ברכות לז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולא מין דגן הוא או מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר שלש ברכות וחכ"א ברכה אחת כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן ר"ג אומר ברכה אחת מעין שלש וחכ"א ולא כלום במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש מני אי ר"ג השתא אכותבות ואדייסא אמר ר"ג ג' ברכות אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא אלא פשיטא רבנן אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן אלא לעולם רבנן ותני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום:
אמר רבא האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא מברך במ"מ מ"ט דסמידא עיקר דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא מברך עליו שהכל נהיה בדברו מ"ט דובשא עיקר והדר אמר רבא אאידי ואידי במ"מ דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות א"ר יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא בהיה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נטלן לאכלן מברך המוציא לחם מן הארץ ותני עלה גוכולן פותתן כזית א"ל אביי אלא מעתה לתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה"נ דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ וכי תימא ה"נ והתניא לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח הכא במאי עסקינן בשערסן אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן בכדי אכילת פרס ואי בשערסן האי שאכלן שאכלו מיבעי ליה הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול מאי הוה עלה אמר רב ששת דהאי חביצא אף על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ אמר רבא הוהוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא וטרוקנין חייבין בחלה וכי אתא רבין א"ר יוחנן טרוקנין פטורין מן החלה מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ואמר אביי זטריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי גביל מרתח ואיכא דאמרי חנהמא דהנדקא ואיכא דאמרי טלחם העשוי לכותח תני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והא תניא חייב בחלה התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר ימעשיה מוכיחין עליה עשאן
רש"י
עריכה
ולא מין דגן - שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:
או - אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר"ג וחכמים:
במאי אוקימתא - לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:
כר"ג אימא סיפא דרישא - דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':
השתא - אפילו אדייסא אמר ר"ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:
אין הפרוסות קיימות - שבתחלתו פת ממש היה:
מיבעיא - וכשנמוח מי גרע מדייסא:
אלא לאו רבנן היא - דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:
והלכתא - לא גרסינן:
ריהטא - הוא חביץ קדרה:
דחקלאי - בני כפר:
דמפשי ביה קמחא - שמרבים בו קמח:
דמחוזא - בני כרך:
חביצא - כעין שלניי"קוק (שלקי"ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד) שמפררין בתוך האלפס לחם:
מנא אמינא לה - דאפרורין כזית מברכין המוציא:
היה - ישראל עומד:
ומקריב מנחות - ונתנה לכהן להקריבה:
אומר ברוך שהחיינו - אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:
נטלן לאכלן - הכהן:
ותני עלה - כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:
וכולן פותתן - כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים (ויקרא ב) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:
פורכן - למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:
הכי נמי - דפליג אהא דקתני מברך המוציא:
והתניא לקט מכולן - פתיתי המנחות:
כזית כו' - ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:
בשערסן - כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:
והוא שאכלן בכדי אכילת פרס - שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:
ואי בשערסן והוא שאכלו - לשון יחיד מיבעי ליה:
הב"ע - ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:
תוריתא דנהמ' - תואר מראית הלחם:
כובא דארעא - עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:
גביל מרתח - נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:
נהמא דהנדקא - בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:
לחם העשוי לכותח - אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:
תוספות
עריכה
חביצא דאית ביה פרורין. פרש"י כמו שלנייקו"ק וא"ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע"ג דאית ביה כזית וי"ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא"ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי"ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ"ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
היה עומד ומקריב מנחות. פרש"י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ"ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש"י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:
לקט מכולן. פירש"י דקאי אמנחות ולא נהירא דא"כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן (מנחות דף נב:) כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה"ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':
אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש"י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:
תוריתא דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי"ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:
לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש"י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ"א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר"ת אם כן בניבלי"ש ורישולא"ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר"ל ר"ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול"נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי"ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז"ל היה
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
מא א מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ד', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ח סעיף ב':
מב ב מיי' פ"ז מהל' תמידין ומוספין הלכה י"ח:
מג ג מיי' פי"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה י':
מד ד ה מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ח', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ח סעיף י':
מה ו ז מיי' פ"ו מהל' בכורים הלכה י"ב, סמ"ג עשה קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' שכ"ט סעיף ה', וטור ושו"ע או"ח סי' קס"ח סעיף ט"ו:
מו ח ט טור ושו"ע או"ח סי' קס"ח סעיף ט"ז:
מז י מיי' פ"ו מהל' בכורים הלכה י"ד, סמ"ג עשה קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' שכ"ט סעיף ז':
ראשונים נוספים
דובשא עיקר: פירוש: רובו דבש ומיעוטו סולת. ואם כן עיקרו מחמת דבר וסלתו להטעימו ולהכשירו. מכל מקום, כיון דסולתו מעורב בו להכשירו- מברכין על הסולת, כדאסיקנא מהא דרב ושמואל. ולא דמי לתבשילא דליפתא דאע"ג דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל - דהתם הוא משום דקימחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא; אבל הכא דלאכשורי תבשילא, איהו עיקר ועליה מברכין.
הנחתי למעלה. [?]
אמר רב יוסף האי חביצא דאין ביה פירורין כזית- בתחילה מברך המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות: פרש"י ז"ל חביצה כגון שמפרפרין לחם בתוך האלפס ומבשלין אותו. ולפי דבריו הא דמייתי רב יוסף סייעתא מההיא דמנחות ולא מייתי מברייתא דלעיל דקתני "בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליו המוציא ולבסוף ג' ברכות", משום דלא מפרשא בהדיא מאי קרי פרוסות קיימות, ומשום הכי מייתי הא דמנחות דתני עלה בהדיא "וכולן פתיתין כזית".
ואלא מיהו קשיא דאם כן היכי אסיקנא הכא "אף על גב דלית ביה פרורא דהוי כזית" - דהא תניא בההיא "בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא וג' ברכות. אין הפרוסות קיימות בתחילה מברך מיני מזונות". ואפשר היה לי לומר דרב ששת ורבי אבא קרו "פרוסות קיימות" אפילו פירורין פחות מכזית, כל היכא דאיכא תוריתא דנהמה; ו"אין פרוסות קיימות" בדליכא תוריתא דנהמא. ואף על גב דפרישו עלה בירושלמי "היכי דמי פרוסות קיימות בדאיכא פירורין כזתים(?)" - לית להו לרב ששת ולר' אבא הכין, אלא כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, כצ"ל(?) לפי דברי רש"י ז"ל.
אבל ר"ח ז"ל פירש חביצה- פרורי לחם הנדבקין על ידי שמן ודבש, ובהני הוא דלא בעו פרוסות קיימות; אבל בפירורין מבושלין הוא דבעינן פרוסות קיימות, והיינו ההיא דלעיל דפרוסות קיימות ושאינן קיימות.
וקיימא לן כרב ששת ורבי אבא דאמרו כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא מברכים עלייהו המוציא. ודוקא בדליכא פתיתין ושלימין, הא איכא פתיתין ושלימין לא מברכין אחביצא משום דק"ל כרבא דאמר לקמן "מברך ואחר כך בוצע".
כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית, הא בפחות מכזית בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'. ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון, מכל מקום מיני מזונות הוא. ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית. והא דגרסינן בירושלמי "תני כל שאורמ עליו ג' ברכות מברך עליו המוציא. התיבון הרי פחות מכזית שאין אומר עליו ג' ברכות, מעתה לא יאמרו עלו המוציא! א"ר יעקב בר אחא, לשאר מינין נצרכיה" - דאלמא משמע מהכא דאפילו אפחות מכזית מברך המוציא? יש לומר דהייא באוכל הרבה אלא שלא לקט מן הפירורין כי אם פחות מכזית ואפילו הכי מברך עליהן המוציא אף על פי שאין הוא לבדו ראוי לברך עליו ג' ברכות; אבל לעולם בשאינו אוכל כזית- אינו מברך המוציא ולא ג' ברכות.
ולי נראה דלאחריו אינו מברך מעין ג' בפחות מכזית, דמאי שנא מאוכל ענבים ותאינים ורמונים שאינו מברך לאחריו מעין שלש באוכל פחות מכזית, כדאמר לקמן גבי ההיא דרבי יוחנן דאכל זית מליח ובירך אחריו; ואקשינן עלה "הא זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה ובצר ליה שיעוריה, סופיה מאי מברך?" - אלמא אפחות מכזית אין מברכין לאחריו, ואפילו בשבעת המינין. ואפשר נמי דלא מברכין עליה כלל, ואפילו בורא נפשות, דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת(?) ביה משום דבצר ליה שיעוריה- לא תרמיה עליה ברכה אחריתי. ועוד נראה לי דבתחילתו מברך עליו המוציא; שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור, וכפשטיה דירושלמי. וכן נ"ל לדקדק מההיא זיתא דאכל ר' יוחנן. ומדאקשי' עלה ר' ירמיה לרבי זירא, וכמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד.
היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו: יש מי שאומרים דמייר במנחות שמתנדבין, שאין רגילין להתנדב מנחות תדיר. ואינו נראה; דמנחות שייכי טובא. ורש"י ז"ל פירש במנחות דמיירי בישראל שלא הקריב נדבות מימיו. והקשו עליו בתוספות דלישנא ד"היה עומד ומקריב" לא משמע אישראל אלא אכהן. וכן משמע לישנא ד"נטלן ואכלן". ועוד פירש הוא ז"ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו. ובתוספות פירשו דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים, כמו ששנו שם בתוספתא וכן היא כאן בירושלמי. וטעמא, לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו.
לקט מכולן כזית: פירש רש"י ז"ל דאמנחות קאי. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. והקשו בתוספות דאין חמץ במנחות. ועוד דהיכי קאמר "אם מצה הוא יוצא בה ידי חובתו בפסח", והא אמרינן בפסחים (לו:) דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות. על כן פירשו הם ז"ל דקאי א"חמשת המינין", וכן פירשו שאר כל המפרשים ז"ל.
אמר רבא האי ריהטא דמחוזא: פירוש שמערבין קמח מעט עם מים הרבה ונותנים דבש הרבה בו ועל ידי שהוא דבר רך ומתפשט בשפיכתו נקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה. דחקלאי פי' עם שבשדות דמפשי ביה קמחא בורא מיני מזונות, אבל אין מרבין בו קמח כמו בתבשיל חביץ קדרה דא"כ היינו חביץ קדרה דאמרינן לעיל ולא אתא לאשמעינן הכא אלא דאפי' לא מפשי בה קמחא מברך עליה בורא מיני מזונות ולא אמרינן דובשא עיקר ואעפ"י שהרבה נותנים בו והכי אסיקנא:
אמר רב יוסף האי חביצא: פירוש פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה שנקרא אצלינו לחם אפוי וע"י הבישול נדבקין קצת ולפיכך נקרא חביצא שכל דבר הנדבק נקרא חביצה ואין לית ביה פירורין כזית וכו' ולבסוף ברכה אחת מעי שלש דסבר רב יוסף דפירורין פחות מכזית לא חשיבי לחם לענין ברכה:
נטלן לאכול אומר המוציא לחם מן הארץ: פירוש הא מיירי במנחת מאפה תנור ובהן ראוי לברך המוציא אבל במנחת מחבת או מרחשת כל שהוא על ידי משקה לא חשיב פת ולא מברכין המוציא עליה כדמוכח בפסחים:
הכא במאי עסקינן בשערסן: פירוש שדבק הפירורין זה עם זה עד שנעשו כעין עיסה ונפקי להו מדין פירורין:
אלא הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול: פירוש והאי דנקט מכולן מיירי בשעשה מן הפירורין לחם אחד וליקט מן הלחם מעט מעט ואכל עד שאכל מאותו לחם כזית בכדי שיעור זמן אכילת פרס:
מאי הוי עלה אמר רב ששת אע"ג דלית ביה פירורין כזית מברך המוציא אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא: פי' דהא דאמרינן דאפילו פירורין בפחות מכזית מברך המוציא הוא שיש בהם תואר לחם שלא נתבשל כל כך שתעבור צורתו ומיהו היכא שאין שם בכולו אלא פחות מכזית דוקא לפניו הוא דמברכין המוציא דבלפניו לא שני לן בין מרובה למועט כדמוכח לקמן אבל לאחריו ולא כלום שאין בפחות מכזית ברכה לאחריו:
מאי טרוקנין כובא דארעא: פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם ואע"ג דליכא גלגול מ"מ כל שהוא פת חייב בחלה:
ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח: פי' לחם העשוי ליתן במורייס ואמרינן בסמוך לחם האפוי לכותח פטור מן החלה שאעפ"י שיש בו גלגול ועיסה מתחייבת משעת גלגול כיון שהוא נעשה על דעת שלא לאכול ממנו פטור מן החלה ודרכן היה לשנות צורת אותו לחם שעושין לכותח, ומשום הכי אמרינן דאם עשאה כעבין חייבת כלומר דאם עשאה כצורת עוגות דמוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחלה חייבת. כלימודין, פירוש פתין ארוכין פטורה דחזותן מוכיח עליהם שהם מיוחדים לכותח. וי"מ עשאה כמתלמד שאינו קפיד בלישתה ובקיטופה:
האי חביצא. פרש"י שמבשלין לחם בתוך האלפס. וא"ת, א"כ מאי מייתי רב יוסף ראיה מפירורי מנחות שלא נתבשלו. וי"ל, כיון דטגנו בשמן כשנתבשל דמי, ואי אית ביה כזית מברך עליו המוציא. וא"ת, והא אמרינן לעיל אם אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וי"ל, דרב יוסף פירש דפרוסות קיימות הוי בכזית ואין פרוסות קיימות הוי בפחות מכזית. וכן משמע בירושלמי דקאמר עד כמה יהו הפרוסות קיימות, ר' יוסי בר כהנא בר מלכיא בשם רב עד כזית.
היה עומד ומקריב מנחות וכו'. פרש"י בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, ולישנא דהיה עומד משמע דאכהן קאי, וכן נטלן לאכלן. ועוד פרש"י במנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה כל אותה שנה, ולא נהירא דאי איירי בהכי היה לו לתנא לפרש. הילכך נראה, דבכל מנחה שכהן מקריב וכן כל זבח, מברך שהחיינו. וכן שנוי בתוספתא, לפי שהיו שם כ"ד משמרות מתחלפות פעמים בשנה, וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו.
א"ל אביי אלא מעתה לתנא רבי ר' ישמעאל. תימ[ה] לאביי דבעי למימר דאפילו לתנא דבי ר' ישמעאל דמחזירן לסולתן מברך עליהם המוציא, א"כ מאי קאמר לעיל אין פרוסות קיימות. וי"ל, דאביי הקשה לרב יוסף לפי סברתו דמדמה נתבשלו למנחה שנטגנה, אלא על כרחין אין לך לדמות מנחה שנטגנה בשמן לפרוסות שנתבשלו.
לקט מכלן כזית. פרש"י אמנחות קאי. ולא נהירא, דהא במנחות ליכא חמץ, ועוד היכא קאמר אם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, הא אמרינן בפ' כל שעה פסחים {דף לח:} (הגה"ה. א"ה קושי' זו הקשה ג"כ הרשב"א ושם נסמן ל"ו ב'. ונפלא הוא כי בספרים שלנו ליתא, ואדרבא איתא שם ל"ח ב' ותיפוק לי' דאינן נאכלות בכל מושבות, אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה וכו' עכ"ה.) דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות, ועוד הא דמשני לעיל בבא מלחם גדול לא שייך במנחה, שהרי פותתה כולה לפתיתין. הילכך נראה, דאחמשת המינין קאי דאפילו לקט מכלן כזית מצטרפין. וקשה לפרש"י שפי' דחביצא היינו לחם שנדבק בבישול, דהך דהכא לא מיירי לא במבושל ולא במטוגן. ופר"ת, דחביצא הן פרורי לחם שנדבקין יחד ע"י חלב ודבש, ובערוך פי' שהם פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י מרק, וכל דבר שנדבק יחד נקרא חביצא, כעין חביצא דתמרי.
אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. אע"פ שאין בהם כזית. ובלא נתבשלו, דאי נתבשלו מפרש בירושלמי דוקא בכזית. ונראה לי שמכאן קשה לפרש"י שפירש חביצא במבושל, א"כ רב ששת מה היה מפרש(ת) אין פרוסות קיימות.
כי אתא רבין [אמר ר' יוחנן] טרוקנין חייבים בחלה. ה"ג, ול"ג פטור. והכי איתא בירושלמי, ר' יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה, ואומר עליהן המוציא, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. ואע"פ שבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי, מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה, אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן, פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא.
מרתח גביל. ולא דמי לטרוקנין דאע"פ שבלילתו רכה אופין אותו בגומא שבכירה כמו שפי' רש"י ונעשה לחם, אבל מרתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו.
כלמודין פטורה. ואע"פ שהיתה עיסה, כיון שאינה מתוקנת כהלכתה ואינה עשויה ללחם אינה חייבת בחלה. אבל כעכין חייבת, כיון דעשויה כהלכתה אתי לאחלופי בעיסה אחרת.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
חביצא הנזכרת כאן בשמועת "האי חביצא אי אית בה פרורים", הוא מה שהזכרנו למעלה שבשל את הפת אחר שנאפה ועשה מפרוסותיו תבשיל וכבר ביארנו את דינם למעלה בשמועת "טחנה ואפאה ובשלה", ומכל מקום מה שכתבנו בה בפרורים שאין בהם כזית שמברך עליהם המוציא וג' ברכות הואיל ויש בהן תורת לחם -- גדולי המפרשים כתבו שצריך שיקבץ מהם כזית ויאכלנו בלוגמא אחת וכמו שאמרו כאן "ליקט מכולם כזית ואכל, אם חמץ ענוש כרת, אם מצה יוצא בה בפסח". אבל פחות מכזית בלוגמא אחת אע"פ שהיה לפניו הרבה ויש בדעתו לאכול הרבה אין מברך בה המוציא לכתחלה. ואם ברך בלא כזית יצא ויאכל אחריו עד כזית. ואם אין דעתו לאכול מהן כזית אין מברך אלא מיני מזונות. וכן כתבו שלבסוף בורא נפשות.
ויש מפרשים שכל שיש שם פרוסה כזית אפילו לא היה בדעתו לאכול אלא חצי זית - מברך, הואיל וממקום חיוב נפסקה. והוא שאמרו בבא מלחם גדול הא לאחריו ודאי לשיעור אנו צריכין ואינו מברך כלום.
וגדולי המחברים כתבו שאפילו בפחות מכזית מברך המוציא אע"פ שאין בדעתו לאכול כזית ואע"פ שאין שם כזית, אבל אינו מברך לאחריו אפילו בורא נפשות ודרך כלל כתבו שאם אכל פחות מכזית מאיזה אוכל או פחות מרביעית מאיזה משקה[2] שמברך לפניו ברכה הראויה לאותו המין אבל אינו מברך לאחריו כלל.
וראיה על זה לדעתי ממה שאמרו במסכת סוכה (סוכה כו, ב) "הביאו לו אוכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו", הא לפניו בירך ומפני שהיה סובר כדעת האומר כביצה ופחות מכזית לדעתינו כפחות מכביצה לר' אלעזר בר צדוק, אלא שאפשר שאף ר' אלעזר נסעד בה הואיל ונשאר בה כזית שהוא שיעור לכמה דברים.
אלא שדברו גדולי המחברים נראין ממה שאמרו בתלמוד המערב כל שאומר עליו ג' ברכות אומר עליו המוציא התיבון והרי פחות מכזית שאין אומר עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא, אמר ר' יעקב בר אחא לשאר מינים נצרכה כלומר לא בא למעט פחות מכזית אלא שאר מינים של חטה של מעשה קדרה אבל פת אף בפחות מכזית אומר עליו המוציא ומכל מקום בעלי שטה אמצעית פרשוה בשנפסקה ממקום שיש בו כזית, וגדולי המפרשים פרשוה לשטתם בשאכלו הרבה מהם או כשהיה דעתו לאכול כזית ואין זה נראה, ובתלמוד המערב פרשו שאם פחות מכזית זהו בריה בפני עצמה כגון חטה אחת או תרמוס אחד דינו כדין כזית ומברך לפניו ולאחריו ברכה הראויה לאותו המין אפילו פרידה אחת של ענב ופרידה אחת של רמון מברך לפניה ולאחריה וזית בריה היא לענינים אלו ואם נטלה גרעינתה יצאה לה מתורת בריה, וגדולי הדורות כתבו שאף בריה אין מברכין בפחות מכזית אלא לפניו וזית אע"פ שנטלה גרעינתה לא יצאה מתורת בריה ואעפ"כ לא נשאר בה כזית בינוני אין מברכין לאחריה, ומה שאמרו במסכת נדה פרק בא סימן [נ"א ע"ב] כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ופירשו בה כגון עשיית המצות ורחנו ולא אמר כגון פחות מכזית ההיא במינים המחויבים קא מיירי.
ויש מפרשים בחביצא זו פירורי לחם הנדבקים על ידי שמן ודבש ובאלו הוא הוא שאין צריכין לכזית אבל בשמועה שלמעלה בטחנה ואפאה אנו צריכים לפרוסות קיימות בכזית, אלא שלענין פסק הכל תלוי בצורת לחם על הדרך שביארנו:
ישראל שהביא מנחה להקריב ולא הקריב אחרת מקרוב, ונראה לי בה כל תוך ל' מברך שהחיינו שהרי על נדבה היא באה ולא על חטא, וכשכהן נוטל שיריה לאכול מברך המוציא ואע"פ שיש בהם מעשה מרחשת ומחבת ואע"פ שהם נפרכות לפתיתין הן של כזית הן של פחות מכזית שהם אע"פ שדינן כפתיתין שבכזית אם הגדיל או הקטין כשרה כמו שיתבאר במקומו, והזהר מלפרשה במנחת כהן שנתחנך כמו שפרשוה רבים מצד ברכת שהחיינו שהרי זו כולה כליל היא, ויש מפרשים אותה בישראל שלא קרב מימיו ומכל מקום קשה לפרש לשון היה עומד ומקריב, ומתוך כך פרשוה בכהנים ומפני שעבודתם באה מזמן לזמן שכל משמר אינו משמש אלא שתי שבתות בכל שנה וכל בית אב שני ימים בשנה:
לענין ביאור זה שאמרו לקט מכולן כזית ואכל בפסח אם חמץ ענוש כרת ואם מצה יוצא בה בפסח, יש מפרשים אותה בפתיתי מנחות ואע"פ שבפסח מצה הראויה לשבעה בעינן ומנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, פירושה דבשל חולין כזו יצא שאם לא כן אף חמץ בפירורי מנחה מהיכא והלא מצה היא נאפת ואם בלחמי תודה הרי אין בהם פתיתין אלא בחולין כי האי גונא, ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בה עיקר הדברים דאעלמא קאי כלומר מחמשת המינים או מה' מנחות וקאמר אם מצה וכו', דאלמא לחם הוא ותירצה בשעירסן ר"ל שחזר וגבלן ודבקן בעיסה המדבקת, ואף לדברי המפרשה בפסח אין להקשות ממה שאמרו אין יוצאין במבושל שנימוח שזה אינו נמוח, וכן אין להקשות שפירורים שבחביצא אינן מדבקין והקשה מכל מקום ממה שמצריך להיות אכילתם כשיעור אכילת פרס שזו היא אכילה אחת ואם עירסן עד שנעשה אחד אכלו מבעי ליה אלא ודאי בפרורים פחות מכזית ושאינם מדובקים קא מיירי וקאמר דלחם הוא, והעמידוה בבא מלחם גדול כלומר שהוא מברך על פת גדולה ובוצע ממנו פירורים פחות מכזית כך פרשוה גדולי המפרשים אבל גדולי הרבנים פרשוה שעדיין נשאר מן הלחם שלא נתפרר וחשיבי פירורים אגב אמיהו וזו ודאי לאו אמפרכן עד שמגיע לסלתן קאי דלכלהו צורת לחם בעינן, וסוף הדברים שאלו בה מאי הוה עלה והעלו בה שהכל תלוי בצורת לחם בין בפחות מכזית הואיל ויש בין כלם כזית על הדרכים שביארנו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:
דברים אלו כלן פירושן שטעונות המוציא ומכל מקום ראוי לברך על חתיכה הראויה וכל שכן שאם יש שם שלימה עמו מברך על השלימה:
מי שנתן קמח לתוך מים ובללן בלולה רכה ביותר כעין מים עכורין ונקרא בלשונם טרוקנין ואפאה על גבי קרקע שהסיק בו וגרפו, יש פוסקים שאפייה זו שהיא כעין תנור ובלא שום משקה עושה אותה לחם לענין מצה בפסח ולענין חלה אע"פ שאין שם גלגול, אבל לענין המוציא אינו מברך עליו אלא מיני מזונות ומעין ג' ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות אחר שנאפית בדבש, ויש שאמרוה כן אף בלא קביעות סעודה ולא אמרו לדעתם מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה אלא להשביח את הטעם כלומר שדרך בני אדם בכך, ומכל מקום אף לדעת המצריכים בזו קביעות סעודה מודים הם שאם היתה בלילתו רכה אלא שהוא עבה בקמח הואיל ונאפה ביבש כגון תנור וכיוצא בו כגון טגון באלפס בשמן מועט מברך המוציא וג' ברכות אפילו לא קבע, שכל שתחלתו בלולה וסופו נאפה כעין תנור או כל שבלילתו עבה אע"פ שסופה נאפית דרך בשול חיים בחלה ומברך עליה המוציא שהרי אמרו במנחות שמברכין עליהן המוציא ומנחת מרחשת היתה בלילתו עבה וסופה נאפית דרך בשול, ומה שאמרו שאין לחם אלא האפוי בתנור פירושו אפילו אפוי בתנור או ראוי לאפות בתנור, ואם בלילתו רכה ואפוהו ביבש, הרי זה נקרא מאפה תנור, ואם בלילתו עבה אפילו לא נאפה ביבש מכל מקום ראוי לאפות בתנור היה הואיל ובלילתו עבה, אבל אם היתה בלילתו רכה ואפייתו בלח אין זה לחם לא לחלה ולא להמוציא ודינו במיני מזונות ומעין ג', ואפ"ה בלמה דינה כאפיה דרך בישול, ויש אומרים שכל שיש באפייתו שמן אפילו מעט דרך בשול הוא, ולא יראה כן אלא שמכל מקום אותן הניבלאש אע"פ שאין שם אלא שמן מועט מודה אני שאינם בכלל זה לחייבם בהמוציא מפני שנפסדה מהם צורת לחם לגמרי, ויש חולק אף לשטה זו שכתבנו ותולין בה את הענין לקביעות סעודה כמו שביארנו בטרוקנין שבלילתן רכה ביותר, ויש מי שחולק לומר בכל מיני בישול אפילו בבלילה עבה שאין בה המוציא שלא לדעתם המוציא במבושל אלא באפוי שבשלו, כמו שאמרו למעלה בטחנו ואפאו ובשלו, ומה שאמרנו במנחת מרחשת אינו בשול גמור שלא היה שם לדעתם שמן כל כך, לענין חלה מודים באלו שהם חייבים שהרי נתחייבו בגלגול ויש מפרשים שאף לענין חלה אינו לחם ואע"פ שגלגול מחייב העיסה לחלה דוקא בגלגול הנעשה על דעת שיאפה ביבש ואפילו אפהו אחר כן בדרך בשול, אבל בבלילה רכה מיהא מודים לחייבה כל זמן שנאפה ביבש שמכל מאפה תנור חייב בחלה:
נתן קמח לתוך מים רותחים ומתבשלת שם והיא הנקראת טריתא אין בהם ספק שאין שם לא דין המוציא ולא דין חלה ויש גורסים בה חייבת ומפרשים בה שאחר שהכניס את הקמח לתוך המים לוקח ממנו בכלי שני ונותן בכירה או באלפס בלא טגון שמן, וכן פרשוה גדולי הרבנים ובמסכת פסח ראשון נרחיב את הדרכים בענינים אלו בע"ה:
לחם העשוי לקשוטי נשים והוא הנקרא כאן לדעת קצת מפרשים נהמא דהונדקי אע"פ שבלילתו עבה ונאפה כעין תנור פטור מן החלה הואיל ואינו עשוי לאכילה ועל הדרך שאמרו בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ואם נמלך לאכלו מברך המוציא וג' ברכות:
ולחם העשוי לכותח הואיל ואינו עשוי לאכילת עיקר אלא על ידי טפילת הכותח אינו בדין חלה, ואם נמלך לאכלו מברך המוציא וג' ברכות ומכל מקום לא נפטר מן החלה אלא אם כן נעשה בהיכר כגון שעשאו כלמודים ר"ל כעין עמודים ארוכים ודקים אבל עשאן כעכין ר"ל עגולים ועשויים בלא שנוי חייב שצורתם מוכחת שלשם לחם נעשה, ויש מפרשים בלחם העשוי לכותח שהוא אפוי בחמה ומה שאמר אחר כך שאם עשאו כעכין חייבת מפני שהוא נמלך עליהם בכך לאכילה ואופה אותה בחיוב ואפילו יאפה אותה בחמה מכל מקום כבר גלגלה על דעת פת וכל שגלגלה על דעת לאפותה בחיוב אע"פ שאפאו במקום פטור כגון בחמה וכיוצא בה חייבת, אלו שגורסים בשמועה זו חייבת פירשו בנהמא דהונדקי עיסה שנתנה בשפוד ואפאה באויר התנור כעין צלי והתמיד בה סיכת שמן ובשמים ואמרו עליה שהוא לחם גמור ומברכים עליו המוציא וחייב בחלה, וכבר הארכנו בדינים אלו כפי הצורך ובדקדוק הראוי בשני של פסח הראשון בשמועת הסופגנים והדובשנין:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
אמר רבא האי ריהטא דמחוזא - פירוש שמערבין קמח מעט עם מים הרבה ונותנים דבש הרבה בו ועל ידי שהוא דבר רך ומתפשט בשפיכתו נקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה. דחקלאי פירושו עם שבשדות. דמפשי ביה קמחא בורא מיני מזונות. אבל אין מרבין בו קמח כמו בתבשיל חביץ קדרה דאם כן היינו חביץ קדרה דאמרינן לעיל. ולא אתא לאשמעינן הכא אלא דאפילו לא מפשי בה קמחא מברך עליה בורא מיני מזונות ולא אמרינן דובשא עיקר ואף על פי שהרבה נותנים בו והכי אסיקנא:
אמר רב יוסף האי חביצא - פירוש פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה שנקרא אצלינו לחם אפוי ועל ידי הבישול נדבקין קצת ולפיכך נקרא חביצא שכל דבר הנדבק נקרא חביצה:
ואין לית ביה פירורין כזית וכו' ולבסוף ברכה אחת מעין שלש – דסבר רב יוסף דפירורין פחות מכזית לא חשיבי לחם לענין ברכה:
נטלן לאכול אומר המוציא לחם מן הארץ - פירוש הא מיירי במנחת מאפה תנור ובהן ראוי לברך המוציא. אבל במנחת מחבת או מרחשת כל שהוא על ידי משקה לא חשיב פת ולא מברכין המוציא עליה כדמוכח בפסחים:
הכא במאי עסקינן בשערסן - פירוש שדבק הפירורין זה עם זה עד שנעשו כעין עיסה ונפקי להו מדין פירורין:
אלא הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול - פירוש והאי דנקט מכולן מיירי בשעשה מן הפירורין לחם אחד וליקט מן הלחם מעט מעט ואכל עד שאכל מאותו לחם כזית בכדי שיעור זמן אכילת פרס:
מאי הוי עלה אמר רב ששת אף על גב דלית ביה פירורין כזית מברך המוציא. אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא - פירוש דהא דאמרינן דאפילו פירורין בפחות מכזית מברך המוציא הוא שיש בהם תואר לחם שלא נתבשל כל כך שתעבור צורתו. ומיהו היכא שאין שם בכולו אלא פחות מכזית דוקא לפניו הוא דמברכין המוציא דבלפניו לא שני לן בין מרובה למועט כדמוכח לקמן. אבל לאחריו ולא כלום שאין בפחות מכזית ברכה לאחריו:
מאי הוי עלה אמר רב ששת אף על גב דלית ביה פירורין כזית מברך המוציא. אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא - פירוש דהא דאמרינן דאפילו פירורין בפחות מכזית מברך המוציא הוא שיש בהם תואר לחם שלא נתבשל כל כך שתעבור צורתו. ומיהו היכא שאין שם בכולו אלא פחות מכזית דוקא לפניו הוא דמברכין המוציא דבלפניו לא שני לן בין מרובה למועט כדמוכח לקמן. אבל לאחריו ולא כלום שאין בפחות מכזית ברכה לאחריו:
מאי טרוקנין כובא דארעא - פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם. ואף על גב דליכא גלגול מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה:
ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח - פירוש לחם העשוי ליתן במורייס ואמרינן בסמוך לחם האפוי לכותח פטור מן החלה. שאף על פי שיש בו גלגול ועיסה מתחייבת משעת גלגול כיון שהוא נעשה על דעת שלא לאכול ממנו פטור מן החלה. ודרכן היה לשנות צורת אותו לחם שעושין לכותח ומשום הכי אמרינן דאם עשאה כעבין חייבת כלומר דאם עשאה כצורת עוגות דמוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחלה חייבת. כלימודין פירוש פתין ארוכין פטורה דחזותן מוכיח עליהם שהם מיוחדים לכותח. ויש מפרשין עשאה כמתלמד שאינו קפיד בלישתה ובקיטופה:
מאי הוי עלה אמר רב ששת אף על גב דלית ביה פירורין כזית מברך המוציא. אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא - פירוש דהא דאמרינן דאפילו פירורין בפחות מכזית מברך המוציא הוא שיש בהם תואר לחם שלא נתבשל כל כך שתעבור צורתו. ומיהו היכא שאין שם בכולו אלא פחות מכזית דוקא לפניו הוא דמברכין המוציא דבלפניו לא שני לן בין מרובה למועט כדמוכח לקמן. אבל לאחריו ולא כלום שאין בפחות מכזית ברכה לאחריו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה