פתיחת התפריט הראשי

סמ"ג עשה קעג

<< · סמ"ג · עשה · קעג · >>


מצות עשה קעג - שילבשו הכהנים את בגדי הכוהנים

מצוה עשה שיהו הכהנים לובשים בגדי כהונה לעבודה שנאמר ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי. ושלשה מינים הם: בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן.

בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים: כתונת, ומכנסיים, ומגבעות, ואבנט. וארבעתן היו של פשתן, לבנים וחוטן כפול ששה, והאבנט היה בו כלאים שהיה רקום בצמר שבכולם כתוב בפ׳ פקודי שש וכתיב ואת והאבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם, וכן אומר רבא ביומא [דף י״ב] כי אבנטו של כהן גדול שהיה של כלאים כל השנה זהו אבנטו של כהן הדיוט וכל מקום שנאמר בתורה שש [בפ׳ בא לו דף ע״א] צריך שיהא חוטין כפול ששה מפשתים ומקום שנאמר בד גם הוא מפשתים אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה ואין הכהנים לובשין לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד. [שם במשנה]

בגדי זהב הם בגדי כהן גדול מוסף על הארבעה של כהן הדיוט והם: חושן, ואפוד, ומעיל, וציץ. ובארבעה של כהן הדיוט יש שינוי כי מצנפת של כהן גדול קרויה מצנפת, ושל כהן הדיוט קרוי מגבעת, מפני שהמצנפת של כהן גדול היתה קצרה יותר, כדאמרינן בזבחים [דף י״ט] שערו הי׳ נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין שהרי מקום יש בראש להניח שני תפילין והציץ והתפילין היו שם רק שהציץ לצד המצח והתפילין לצד המצנפת ומגבעות כהן הדיוט היתה מכסה את הראש לבד מקום תפילין אחרים לכך קרויה מגבעות כך פירש רבינו יצחק ברבי אשר הלוי [בתוספות דיומא דף י״ב בד״ה אלא ובסוכה דף ה׳ בד״ה ואל], [בדף ע״א דלעיל]

בגדי לבן הם ארבעה כלים שמשתמש בהן כהן גדול ביום הכפורים: כתונת, ומכנסים, ומצנפת, ואבנט. וארבעתן לבנים וחוטן כפול ששה ומן הפשתן לבדו הן. גרסינן ביומא [דף ע״ב] במתניתא תנא כל מקום שנא׳ בתורה מעשה רוקם הוא שיהו הצורות הנעשות באריג נראין מצד אחד באריג בלבד מפני שהן מעשה מחט ומעשה חושב הוא שתהא הצורה נכרת משני צדדין פנים ואחור מפני שהם מעשה אורג.

כיצד מעשה אפוד, פי׳ רבינו שלמה [בפירוש חומש פרשה תצוה] וזה לשונו האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים וחוגרו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו רחבו כרוחב גבו של אדם ויותר ומגיע עד עקיביו והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו והכתיפות מחוברות בחשב אחת לימין ואחת לשמאל מעשה מחט מאחורי הכהן לשתי קצות רחבו של סינר וכשזוקפן עומדות לו על שתי כתיפיו והם כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד ארוכות כדי שיעור לזוקפן אצל צוארו מכאן ומכאן ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט ואבני השוהם קבועות בהן אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאלו המשבצות נתונות בראשיהם לפני כתיפיו ושני עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשתי קצות רחבו העליון אחת לימין ואחת לשמאל ושני ראשי השרשרות תקועין במשבצות בימין וכן ראשי שרשרות השמאלית תקועין במשבצות האפוד שבכתף שמאל נמצא החשן תלוי במשבצות האפוד מלפניו ועוד שתי טבעות בשתי קצות החשן בתחתיתו וכנגדו שני טבעות בשתי כתיפות האפוד מלמטה בראשו התחתון טבעות החשן מול טבעות האפוד שוכבין זה על זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחושן שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהיה נד ונבדל והולך וחוזר במעשה האפוד והחשן כתוב שיהו נעשים מזהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וירקעו את פחי הזהב וקצץ הפתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מעשה חושב ולמד מכאן ביומא [דף ע״א] שכל ארבעת המינין שכפול כל אחד לששה היה חוט של זהב עם כל אחד ואחד מן המינין ואח״כ שוזר את כולן כאחד נמצא חוטן כפול עשרים ושמנה תניא ביומא [דף ע״א] דברים שנ׳ בהן שש חוטן כפול שש. משזר ולא שש חוטן כפול שמונה. מעיל שנים עשר׳. פרוכת עשרים וארבעה. חשן ואפוד עשרים ושמנה:

מעשה החשן הי׳ מחמשת המינין הללו ארוג מעשה חושב ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע וכתיב ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים פירש״י [בפי׳ חומש דלעיל] הוא כתב שם המקודש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. וביומא [דף ע״ג] אמר ר׳ יוחנן שהאותיות בולטות להשיב. ובמקדש שני היה החשן שאי אפשר להיות כהן גדול מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם ועל שם אותו כתב קרוי משפט שנאמר ושאל לו במשפט האורים את משפט ב״י דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות אם לא לעשות ולפי מדרש אגדה [בערכין דף ט״ז] שהחשן מכפר על מעוותי הדין על כן נק׳ משפט על שם סליחת המשפט. וקבוע בו ארבעה טורי׳ של אבן המפורשים בתורה כל אבן מהן מרובעת ומשוקעת בבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבעה רוחותיו ומפותח על האבנים שמות השבטים כתולדותם ונמצא כתוב על אודם ראובן ועל ישפה בנימין וכותב בתחילה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימן שבטי יה כדי שיהו כל האותיות מצויות שם כדמפרש ביומא [דף ע״ב] על שתי אבני השוהם היה כתוב ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי על אבן אחת כתולדותם כסדר שנולדו ועל השנייה לצד שמאל גד ואשר יששכר זבולון יוסף ובנימין מלא שכך כתוב מלא במקום תולדותיו נמצאו עשרים וחמשה אותיות בכל אחת כך פי׳ רש״י [בפי׳ חומש דלעיל] ורבינו משה פירש [בפרק ט׳ דהלכות כלי המקדש] שכך היו כותבין כזה ראובן. שמעון. לוי. יהודה.יששכר. זבולון. נפתלי. דן. גד. אשר. יהוסף. בנימין. והיה כותב יהוסף בה״י להשלים עשרים וחמש אותיות ומחלוקת אמוראי׳ הוא סוטה [דף ל״ו]:

המעיל שהאפוד נתון עליו לחגירה היה כולו תכלת שאין מין אחר מעורב בו ופתיחת בית הצואר שלו כפול בתוכו להיות לו שפה וכפולתו היה מעשה אורג ולא מעשה מחט שנאמר ועשי׳ את מעיל האפוד כליל תכלת והי׳ פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג וכתי׳ ועשי׳ על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכה סביב פעמון זהב ורימון פעמון זהב ורימון על שולי המעיל סביב ובעשייתו נא׳ ויעש על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר ואמרו רבותינו [ביומא דף ע״א] כל מקום שנא׳ משזר לבדו בלא שש חוטן כפול שמונה של כל מין ומין ועושה מהן כמין רימונים שלא נפתחו פיהם והפעמונים הם זגים עם הענבלים שבתוכם והיה בין שני רמונים תלוי פעמון אחד וכן סביב סביב:

מעשה הציץ כתיב ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה׳ ושמת אותו על פתיל תכלת והי׳ על המצנפת אל מול פני המצנפת יהי׳ ותניא בסוכה [ד״ה] ובשבת [דף ס״ג] שהציץ הי׳ כמין טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאזן לאזן וכותב עליו שני שיטין קדש למ״ד למטה יו״ד ה״א מלמעלה אמר ר׳ אלעזר ברבי יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה׳ בשיטה אחת [בפרש״י דלעיל כל הסוגיא] הכתובין מכחישין זה את זה כאן הוא אומר על פתיל תכלת ובמקום אחר הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת ועוד כתוב כאן והי׳ על המצנפת ולמטה הוא אומר והי׳ על מצח אהרן וצריך לישבם כי בשחיטת קדשים שנינו [פ״ב דף י״ט] שערו הי׳ נר׳ בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין למדנו שהמצנפת בגובה הראש ואינה עמוקה ליכנס בה כל הראש עד המצח והציץ מלמטה והי׳ הציץ נקוב בשני ראשיו ובאמצעיתו ובאותן ג׳ מקומות היה ששה פתילים פתיל מלמטה לצד הבשר ופתיל אחד מלמעלה מבחוץ וקושר כל ראשי הפתילי׳ מאחורי העורף ונמצאו בין אורך הטס והפתילין מקיפין את הראש נמצא פתיל האמצעי כשראשו קשור עם ראשי השנים הולך על פני רוחב הראש מלמעלה נמצא עשוי כמין כובע ומחזק שלא יפול ועל פתיל האמצעי הוא אומר והי׳ על המצנפת ועל פתיל החיצון הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת ועל פתיל התחתון של צד בשר הוא אומר ושמת אותו על פתיל תכלת עתה נתקיימו כל המקראות:

סדר לבישת הבגדים [המיימוני דלעיל פ״י] המכנסים תחילה ואח״כ הכתונת ואח״כ חוגר עליו את האבנט כנגד אצילי ידיו וכן מפרש בקבלה לא יחגרו ביזע לא יחגרו במקום שמזיעין [בזבחים דף י״ט] וכן קבל יונתן בן עוזיאל מפי הנביאים ותרגם על לבביהון יסרון ואח״כ צונף במצנפת. וכהן גדול אחר שלבש האבנט לובש המעיל ואח״כ חוגרו בחשב האפוד מתחת לחשן ואח״כ צונף במצנפת וקושר הציץ מלמעלה. כהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים וההדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים, הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש, [בזבחים דף ט״ו] שנאמר וחגרת אותם אבנט וגו׳ והיתה להם כהונה לחוקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והרי הם כזרים, ונאמר והזר הקרב יומת כדאיתא בפ׳ הנשרפים [דף פ״ג] ובזבחים [דף י״ז] ולשאר בגדים איצטריך [בתוס׳ שם בד״ה אין] דאילו מכנסים כתובה מיתה בפרשה ואתה תצוה. תניא ביומא [דף ס״ט] בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור אלא לצורך גדול, כגון שמעון הצדיק כשיצא לקראת אלכסנדרוס מוקדון, ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. כשם שמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל את העבודה כך היתר בגדים כגון שלבש שתי כתונות או שני אבנטים או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד הרי זה מחלל העבודה וחייב מיתה בידי שמים כדתניא בזבחים [דף י״ח] וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו׳ כהנים בכהונם הא כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה. עוד מסקינן בזבחים [דף י״ח] שבגדי כהונה מצותן שיהו כמדתו שלא יחסר ולא יותיר שנא׳ מדו בד כמדתו ושיהו חדשים שנא׳ לכבוד ולתפארת. היו מטושטשין או מקורעין או ארוכים יתר על מדתו או קצרים פחותים ממדתו או שסלקן באבנט ועבד עבודתו פסולה. היו משוחקין או שהיו ארוכין וסלקן באבנט עד שנעשו כמדתו ועבד עבודתו כשרה.

עוד מסקינן בזבחים [דף י״ט] ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו מכאן שתפילין של יד חוצצות אבל של ראש אינן חוצצות שהרי שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ואם רצה להניח בשעת עבודה מניח אע״פ שהוא פטור כמו שאומר שם שהכהני׳ בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפילה ומן התפילין. עוד שם [בדף י״ט] מסקינן על בשרו ולבשם מלמד שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדי׳ ואפי׳ נימא אחת או עפר או כינה מתה אם היתה בין בשרו לבגד הויא חציצה ועבודתו פסולה עוד בעיא היא שם [דף י״ט] שאם נכנס לו הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו עד שנתרחק הבגד מעליו או אם היה אבק או כינה חיה או נימא מדולדלת בין בשרו לבגדו או הכניס ידו תחת חלוקו או יצא שערו בבגדו כל אלה בעיות הן ולא נפשטו ויש ליזהר בכולן ואם עבד בהם עבודתו כשרה. תנן התם בזבחים [דף י״ט ועיקרו בערובין דף ק״ג] כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי בשבת במקדש זהו גנאי שתראה מכתו עם העבודה ואם נתכוון להוציא דם אסור. אמר רבי יהודא ברי׳ דרבי חייא לא שנו אלא גמי אבל צילצול קטן אע״פ שהוא פחות משלש על שלש הר״ז יתור בגדים. ואמר רב חסדא במקום בגדים אפי׳ נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצת פחות מכאן אינה חוצצת ואינו חולק על רבי יהודא בריה דרבי חייא דשאני צילצול קטן דחשיב [במיימוני ספ״י דהלכות כלי המקדש]

זה שמצינו ששמואל הרמתי שהיה לוי היה חגור אפוד בד זה באדם שחשוב וראוי שתשרה עליו שכינה להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול בדבר הנוטה לרוח הקדש כגון מעשה האפוד. [בת״כ פרשה צו פ״ג] כהן גדול מתרבה בשמן המשחה ביום ולא בלילה שנא׳ ביום המשח אותו. [בפ״ג דהוריות דף י״ב] ואם אין שם שמן המשחה מתרבה בבגדים שנאמר אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדי׳ [ביומא דף ה׳] ומתרבה במשיחה שבעת ימים יום אחר יום כעין שמצינו בבגדים שנ׳ שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. בד״א לכתחילה אבל בדיעבד תניא ביומא [שם] נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד דין כהן גדול נוהג בו, [בהוריות דף י״א וי״ב] ואין בין כהן משיח לכהן מרובה בגדים אלא פר שמביא כהן משיח בשגגת כרת שנא׳ אם הכהן המשיח יחטא וגו׳.