ברטנורא על כלים יז

(א)

כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים - אם ניקבו במוציא רמון, טהורים :

ר' אליעזר אומר במה שהן - כל הכלים שיעורן כשאין ראויין להשתמש בהן מעין התשמיש שהיו משתמשים בהן תחלה, כגון כלים המיוחדים לתאנים שיעורן במוציא תאנה, והמיוחדים לזיתים שיעורן במדציא זית. ואין הלכה כרבי אליעזר:

קופות הגננים - קופות בעלי הגנות שעשויין ליתן בהם ירקות:

שיעורן במוציא אגודות ירק - בהא מודה תנא קמא לר' אליעזר דאין שיעורן במוציא רמון:

בתבן - במוציא תבן:

גבבא - תבן דק מעורב בזבל. תרגום לקושש קש (שמות ה), לגבבא גילא. והבלנים דהיינו בעלי המרחצאות שורפין אותו במרחצאות:

כולן ברמונים - בין של בעלי בתים בין של גננים. ואין הלכה כר' יהושע:

(ב)

בפקעיות של שתי - מטוה השתי דק משל ערב. כדמוכח בכתובות בפרק אף על פי [דף ס"ד]. ופקעיות של שתי הן קטנים מפקעיות של ערב. ופירוש פקעיות, גלוממור"י בלע"ז. אי נמי מטאס"י בלע"ז:

אע"פ שמקבלת של ערב טמאה - הכי קאמר, ואף על פי שאינה מקבלת של שתי אם מקבלת של ערב טמאה. ששיעורה במוציא ערב, שהוא גדול ממוציא שתי. וכן אע"פ שמקבל את התמחויין טמא, כלומר אע"פ שהנקב גדול שאינה מקבלת את הקערות, אם מקבל את התמחויין שהן גדולים מן הקערות, עדיין מקרי חזי לתשמישו הראשון וטמא:

אע"פ שמקבל את הרעי - אע"פ שאינו מקבל את המשקין, אם מקבל את הרעי טמא. בית הראי, כמו בית הרעי. כלי שנפנה בו ויש בו צואה ומי רגלים:

מפני שאין מקיימין אותו - גרסינן. ואית דגרסי, מפני שהן מקיימין אותו, ואמלתא דת"ק קאי, דאמר, אם מקבל את הערב ואת התמחויין ואת הרעי טמא, מפני שהן מקיימין ושומרים אותו, כיון דחזי להכי. ואין הלכה כר' גמליאל:

(ג)

שיעורן בככרות של פת - שיעור שבירתן, במוציא ככרות של פת:

אפיפירות - כלי ארוג מקנים או זמורות :

שעשה לה קנים מלמטה למעלה - שנפחתו שוליהן והכניס קנים ממטה למעלה להחזיק השולים:

גפים - שגיפפה סביב. תרגום ויחבק, וגפיף. פירוש אחר, גפים, שעשה לה אזנים:

אם אינה יכולה לינטל בגפים - שכשאוחז בגפים אין הכלי עולה עמו:

(ד)

הרמונים שאמרו - הא דתנן בריש פרקין כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, כשיהיו שלשה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון :

כדי שיטול ויהלך - שמתוך נענוע של נטילה והילוך ממהר הרמון לצאת דרך הנקב:

ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו - שמתוך הפשלה לאחוריו הוא ממהר לצאת:

שאינן יכולים לקבל רמונים - שהן קטנים:

כגון הרובע - רובע הקב:

שיעורן ברובן - כיון דנפחת רובו, טהור:

נפרצו - נפחתו וחסרו:

נגממו - בשפתותיהן:

שיעורן במה שהן - אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין. והלכה כר' שמעון:

(ה)

הרמון שאמרו - דכלי שניקב במוציא רמון טהור:

ולמה הוזכרו רמוני בדאן - כיון שאין משערין בהן, אלא ברמון בינוני:

שיהו מקדשים בהן - שאם אחד מרמוני בדאן של ערלה או של כלאי הכרם נתערב עם אלף רמונים של היתר, נתקדשו כולן ונאסרו . משא"כ ברמונים של שאר מקומות:

בדאן - שם מקום:

לשער בו את הכלים - קסבר דמוציא רמון דכלים, ברמוני בדאן משערינן:

אמר ר' יהודה לא הוזכרו רמוני בדאן וכו' - אבל לענין קידוש אין חילוק בין רמוני בדאן לשאר רמונים, דכולן מקדשים, דסבר ר' יהודה כל שדרכו לימנות מקדש. בפרק התערובות ובריש מסכת ביצה:

בדאן וגבע - שני מקומות של כותים הן, וניכרים היו רמונים וחציר של מקומות הללו [מרמון וחציר] של שאר מקומות. וכותאי ודאי לא מעשרי מאי דמזבני לאחריני, דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול, אך על גב דלנפשייהו מעשרי. הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:

חצירי - כרתי פורו"ש בלע"ז. כמו את החציר ואת הבצלים (במדבר יא):

(ו)

כביצה שאמרו - גבי טומאת אוכלים , שאין מטמאין בפחות מכביצה:

נותן לתוך המים - ממלא כוס מים, ונותן לתוכו גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, וחולק המים היוצאין לשני חלקים, והחל שק האחד הוא שיעור ביצה:

וכי מי מודיעני - כלומר, כשלוקח גדולה שבגדולות שמא יש יותר גדולה הימנה. וכן קטנה שבקטנות שמא יש יותר קטנה ממנה:

הכל לפי דעתו של רואה - לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו. והלכה כר' יוסי:

(ז)

כגרוגרת שאמרו - להוצאת שבת, ולשיתופי מבואות. ואין הלכה כר"י:

(ח)

כזית שאמרו - כגון כזית מן המת ומן הנבלה שמטמא, ורוב שיעורים שבתורה בכזית:

אגורי - ששמנו אגור בתוכו :

כשעורה שאמרו - עצם כשעורה:

כעדשה שאמרו - שרץ מטמא בכעדשה, ומחיה בכעדשה:

מביאין טומאה - על אדם הנושאן:

בעובי המרדע - דהיינו מלמד הבקר. ועביו אצבע ושליש אצבע בגודל, שהם שתי אצבעות בקטנות. שהטפח ארבע אצבעות בגודל, שהם שש אצבעות קטנות. ונמצא הקפו טפח. שכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו שלשה טפחים. וגזרו על שיש בהקפו טפח, אטו על שיש בעביו טפח שהוא מביא את הטומאה מן התורה:

(ט)

האמה שאמרו - לענין שבת ועירובין וסוכה ומדות וכלאים:

באמה בינונית - היא אמה בת ששה טפחים. דאיכא אמה בת חמשה [קטנה ממנה], ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע, ואמה בת ששה היא הבינונית:

שתי אמות - שתי מדות שבהן מודדים האמות, וכל אחת מהן אמה:

בשושן הבירה - חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה, ועליו שושן הבירה מצויירת, כדי שתהא עליהם אימת מלכות:

על של משה - על אמה בת ששה טפחים:

שהאומנין נוטלים בקטנה - שהיה הגזבר מתנה עם האומנים, כך וכך אמות בנין תעשו לבדק הבית מאמות של משה, בכך וכך דמים, ומחזירים לו במדת האמה היתירה עליה אצבע, כדי שיוסיפו משלהם על תנאם, פן יפחתו ונמצאו באין לידי מעילה שנהנו מן ההקדש. ולמה שתים, חדא לכספא ודהבא, שכשמתנים עם צורפי זהב וכסף לעשות טבלא בת ארבע וחמש אמות באמה של משה, מחזירים למדה היתרה עליה חצי אצבע, לא למדה היתרה עליה אצבע, לפי שאומנות יקרה היא ואין מפסידין אותן כל כך:

(י)

כל האמות היו בינוניות - באמה בת ששה:

חוץ ממזבח הזהב - שהיה אמה על אמה:

והקרן - של מזבח הנחושת . שהיו לו על ארבע פנותיו ארבע אבנים של אמה גובה, ואמה על אמה עובי. ואותה אמה היתה באמה בת חמשה:

והסובב והיסוד - של מזבח הנחושת. ובפרק ג' דמסכת מדות הן מפורשים:

אמת בנין - כגון חומת הבית ומזבח העולה :

אמת כלים - כגון ארון ושלחן ומזבח הזהב. והלכה כר' מאיר:

(יא)

במדה דקה - של מדבר קרויה מדה דקה. לפי שיש מדברית ירושלמית וציפורית, ומדברית קטנה שבכולן:

מדות הלח - הין וחצי הין:

והיבש - עשרון וחצי עשרון:

באיטלקי - במדה של איטליאה של יון. וזו היא מדברית שהיתה בימי משה:

כפי מה שהוא אדם - בין קטן ובין גדול:

קומץ המנחה - דכתיב (ויקרא ב) וקמץ ממנו מלוא קומצו:

וחפני קטורת - של יוה"כ, דכתיב (שם טז) ומלא חפניו קטורת סמים דקה:

כמלוא לוגמיו - אם שתה מלוא לוגמיו ביוה"כ חייב. ולפי לוגמיו של שותה משערינן:

כמזון שתי סעודות לעירוב - עירובי תחומין אינו בפחות ממזון שתי סעודות:

מזונו לחול - כמזון לשתי סעודות של חול שאוכל מעט, ולא כמזון שתי סעודות של שבת דאכיל טפי, משום דבסים תבשיליה, ורווחא לבסומי שכיח:

לשבת אבל לא לחול - דאדרבה, שתי סעודות של שבת פחותים משתי סעודות של חול, כיון דבשבת סעיד שלש סעודות, אינו מרבה לאכול בכל סעודה:

ואלו ואלו מתכוונים להקל - כל אחד מהן מתכוין למעט בככר של עירוב:

משתי ידות לככר משלש לקב - די לעירוב בשתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב, נמצא ככר שלם שלישית הקב, ושתי ידותיה הוי ככר של עירוב:

מככר בפונדיון - ככר הלקוח בפונדיון מן הנחתום כשנמכרים ארבע סאים בסלע. וארבע סאים הן עשריט וארבעה קבין שכל סאה היא ששה קבין, והסלע היא ארבעה דינרים, והדינר שש מעין, נמצא הסלע עשרים וארבע מעין, ונמצא כ"ד קבין לכ"ד מעין קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב, אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר, ויציאת האפיה והטחינה, לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון כשנמכרים ארבע סאין בסלע אלא רובע קב, והרובע האחר הולך בשכר החנוני ויציאת האפיה והטחינה. הרי ככר הלקוח בפונדיון הוא רובע הקב, דהיינו שש ביצים, והוא שיעור שתי סעודות, והיינו ככר של עירוב. וכן הלכה:

(יב)

מ, לוא תרווד רקב - מלוא כך עפרורית מן המת אחר שכלה כל ליחות שבו:

מלוא תרווד גדול של רופאים - שהוא גדול משאר תרוודים. ושיעורו מלוא חפניים:

כגריס הקלקי - כחצי פול הבא ממקום ששמו קלקי, והפולים שבו גדולים משאר פולים. ושיעור מקום גריס הקלקי, תשע עדשות שלש על שלש מרובעות. ומקום עדשה, ארבע שערות, נמצא מקום הגריס שלשים ושש שערות:

כותבת הגסה - גדולה משאר תמרים. ושיעורה מעט פחות מכביצה:

כמוה וכגרעינתה - שצריך למעך חללה:

ונודות יין ושמן - של עור שניקבו, שיעור הנקב שלהן, כפיקה גדולה. שמשימים בפלך כשהנשים טוות בו:

ומאור - כמין חלון שממנו האורה נכנסת לבית:

שלא נעשה בידי אדם - כגון חור שחררוהו מים או שרצים, או שנפל העפר מאליו ונעשה שם נקב. ואם לא חשב עליו לתשמיש או למאור, שיעורו להביא את הטומאה מאהל המת לבית לדרך הנקב, כאגרופו של בן בטיח. דהיינו אדם ידוע אצלם, ובן בטיח שמו, שהיה אגרופו גדול:

ושנעשה בידי אדם - שעשאו אדם להכניס את האורה:

נירונית - מטבע של נירון קיסר:

כמלוא נקב שבעול - מלוא מקדח של לשכה. ופונדיון האיטלקי וסלע הנירונית ומלוא נקב שבעול, כולן שיעור אחד להן. ויש מקומות שהיו יודעים באחד מהן ולא באחר, הלכך תנינהו לכולהו:

(יג)

כל שבים טהור כל בריות שבים אם עשה מעורן כלים, אין מקבלין טומאה, דכתיב (ויקרא יא) או בגד או עור או שק, מה בגד מן הגדל מן הארץ, אף עור מן הגדל מן הארץ: חוץ מכלב המים - לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד, הלכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי מעורו מקבל טומאה. והלכה כרבי עקיבא:

אפילו חוט אפילו משיחה - ובלבד שיחברנו לו בדרך שאם היו שניהם מן הגדל בארץ מחוברים בחבור כזה היה טמא האחד כשנטמא חבירו:

(יד)

יש במה שנברא ביום הראשון טומאה - הכי קאמר, יש דברים שנבראו ביום ראשון שהעושה כלי מהם יש בהם טומאה, כגון הארץ שנבראת ביום ראשון, וכלי חרס הנעשים ממנה טמאים:

בשני אין בו טומאה - שבו נברא רקיע ואין בו טומאה:

בשלישי - נבראו אילנות, וכלי עץ הנעשים מהם מקבלים טומאה:

ברביעי - נתלו המאורות, ואין בהם טומאה:

בחמישי - עופות ודגים, ואם עשה מהן כלים אין מקבלים טומאה:

חוץ מכנף העוז - כנף העזניה. דרבנן גזרו טומאה בכלים הנעשים ממנה דאתי לאחלופי בשאר כלים:

וביצה הנעמית המצופה - בת היענה מתרגמינן נעמיתא. ורבנן גזרו טומאה בביצתה כשהיא מצופה , כיון דבלא ציפוי נמי עומדת. אבל בשאר ביצים, אפילו במצופה לא גזרו, כיון דבאינה מצופה לא קיימא כלל:

כל שנברא ביום הששי טמא - חיות ובהמות ושרצים ואדם. אם עשה כלים מעצמותיהן או מעורותיהן, מקבלים טומאה:

(טו)

העושה כלי קבול מכל מקום - ואפילו לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו :

משכב ומושב מכל מקום - לישיבה מועטת. כגון שהיה נשען, או נתלה בו:

מעור המצה - דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ:

ומן הנייר - העשוי מעשבים:

שיש להן מעשה - כיון שחקקום:

ואין להם מחשבה - אם חשבו למוד בהן עפר כמות שהן חקוקים מאליהן ולא עשו בהן מלאכה, אין מחשבתן מביאתן לידי טומאה:

(טז)

קנה המאזנים - הרמאים עושין אותו חלול ומניחין בחללו כסף חי, וכששוקלין מטין בקנה מעט והולך הכסף חי לצד הדבר הנשקל ומכביד ומכריעו:

והמחוק - שמוחקין בו המדה כשהיא גדושה. ואם עושין אותה של דלעת וכיוצא בה מן הדברים הקלים, הוא מיקל, ורע למוכר. ואם עושים אותו ממתכת, הוא מכביד, ורע ללוקח. אבל עושים אותו של זית ושל אגוז ושל אשכרוע. והרמאי עושה המחוק של זית ושל אגוז חלול, כשהוא מוכר מכניס בו מתכת כדי שיכביד, וכשהוא קונה מסלקו:

והאסל - מוט שנושאים בו בכתף. וכשיש פועלים מרובים, לאחר שקבל שכר משים בבית קיבול שבמוט את שכרו, ואומר לבעה"ב לא נתת לי שכרי, וכשמחפשים אותו אין נותנים לב לחפש שם:

קנה של עני שיש בו בית קבול מים - ושותה מהן, וכששואלים אותו אם טעם כלום, אומר אני מתענה היום. ורבותי פירשו, בית קיבול מים, בית קיבול משקין, וכשטורח אצל בעל הבית בבית הבד גונב בו מן השמן:

מקל שיש לו בית קיבול מזוזה ומרגלית - ועושין כן כדי לגנוב בו את המכס :

אוי לי אם אומר - שמא ילמדו ממני בני אדם לרמות:

ואוי לי אם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין, אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו, ומתוך כך יבואו לרמות יותר. ולמה אמרם, משום דכתיב (הושע יד) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

(יז)

תחתית הצורפים - צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית והוא עשוי לתת בתוכו גרוטאות של כסף ושל זהב. אבל של נפחים אין עשוי לקבל ולא מיוחד נמי לישיבה:

משחזת - של עץ שמשחיזין בה את הסכין. ועושין לה בית קבול שמן שמושחין בה שמן להשחיז:

פנקס של שעוה - שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט:

קש - זנבות השבולים. ועושים מהם מחצלאות:

ושפופרת הקש - שהוא חלול ויש לו בית קיבול:

רבי עקיבא מטמא - ואע"פ שקיבולו מועט. דהא תנן לעיל העושה כלי קבול מכל מקום טמא, קמיפלגי אי הוי דבר העומד אי לא, דאין טמא אלא דבר העומד מאליו. ור"ע חשיב ליה דבר העומד, ור' יוחנן בן נורי לא חשיב ליה דבר העומד. והלכה כר' עקיבא:

פקועות - דלעת מדברית. וי"א אבטיחים קטנים מרים, וקנה שלהן חלול כשפופרת של קש:

חלף - מין עשב הוא ועושים ממנו חלפים ומחצלאות. וקורין לו בערבי חלפ"ה:

טהורה - מטומאת שרץ. אבל לא ממשכב ומושב. שהיא מטמאה משכב ומושב דאורייתא אם אינה עשויה לסכך :

קנה שחתכו לקבלה - לתת בו כחול וכיוצא בו:

הככי - המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים: