ברטנורא על שבת כג

משנה שבת, פרק כ"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שואל - ובלבד שלא יאמר הלוני. דהלואה לזמן מרובה משמע וקיי"ל סתם הלואה שלשים יום הלכך אתי מלוה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח:

מניח טליתו אצלו - אם אינו מאמינו ולוקח אותו ומקדישו בשבת, דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת :

(ב)

פרפרותיו - מיני מעדנים:

אבל לא מן הכתב - אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת, גזירה שמא ימחוק . א"נ שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ואין מותר לקרות בשבת אלא בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה לאחר שכתבוה, ובפירושיהן, אבל בשאר דברים או בספרי חכמות, שאינו מדברי נבואה או מפירושיהן, אסורים:

מפיס - מטיל גורל לחלק למי יגיע כל מנה ומנה:

עם בניו ועם בני ביתו - שהן סמוכים על שולחנו שאין כאן קפידא. אבל עם אחר לא, דבני חבורה המקפידים זה על זה שאינן מוחלין ואינן מוותרים זה לזה עוברים משום מדה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לווין ופורעין דגזרו בהו רבנן שמא יכתבו:

ובלבד שלא יתכוין וכו' - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ודוקא עם בניו ועם בני ביתו אבל עם אחר לא, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ואז הוא דביו"ט אסור ובחול שרי, אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה אפילו בחול אסור משום קוביא, דגזל הוא ואסמכתא לא קניא, והאי אסמכתא היא דסמיך על הגורל אם יפול לו הגורל על המנה הגדולה יזכה בה, ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק, ואילו ידע מתחילה שכן, לא היה מתרצה:

חלשים - גורלות, כמו חולש על גוים (בישעיהו יד יב):

על הקדשים ביו"ט - שנשחטו בי"ט, לחלק אותם בין הכהנים. אבל לא על המנות. של קדשים של אתמול:

(ג)

לא ישכור אדם פועלים - דכתיב (ישעיהו נח) ממצוא חפצך ודבר דבר :

ולא יאמר אדם לחבירו כו' - לדיוקא נקטיה , לא יאמר לחבירו שכור לנו פועלים, אבל אומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב, כלומר עכשיו נראה אם תבא אלי לכשתחשך, ואע"פ ששניהם יודעים שעל מנת לשכרו לפעולתו הוא מזהירו, כיון דלא מפרש ליה שכירות בהדיא שרי, דקי"ל דבור אסור הרהור מותר:

אין מחשיכין על התחום - לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות, דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו, אבל מחשיך הוא להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו, דזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו:

ומביא פירות בידו - הואיל ועיקר מחשבתו לא היתה לכך:

כלל אמר אבא שאול - אתנא קמא פליג, דאסר כל החשכה ולא מפליג בין החשכה של מצוה להחשכה של רשות, ואתא איהו ואמר דהחשכה של מצוה שריא , שכשם שמותר לומר לחבירו בשבת תהיה מזומן לילך לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים למת, כך מותר להחשיך על התחום כדי שיהיה מזומן לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים. וסיפא דתנן מחשיכים על התחום [לפקח] על עסקי כלה ועל עסקי המת, אבא שאול היא. והלכה כמותו:

(ד)

לפקח על עסקי כלה - לעיין ולחקור בצרכי הכלה:

חלילין - כלי נגון חלולין שקולן מעורר הבכי:

לא יספוד בהן ישראל - קנסא הוא משום דמוכחא מילתא שבשביל ישראל הובאו :

אלא אם כן באו ממקום קרוב - אא"כ נודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום ולא הביאם מחוץ לתחום:

ארון - לעצמו שיקבר בו נכרי, או למכור:

(ה)

סכין - בשמן:

ומדיחין - במים. ופוקקין נקביו , סותמין נקביו העליונים והתחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תכנס בהם הרוח ויתפח:

ובלבד שלא יזיז בו אבר - שלא יטלטל ויגביה לא ידו ולא רגלו ולא ריסי עיניו, שאסור לטלטל המת או אבר מאבריו, אע"פ שמותר ליגע בו. וכן כל מוקצה מותר בנגיעה ואסור בטלטול. וביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אסורה אפילו בנגיעה, שמפני כדוריתה נגיעתה זהו טלטולה:

ושומטים את הכר מתחתיו - ונמצא מוטל על החול, אבל לא מטלטלין להניחו על החול, דהא תנא רישא ובלבד שלא יזיז בו אבר:

בשביל שימתין - שלא יסריח מחמת חום הסדינים והכרים:

קושרים את הלחי - של מת שהיה פיו הולך ונפתח:

ולא שיעלה - להסגר מה שנפתח דהיינו מזיז אבר, אלא שלא יוסיף להפתח:

סומכים אותה בספסל - שהרי תורת כלי עליו:

ולא שתעלה - דהוה ליה בונה:

אין מעמצין - את עיניו בשבת אפילו לאחר יציאת נפש, דהוה ליה מזיז אבר:

שופך דמים - שבדבר מועט מקרב מיתתו: