עיקר תוי"ט על כלים יז
משנה כלים, פרק י"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ברמונים. בעלי בתים הסין על כליהם, הלכך, ניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים. ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים. ניקב [כמוציא, אגוז] משתמש בו רמונים. אבל של אומן העומד לימכר, לא הוי שיעורה בהכי. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) אם היו טמאים נטהרו בנקיבה זו, ואם הם טהורים אינם מקבלים טומאה. הר"מ:
(ג) (על המשנה) שתי. יש לתמוה למאי נפקא מינה, דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. ומהר"מ מפרש, דכולה הא בבא דר"ג היא, והכי פירושה, החמת שיעורה ליטהר בפקעת של שתי. ואם אינה מקבלת של שתי אע"פ שמקבלת של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות כו' ובית הראי כו' טמא לרבנן. אפילו הכי רבן גמליאל מטהר בכולן מפני כו'. עתוי"ט:
(ד) (על המשנה) טמאה. עד שתנקב רובה. הר"מ:
(ה) (על הברטנורא) כמין סריגי חלונות בו'. הר"מ:
(ו) (על המשנה) טמאה. אע"פ שכולה נקובה כמוציא רמון. הר"מ:
(ז) (על הברטנורא) ולהכי צריך ג' אחוזים, שצריך נקב יותר רחב מאילו היה האחד לבד. תוס'. ועתוי"ט:
(ח) (על המשנה) נפרצו. בדפנותיהן. עד השתא מיירי שניקבו בשוליהן. מהר"מ:
(ט) (על המשנה) בינוני. לפי דעת הרואה. הר"מ:
(י) (על המשנה) הוזכרו. בבית המדרש. מהר"מ:
(יא) (על הברטנורא) כדתנן בפרק ג' מערלה משנה ז'. ואע"ג דר"מ לא מני להו אלא רבנן, מ"מ גם ר"מ מודה דשאר רמונים לא מקדשין דאין דרכן להמנות. הר"ש:
(יב) (על הברטנורא) הר"ש. אבל הר"מ כתב, ידוע שיש מן השיעורים של הענינים התוריים מה שנשערהו בכביצה, כמו שאמרו שכביצה מטמא טומאת אוכלים:
אין פירוש למשנה זו
(יג) (על הברטנורא) מזומן לצאת ממנו, שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים, אלא אגור כמשקה ענבים. רש"י:
(יד) (על המשנה) של משה. לפי מדת ארכו של משה דהיינו אמתו. רש"י:
(טו) (על המשנה) ר"מ כו' ר"י. במנחות דף צ"ז ילפינן להו מקרא. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) הוא מזבח העולה של אבנים שעשה שלמה במקום מזבח הנחושת של משה:
(יז) (על הברטנורא) שהמזבח מחובר לקרקע בסיד, כדאיתא ריש פרק ג' דמדות:
(יח) (על הברטנורא) ואין לתמוה על הקו"ף, כדאשכחן בעזרא, שושנכיי על שם שושן. תוס':
(יט) (על המשנה) שלהן. להר"ב נראה לי דלא גרס ליה. והר"מ גרס ליה וזה לשונו, כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך כו':
(כ) (על המשנה) גדול. דכיון דלא נעשה בידי אדם, בציר מהכי לא חשיב. רש"י:
(כא) (על המשנה) ישנו. לאותו אגרוף. רש"י:
(כב) (על המשנה) לשכה. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש"י:
(כג) (על המשנה) שבעול. שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול. רש"י:
(כד) (על המשנה) וחיבר כו'. בתורת כהנים יליף ליה. ועתוי"ט:
(כה) (על המשנה) משיחה. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד. הר"מ:
(כו) (על המשנה) חוץ. לאו דוקא, דהאיכא כלב הים:
(כז) (על המשנה) מכנף כו'. נוצת העזניה. כמו נמרטו כנפיה, דפרק אלו טרפות, דפירש"י נוצות הגדולות, הכא נמי נוצות העזניה גדולות מאד וחותכים אותן ועושין מהן כלים. מהר"מ:
(כח) (על הברטנורא) משמע מלשונו, דמצופה לא קאי אכנף. ומהר"מ כתב, דמשמע בתוספתא דקאי נמי אכנף:
(כט) (על הברטנורא) וקצת קשה, דהוה ליה למתני כלי קבול מ"מ טמא, מהו העושה דקתני. ועוד קשה, אמאי לא קתני בהדיא משהו. ולשון מהר"מ, נראה לי לפרש, ליקט מכל מקום מן הטמאים ומן הטהורים ועשאו כלי אחד, טמא. והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו'. ותניא הכא משום משכב כו'. ופירוש, עשה משכב ומושב מעור חיה שבים ושביבשה. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) המצה כו'. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הר"מ:
(לא) (על המשנה) שחקקום. נקב קטן בצדיהן, והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש"י:
(לב) (על הברטנורא) משמע דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה, היינו שלא מדדו. אבל רש"י כתב, שאפילו מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי:
(לג) (על המשנה) מחשבה. שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה, דתנן סוף פרק כ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. רש"י:
(לד) (על הברטנורא) וכלומר, שמניח בו המזוזה שאין נותנין ממנה מכס, ותחתיה טומן המרגליות. ועתוי"ט:
(לה) (על הברטנורא) דברי תורה. צדיקים כו' יזהרו בם שלא לרמות הבריות. ופושעים כו' ילמדו לרמות. רשב"ם:
(לו) (על הברטנורא) ואינה של אבן, לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג"כ משחזת ברזל לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הר"מ:
(לז) (על המשנה) הקש. שכל הגדל מן הארץ, בכלל כלי עץ. הר"מ:
(לח) (על הברטנורא) ולפי מה שכתב בפרק כ"ד משנה ד' דכל הטמא מדרס טמא אף בשאר הטומאות, צריך עיון. והר"מ חזר בו בחיבורו, שכתב, טהורה מן המדרס. וכתב הכ"מ, הטעם יש לומר שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה: