סתמא דתלמודא דכיון דלא איתמר הלכתא בהדיא בגמרא אין להוכיח דהלכה כר"י ומש"ה דעבד כמר עבד והיינו משום דבתפלה הקילו כמ"ש הפוסקים והמפרשים מיהו אכתי יש לדקדק כיון דמשמע מסוגיא דתלמודא דמעיקרא דרב ור"ה פליגי בפלוגתא דר"י ורבנן דרב כר"י ור"ה כרבנן א"כ מסתמא הלכה כרב דהא קיי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין דנהי דמעיקרא הוי סבר ר"ח דהא דרב הוי מצלי של שבת בע"ש היינו משום דס"ל כר"י והא בהא תליא כפרש"י ותוס' דלאחר שכלה זמן תפלת מנחה מתחיל זמן תפלת ערבית ולא אסיק אדעתיה נמי לחלק בין שבת לחול כדפרישית מ"מ מדקאמר בתר הכי דר"ה לא הוי מצלי עד אורתא א"כ לפ"ז משמע לסתמא דתלמודא שאין שום סברא לעשות פלוגתא בין רב לר"ה דבכמה דוכתי מקשי הש"ס ור"ה תלמידו דרב הוי ומייתי ראיה מדר"ה אדרב ומש"ה מסיק הש"ס דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והיינו כדפרישית דת"ע לא תליא בתפלת המנחה דאפשר שיהיו שניהם בזמן א'. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית שיש לחלק בין שבת לחול מכמה טעמי וכמו שנראה להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל דמשום דת"ע רשות הקילו בה שאין להקפיד בסמיכת גאולה לתפלה כמ"ש ג"כ רבינו יונה והרא"ש ז"ל ומש"ה רב גופא ודאי בכל ימות החול היה מתפלל תפלת ערבית וק"ש בזמנן מצאת הכוכבים ולא היה מתפלל עם הציבור משא"כ בשבת מכל הנך טעמי דכתיבנא היה מתפלל בע"ש. אבל ר"ה ורבנן דלא הוי מצלי עד אורתא והיינו ע"כ אפי' בע"ש כדמוכח מהסוגיא וכדפרישית והיינו ע"כ משום שלא היו רוצין להקדים סעודת שבת עד שתחשך כי היכי דלא לשתנו ממנהגם כמו שהיו עושין בחול שהיו קורין ק"ש עמהם בלא ברכות ולא התפללו עם הציבור קודם צאת הכוכבים לפי שהיו רוצים לסמוך גאולה לתפלה כמ"ש הפוסקים שכן ראוי לעשות למי שמפורסם בפרישות וחסידות כנ"ל נכון בסוגיא דשמעתין ואפשר שהיא כוונת רש"י ז"ל. וכל מה שכתבתי כאן לא להלכה אני אומר לחלוק ח"ו על רבותינו הקדושים כיון דלשיטת התוספות ורוב הפוסקים תפלת מנחה ות"ע הא בהא תליין. ומש"ה כתבו שאין לאדם אחד לעשות כקולות שניהם. עם כ"ז לא מנעתי את עצמי מלכתוב כדי לקיים מנהגן של ישראל שתורה היא דעבדי כקולי דתרווייהו וליישב גם כן שיטת בעל תרומת הדשן במנהג הקדמונים ועיין בקונטרס אחרון ודוק היטב:

דף כז עמוד ב

בתוספות בד"ה והנותן שלום לרבו כו' פירוש כשאר ב"א שאינו אומר שלום עליך רבי כו' א"נ האי לכתחלה עד סוף הדבור לשון לכתחלה מגומגם קצת ועיין במהרש"א. ולענ"ד נראה משום דודאי דמסברא י"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהא דאמרין בברייתא דהנותן שלום לרבו כו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו דוקא כשאין אומר שלום עליך רבי דנמצא שמזלזל בכבוד רבו וכיון דמורא רבך כמורא שמים הוי כמזלזל בכבוד המקום מה שאין כן כשאומר שלום עליך רבי אין כאן זלזול שהרי אדרבה חולק לו כבוד ואין בו איסור כ"כ. אלא דאפ"ה נראה מצד הסברא דלכתחלה אין לעשות כן לפי ששלום שמו של הקב"ה ואין להזכיר ש"ש בחנם אלא שבקושי התירו לשאול בשלום חבירו בשם כדאיתא לקמן בפרק הרואה שנמצא כן בקראי דדברי קבלה ומשמע שם להדיא דעיקר שאילת שלום היינו כענין תפלה שמתפלל על חבירו שיהא בשלום וא"כ לפ"ז משמע דלא שייך כן אלא באדם לחבירו משא"כ לרבו זילא מלתא שיתפלל התלמיד על רבו דנהי דאמרינן לעיל לעולם לא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך כדאשכחן נמי בדניאל דברכיה דריוש היינו דבדיעבד יש תועלת בברכה זו. משא"כ לכתחלה ודאי מחזי כיוהרא וחוצפא. והיינו דתנן דהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו ולא אמר שיהא שואל בשלום רבו אע"כ כדפרישית וכדאיתא נמי להדיא בירושלמי דתמן הוו נהיגי דזעירא לא שאל בשלמא דרבה. נמצא דלפ"ז לתירוץ הראשון של תוס' כאן ע"כ הא דאמרינן כדי שאילת שלום תלמיד לרב לאו משום דאורחא דמלתא הכי הוא אלא לענין שיעורא דתוך כדי דיבור איירי ולאפוקי מתכ"ד דכדי שאילת שלום לחבירו דהוי שיעורא זוטא שאומר שלום עליך. נמצא דלפ"ז א"ש דתוס' דהכא בתירוצם השני לא ניחא להו לפרש הך דכדי שאילת שלום תלמיד לרב דאיירי לענין דיעבד כיון דאורחא דמלתא לאו הכי הוא. ומש"ה ניחא להו לפרש בע"א דאפילו לכתחלה מותר לשאול בשלום רבו כשהוא תלמיד מובהק ולא מחזי כיוהרא דמסתמא ניחא ליה לרביה בברכתיה וע"ז כתבו שפיר דשרי ככל הני דלקמן והיינו משום דמסתמא תלמיד חבר רשאי לחלוק על רבו כדאשכחן כה"ג טובא בר"ה ור"ח בס"פ אלו מציאות וברב כהנא ורב בפ"ק דביצה כן נ"ל בכוונת התוס':

בגמ' אמר רבא ההוא דנכנס להזיע וקודם גזירה. יש מקשים מהא דאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ' ע"ב) גבי המבשל בחמי טבריא אמר רבינא דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי כו' א"כ משמע דגזירת מרחצאות הוי קודם ימי רבי. אלא דבאמת לק"מ שהרי כמה גזירות ותקנות היו באותו הדבר כדאיתא התם בברייתא דאף לאחר שגזרו על רחיצת האמבטי התירו את הזיעה. ולפי שראו שעדיין היו רוחצין בחמין ואמרין מזיעין אנחנו אסרו ג"כ את הזיעה. והשתא א"ש הסוגיא דהכא ודהתם דמעשה דרבי היה לאחר גזירת מרחצאות וקודם שגזרו על הזיעה וזה ברור וק"ל:

שם וטעותא מי הדרי והאמר אבידן פעם אחת כו' ולכאורה לשון וטעותא מי הדרי אינו מדוקדק דהא בלאו האי שינוייא דטעות הוי כ"ש דהוי קשה טפי דרבי אדרבי. ונראה ליישב דמעיקרא הוי סבר איפכא דדוקא במי שהתפלל של שבת בע"ש במתכוין כדי להתפלל עם הצבור כדפרישית ואפ"ה לא נאסר בעשיית מלאכה כיון שלא התכוון לקבל עליו שבת מיד כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דרב צלי וא"כ היינו מעשה דרבי שנכנס למרחץ לאחר תפלתו משא"כ במעשה דאבידן שהתפללו הצבור בטעות א"כ כה"ג בע"ש מסתמא היה בדעתם להבדל מן המלאכה משום הכי איכא למימר דאע"ג דטעותא הוי אפ"ה אסור כיון שגמרו בלבם לאסור עצמם במלאכה. אלא דאפילו הכי מקשה מעיקרא שפיר אהא דקאמר רב ירמיה לרב מי בדלת מההיא עובדא דרבי דכיון דאשכחן מיהו ברבי דכיון שלא קיבל עליו שבת מיד מותר במלאכה א"כ מאי קס"ד דריב"א למימר לרב מי בדלת דמסתמא רב ג"כ לא קיבל עליו שבת מיד מהא דתניא ובלבד שלא יקדים ואהא משני רבא דאדרבה מסתמא מי שמתפלל של שבת בע"ש מקבל שבת עליו מיד. אלא דהא דרבי נכנס למרחץ היינו להזיע ובתר הכי מקשה שפיר וטעותא מי הדרי היינו כדפרישית דס"ד דבטעות יש להחמיר יותר כנ"ל לפי הסוגיא. (ולפ"ז יש לפרש דברי התוס' בד"ה שאני צבור כפי' מהרש"ל ודלא כמהרש"א):

מיהו לפ"ז ע"כ דהא דמשני הש"ס שאני צבור משמע שבא לקיים דבריו הראשונים דרב שמצלי של שבת בע"ש ע"כ היה צריך לבדול מן המלאכה דלא מהני שום תנאי כיון שהזכיר של שבת בתפלתו ועשאו קודש ועפ"ז יש ליישב לשון הב"י בסימן רס"ג דכתב וז"ל מיהו אם אינו רוצה לקבל שבת עדיין בתפלתו נראה לכאורה דהיינו פלוגתא כו'. ויותר נראה לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה עכ"ל הב"י וכן סתם הש"ס והלכה פסוקה. ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דאי מסברא דנפשיה אמרה כמו שנראה מלשונו בב"י שחושב כן לסברא פשוטה דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה הא ודאי ליתא דמי לנו גדול מרבי ירמיה ב"א דתלמיד חבר דרב הוי ומדאמר ליה מי בדלת משמע דקס"ד שאין חיוב ליבדל ממלאכה אף ע"פ שכבר התפלל של שבת מבע"י וא"כ נהי דמהדר ליה רב אין בדילנא היינו שהיה בדעתו ליבדל. אבל אם התנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין אפשר דמודה לרבי ירמיה ב"א דאפושי פלוגתא לא מפשינן לעשות פלוגתא רחוקה ועוד דהא בתר הכי מקשה סתמא דתלמודא מי בדיל והאמר רבי אבין פ"א התפלל רבי כו' ונכנס למרחץ א"כ ע"כ הוי בעי למימר דמותר לעשות מלאכה גמורה לאחר שהתפלל של שבת וא"כ אכתי מנלן דלמסקנא אפילו תנאי לא מהני א"כ לפ"ז אזלא לה סברת הב"י שחשבה לסברא פשוטה והא קמן דרבי ירמיה ב"א וסתמא דתלמודא מספקא להו הא מלתא. ולפום ריהטא דשמעתין משמע דאפילו בלא תנאי בעינן למימר דשרי ובלשון הרא"ש בס"פ במה מדליקין שהביא הב"י נמי אין ראיה דנהי דמתחלת דברי הרא"ש שכתב דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית ולא בהדלקת הנר והביא ראיה מסוגיא דשמעתין ע"ש א"כ משמע דאפילו ביחיד המתפלל של שבת בע"ש אסור בעשיית מלאכה וכדמשמע בלשון הטור סימן הנ"ל מ"מ מה שסיים בדבריו וכן עמא דבר כשהחזן אומר ברכו הכל פורשין ממלאכה עכ"ל משמע דהכל תלוי בתפלת הצבור ולא ביחיד וא"כ נראה לכאורה שדברי הרא"ש סותרים זא"ז ועכ"פ היה ראוי לנו לומר דלצדדים קאמר דביחיד שהתפלל של שבת מסתמא אסור בעשיית מלאכה אבל היכא שהתנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין מותר משא"כ כשהחזן אומר ברכו בצבור המיעוט נמשכים אחר הרבים בעל כרחם ותו לא מהני תנאי. ומלשון תוס' בשמעתין נמי אינו ראיה דלא מהני תנאי. ומלבד מה שנתבאר לעיל שדברי התוס' בד"ה דרב צלי מגומגמין קצת וצריכין תיקון וכמו שאבאר עוד בדבריהם בסמוך שהן מגומגמים:

אמנם למאי דפרישית דכל השקלא וטריא דשמעתין בהא דקאמר ריב"א מי בדלת. וכן הא דמקשה סתמא דתלמודא ומי בדיל ומקשה נמי וטעותא מי הדרא כל דבריהם בזה היינו דבעו למימר דמהני תנאי דא"כ לפי המסקנא דמשני שאני צבור משמע שרוצה לקיים דבריו הראשונים דלא מהני תנאי והיינו כפסק הש"ע ולפ"ז מ"ש הב"י דאסור לד"ה לאו אסוגיא דגמרא קאי אלא האי לד"ה היינו לכל הפוסקים. כן נ"ל ליישב ולקיים פסק הש"ע אמנם עדיין לא נתיישב דעתי בזה לפ' כן לשון הב"י. ועדיין צ"ע ויבואר בק"א ובס"פ במה מדליקין אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שאני צבור וכו' עד סוף הדיבור. ודבריהם מגומגמין מאד עיין במהרש"ל ומהרש"א והמעיין בדבריהם יראה שגירסת שניהם דחוקים וכן במ"ש התוס' בדבור שאחר זה אינן מיושרין על סדרן שהרי מ"ש בסוף הדבור דגם במלאכה אסור עם חשכה אין לו מובן כלל דאיפכא מיבעיא ליה דגם עם חשכה אסור במלאכה. ואף גם בזה דבריהם אינן מתוקנים כל צרכן כדפרישית שדבר זה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. ועוד דהא לשון עם חשכה היינו קודם בה"ש כדאיתא במשנה סוף פרק במה מדליקין ובגמרא שם וא"כ היאך כתבו עם חשכה הרי אפילו לאחר שחשכה צריך להוסיף מחול על הקדש כמ"ש בא"ד עצמו קודם זה. ולולי דמסתפינא היה נ"ל שכל זה אינו מדברי התוס' אלא גליון. וכן מ"ש לעיל בסה"ד דרב צלי וכדפרישית. וראיה לדברי ממה שלא הביא הב"י בסימן רס"ג דברי התוס' לדינא בצבור שהתפללו בטעות וכן לענין יחיד שהתפלל של ע"ש בשבת ע"ש:

בגמרא רב מצלי כו' אומר קדושה על הכוס כו'. נראה דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא משום דאיכא למימר דנהי דמתפלל של שבת בערב שבת היינו משום דתפלה דרבנן וכ"ש בת"ע דקיי"ל רשות ומש"ה הקילו להתפלל מבע"י כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל ומכ"ש למאי דפרישית לעיל דמל' הירושלמי שהביא הרא"ש בריש מכילתין מבואר להדיא שהיו רגילין להתפלל ת"ע מבע"י אפילו בחול. וכן מצאתי בתוספתא שר"א בן יוסי העיד על אביו שהיה מתפלל בעת נעילת שערים וא"כ היינו מבע"י ולפי דמפלג המנחה לילה הוא לענין תפלה מש"ה יש להתפלל תפלה של שבת בע"ש ולא של חול משא"כ לענין קידוש היום שהיא מדאורייתא ממש או עכ"פ אסמכתא דזכור את יום השבת משום הכי יש סברא לומר שצריך לקדש על הכוס משחשכה דוקא וקפשיט ליה ממימרא דרב נחמן דאומר קדושה על הכוס והיינו נמי מבע"י כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הגאונים שהביא הרשב"א ז"ל שם שכתבו דבאמת צריך לקדש על הכוס משתחשך דוקא וע"ז קשה שאין לזה טעם ולפמ"ש מבואר שיש לסברא זו טעם. ואפשר שהם מפרשים הסוגיא בע"א משום דסברי דזכרהו על היין לא הוי אלא מדרבנן וא"כ אפשר לומר דלאחר שכבר הזכיר קדושת היום בתפלתו מבע"י משום תוספת קדושה שוב אין צריך לקדש שנית על הכוס כדאשכחן נמי כה"ג לקמן לענין הבדלה שהיו כמה תקנות בדבר ובהא פשטינן ממימרא דרב נחמן שאומר קדושה על הכוס ולעולם דהיינו משתחשך כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים:

פיסקא תפילת הערב אין לו קבע מאי אין לו קבע אילימא כו' ליתני תפילת הערב כל הלילה. לכאורה יש לדקדק לשיטת רש"י ותוס' לעיל דלר"י תפילת הערב מתחיל מפלג המנחה א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דליתני כל הלילה דהא מצ"ל דרבי סתם למתני' כר"י כדאשכחן כה"ג טובא אלא דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ אכתי אפילו למאי דתני אין לה קבע נמי לא ידעינן מאימת התחלת הזמן דת"ע אע"כ דמתני' לא איירי כלל לענין התחלת הזמן דומיא דתפילת השחר ומנחה דלא קתני אלא סוף הזמן וא"כ מקשה שפיר דליתני כל הלילה כנ"ל:

בתוס' בד"ה הלכה כדברי האומר רשות לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל כו' עד סוף הדיבור. כוונתם מבואר' דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה וה"נ אשכחן להדיא בגמרא ס"פ משוח מלחמה ומסיק התם נ"מ לעוסק במצוה כו' ע"ש. ומה שהוצרכו כאן לפרש כן היינו משום הנך קושיות שהקשו בר"פ. מיהו רב אלפס ז"ל כתב שיטה אחרת דהאידנא קבעוה לחובה כוונתו ג"כ ליישב קושיית התוס' דר"פ ועיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שהביא עוד שיטה אחרת דאפילו כל יחיד ויחיד שרגיל להתפלל נעשה חובה אצלו והאריך בזה ליישב הסוגיא דסוף מסכת יומא וע"ש בלשון התוספות ומה שיש לדקדק בדבריהם יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי כו' ובבכורות דף ל"ו איתא כה"ג ופרש"י שם ודאי כך אמרתי וחוזרני בי וכתבו שם התוס' דא"א לפרש כן דהא כאן נמי אמר בהאי לישנא ופסק הכי בגמרא הלכה כמותו עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהכא נמי מצ"ל דלאחר ששמע ר"י שאמר רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ומדשתקו רבנן ש"מ שאין חולק בדבר משום הכי הדר ביה ר"י כיון דרבים פליגו עליה כדאשכחן כה"ג טובא ואפ"ה בימי האמוראים קבעו הלכה כר"י אף על גב דרבים פליגי עליה כדאיתא בדוכתי טובא דאפילו היכי שמפורש במשנה הלכה כרבים או כפלוני אפ"ה קיי"ל דאין למידין הלכה מן המשנה ויש יכולת לאמוראים לקבוע הלכה כמו שנראה בעיניהם ועי"ל דשפיר חזר בו ר"י ממה שהורה לאותו תלמיד הלכה למעשה ואמר בלשון רשות ובאמת לשון רשות לאו דוקא אלא מצוה כמו שכתבו התוס' ונהי דבפלוגתא דתנאי ואמוראי אשכחן האי לישנא גופא שאמרם בלשון רשות היינו משום דלדברי החולק עליהם שאמר בלשון חובה אמרי אינהו רשות וכדפרישית מסוגיא דסוטה דהוי כה"ג ממש דמצוה כלפי חובה רשות קרי ליה מה שא"כ לר"י שהורה הלכה למעשה לא היה לו לומר רשות אלא מצוה כדי שלא יבטלנה בחנם כמ"ש התוס' בר"פ ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך שיטת הפוסקים שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דמי שרגיל להתפלל קיבל עליה לחובה וכן לשיטת רב אלפס דהאידנא קבעוה לחובה א"כ מצ"ל שפיר דבתחילה כיון שראה ר"י שאותו התלמיד שאל ממנו הלכה למעשה הוי סבר דמסתמא אכתי לא קיבל עליה לחובה ומש"ה אמור ליה רשות משא"כ לאח"כ ששמע שאמר ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר ולא נמצא שום חולק וממילא נשמע שכולם היו רגילין להתפלל תפילת ערבית והו"ל כאילו קבעוה לחובה מש"ה חזר ביה ממה שהורה לאותו תלמיד רשות דאע"ג דלא קיבל עליה לחובה מ"מ לעולם היחיד נמשך אחר הרבים אלא דאח"כ בימי האמוראים לא השגיחו במה שקיבלו עליהם בימי ר"ג לחובה כיון שעשה כן ע"פ הוראות ר"ג וחביריו ובאמת אין הדין כמותם אלא כר"י כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

דף כח עמוד א

בתוס' ד"ה ושל מוספין כל היום והקשה הרב רבינו שמשון ז"ל דאמר בפרק תמיד נשחט מוספין בשש כו' וכ"ת הנ"מ למצוה כו' הרי בתמורה משמע של מוספין היו נשחטין עם התמיד כו' עד סוף הדיבור. כוונת קושיית הר"ש מבואר' דכיון דמשמע התם של מוספין היו נשחטין עם התמיד ע"כ היינו דעיקר מצותם לכתחלה מיד לאחר התמיד וא"כ לפ"ז ע"כ הא דאמרינן בפרק ת"נ מוספין בשש היינו דלאחר שש תו לא מצי להקריבן דבשביל כך היה צריך להקריבן קודם לבזיכין וא"כ קשיא מתניתין דקתני ושל מוספין כל היום כן נראה בכוונת הקושיא אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"ש ומאי תירץ נמי דהתם איירי בשבת דהא ודאי פשיטא דאיירי בשבת מדקתני בזיכין ובזיכין ודאי לא קריבין אלא בשבת ואי קשיא ליה לאידך גיסא מ"ש בחול שהיו קריבין מיד לאחר התמיד ומ"ש בשבת שלא היו קריבין אלא בשש א"כ לא שייך הך קושיא אמתניתין דהכא ואי כדפרישית דבלא"ה הוי משמע ליה דהא דמוספין בשש היינו דא"א לאחרן יותר ומש"ה היו קריבין קודם לבזיכין הא ודאי ליתא דהא ביומא דף ל"ד מפרש אביי להדיא טעמא דמ"ד מוספין קודמין לבזיכין והיינו משום דכתיב בבזיכין ביום ביום לאחר וכן פירש"י בר"פ תמיד נשחט והא דמייתי נמי ר"ש ראיה מסוגיא דתמורה ונרשם בצידה דף י"ד ובאמת שם לא נמצא רמז לזה ואדרבא מייתי להיפך דת"ר דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין והיינו לגמרי כמתני' דהכא וכמדומה לי שבכל מסכת תמורה לא נמצא יותר מזה והיה נ"ל להגיה בדברי התוס' הרי ביומא משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד וכוונת הר"ש הא דאמרינן ביומא דף ע' במשנה דר"ע אומר עם תמיד של שחר היו קריבין ואשבעה כבשים די"כ קאי וכה"ג מייתי נמי התם מר"ע דתוספתא דאמר נמי הכי ומייתי עליה קרא דכתיב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד אלמא דמוספין עם תמיד של שחר קרב להו כדמפרש התם בגמרא ומהתם מייתי הר"ש ראיה לדבריו וכן מצאתי אחר כך בספר מג"א בא"ח סימן רפ"א שהרגיש ג"כ בזה והגיה בלשון התוס' כמ"ש ע"ש (מיהו בעיקר פירושו בלשון התוס' אינו מתחוור כמו שאבאר בקונטרס אחרון) נמצא לפ"ז יש ליישב לשון הר"ש מיהו מה שהוצרך לאתויי הסוגיא דפרק תמיד נשחט ולא מייתי הסוגיא דיומא דף ל"ד היינו משום דשם לא נזכר בשש ועוד דלמ"ד בזיכין קודמין למוספין לא מצי לאקשויי כיון דטעמא דמ"ד בזיכין קודמין למוספין היינו מג"ש דגמר חוקה מחביתין ע"ש וא"כ לפ"ז שפיר מצ"ל דמה שמקריבין המוספין בשבת בשש היינו משום שצריך להקריב הבזיכין קודם להם והבזיכין הוצרכו לאחר כיון דכתיב ביום ביום והיינו ע"כ בחמש דעד סוף ד' קרוי בוקר אליבא דכ"ע משא"כ בסוגיא דפרק תמיד נשחט דמשמע אפילו למ"ד מוספין קודמין לבזיכין אפ"ה היה מקריב המוספין בשש וקס"ד דר"ש שאין טעם לזמן זה דשש אם לא שאנו מפרשים דהיינו לענין דיעבד וע"ז תירץ דהתם איירי בשבת מדקתני חביתין בהדייהו ואם כן לעולם אימא לן דהא דקתני מוספין בשש היינו למצוה ומה שלא היו מקריבין אותו קודם שש לאחר התמיד כמו בחול היינו משום דבמוספי שבת כתיב וביום השבת והאי ביום היינו לאחר והיינו בשש כמו שפרש"י ביומא דלשון ביום משמע עיצום היום ונהי דלמ"ד מוספין קודמין לבזיכין היו מקריבין המוספים בחמש היינו משום שהיה צריך להקריבן קודם לבזיכין ובזיכין היה צריך להקריבן בשש כיון דכתיב בהו ביום ביום דמשמע יותר בעיצום של יום דמשש ולמעלה מן התורה נקרא ערב כן נ"ל בכוונת התוס' והכי משמע נמי בלשון מרדכי בפרק כל כתבי דמה שמאחרין בשבת לבוא לבה"כ יותר מבחול היינו משום דבתמיד של שחר דשבת כתיב וביום השבת דמשמע לשון איחור וטעם זה שאמר רבינו יצחק בר"י בעיר רומא מפי רה"ג ז"ל עכ"ל ע"ש. נמצא לפ"ז שפיר מצינו לפרש שיטת ר"ש ג"כ על זה הדרך דכיון דבשבת היו מאחרין זמן התמיד ממילא היו מוספין מתאחרין עד שש וכ"ז לא כמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין דמה שמחלק הר"ש בין שבת לחול לענין המוספין היינו משום נדרים ונדבות כדאיתא בר"פ ת"נ עכ"ל ובמחילת כבוד תורתו דלא דק דבר"פ ת"נ לא מייתי הך מילתא אלא לענין תמיד של בין ערבים דבחול היו צריכין לאחר יותר משום נדרים ונדבות משא"כ לענין מוספין אם היו קריבין בחול מיד לאחר תמיד של שחר ע"כ היינו כיון דכשירין כל היום צריך להקריבן לכתחילה בשחר מיד דזריזין מקדימין למצות א"כ מהאי טעמא גופא היה צריך להקריבן ג"כ בשבת בשחר מיד לאחר התמיד ומה טעם יש בדבר לאחרן בשבת יותר מבחול אפילו היכי דלא שייך טעמא דנדרים ונדבות דהא ודאי אפילו בחול לא היו מקריבין נדרים ונדבות אלא לאחר כל המעשים דקרבנות וקטורת ובזיכין ונסכים וחביתין להקדים הכל לנדרים ונדבות דהוי ליה תדיר לגבי נדרים ונדבות ועוד דשל ציבור לעולם קודמת לשל יחיד ואין נדבה בציבור וא"כ א"א להעמיד דברי מהרש"א ז"ל כלל אע"כ דטעמא דר"ש כדפרישית משום דכתיב ביום לאחר כן נ"ל ברור ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמה קושיות בסוגיא דיומא ובר"פ כל התדיר ממה שהקשו שם בתוס' וקצת יבואר בק"א וכאן אין להאריך יותר:

בגמרא אמר רבי יוחנן ונקרא פושע. משמע להדיא דאמלתא דרבנן קאי דאע"ג דזמנה כל היום אפ"ה לאחר ז' נקרא פושע וכ"ש לפמ"ש התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה ת"ש ושל מוספין דלא גרסינן במשנה כלל דברי ר"י וא"כ ע"כ אליבא דרבנן קאי ועוד דהא בסמוך אמר רבי יוחנן גופא דאין הלכה כר"י ואפילו את"ל דהא דקאמר אין הלכה כר"י לא קאי אלא לענין היו לפניו ב' תפלות אחת של מנחה וא' של מוסף דעלה קאי ובהא קאמר דהלכה כרבנן דשל מנחה קודם כיון שהיא תדירה. משא"כ לעיקר הדין לזמן תפלת מוסף שפיר מצי סבר רבי יוחנן כר"י דזמנה עד ז' שעות ואע"ג שהיא מצוה עוברת אפ"ה תדיר קודם. אלא דס"ס הא שמעינן לרבי יוחנן בעלמא דאמר הלכה כסתם משנה וכ"ש הכא דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא ואיכא נמי סתמא אחרינא בסוף פ"ב דמגילה דקתני לתפלת המוספין ולמוספין כל היום ובלא"ה הא קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים אם לא היכא דאתמר בהדיא מכל זה מוכח דרבי יוחנן דהכא אליבא דרבנן קאי וכדאיתא להדיא בטור וש"ע א"ח סימן רפ"ו ולפ"ז צריך ליתן טעם כיון דלרבנן זמן מוספין עצמן קריבין והולכין כל היום א"כ מה חילוק יש בין ז' לאחר ז' ולמה נקרא פושע ואי משום זריזות אכתי מי שאינו זריז לא שייך לקרותו פושע ועוד דא"כ מאי איריא לאחר ז' אפילו לאחר שש נמי דהא מצפרא זמניה הוא כמ"ש התוס' כאן ואפילו בשבת דכתיב ביום אפ"ה עיקר זמנו בשש כמ"ש התוס' מסוגיא דר"פ תמיד נשחט והנלע"ד בזה דנהי דזמן מוספין בשבת בשש היינו שחיטה וזריקה אבל ההקטרה היא בשבע וא"כ כל שמתפלל אפילו בזמן ההקטרה לכתחילה בשבת לא מיקרי פושע משא"כ לאחר ז' דכבר עבר זמן עיקר מצות ההקטרה מש"ה נקרא פושע דודאי חזקה שאין הכהנים מתעצלין ועוד דבין ו' לז' טעו אינשי כדאיתא בפ"ק דפסחים דבשית חמה בקרניתא קאי משא"כ לאחר ז' דלא טעו אינשי וכבר נטו צללי ערב א"כ ודאי תו לא קרינן ביה ביום דהיינו עיצומו של יום כפרש"י ביומא כמ"ש לעיל מש"ה נקרא פושע אפילו לרבנן ולפ"ז היינו נמי טעמא דר"י דאמר זמן מוסף עד סוף ז' כדמסקינן לעיל והיינו נמי מה"ט גופא כיון דאכתי זמן הקטרה הוא ואע"ג דהאי טעמא לא שייך אלא בשבת ולא בי"ט ור"ח אפ"ה השוו חכמים מדותיהם לענין זמן תפלת מוסף שלא לחלק בין מוסף למוסף כן נ"ל נכון ומוכרח ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף. כבר כתבתי בסמוך דע"כ בעיקר הדין דזמן תפלת מוסף נמי סבר רבי יוחנן דאין הלכה כר"י אי משום דקיי"ל הלכה כסתם משנה ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ לפ"ז יש לדקדק אמאי שבק רבי יוחנן עיקר מילתא ונקט הטפל וטפי הו"ל לומר בהדיא אין הלכה כר"י דאמר תפלת מוסף עד ז' שעות וממילא הוי ידעינן דבב' תפלות של מנחה קודמת כיון דמוסף נמי אין זמנה עוברת ועוד למה הוצרך לומר כלל דאין הלכה כר"י דפשיטא דהלכה כסתם משנה והלכה כרבים וכה"ג מקשה הש"ס בדוכתא טובא והיה נ"ל לכאורה דהיינו טעמא דרבי זירא דאמר בלשון בתמיה רבי יוחנן אמרה ואמר נמי בתר הכי חדת היא לי משום דמספקא ליה בריב"ל והיינו מטעם דפרישית דרבי יוחנן לא הוצרך לומר דאין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף ואח"כ של מנחה כיון דבלא"ה בעיקר הדין דזמן תפלת מוסף לרבי יוחנן נמי אין הלכה כר"י מטעמא דפרישית וממילא דלענין שתי תפילות פשיטא דאין הלכה כר"י כיון דטעמא דר"י גופא לא הוי אלא משום שהיא מצוה עוברת ועוד דלענין שתי תפילות נמי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומש"ה הוי מספקא ליה בדריב"ל והיינו משום דאשכחן ריב"ל דאמר כל המתפלל תפילת מוסף לאחר ז' כר"י עליו הכתוב אומר כו' וא"כ משמע מזה דסבירא ליה כר"י בענין עיקר זמן תפלת מוסף ואף על גב דבעלמא היכא דאשכחן כי האי לישנא דאמר לר"י או למ"ד מדייק הש"ס דלא סבירא ליה כוותיה מ"מ הכא כיון דאמר עליו הכתוב אומר נוגי ממועד משמע דהכי סבירא ליה כר"י ומש"ה דרש לקרא הכי דאס"ד דכרבנן ס"ל ואינהו ע"כ לא דרשי לקרא דנוגי ממועד להכי כיון דזמן תפלת מוסף כל היום אם כן מנ"ל לריב"ל דר"י דרש ליה להכי אע"כ דריב"ל בעיקר זמן תפלת מוסף סבירא ליה כר"י ומש"ה סבר ר"ז דהוצרך ריב"ל לומר דאפ"ה באידך פלוגתא דר"י ורבנן לענין שתי תפילות אין הלכה כר"י אלא כרבנן והטעם דאע"ג דתפלת מוסף עוברת לריב"ל אפ"ה בהא סבר כרבנן דשל מנחה קודמת מפני שהיא תדירה כך היה נ"ל לפרש למילתא דר"ז ולפ"ז היה באפשר לקיים הגירסא דגרס דאריב"ל ולא כפרש"י שכתב דלא גרסינן דאמר אלא אמר אלא דלפ"ז היה לנו לפסוק הלכה כריב"ל לענין עיקר זמן תפלת מוסף שהרי רוב הגאונים והפוסקים כתבו דהלכה כריב"ל בכל מקום אפילו לגבי רבי יוחנן וכאן לענין תפלת מוסף הסכימו כל הפוסקים דזמנה כל היום והיינו כרבנן לכך נ"ל דמשמע להו דודאי רבי יב"ל בעיקר זמן תפלת מוסף נמי לא סבר כר"י ומשום הכי אמר לר"י כדפרישית והא דאמר ריב"ל עליו הכתוב אומר נוגי ממועד היינו משום דריב"ל גופא אפילו אליבא דהלכתא משמע ליה קרא דנוגי ממועד לענין מי שמאחר זמן תפלה במזיד והיינו במתפלל תפלת שחרית לאחר ד' דבהא ודאי קיי"ל כר"י דתנן בבחירתא כוותיה ומש"ה אמר ריב"ל דכה"ג לר"י גופא דאמר זמן תפלת מוסף עד ז' שעות דשייך ביה נמי האי דרשה דקרא דנוגי ממועד במי שמתפלל לאחר ז' דכי הדדי נינהו אלא דבהא ריב"ל גופא לא סבירא ליה כר"י כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים והיינו כגירסת רש"י דגרס אמר ריב"ל ול"ג דאמר ריב"ל ודו"ק:

ומעתה אשוב לפרש דברי רבי יוחנן דבאמת איהו הוא דאמר אין הלכה כר"י דאמר מתפלל אדם של מוסף כו' וא"כ הדרן כל הקושיות שהקשיתי לדוכתייהו ונלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמה שהוצרך לומר אין הלכה כר"י היינו משום דבלא"ה הו"א דהלכה כר"י משום דמסתבר טעמיה כיון דכתיב בשבת ביום דמשמע בעיצומו של יום ועוד דבהאי שעתא לאחר שבע כבר הגיע זמן הקטרת תמיד של בין הערבים מן התורה והמוספין היה צריך להקטיר מקודם משום דכתיב עליה השלם דהיינו על תמיד של שחר ועוד דהא קיי"ל מוספין קודמין לבזיכין כדאמר אביי במסכת יומא וכמו שאבאר שם ושם יבואר ג"כ דלכ"ע אית להו הך דרשה דביום היינו עיצומו של יום כמו שפרש"י שם ותדע שכן הוא דהא רבי יוחנן גופא הוא דאמר בסמוך דאפילו לרבנן נמי לאחר ז' נקרא פושע והיינו ע"כ מהנך טעמי כדפרישית בסמוך מש"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דאפ"ה לענין תפלת מוספין אין הלכה כר"י אלא כרבנן כסתם מתני' דהכא לגירסת התוס' לעיל בד"ה ת"ש ושל מוספין וכאידך סתמא דסוף פ"ב דמגלה והטעם נ"ל דאע"ג דעיקר זמן מוספין היינו שנשחטין בשש וקריבין בשבע אפ"ה כיון דילפינן מקרא דכתיב דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין כדאיתא בסוף פ"ב דמגילה ובתמורה דף י"ד מש"ה נמי נהי דנקרא פושע אם איחר במזיד מ"מ אם שגג או נאנס יש לו זמן כל היום כיון דקרבן מוסף קרב עד הלילה והיינו כדפרישית לענין הנסכים והשיר שאומרים בשעת נסכים ועוד נ"ל דזמנין דקרבן מוסף קרב לכתחלה עד הלילה והיינו במוספי ר"ח ור"ה אם לא באו עדים קודם לכן דמעיקר הדין תורה מקבלין עדות החדש כל היום והיה צריך להמתין בקרבנות מוסף כדאיתא להדיא בפרק בתרא דר"ה דף ל' ע"ש בתוס' ובחידושינו כנ"ל נכון ומה שהקשיתי עוד דטפי הו"ל לרבי יוחנן למימר דאין הלכה כר"י בעיקר הדין במה שאמר דתפלת מוסף עד ז' שעות ותו לא נתיישב ג"כ לשיטתינו דבהן לא נ"מ כ"כ דאפי' לרבנן נקרא פושע ועוד דכיון דמילתא דר"י לא נזכר במשנה לגירסת התוס' דלעיל אלא בברייתא א"כ אפשר דרבי יוחנן לא הוי שמיע ליה הך ברייתא אלא האי ברייתא דפליגי ר"י ורבנן בהיו לפניו שתי תפלות דמינה שמעינן ממילא דפליגי נמי לענין עיקר זמן תפלה ומש"ה קבע רבי יוחנן למילתיה אהאי ברייתא גופא לומר דאין הלכה כר"י והיינו בכולה מילתיה ועי"ל דבלא"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דמתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף כי היכי דלא נימא דאפילו לרבנן דזמן מוסף כל היום אפ"ה מתפלל של מוסף קודם למנחה משום דמוספין קדישי טפי וקודמין לתדיר כדקס"ד בגמרא דזבחים דף צ"א קמ"ל רבי יוחנן דאפ"ה מתפלל של מנחה תחלה והיינו כדמשני התם אטו שבת למוספין אהני למנחה לא אהני ע"ש כנ"ל נכון בע"ה:

שם אמר ר"א כל המתפלל תפלת שחרית לאחר ד' לר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד. לכאורה יש לתמוה דמאי דקאמר לר"י משמע דלא קיי"ל כר"י ולעיל הא אמרינן בפשיטות דהלכה כר"י בתפלת שחרית הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וי"ל ע"פ מ"ש לעיל דמפשטא דמתני' דעדיות לא שמעינן להדיא דלאחר ד' לא מצי להקריב תמיד של שחר אלא מדיוקא שמעינן לה דכיון שהוצרכו להעיד שקרב עד ד' שעות ממילא אין להקדים לכתחלה אחר ד' כיון דלא אשכחן שקרב אח"כ ומה"ט גופא קיי"ל דאין להתפלל לאחר ד' משא"כ בדיעבד אם התפלל אחר ד' אכתי לא שייך לומר דעליו הכתוב אומר נוגי ממועד כיון דאפשר דאף לאחר ד' הקרבן כשר וממילא דהתפלה רצויה וא"כ לא שייך נוגי שהוא לישנא דצערא מיהו לר"י גופא דאמר להדיא מ"מ אמרו תפלת השחר עד ד' שכן תמיד של שחר קרב והולך עד ד' והאי לישנא משמע להדיא דלאחר ד' אין קרב כלל ואיסורא נמי איכא מש"ה שפיר קאמר רבי אליעזר דלר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד דנוגי היינו לישנא דצערא כיון דעבד איסורא שהקריב או התפלל אחר ד' כן נ"ל נכון:

שם מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא כו' הא דאמר לעיל בסמוך במימרא דרבי יב"ל דלישנא דתברא הוא והכא במימרא דר"א אמר דלישנא דצערא הוא עיין במהרש"א בח"א ותיתי לי שכוונתי לדעתו והיינו משום דלעיל איירי בתפלת המוספין שאין להתפלל נדבה כמ"ש הפוסקים לפי שאין קרבן מוסף בא בנדבה מש"ה קאמר לישנא דתברא כיון שתפלתו היתה לבטלה משא"כ הכא דאיירי בתפלת שחרית שיוכל להתפלל נדבה מש"ה לא שייך לישנא דתברא שהרי מה שהתפלל לאחר ד' לא גרע מתפלת נדבה מש"ה קאמר דלישנא דצערא הוא כיון דשכר תפלה בזמנה מיהו לית ליה כדאיתא בר"פ כן נ"ל בכוונת מהרש"א אלא דבאמת בעיקר סברא זו במה שמחלקין הפוסקים בין תפלת מוסף לשאר תפלות כבר הקשה רבינו יונה ז"ל בר"פ בשם קצת מפרשים דכי היכי דאשכח בתפלת השחר שהיא כנגד תמיד של שחר שהיתה עולה ובאה בנדבה בציבור כדין מותרי נדבה כה"ג מצ"ל נמי בעולת המוספין לכך נלע"ד לפרש בענין אחר יותר נכון דלעיל במימרא דריב"ל דאיירי במוסף א"כ מפרשינן האי קרא דנוגי ממועד דהיינו מועד ממש כגון בי"ט ור"ח דאיכא נמי מועד ובמוספי י"ט ור"ח שהיו מביאין שעיר חטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וכנגדן תיקנו להזכיר קרבנות מוסף בתפלת מוסף ומזכירין בה ג"כ שבאין לכפרה וא"כ כשלא התפלל תפלת מוסף בזמנה שפיר שייך למימר דהאי נוגי לישנא דתברא הוא והיינו כדמתרגם רב יוסף תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל והיינו כדפרישית דכיון שלא הביאו קרבן חטאת הרי לא נתכפרו על עון טומאת מקדש וקדשיו ועוד שהביאו קרבן פסול שהרי אין חטאת באה בנדבה ואין לך תברא גדולה מזו וא"כ שייך האי לישנא נמי בתפלת מוסף שהיא כנגדה. אע"ג דהשתא לא שייך עון טומאת מקדש מ"מ ודאי במה שמזכירין שעיר חטאת יש בהזכרה זו כפרה על שאר עונות שמביאין חטאת ומכפרת ג"כ על עון אבותינו שחטאו בעון טומאת מקדש וקדשיו וגרמה לשכינה שנסתלקה מישראל וכמו שאנו מזכירין ג"כ בתפלת מוסף שבעונות אבותינו החריבו מקדשינו שהיו מביאין בו שעירי חדשים לכפרה. נמצא דשייך ביה שפיר לישנא דתברא מה שא"כ הכא במימרא דר"א דאיירי בתפלת השחר שהיא כנגד תמיד שהיה עולה ואינו בא לכפרה אלא דמקופיא מכפרת על חייבי עשה ובענין זה לא שייך לחלק בין עולת חובה לעולת נדבה מש"ה לא שייך לישנא דתברא אלא לישנא דצערא כיון שלא נתקבל' תפלתו לשם עולת חובה אלא לשם נדבה כן נ"ל נכון:

דף כח עמוד ב

בתוספות בד"ה כיון שהגיע כו' ואית ליה לרבי יהושע מפסיקין ואפי' מן אכילה עכ"ל. כוונתם בזה דמדאמר אסור לטעום ולא קאמר אסור לאכול משמע שבא לומר אפילו אם התחיל לאכול צריך להפסיק באמצע אכילתו ולא יטעום יותר וכן מבואר בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ובלשון התוס' בפ"ק דשבת ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריהם בסוגיא דהתם בלשון התוס' ובלשון הרא"ש ביארתי בפ"ק דשבת:

בגמרא ת"ר כשחלה ר"א כו' אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם כו'. נראה שהזהירם בשלשה דברים הללו שהם ענינים כוללים ביותר לארחות חיים ולחיי העולם הבא והם שלשה עמודי התוך שהעולם נשען עליהם כמו ששנו חכמים במשנתינו בפ"ק דאבות על ג' דברים העולם עומד והם תורה ועבודה וג"ח ובאמת שבענין ג"ח היסוד הכולל נלמד מפסוק ואהבת לריעך כמוך כמו שאמר הלל הזקן לאותו הגר בפרק במה מדליקין ואהבת לריעך כמוך זה הוא כל התורה כולה והדבר ידוע דסתם לשון ואהבת לרעך היינו רעך כמותך דדרשינן בלשון עמיתך עם שאתך בתורה כו' נמצא לפ"ז מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם הוא ענין ואהבת לריעך כמוך שהוא יסוד עמוד ג"ח כדפרישית וממילא נכלל בו ג"כ ענין עמוד התורה שמתוך כך ילמדו לשמה ולא לשם קנטור ומה שאמר להם מנעו בניכם מן ההגיון והושיבם בין ברכי ת"ח הוא עיקר עמוד התורה כדכתיב ולמדתם אותם את בניכם והרבה פסוקים כיוצא בו ובמה שאמר כשאתם מתפללים דעו לפני מי כו' הוא נגד עמוד העבודה שהרי התפלה במקום עבודה כן נ"ל:

שם הני י"ח כנגד מי. נראה דפשיטא להו טובא שמנין הי"ח ברכות הוא ענין מוכרח ומכוון היינו מהא דמסקינן במגלה דף י"ח ע"א דמכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה וכדאמרינן נמי במכילתין בכמה דוכתי תמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון וכמו שאבאר עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה מפני שיכול ע"ש:

שם אמר רבי תנחום אריב"ל כנגד י"ח חוליות שבשדרה. נראה דמה שתקנו יותר כנגד חוליות שבשדרה היינו משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ועוד שדבר ידוע שרמ"ח אברים של אדם הם כנגד רמ"ח מ"ע נמצא דלפ"ז שכל אברי המעשה צריכין לקיום המצות ובאמת אינו כן דעיקר עשיות המצות מצויה באברי הידים ורגלים ומכ"ש באברי הפנים המיוחדים בראיה ושמיעה ובדיבור משא"כ באברי עצמות שבשדרה שהם ענינים גשמיים יותר מבכל אברים ולא ניכר בהם שום עשיית מצוה לכן הוצרכו לתקן כנגדם י"ח ברכות כדי שיהיה אדם נזכר בכל עת התפלה להתפלל בכל כחו ולהתנועע כדי לקיים המקרא שכתוב כל עצמותי תאמרנה והיינו נמי כאידך מימרא דריב"ל דצריך שיכרע בתפלתו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה והיינו מטעמא דפרישית:

שם א"ל ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים כו' נראה מבואר שכל ברכות התפלות מיוסדים על אדני פז במספר התיבות ואותיות כמבואר בטוא"ח סימן ק"ג מלבד מה שיש בהם סוד מופלא דאי ל"ת הכי מה זה שאמר ר"ג כלום יש אדם שיודע לתקן דהא אפילו נשי דידן נמי יכולין לתקן כן כיון שאינן אלא עניני קללות השייך להתפלל על הצדוקים ומה רבותא נמי דשמואל הקטן שהוצרך לתקנה ולאחר ששכחה הוצרך להשקיף ב' או ג' שעות אע"כ כדפרישית שמספר התיבות ואותיות מצד עצמותם ומהסוד שבהם יכולין לעשות רושם למעלה עד כדי שיתקיים המכוון באותה ברכה ואי תקשה א"כ מה זה שאמרו חכמים תפלה בכל לשון דלפי מאי דפרישית היה צריך להתפלל דוקא בלה"ק זו אין קושיא דרחמנא לבא בעי וכל מי שמתכוון בתפלתו באיזה לשון שירצה אפ"ה אותה התפלה עושה רושם על אותו הדרך שתקנוהו אנשי כנסת הגדולה בלשון הקודש ובענין זה יש לפרש ג"כ בתפלת הביננו דלקמן בשמעתין:

דף כט עמוד א

בגמרא והשקיף בה ב' או ג' שעות ולא העלוהו. נראה דאע"פ דהפסיק ב' או ג' שעות אפ"ה לא היה צריך לחזור לראש כיון שהרהר בכל אותו זמן באותה ברכה עצמה ולא הסיח דעתו ממנה א"כ לא גרע מהא דאמר רב לקמן טול ברוך טול ברוך דאין צריך לברך ה"נ דכוותיה וזה דלא כמ"ש הפר"ח בא"ח סימן ס"ה שרוצה להכריע מכאן כשיטת הפוסקים דאפילו בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק ולפמ"ש אין זו הכרעה של כלום דמסוגיא דהכא לא מוכח מידי:

בפרש"י בד"ה ינאי רשע מעיקרו ונעשה צדיק וחוזר לרשעתו עכ"ל. עיין מה שכתבתי בזה בקידושין דף ס"ו בהא דאמר אביי כו' דתניא מעשה בינאי המלך דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן לא משמע כפרש"י:

בגמרא הני ז' דשבתא כנגד מי. ויל"ד דמאי מקשה כנגד מי ות"ל דמעיקר הדין צריכין להיות ז' ברכות דוקא לא פחות ולא יותר דכיון דבשבת לא שייך להתפלל י"ב האמצעיות שהם שאלות צרכיו אפ"ה ודאי צריך להתפלל ג' הראשונות וג' האחרונות שלא זזו ממקומן דהא ג' הראשונות שייכי בשבת וי"ט כמו בחול כדאמר ר' חנינא בס"פ אין עומדין דראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו ובג' האחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו דלכאורה שייך נמי בשבת כמו בחול וכדמשמע להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה הלכה ב'(פ"א מהל' תפלה ה"ב) דאחרונות הן מענין שבח והודאה למקום ע"ש דלפי שיטתו שעיקר התפלה היא מן התורה נהי שאין לתפלה מנין ברכות אפ"ה עיקר תפלתו כך היא מן התורה להגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו ואח"כ נותן שבח והודיה למקום על הטוב שהשפיע לו כו' ע"ש. נמצא דודאי ג' הראשונות וג' האחרונות שהן בזה הענין שייכי בשבת כמו בחול הרי שש וברכה אחת ודאי צריך להתפלל בשבת וי"ט באמצע הרי שבע והנראה לע"ד בזה דאי לאו שהוצרכו לתקן ז' ברכות כנגד ז' קולות לא הוו צריכין לתקן קדושת היום בפני עצמה כיון שאפשר לכלול קדושת היום בברכת העבודה כמו שמזכיר בחול המועד ור"ח בכל הג' תפלות. וכה"ג יש לפרש ג"כ בהא דמקשי בסמוך הני ט' דר"ה כנגד מי אע"ג דבלא"ה צריך להתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות וצריך להתפלל ג' אמצעיות שהם מלכיות זכרונות ושופרות הרי ט' ולמאי דפרישית א"ש דאי לאו שהוצרכו לתקן כנגד ט' אזכרות שאמרה חנה היה באפשר לכלול מלכיות זכרונות ושופרות בברכה א' כמו שכולל קדושת היום עם מלכיות כנ"ל ודו"ק:

שם אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כו' א"ה הבדלה בחונן הדעת נמי. לכאורה משמע דעיקר הקושיא היינו אמאי דאסיקנא לעיל אתקפתיה דמר זוטרא דמקשה דיכול לכלול הבדלה בכלל הביננו בקושיא ואמאי לא משנינן נמי דאתי למטרד וכן נראה שיטת רוב הפוסקים שפסקו להא דאמר ר"נ א"ש לעיל דבמוצאי שבת ויו"ט אין להתפלל הביננו אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דמסתברא דלרב ביבי בר אביי דאמר חוץ מימות הגשמים משמע דבמוצאי שבת ויו"ט מתפלל הביננו דלא כשמואל אלא כאתקפתא דמר זוטרא לעיל וא"כ מקשה הכא שפיר בפשיטות אדרב ביבי בר אביי א"ה הבדלה בחונן הדעת נמי ודו"ק:

בתוס' בד"ה מפני שיכול לומר בש"ת כו' ודוקא בצרכיו כו' אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינן מעין ש"ת עכ"ל. נראה לכאורה שעיקר כוונתם כאן בזה לחלק בין הזכרת גבורות גשמים דמחזירין אותו ולא אמרינן נמי דאין מחזירין מפני שיכול לומר בש"ת כמו בשאלה (והיינו לפי גירסתם לקמן בסמוך וכמו שאבאר) וע"ז כתבו דכיון דאין ההזכרה משאלת צרכיו לא שייכא בש"ת ומשום הכי כתבו דמה"ט ה"ה להבדלה ושאר שבחים אסור שאינן מעין ש"ת כן נ"ל בכוונתן. אלא דלע"ד אכתי טעמא קלישא הוא לענין הזכרת גבורות גשמים דהא אכתי יכול להזכיר ולשאול כאחד בש"ת כגון שיאמר אתה המשיב הרוח ומוריד הגשם שלח לנו גשמי ברכה ונדבה וכיוצא בזה. דאף על גב דכבר שאל ותן טל ומטר בברכת השנים אפילו הכי אין בכך כלום אם יחזור וישאל כמ"ש בתחלת דבריהם דמי שיש לו חולה בתוך ביתו דמתפלל בש"ת אף על גב שכבר אמר רפאינו. ואע"ג שיש לחלק כמו שאכתוב בסמוך מ"מ בלא"ה לא ידענא למה הוצרכו לכך לענין הזכרת גשמים ולענין הבדלה דהא לכאורה טעמא רבה אית בהו דדוקא בשאלה בברכת השנים שפיר יכול לומר בש"ת כיון שהיא ברכה חשובה וכוללת הוי כברכת השנים משא"כ לענין גבורת גשמים כיון דמסקינן לקמן דף ל"ג דמה שקבעוה בתחיית המתים היינו מתוך ששקולה כתח"ה אם כן מש"ה שפיר מצינו למימר דצריך להזכירו דוקא בת"ה וה"ה לענין הבדלה בחונן הדעת אמרינן לקמן דלפי שהיא חול לפיכך קבעוה בתחלת ברכת חול וכדמשמע להדיא ממימרא דרבי אמי שם דהך מלתא דתחלת ברכת חול מעליותא היא ע"ש. ובתחלה היה נ"ל לפרש כן כוונת התוס' עצמם אלא מדמדמו שאר שבחים דאסירי להזכרה והבדלה משמע דכולה חד טעמא אית להו. לכך נ"ל בכוונתן דכיון דעיקר הזכרת גשמים לא שייכא בש"ת א"כ מה שמסיים סוף הברכה בא"י שומע תפלה לא שייכא כלל לענין ההזכרה וממילא דהו"ל כאילו הזכיר גבורות גשמים בלא סיום ברכה וכיון דע"כ היינו טעמא דהזכרה אם כן ממילא שמעינן דש"ת לא שייכא אלא בענין שאלת צרכיו ולפ"ז יפה כתבו דמה"ט גופא שאר שבחים אסור להזכיר בש"ת כיון שאינן מעין הברכה כלל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ונראה שכל האומר כו' אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך כו' עכ"ל. ואין להקשות מהא דא"ר יהושע בן לוי בפ"ק דמסכת עכו"ם דף ח' אף ע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יוה"כ אומר וה"נ אמרין בס"פ היה קורא דכמה תנאי ואמוראי היה להם תפלות מסודרות לאחר תפלתם אלא דכל הנך איירי שאומרן בלא סיום ברכה בא"י ש"ת אבל לסיים בברכה אסור וע"ז מייתי ראיה מהא דאמרי' במגלה דף י"ח מכאן ואילך אסור לספר בשבחיו של הקב"ה ופרש"י שם דאסור לספר היינו בקביעת ברכה והיינו כפירוש תוס' כאן. ואף ע"ג דלכאורה מלשון הגמרא שם במגלה לא משמע כן חדא דלשון בשבחיו של הקב"ה משמע דלא שייכא בשאלת צרכיו ועניני תפלה אלא בשבחים ותארים. ועוד דהא מייתי מימרא דא"ר אליעזר דמייתי מקרא דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו והאי קרא לא שייך כלל לענין תפלה ושאלת צרכיו בדברי תחנונים אלא בשבחות וגבורות של הקב"ה ממש. אלא דאפילו הכי כיון דמייתי לה בגמרא במגלה שם לאחר סדר מנין י"ח ברכות משמע דהא דמסיים מכאן ואילן אסור לספר בשבחים כו' היינו נמי שאין להוסיף על י"ח ברכות שום ברכה מענין התפלה והא דיליף לה מהאי קרא דמי ימלל היינו משום דקשיא קרא דכתיב בלשון כפול דהיינו גבורות ה' היינו כל תהלתו ומה שייך כאן לומר למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע דהא דא ודא אחת היא. אלא ע"כ דהא דכתיב מי ימלל גבורות ה' היינו לענין הוספת ברכה ופירוש הענין נ"ל שהוא מענין זה כיון דהתם עיקר מלתא במגלה בי"ח ברכות היינו שתקנו ג' ראשונות שהן שבחים של מקום וי"ב אמצעיות לשאלת צרכיו וג' אחרונות דברי הודאה למקום כעבד המקבל פרס ואם כן אכולה מלתא מסיים התם דמכאן ואילך אסור לספר בשבחיו של מקום דמה"ט שמעינן שפיר דאין להוסיף ברכה בשבחיו של מקום על ג' הראשונות דבהנך ודאי שייך שפיר מי ימלל גבורות ה' ומה"ט גופא נמי איכא למשמע שאין להוסיף ג"כ על הג' האחרונות שהן ברכות הודאה ושייכי ג"כ בלשון גבורות ה' ואין להוסיף עליהם ברכה. וממילא ידעינן מסברא דאין להוסיף ג"כ ברכה על האמצעיות ואפילו בברכת ש"ת עצמה נמי אין לומר אח"כ בא"י שומע תפילה כיון שכבר אמרה בי"ח ברכות דהא סתמא קתני מכאן ואילן אסור לספר. והיינו כפרש"י במסכת מגלה ותוס' כאן דאלת"ה קשיא להו ממעשה בכל יום שאנו מזכירין ומאריכין הרבה שבחים בקרוב"ץ וכיוצא בו ומהך סוגיא גופא דס"פ היה קורא דכמה תנאי ואמוראי היו מסדרים דברי תחנונים אחר תפלתם וממימרא דריב"ל במס' עכו"ם שהבאתי בסמוך דלאחר תפלתו יכול לומר אפילו כסדר יוה"כ. אלא על כרחך צריך לחלק ולומר דהא דאמרינן במגלה מכאן ואילך אסור לספר כו' היינו דוקא בסיום ברכה כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ותוספות ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר כו' לומר לאותם ברכות כו' אסור שנראה כמוסיף על הברכות עכ"ל. וי"ל למה הוצרכו לה"ט שנראה כמוסיף על הברכות דאי לענין שאין לומר בא"י שומע תפלה טפי הו"ל לפרש דאסור משום דהוי ברכה לבטלה כדאיתא לקמן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג) דכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ול"ל דהתם איירי בברכה גמורה שמזכיר בה שם ומלכות דומיא דברכת הבדלה דאיירי בה התם משא"כ כשאומר בא"י ש"ת שאין מזכיר בו מלכות מש"ה לא הוי ברכה שאינה צריכה דקיי"ל כרבי יוחנן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע"ב) דאמר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה כמ"ש רוב הפוסקים הא ודאי ליתא חדא דהא בפרק אין עומדין מפרש דעובר משום לא תשא ובקרא דלא תשא את שם ה' משמע דבהזכרת השם לחוד עובר ועוד דהא בענין ברכות התפלה שהן שאלת צרכיו אין אומרים בו מלכות כמ"ש הב"י בא"ח סימן רי"ד בשם הרוקח ע"ש ועוד דאפילו בשאר ברכות פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא לקמן ור"י בעל התוס' מסתפק הלכה כדברי מי כמ"ש הרא"ש והטור בשמו וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה למה הוצרכו לה"ט שנראה כמוסיף ואם כתבו כן לענין מי שבא להתפלל י"ח עוד פעם אחרת כדמשמע מלשונם דעלה קאי א"כ קשה יותר מאי נראה כמוסיף שייך כאן שהרי כתבו התוספות בכמה דוכתי דמי שעושה מצוה אחת כמה פעמים לא שייך בל תוסיף מיהו אפשר דשאני הכא כיון שמנין התפלות ילפינן מקרא דדוד ודניאל שהן ג' מש"ה שפיר הוי כמוסיף נמצא דלפ"ז לא כתבו כן אלא לשיטתם דהא דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא בספק התפלל ולא בודאי התפלל ומש"ה מדמי שפיר שאין לומר בא"י ש"ת למי שמתפלל י"ח עוד פעם אחת דמה לי ברכה אחת ומה לי י"ח שלימות ואדרבא ברכה אחת גרע טפי דמיחזי יותר כמוסיף על הברכות משא"כ לשיטת הסוברים דיכול להתפלל תפלת י"ח כמה פעמים דרך נדבה א"כ אפשר דלדידהו אין איסור לומר בא"י שומע תפלה אם רוצה להתפלל אותה דרך נדבה וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות תפלה דלפי שיטתו שכתב שעיקר התפילה היא מן התורה כתב שם בהלכה ג' שמעיקר התפלה ג"כ אם היה רגיל מרבה בתחנונים ובקשות ע"ש ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בשמעתין בתפלת הדרך ובפרק אין עומדין אבאר יותר ועיין בק"א ובעיקר דבריהם שכתבו שאין לומר בא"י ש"ת דמשמע מלשונם היינו נמי משום דהוי כמוסיף ולא כתבו דהוי ברכה לבטלה נראה מבואר דכיון שאמר אותה דרך תפלה תו לא שייך בה ברכה לבטלה לעבור משום לא תשא שהרי לכ"ע מותר להזכיר השם כמה פעמים באותן התפלות ותחנונים שאומר אחר תפלתו כדאיתא להדיא בסוגיא דס"פ הי"ק דכל הנך תנאי ואמוראי שהיה להם תפלות מיוחדות אחר תפלתם היו אומרים אותן בהזכרת כמה שמות ע"ש וכן במי שנכנס לבה"מ לעיל בדף הסמוך שאומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי וכה"ג טובא וא"כ מה לי ענין מזכיר השם בתוך הוספת תפילתו או אם מסיים בא"י ש"ת לכך הוצרך לפרש טעם אחר דאסור לומר בא"י שומע תפלה היינו משום דהוי כמוסיף על הברכות כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

דף כט עמוד ב

בתוספות בד"ה הא דאידכר אחר שומע תפלה כו' וכן משמע בירושלמי כו' ה"נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לש"ת כו' עכ"ל. ונראה דאין כוונת רבי יוחנן בירושלמי ללמוד מר"ח לברכת השנים לענין דאם לא עקר רגליו חוזר לש"ת דהא ודאי ליתא דמה שחוזר לעבודה בר"ח אם לא עקר רגליו היינו משום שעיקר מקום הזכרת ר"ח היינו בעבודה דוקא ומש"ה חוזר לעבודה משא"כ לענין שאלה דברכת השנים שעיקר מקומו בברכת השנים שפיר מצ"ל דצריך לחזור לברכת השנים ולא לש"ת אלא ע"כ דעיקר מילתא דרבי יוחנן היינו דבמה שבא לחלק בשאלה דברכת השנים בין עקר רגליו ללא עקר רגליו דבעקר רגליו חוזר לראש התפלה לגמרי ולענין זה שפיר יליף לה מר"ח כיון שאין טעם לחלק בזה בין ר"ח לשאלה דברכת השנים אבל בהא דקא"ר יוחנן דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לש"ת לאו מר"ח יליף לה אלא מסברא דנפשיה מסיק לה דכיון שיכול לחזור ולשאול בש"ת לא מטרחינן ליה לחזור לברכת השנים ולגמור כל הברכות משם ואילך בחנם והוי כברכה לבטלה וכמוסיף על הברכות והשתא לפ"ז א"ש לשון התוס' שכתבו אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לש"ת כו' והיינו כדפרישית דנהי דהך מילתא דחוזר לש"ת לא שמעינן לה מהך ילפותא דר"ח ס"ס קא"ר יוחנן בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כנ"ל ברור בכוונת התוספות:

אלא דיש לי לדקדק לאידך גיסא דל' אלמא משמע שכתבו אינו מדוקדק דכיון דרבי יוחנן אמר הכי בהדיא לא הוצרכו לפרש יותר. והנראה לע"ד בזה דמה שכתבו אלמא משמע היינו משום דמסקו וכתבו ע"ז מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים כו' דלפ"ז מצ"ל נמי שאין ראיה מהירושלמי ג"כ בהא דקאמר שאם לא עקר רגליו דחוזר לש"ת ולא לברכת השנים משום דמצ"ל דהירושלמי לשיטתו דאפילו אם לא הזכיר גבורות גשמים שקבעוה חכמים בברכת תחיית המתים לפי ששקולה כתחיית המתים ואפ"ה אם לא הזכיר שם אין מחזירין אותו אלא מזכיר בש"ת אלמא דברכת ש"ת חשיבא טובא מטעם שהיא ברכה כוללת משום הכי מה"ט גופא קאמר רבי יוחנן דלענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת ולא לברכת השנים כיון דברכת ש"ת חשיבא טובא ולמה יחזור לברכת השנים משא"כ לגמרא דידן דלענין הזכרת גבורת גשמים לעולם מחזירין אותו ולא אמרינן שיזכיר בש"ת והיינו משום דברכת ש"ת לא חשיבא כ"כ דלפ"ז שפיר מצ"ל דה"ה לענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת צריך לחזור לברכת השנים שהיא עיקר מקומו נמצא דלפ"ז כיון שענין זה אינו מוכרח כ"כ להביא ראיה מירושלמי אגמרא דידן מש"ה כתבו בתחלת דבריהם ל' אלמא משמע והיינו משום דלפי האמת משמע להו דנהי דלענין גבורות גשמים גמרא דידן פליג אירושלמי והיינו כמ"ש התוס' לעיל דהזכרה שהיא שבח לא שייך בש"ת משא"כ להך מילתיה דקאמר רבי יוחנן בירושלמי דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לשומע תפילה לית לן למימר דגמרא דידן פליג אדרבי יוחנן בירושלמי והיינו מטעמא דפרישית דכיון שברכת שומע תפלה היא ברכה כוללת חשיבא לענין זה כברכת השנים כנ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב כי נכון היא ועיין עוד בק"א:

בא"ד מיהו הירושלמי פליג כו' דהכא קתני לא הזכיר ג"ג מחזירין אותו כו' עכ"ל. כך היא הגירסא בכל הגמרות שלנו וכן בהלכות דרב אלפס וא"כ יש לתמוה בהא דמסקו תוס' אפשר להיות שגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הק"ו עכ"ל. והיאך אפשר לומר כן כיון דסוף סוף קתני ברישא להדיא מחזירין ובסיפא אין מחזירין וכן הקשו רבינו יונה והרשב"א ז"ל בחידושיהם ורבינו יונה ז"ל כתב שמצא בנוסחאות מדוייקות דגרסי' בתרווייהו אין מחזירין מ"מ על גירסת התוס' ופירושם התמיה במקומה עומדת. ויש ליישב דהא דקתני ברישא ג"ג מחזירין ולא קאמר דאין מחזירין מפני שיכול לומר בש"ת היינו משום דלא פסיקא ליה דאפילו נזכר לאלתר זמנין שצריך לחזור כגון בשבתות וי"ט ומוספי ר"ח דליכא ברכת ש"ת משא"כ בברכת השנים דלעולם לא משכחת לה ברכת השנים בלא ברכת ש"ת ומשום הכי פסיק ותני אין מחזירין ומוקמינן לה כשנזכר קודם ברכת ש"ת. ומכ"ש דא"ש לפ"מ שכתבו התוספות דהיכא שנזכר לאחר ש"ת שחוזר לש"ת וא"כ לענין הזכרת ג"ג כיון דזמנין דליכא ברכת ש"ת שפיר שייך למתני מחזירין אותו דלשון מחזירין שייך לגמרי שחוזר לראש התפלה כמ"ש הרשב"א ז"ל. ועוד דבלא"ה צריך למתני במימרא דרב אסי עיקר דינא דמחזירין אותו לאשמעינן הך מלתא גופא שחוזר לראש התפלה כשעקר רגליו )אלא דאפ"ה כתבו שפיר דהא ליתא דכיון דבמסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם ש"ת וא"כ מסתמא כל המימרא איירי בהכי בימות החול דאיכא ש"ת(. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הסוברים דכשנזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת דא"כ לא שייך שפיר לשון מחזירין אותו דהא בברייתא לא נזכר בה כלל לענין ש"ת וא"כ ממילא דסתמא דלשון מחזירין אותו לגמרי משמע ולמאי דפרישית א"ש דשפיר שייך למתני מחזירין אותו לגמרי דמשכחת לה כשעקר רגליו דע"כ הא דמוקמינן לברייתא בדאדכיר בתר ש"ת לאו דוקא דכ"ש כשעקר רגליו כן נ"ל נכון:

בגמ אמר רבי תנחום כו' טעה ולא הזכיר של ר"ת בעבודה חוזר לעבודה כו' ונראה דפשטא דלישנא משמע דהא דקאמר ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה היינו שנזכר מיד לאחר שסיים ברכת העבודה וע"כ דהכי הוא מדקאמר בתר הכי נזכר בהודאה משמע דהכא איירי דנזכר קודם הודאה ואפ"ה חוזר לעבודה אלא שהטור והש"ע בא"ח סימן תכ"ב לא כתבו כן אלא שאם נזכר קודם שהתחיל מודים אומרה במקום שנזכר. ולא ידעתי לפרש לשון חוזר לעבודה לענין זה. ועוד שרבינו יונה ז"ל בשמעתין נראה שהרגיש בזה והביא ראיה מכאן לענין ברכת הבדלה באתה חונן והביא הב"י דבריו בא"ח סימן רי"ד וא"כ לפ"ז יש לתמוה שבעיקר מקום דין זה בהלכות ר"ח סימן תכ"ב השמיט דברי רבינו יונה וצ"ע ליישב ולדעתי אפילו לדינא צ"ע:

שם תנו רבנן המהלך במקום גדודי כו' בא"י ש"ת. ויל"ד למאי דקיי"ל כרבי יוחנן לקמן פרק כיצד מברכין דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וא"כ היאך אומר ברכה זו בלא מלכות. ואף שהב"י בסימן ר"ד כתב בשם הרוקח דהא דלא מזכירין מלכות בברכות י"ח היינו משום דברכות התפלה לא הוי בכלל מימרא דרבי יוחנן דלא איירי אלא בברכות הנהנין וברכת המצות מ"מ מבואר דהרוקח לא נחית לסברת התוס' לקמן דלרבי יוחנן אלקי אברהם שאומרים בי"ח הוי במקום מלכות וממילא למה שאין אומרים מלכות בכל שאר ברכות י"ח היינו משום דהוי ברכה הסמוכה לחברתה. משא"כ לשיטת התוספות גופייהו קשה ההיא דהכא דהא ההיא תפלה קצרה דהכא לאו ברכה הסמוכה לחברתה היא אפ"ה אין אומרים בה מלכות. וכמו כן יש לדקדק למה אין פותחת בברוך ובאמת דעל שיטת הגמרא גופא לא ק"מ דאפשר דאין ה"נ דהאי בא"י דהכא לא הוי ענין ברכה כלל אלא כתפלה בעלמא והיינו לפ"מ דפרישית לעיל דבמה שאומר בא"י הוי ברכה לבטלה כמו שהוכחתי בראיות ברורות. משא"כ לשיטת התוס' דלעיל בד"ה מפני שיכול שכתבו שאין לומר בא"י אם לא בברכה גמורה שתקנו חכמים א"כ הדרא קושיא לדוכתא ומה שיש ליישב בזה יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל אליהו לרבי יהודה כו' וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. ואסיקנא דהיינו תפלת הדרך ומסיים בה בא"י ש"ת. וכאן נמי יש לדקדק יותר דקשה מכאן על שיטת התוס' דלעיל שכתבו שאין לומר בא"י ש"ת והכא ודאי ליכא למימר שברכה זו נתקנה מימי אנשי כנסת הגדולה דהא ודאי ליתא מדא"ל אליהו לר"י המלך בקונך וצא דלא משמע אלא ל' תפלה בעלמא וא"כ אמאי מסיים בה סתמא דתלמודא דמסיים בה בא"י ש"ת. מיהו יש ליישב שהרי התוס' לעיל כתבו הטעם דאין לומר בא"י ש"ת דהוי כמוסיף על הברכות ומדמו לה למתפלל תפלה יתירה כשכבר התפלל בודאי דאסור לשיטתייהו וא"כ לפ"ז הא משמע לעיל דף כ"א דלכ"ע ע"י חידוש מותר להתפלל תפלה יתירה וא"כ ה"נ כיון שיוצא לדרך אין לך חידוש יותר מזה. ועוד נ"ל דכל דברי התוס' לעיל בד"ה מפני שיכול היינו כשאומר בא"י ש"ת בתחנונים הסמוכים לאתר תפלתו שכן משמע ממ"ש אחר שסיים דברי תחנונים מיושב. והנראה מלשון זה דאשרי שאחר התפלה וקדושה דסידרא דרבא לציון כיון דשייכי נמי לסדר תפלות א"כ מה שאומר תחנונים אחר זה אכתי מחזי כמוסיף על ברכות י"ח דתפלה אם מסיים בהם בא"י ש"ת ומשום הכי אין לאומרו משא"כ במי שכבר התפלל והסיח דעתו מתפלתו ואח"כ רוצה להתפלל איזה תפלה לשאלת צרכיו אפשר דהתוס' גופייהו מודו דאין כאן איסור אם מסיים בהן בא"י ש"ת כנ"ל ועיין עוד בק"א:

דף ל עמוד א

בגמ' עד כמה אמר רב יעקב אמר רב חסדא עד פרסה ופרש"י אבל לא לאחר שהלך פרסה ובהלכות גדולות מפרש כו' עכ"ל רש"י. וכבר הקשו כל הפוסקים והמפרשים על פרש"י דמה סברא יש בזה דלאחר שהלך פרסה לא יתפלל עוד ת"ה אף שבדעתו לילך עוד כמה פרסאות. לכן פסקו כולם דלא כרש"י אלא כפי' הלכות גדולות. ואף שאיני כדאי מ"מ נראה ליישב שיטת רש"י ואדרבא דבריו נכונים וברורים ונימוקו עמו דטעמא רבה איכא לומר דלאחר שהלך פרסה הוחזק בדרך מקרי א"כ הא אמרינן להדיא פרק הדר (עירובין דף ס"ג) דהבא מן הדרך אל יתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו א"כ כ"ש הכא כיון שכבר הוחזק בדרך ורוצה להפליג עוד בדרך א"כ פשיטא שאין דעתו מיושבת עליו שכל הדרכים בחזקת סכנה ומש"ה אין לו להתפלל כדאמרינן נמי התם להדיא משמיה דכל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל משום שנאמר בצר אל יורה ולפ"ז מהאי טעמא אין לחלק בין תפלה גמורה לשארי תפלות אפילו קצרה כמות שהיא כן נ"ל בטעמא דרש"י ושיטת החולקים אפשר דמשמע להו דלהך תפלה דתפלת הדרך הוי שפיר דעתו מיושבת עליו כיון שעיקר תפלתו בשביל תקנה זו וכדכתיב ביום צרתי אקראך ותענני כנ"ל ודו"ק:

שם היכי מצלי לה ר"ח אמר מעומד כו' עד והלכתא הביננו מעומד. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ותימא הוא דהא קיי"ל דתפלה אפילו מהלך וכתב שראה בתוס' שמחלקין בין תפלת הביננו שהיא ז' ברכות לתפלת י"ח ברכות וכמו שהוא בתוס' שלנו בד"ה מסמך גאולה אלא דעדיין קשיא ליה להרשב"א בהאי לקמן בסמוך דמשמע דאפילו בי"ט דליכא אלא ז' ברכות מתפלל אפילו מהלך והניחו בצ"ע ע"ש ונ"ל ליישב דהא דמשמע הכא לר"ח דבתפלת הדרך מעומד והא דמסקינן נמי דהלכתא הביננו מעומד היינו משום דמעיקר הדין כל תפלה יש לאומרה מעומד כעבדא קמא מרא ומה שהקילו בתפלת י"ח במהלך בדרך דמתפלל אפילו במהלך היינו כתירוץ התוס' שהביא הרשב"א ז"ל דכיון דתפלת י"ח ארוכה הקילו בה בעוברי דרכים משא"כ הביננו ותפלת הדרך לר"ח כיון שאינן ארוכות מש"ה בעינן מעומד מטעמא דפרישית ולפ"ז לא תקשי מהאי דבסמוך דאיירי בי"ט די"ל דכיון דבי"ט אין שואלין צרכיו דלא שייך ביה ה"ט דכעבדא קמא מרא מש"ה מותר בכל ענין להתפלל כשמהלך דכיון דאין מתפלל בי"ט אלא ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע לא שני לן בין מתפלל מעומד או מהלך כן נ"ל:

בתוס' בד"ה אבוה דשמואל ולוי כו' פרש"י קודם עמוד השחר ול"נ דא"כ כו' עד סוף הדיבור. בלשון רש"י שלפנינו לא נמצא שכתב קודם עמוד השחר אלא דהוי מקדמי קודם היום ולפ"ז שפיר מצינא לפרש דבריו דהיינו לאחר עמוד השחר ואפ"ה הוצרך לפרש בלשון קודם היום כיון דלענין תפלה וק"ש לילה הוא מדקאמר בגמרא כי הוי מטי זמן ק"ש קרי משמע להדיא דאכתי לא הוי מטי זמן ק"ש והיינו משום דלילה הוא לענין ק"ש כדדייקינן לעיל כה"ג בפ"ק דף ח' ע"ב ועוד נ"ל אפילו את"ל דמה שכתב רש"י קודם היום היינו קודם עמוד השחר אפ"ה א"ש היינו משום דמשמע ליה לרש"י דאי לאחר עמוד השחר היה לו להתפלל בעשרה דודאי כל אנשי הכלה היו יכולין להתפלל באותה שעה כדי לשמוע הדרשה אע"כ דאבוה דשמואל ולוי גופייהו הוו מצלי קודם ע"ה דמיד שעלה עמוד השחר היו העם מתאספים לשמוע הדרשה ובהנץ החמה היו נשמטין א' א' להתפלל כמ"ש רש"י בד"ה בשבתא דריגלא ואף שקודם ע"ה לא היו יוצאין י"ח אפ"ה כיון שהתחילו ללמוד קודם היום לא היו צריכין אח"כ להפסיק לתפלה כדאיתא במשנה פ"ק דשבת דאין מפסיקין לתפלה ומוקמינן לה התם בד"ת ואף על גב דמסקינן עלה התם ל"ש אלא רבי שמעון ב"י וחביריו שתורתם אומנתם מסתמא אבוה דשמואל ולוי נמי תורתם אומנתם הוו ועוד עכ"פ ביומא דכלה שמלמדים לרבים הו"ל כשאר יומי דרשב"י וחביריו וכיון שהיו פטורין מהתפלה בזמנה כיון דא"א מש"ה הוי מקדמי להתפלל קודם ע"ה והיינו בתורת נדבה דמותר להתפלל אפי' בלילה ובהכי הוי ניחא להו שיתפללו עכ"פ ג' תפלות בלילה וביום כיון שעיקר דין תפלה בג' פעמים ועוד מטעמא דפרישית לעיל גבי תהלה לדוד ג' פעמים כן נ"ל בשיטת רש"י ודוק:

במשנה ראב"ע אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר כו' וכתב רבינו יונה ז"ל שהטעם דנהי דבשאר תפלות פשיטא דכל יחיד ויחיד מתפלל היינו משום דאבות תקנום אלא דלאסמכתא בעלמא אסמכינהו רבנן אקרבנות משא"כ בתפלת המוספין שלא נתקנו כלל אלא משום הקרבנות ומש"ה אין להתפלל אותן אלא בציבור שהרי המוספין קרבנות ציבור הם כן נ"ל מתמצית דבריו אלא שלע"ד יש להוסיף עוד טעם אחר משום דאכתי יש לדקדק על ל' חבר עיר ששנו כאן ומ"ש דנקט ליה בהאי לישנא וטפי הו"ל למיתנא אין מתפללין תפלת המוספין אלא בציבור או בעשרה לכך נ"ל דעיקר טעמא דת"ק משום דבמוספי י"ט ור"ח עיקרן הוא שעיר החטאת שמכפר כדפרישית לעיל וא"כ לא שייך האי קרבן כלל ביחיד כשאינו מחוייב חטאת אלא דאכתי שייך בקרבן החטאת שמתכפרין בה הציבור ומשום הכי אין להתפלל אותה ביחיד כלל וא"ש נמי טעמא דר"י שאמר משמו של ראב"ע כ"מ שיש שם חבר עיר יחיד פטור מתפלת המוספין והיינו משום דאמרינן בגמרא דמגלה וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו לכך התקינו נביאים אנשי משמרות של מעמדות שיהיו שלוחים של ערי א"י ואמרינן נמי בפרק בתרא דמגילה דחבר עיר היינו מה שעושין טובי העיר דהוי ליה כאילו עושין ברשות כל אנשי עיר נמצא דלפ"ז א"ש ל' בחבר עיר דקתני הכא דכיון שיש שם חבר עיר דהו"ל שלוחים של אנשי אותו עיר מש"ה היחיד פטור על ידיהם משא"כ ביחיד שלא בחבר עיר דנמצא שאין לו שום שייכות במוסף כיון דלא הוא ולא שלוחו עומדין שם משום הכי צריך להתפלל בפני עצמו כדי לזכור קרבן מוסף שהיו מקריבין בירושלים כשהיו אנשי מעמד דכל ישראל היה להם חלק בה כן נ"ל נכון ודו"ק:

דף ל עמוד ב

בגמרא דבי אמי ורבי אסי אף על גב דהו"ל תליסר בי כנישתא כו' היכא דהוו גרסי. ולכאורה יש לתמוה מאי שייך הך מילתא הכא בשמעתין ועוד דהא כבר מייתי הש"ס לעיל בפ"ק דף ח' האי מילתא גופא ולמה חזר וכפלו כאן והנראה בזה דמייתי הכא לענין תפלת מוסף גופא דאיירי ביה בשמעתין דלא מיבעיא דבכל התפלות לא הוו עיילי לבי כנישתא להתפלל ברבים משום דהוי ניחא להם טפי להתפלל בבה"מ היכא דהוו גרסי והיינו כדאמרינן לעיל בהך מילתא גופא מקרא אוהב ה' שערי ציון כו' ע"ש אלא דאפילו בתפלת המוספין דלא מיבעיא לראב"ע אין להתפלל אותה ביחיד עכ"פ במקום שיש חבר עיר דהיינו בבה"כ אלא דאפילו לחכמים נמי מיהו איכא מעליותא בחבר עיר טפי מבשאר תפלות מש"ה מייתי דר"א ור"א היו מתפללין היכא דהוו גרסי וממילא שמעינן מינה דסבירא להו דאין הלכה כראב"ע כן נ"ל ונראה דלזה נתכוון ג"כ הרא"ש ז"ל:

שם אמר רבי ענן כו' לפי שאין ב"ד מקדשין החדש אלא ביום וכתבו התוס' דיש מפרשים דוקא בלילה ראשונה כו' אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש יום שלפניו ולא נראה לחלק עכ"ל. ולא ידענא למה לא נראה להם לחלק דהא לכאורה טעמא רבא אית ביה ופשטא דלישנא דרב נמי הכי משמע שזה עיקר הטעם דלפי שאין מקדשין החדש אלא ביום מש"ה לא איכפת לן אם לא הזכיר של ר"ח בערבית והיינו כמ"ש רש"י בר"פ ראוהו ב"ד דהלבנה אינה נראית בשעת חידושה אלא סמוך לחשיכה וא"כ ברוב הפעמים לא הספיקו הב"ד לקבל עה"ח ולומר מקודש החדש מבעוד יום א"כ מה"ט גופא לא שייך להזכיר של ר"ח בתפלת ערבית ונהי שהשוו חכמים מידותיהם להזכיר גם בשל ערבית מ"מ בדיעבד אין מחזירין אותו מה"ט גופא וא"כ לפ"ז ודאי לא שייך ה"ט אלא בלילה הראשונה משא"כ בלילה שנייה לא שייך ה"ט ונ"ל דאפילו הכי כתבו התוס' דלא נראה לחלק בשני הימים של ר"ח כלל כיון שעושין אותן מספק כי היכי דלא לזלזלו בי"ט שני כדאיתא בפרק במה מדליקין וכמו שאכתוב בזה בקונטרס אחרון לענין ספק אם הזכיר של ר"ח כשעושין ר"ח שני ימים ע"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה מסתברא כו' וה"נ יחזור לאותה ברכה אם לא התחיל ברכה שלאחריה כו'. עיין מה שכתבתי בזה לעיל בדף הקודם משום רבינו יונה ז"ל גם מה כתבו התוס' בסוף הדיבור מיהו אומר ר"י שראה את ר"ת כו' וכן עמא דבר עכ"ל עיין בטור א"ח וש"ע סימן רצ"ד וסימן תרפ"ב שכל הפוסקים כתבו שאין לנהוג כן: