משנה שבת כג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כג · משנה ה | >>
עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיזו בו אבר.
שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין.
קושרים את הלחי, לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.
וכן קורה שנשברה, סומכין אותה בספסל או בארוכות כב המטה, לא שתעלה, אלא שלא תוסיף.
אין מעמצין כג את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת הנפש.
והמעמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים.
עושין - כל צורכי המת,
- סכין,
- ומדיחין אותו,
- ובלבד - שלא יזיזו בו אבר.
- ושומטין את הכר - מתחתיו,
- ומטילין אותו - על החול,
- בשביל שימתין.
- קושרין - את הלחי,
- לא שיעלה,
- אלא - שלא יוסיף.
- וכן קורה - שנשברה,
- סומכין אותה -
- בספסל,
- או בארוכות המיטה,
- לא שתעלה,
- אלא - שלא תוסיף.
- סומכין אותה -
- אין מאמצין את המת - בשבת,
- ולא בחול - עם יציאת נפש.
- וכל המאמץ - עם יציאת נפש,
- הרי זה - שופך דמים.
כששומט אדם מה שתחת המת מן הבגדים, נמצא מוטל על החול, וזו היא כוונתו באמרו ומטילין אותו על החול, לא שיזיזוהו ממקומו ויטילו אותו על הארץ, כי זה כבר התנה ברחיצתו ואומר בלבד שלא יזיזו בו אבר, לפי שטלטול המת בשבת אסור.
ומאמצין - עצימת העינים וסתימתם:
סכין - בשמן:
ומדיחין - במים. ופוקקין נקביו יט, סותמין נקביו העליונים והתחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תכנס בהם הרוח ויתפח:
ובלבד שלא יזיז בו אבר - שלא יטלטל ויגביה לא ידו ולא רגלו ולא ריסי עיניו, שאסור לטלטל המת או אבר מאבריו, אע"פ שמותר ליגע בו. וכן כל מוקצה כ מותר בנגיעה ואסור בטלטול. וביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אסורה אפילו בנגיעה, שמפני כדוריתה נגיעתה זהו טלטולה:
ושומטים את הכר מתחתיו - ונמצא מוטל על החול, אבל לא מטלטלין להניחו על החול, דהא תנא רישא ובלבד שלא יזיז בו אבר:
בשביל שימתין - שלא יסריח כא מחמת חום הסדינים והכרים:
קושרים את הלחי - של מת שהיה פיו הולך ונפתח:
ולא שיעלה - להסגר מה שנפתח דהיינו מזיז אבר, אלא שלא יוסיף להפתח:
סומכים אותה בספסל - שהרי תורת כלי עליו:
ולא שתעלה - דהוה ליה בונה:
אין מעמצין - את עיניו בשבת אפילו לאחר יציאת נפש, דהוה ליה מזיז אבר:
שופך דמים - שבדבר מועט מקרב מיתתו:
סכין ומדיחין כו'. ז"ש הר"ב ופוקקים כו' לישנא דברייתא בגמ' הוא:
ובלבד שלא יזיז בו אבר. מטעם מוקצה כדפי' הר"ב. וא"ת דבפרק מפנין מ"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפילו לזוז מקצתו. זה הקשה הר"ן לעיל וכתב שנראה לו דלעיל משום צעב"ח נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. ע"כ:
הכר. עיין מה שאכתוב סוף פ"י דמקואות [מ"ב] בס"ד:
שימתין. פי' הר"ב שלא יסריח וכו' וכפרש"י. וכתב הערוך שמלת ימתין בכאן ענינו שיתלחלח כמו בגמ' ר"פ לא יחפור מתונא קשה לכותל ויש עוד במשנה ה' פ"ט דטהרות ומ"ב פ"ו דמכשירין:
סומכין אותה בספסל. ועיין בפי' מ"ז פי"ו:
בארוכות המטה. בכ"ף גרסינן במ"ח פרק קמא דסוכה והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין. ועיין מ"ש שם:
אין מעמצין. כמו עוצם עיניו (ישעיה ל"ג). והרי במקרא עצמו [מצינו] מלות הפוכות כמו כבש כשב. וז"ש הרמב"ם עצימת העינים וסתימתם:
(יט) (על הברטנורא) לישנא דברייתא בגמרא הוא:
(כ) (על הברטנורא) וא"ת דבפי"ח מ"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפי' לזוז מקצתו. ונראה דלעיל משום צער בעלי חיים נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. הר"נ:
(כא) (על הברטנורא) ועניינו כאן שיתלחלח. כמו בריש פרק לא יחפור, מתונא קשה לכותל:
(כב) (על המשנה) בארוכות. בכ"ף גרסינן במשנה ח' פ"ק דסוכה. והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין:
(כג) (על המשנה) אין מעמצין. כמו עוצם עיניו. והלשון מהופך כמו כבש כשב:
עושין כל צרכי המת: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל דגש בכף צרכי. ובגמ' כל לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר מביאין כלי מיקר כגון כלי זכוכית וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח ואהא נראה דקאי לשון ופוקקין שבפי' ר"ע ז"ל:
סכין ומדיחין אותו: בגמ' פרכינן היכי שרינן לסוך דבר שאסור לטלטל האמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ בקש להדיח קרקע א"ל אין מדיחין לסוך קרקע א"ל אין סכין אלמא דבר שאסור לטלטלו אסור לסוך ומשנינן ההיא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים היא וליכא למיחש לאשוויי גומות ומשנינן בגמ' מיחלף מיהא בקרקע אחר אבל מת בקרקע אחר לא מיחלף. ונלע"ד דצרכי המת דקתני מתני' קא מני ואזיל מלמעלה למטה והכי נקט נמי ביד בה"ש פכ"ו:
ומטילין אותו על החול: ומצאתי גם פה שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל ומְטִילִין המ"ם בשבא כמו מְדִיחִין:
בשביל שימתין: שיתלחלח המת בחול ולא יסריח:
וכן קורה שנשברה וכו': שבת פ' כירה (שבת דף מ"ג) ועיין מה שכתבתי שם סוף הפרק:
סומכין אותה בספסל וכו': והוא שיהיו רווחין דכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו:
או בארוכות: בכ"ף:
והמעמץ עם יציאת הנפש וכו': לעיל ר"פ המוציא א"ר יוחנן דגרסי' המעמץ בעי"ן כמו עוצם עיניו מראות ברע ולא מאמץ באל"ף. ויש ספרים דגרסי אין מעצמין וכו' והמעצים וכו' ונראה שהכל אחד וכן בפירוש הרמב"ם ז"ל ומעמצין עצימת העינים וסתימתם ע"כ:
יכין
עושין כל צורכי המת סכין: באפרסמון כדי שלא יסריח:
ומדיחין אותו: אע"ג שיניע הבשר ע"י הדחתו כיון דלא הוה אבר שלם שרי. וה"ה שמותר לזלף עליו חומץ שלא יסריח:
ובלבד שלא יזיזו בו אבר: דמוקצה מותר בנגיעה:
שומטין את הכר מתחתיו: אע"ג שעי"ז יתנועע המת במקומו. וצ"ע על מה סומכין המגביהין המת ע"י ככר במקום שאין לחוש שישרף או שיסריח ולרמג"א צריך למחות בידן (שי"א סק כ):
ומטילין אותו על החול: (זאנד). ור"ל ע"י ששמטו הכר. יוטל על החול הקר:
בשביל שימתין: לא לשון המתנה רק נ"ל שהוא לשון רטיבות. (פריש בלייבען) [ועי' מכשירין פ"ו מ"א]. ור"ל שיטילוהו מהכרים שמחממין יותר מהחול (ובהא מתורץ קושית הר"ן. שהקשה מהכא אפרק ד' דמשמע שם דחול מחמם. ותי' דטבע החול להוסיף איכות. אם קר מקרר ואם חם מחמם [כבב"ב י"ט]. ולפי דברינו א"צ לזה דעכ"פ כרים מחממין יותר. ועי' רתוי"ט (רפ"ב דב"ב):
קושרים את הלחי: של מת שפיו נפתח והולך:
לא שיעלה: להסגיר מה שנפתח. דא"כ מזיז בו אבר:
וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל: דספסל כלי הוא:
או בארוכות המטה: (זייטענברעטטער) של מטה. דג"כ כלי היא:
לא שתעלה: דאז הו"ל כבונה [או] דבנשבר מבנין אסור לטלטלו (וכלעיל רפי"ז):
אלא שלא תוסיף: וכן מצינו איסור כזה בשביעית (שביעית פ"ד מ"ו):
אין מעמצין: אין מסגירין עיניו:
את המת בשבת: מדמזיז בו אבר דעפעפיו אע"ג שאין בו עצם נקרא אבר:
ולא בחול עם יציאת נפש: ר"ל תיכף ליציאת הנפש. דשמא רק נתעלף. ואורחא דמלתא נקט. שדרך להסגיר עיניו. וה"ה שלא יניעו בו אז תנועה מועטת (י"ד של"ט):
והמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים: דמקרב מיתתו עי"ז:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת