פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · לאו · שג · >>


מצות לאו שג - לא להיכנס למקדש בכל עת

שלא יכנס כ"ג בכל עת אל קדש הקדשים כי אם מיום הכפורים ליום הכפורים, שנ' "אל יבא בכל עת אל הקדש" וזהו קדש הקדשים. וכהן הדיוט נכנס בכל יום לקדש בהיכל לעבוד. והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו למקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת עבודה, שנ' "אל יבא בכל עת אל הקדש" זה קדש הקדשים. עכשיו שנא' "מבית לפרכת" מיותר "אל הקדש" להזהיר על כל הבית.

אומר רבי' יצהק דהא דתניא בירושלמי דיומא ומביאה בפטום הקטרת חסר מכל סמן וסמן או שלא נתן לתוכה מעלה עשן כל שהו או שחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ואמ' ר' זעירא ועובר משום הכנסה יתרה פי' חייב משום ואל יבא בכל עת אל הקדש שנכנס להיכל בחנם. כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כ"ג בין כהן הדיוט או כ"נ שנכנס לשם ביום הכפורים שלא בשעת עבודה חייב מיתה בידי שמים שנ' ולא ימותו וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכפורים ד' פעמים ואם נכנס ה' חייב מיתה בידי שמים כדתניא בת"כ [אחרי פ"ח משמעו כל הסוגיא מו"ס] והנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוייה בין גדול בין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה שנא' אל פני הכפרת ולא ימות. על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו ולוקה. אליבא דרבנן במנחות [דף צ"ז] ומה ששנינו במסכת תמיד [דף ל"ג] בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות כו' בגמ' עבודה מדבר.

כהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אינו עובד מפני שהוא אונן ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור כדמסקינן בזבחים [דף ט"ו] אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנא' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר אינו צריך לצאת מן המקדש ולהניח עבודתו שהרי אם עבד לא חילל, ותניא ביומא [דף י"ג] כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל, ועוד תניא [שם] היה כהן הדיוט עומד ומקריב ושמע שמת לו מת ר' יוסי אומר יגמור עבודתו והלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה שחולק עליו, ומניין שעבודת האונן פסולה דבי ר' ישמעאל תנא בזבחים [דף ט"ז] אתיא בק"ו אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חילל אונן שאסור לאכול בקדשים שנ' לא אכלתי באוני ממנו אינו דין שיחלל, ואע"פ שכ"ג עובד אונן אסור לאכול בקדשים כאשר ביארנו שנ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' וכן אינו חולק לאכול לערב כדאיתא בזבחים [דף צ"ט וק"א עוד מסקינן שם [בדף ק' וק"א] כי ביום המיתה בלבד נקרא אונן מה"ת ובלילה הוא אונן מדבריהם, וביום הקבורה כולו אפי' אינו ביום המיתה הוא אונן מדבריהם אבל אינו תופס לילו ואפי' מדבריהם, וטובל ואוכל בקדשים לערב, ויום שמועה קרובה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום הקבורה שאינו תופס לילו, [במ"ק דף ט"ו] האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה וכן המצורע כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה [בזבחים דף כ"ב וכ"ג] וטמא שרץ וכיוצא בו שולחין קרבנותיו ומקריבין עליהן, חוץ מפסח דאין שוחטין אותו על טמא שרץ לדברי רב בפסחי' [דף צ'] ושם [דף פ'] אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר [כך משמע בכלהו דלעיל ועיין בתו' דמ"ק בד"ה אחרי]: