תפארת ישראל על שבת כג

משנה שבת, פרק כ"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני: דסתם שאלה ל' יום ולא יצטרך לכתוב. אבל הלואה סתמא לזמן מרובה וגזרינן שישכח ויכתוב [אב"י עי' מג"א ש"ז סק"ד דבמקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבוע לאלתר כבמדינתנו רשאי לומר הלוני]. ובלשון לעז שאין חילוק. צ"ל תן לי (ש"ז סי"א). וכשם שאין לוין בשבת כך אין פורעין בשבת בלשון פרעון. אבל בלשון חזרה מותר. מיהו דוקא דבר שלצורך שבת. דאל"כ בכל לשון אסור אפילו פרעון (מג"א שם סקט"ו):

וכן האשה מחברתה ככרות: קמ"ל סיפא בככרות. לאשמעינן דבחול שרי להלוותן. דאע"ג דאסור ללות סאה בסאה לזמן מרובה מחשש רבית כשיתיקר. אפ"ה ככר דהו"ל דבר מועט שרי (י"ד קס"ב א'). ואפשר נמי דנקט לה הכא מדגם לענין ריבית בככרות אסור לומר עכ"פ הלויני רק השאילני. וקמ"ל רישא בכדי יין. לאשמעינן דבלשון שאלה. אפילו בשבת. ואפילו מרובה. מותר. ול"ג מדהוא מרובה יכתוב. (ואילה"ק עכ"פ במרובה איכא חשש ריבית. והיכא שרי בשבת. נ"ל דבלשון שאלה אפילו במרובה ליכא גם חשש ריבית. תדע מדמקשי הגמ' אדיוקא בחול שרי. ולא מקשי טפי אשאלה גופא היכא שרי. והא איכא חשש ריבית. אע"כ כדברינו):

ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו: ולא יאמר הילוך משכון כבחול:

ועושה עמו חשבון: כמה חייב בעד מה שלקח בשבת:

לאחר שבת וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת: והוא צריך לפסח:

מניח טליתו אצלו: אצל בעל הבהמה:

ונוטל את פסחו: דקרבנות שקבוע להן זמן מותר להקדיש בשבת:

משנה ב

מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו: מיני מעדנים שצריך לסעודה:

מפיו אבל לא מן הכתב: דאפי' ליכא חשש שימחק אפ"ה אסור לקרות בשבת רק בדברי תורה. או בספרים ומליצות וחכמות שכתובים בלשון הקודש. דאל"כ הוה שטרי הדיוטות דאסור לקרותן בשבת. ולרמב"ם גם אגרות שלום. והצעטטעל לשמש לקרוא האורחים לסעודה. מותר לקרות [אב"י ודוקא אחר לא בעל הסעודה] (ש"ז רט"ז סקי"א):

ומפיס: מטיל גורל על החלקים. ולשון פיוס הוא. מדמתפייסין זה לזה ע"י הגורל:

עם בניו ועם בני ביתו על השלחן: כי כך היה מנהגם לבלי להטיל קנאה בין הבנים. (כשבת דף י' ע"ב). ודוקא בב' לטיבותא. שהחלקים כולן שלו דכוונתו רק שלא להטיל קנאה בין הבנים אבל חדא לטיבותא. שרוצה להגריל בינו לחבירו. אף שהחלקים שוין. עכ"פ מדמקפידין להגריל. דמי למקח וממכר. ולהכי אפילו על ידי עובד כוכבים אסור להגריל. וכמ"כ אפילו במגריל בין בניו. אבל אין החלקים שוין. י"א דאף בחול אסור. משום קוביא. וי"א דבכה"ג אף בשבת שרי (שכ"ב ס"ו):

ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא: (ווירפעלשפיעל) בלשון יון. והרי אסור לשחוק במעות. דהו"ל גזל. דאסמכתא לא קניא:

ומטילין חלשים: גורלות:

על הקדשים ביום טוב: שנשחט ביו"ט. דחביבה מצוה בשעתה:

אבל לא על המנות: מקרבנות דאתמול. וי"א דמטילין דרישא ר"ל בכל קדשים. ומנות דסיפא בחולין מיירי. מיהו מותר להגריל מי יאמר קדיש. או מי יעלה לתורה (מג"א שם סק"ט).

משנה ג

לא ישכור אדם פועלים בשבת: שלא יהא דבורו בשבת כשל חול. ומה"ט אסור נמי לומר דבר פלוני אעשה למחר. ואפי' דבר מצוה. ואפילו שיחה בטילה אסור. וכ"כ אסור להניח (רעסט) בערכאות על נכסי בע"ח. מיהו במקום הפסד מותר. ובלבד שלא יאמר להשופט בפירוש שיכתוב (א"ר ססש"ז):

ולא יאמר אדם לחבירו: אפי' לעובד כוכבים:

לשכור לו פועלים: אפילו שיעשו מלאכה בחול. וכ"כ אסור לומר בחול לעובד כוכבים שיעשה לו מלאכה בשבת. דכל שאסור לישראל לעשותו אפי' אסור רק מדרבנן. אסור לומר לעובד כוכבים לעשותו. רק אם הוא חומרא בעלמא. שרי. מיהו שלא בלשון צווי. שיאמר לעובד כוכבים בחול למה לא עשית אתמול כך וכך. או שיאמר בפניו בשבת. הבית חשוך. מדאין רק נר א'. או האיגרת חתום ולא אוכל לקרות. אף שיבין העובד כוכבים ויעשה מה שחפץ. שרי (ועי' לעיל פט"ז י"ט. ובכללי אמירה לעובד כוכבים). וכ"כ מותר לומר לישראל בשבת. הנראה שתעמוד עמי לערב. דהרהור לאו כדיבור דמי (שם ס"ב. וש"ז רמג"א סק"י. וסי' מ"ז סק"ב. וסי' פ"ה ס"ב. וסי' ש"ו ס"ח):

אין מחשיכין על התחום: לילך בשבת עד סוף התחום. כדי שיהיה מוכן לילך לכשתחשך לשכור כו':

לשכור פועלים ולהביא פירות: ממחובר. או תלושין כשהן מוקצה דבהנך א"א בשום אופן להביאן בשבת. ונמצא שהולך לצורך חול. אבל להביא תלוש שאינו מוקצה. מותר להחשיך עליו. מדאפשר היה להביאן מחוץ לתחום ודרך רה"ר. אם היו מחיצות משם לכאן סביב (גמ'). מיהו מתוך התחום. אפי' להביא ממחובר מותר להחשיך עליו מדלא מנכרא מלתא כל כך (ש"ז ס"ט):

אבל מחשיך הוא לשמור: דהרי בשמירה גם בשבת מותר. לולא שהיה תוך התחום. או תוך מחיצות (שם ס"ח):

ומביא פירות בידו: בחול שחוזר לביתו. הואיל ועיקר מחשבתו לא לכך היה:

כלל אמר אבא שאול: פליג את"ק דאסר כל החשכה אפילו של מצוה. וקאמר איהו כל שאני וכו':

כל שאני זכאי באמירתו: דהיינו דבר מצוה. שרשאי לומר לחבירו שכשיחשיך ילך להביא עסקי כלה או מת. אפילו ממחובר או מוקצה:

רשאי אני להחשיך עליו: והכי קיי"ל (שם ס"ה):

משנה ד

מחשיכין על התחום לפקח: לעיין ולחקור:

על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין: מדכולן צרכי מצוה:

נכרי שהביא חלילין: (פפייפכען). שקולן מעורר בכי כשקוננו אחר המטה:

בשבת: לצורך יהודי. ומסופק שמא באו מחוץ לתחום (שכ"ה סט"ז):

לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב: עד שישהה במוצאי שבת בכדי שיביאום ממקום היותר קרוב שבחוץ לתחום:

עשו לו ארון: לעובד כוכבים:

וחפרו: או חפרו:

לו קבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית: ודוקא שנעשו בפרהסיא. וה"ה לכל מילי שנעשה בפרהסיא אסור עולמית (מג"א שם ל"א). רק אורחא דמלתא נקט. אבל בנעשה בצנעה. מותר לערב בכדי שיעשה. וי"א דדוקא ארון וקבר אסור לעולם בנעשו בפרהסיא. מפני כבוד המת (מנחת כהן):

משנה ה

עושין כל צורכי המת סכין: באפרסמון כדי שלא יסריח:

ומדיחין אותו: אע"ג שיניע הבשר ע"י הדחתו כיון דלא הוה אבר שלם שרי. וה"ה שמותר לזלף עליו חומץ שלא יסריח:

ובלבד שלא יזיזו בו אבר: דמוקצה מותר בנגיעה:

שומטין את הכר מתחתיו: אע"ג שעי"ז יתנועע המת במקומו. וצ"ע על מה סומכין המגביהין המת ע"י ככר במקום שאין לחוש שישרף או שיסריח ולרמג"א צריך למחות בידן (שי"א סק כ):

ומטילין אותו על החול: (זאנד). ור"ל ע"י ששמטו הכר. יוטל על החול הקר:

בשביל שימתין: לא לשון המתנה רק נ"ל שהוא לשון רטיבות. (פריש בלייבען) [ועי' מכשירין פ"ו מ"א]. ור"ל שיטילוהו מהכרים שמחממין יותר מהחול (ובהא מתורץ קושית הר"ן. שהקשה מהכא אפרק ד' דמשמע שם דחול מחמם. ותי' דטבע החול להוסיף איכות. אם קר מקרר ואם חם מחמם [כבב"ב י"ט]. ולפי דברינו א"צ לזה דעכ"פ כרים מחממין יותר. ועי' רתוי"ט (רפ"ב דב"ב):

קושרים את הלחי: של מת שפיו נפתח והולך:

לא שיעלה: להסגיר מה שנפתח. דא"כ מזיז בו אבר:

וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל: דספסל כלי הוא:

או בארוכות המטה: (זייטענברעטטער) של מטה. דג"כ כלי היא:

לא שתעלה: דאז הו"ל כבונה [או] דבנשבר מבנין אסור לטלטלו (וכלעיל רפי"ז):

אלא שלא תוסיף: וכן מצינו איסור כזה בשביעית (שביעית פ"ד מ"ו):

אין מעמצין: אין מסגירין עיניו:

את המת בשבת: מדמזיז בו אבר דעפעפיו אע"ג שאין בו עצם נקרא אבר:

ולא בחול עם יציאת נפש: ר"ל תיכף ליציאת הנפש. דשמא רק נתעלף. ואורחא דמלתא נקט. שדרך להסגיר עיניו. וה"ה שלא יניעו בו אז תנועה מועטת (י"ד של"ט):

והמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים: דמקרב מיתתו עי"ז: