תוספות יום טוב על שבת כג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

וכן האשה מחברתה ככרות. בגמ' אמרינן אפי' תימא מתניתין כהלל דמשנה ט' פ"ה דב"מ דס"ל דאף בחול אסור להלוות ככר בככר עד שתעשנה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית דהכא באתרא דקיץ דמיה ולפיכך אתי נמי שפיר דאיצטריך למתני הך דוכן האשה כו'. לאשמעינן דאפילו להלל כי קיץ דמיה שרי ואי נימא דהך דקאמרינן בגמ' אפילו תימא כהלל דחוי בעלמא הוא ושינויא דחיקא דצריך למוקי' למתני' דוקא באתרא דקיץ דמיה. ועיקרא דמילתא דמתני' בכל אתר ואתר מיירי אפילו בדלא קיץ דמיה. ואשמעינן דדוקא בשבת אסורה לומר הלויני הא בחול שרי ש"ד טפי דהשתא אשמעינן טובא דסתם דלא כהלל. ואע"ג דבהלואת יין ושמן איכא נמי למשמע אי כהלל אי דלא כהלל דהא טעמא דשמא יוקרו שייך ביין ושמן כמו בחיטין מ"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו הילכך לאשמעינן אי כהלל אי דלא כהלל שנה נמי בככרות ומש"ה נמי בגמ' כי דייק בשבת הוא דאסור אבל בחול ש"ד לא דייק ארישא אלא אהך דככרות משום דבככרות נשנה הא דהלל:

שחל להיות בשבת. ולא נזכר מע"ש לקנות. רש"י ור"ן:

ונוטל את פסחו. כתב הר"ב דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת. לאפוקי חובות שאין קבוע להן זמן דתנן במ"ב פרק ה' דביצה דאין מקדישין ביו"ט קל וחומר בשבת. גמ':

משנה ב עריכה

אבל לא מן הכתב. כתב הר"ב גזירה שמא ימחוק. פי' רש"י שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם:

ומפיס. כתב הר"ב מטיל גורל. שכן הוא בתרגום משלי (א') גורלך תפיל בתוכינו פייסך תרמא בינתנא ונ"ל שענינו כלשון להתחנן לו דאסתר (ד') שתירגמו לפייסא ליה. שעל ידי הגורל מתפייסין ומתרצים זה לזה לפי שהשוו המדות ואין קנאה ומחלוקת:

עם בניו ועם בני ביתו. כתב הר"ב אבל עם אחר לא כו' דבני חבורה כו' עוברים משום מדה כו'. כולהו מתניתין במ"ו וח' פ"ג דביצה ומסקי' בתוספות דהכא דה"פ כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שעל ידי שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם ביו"ט יעשו כך וכו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה ולפי שיאמר [השואל] אם אזכיר לשון שאלה משמעה דהדרא בעינה לכך אומר לשון הלואה:

ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. וכתב הר"ב דבבניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כו' נמי שרי משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל. ומ"ש אבל עם אחר כו' ואז הוא דביו"ט אסור טעמא כתב הרמב"ם בחבורו בפכ"ב מפני שהוא כמקח וממכר ומ"ה אסר שם הפסה ומשחק בקוביא. וז"ש הר"ב ביו"ט ואנן בשבת איירינן. אף ע"ג דדין שבת ויו"ט שוין בזה. מ"מ מכילתין דשבת היא והל"ל בשבת. אלא נקט ליה סירכא דלישנא דרב יהודה אמר רב בגמ' בהך דלעיל בסמוך בבני חבורה המקפידים כו' ומשום לווין ופורעין ביו"ט וטעמא דכולהו דינין דנקט משום מדה וכו' גבי יו"ט במס' ביצה פ"ג הן שנוין כמ"ש כבר לעיל:

קוביא. ל' הרמב"ם שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק כמו הפספסין והנ"ר דישי"ר וזולתן מן הדומים להם ע"כ. ודומה לי שהפספסין הוא מה שקוראין ברע"ט שפי"ל שע"י פסים וחתיכות מעצים שוחקים. והנ"ר דישי"ר ל' לע"ז על השחוק שבל"א שא"ך צואע"ל [א) שאך צואע"ל שאך שפיעל]:

חלשים. לשון הרמב"ם מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחבירו כמנין האנשים ויפרוש כל א' מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן לאיש א' נכרי שיבא במקרה וישים אותן החפצים חפץ א' על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד ואחד מנתו לפי גורלו:

על הקדשים ביו"ט. הר"ן כ' בשם הרמב"ם פ"ד מהל' יו"ט שהטעם כדי לחבב את המצוה ובסיפא אבל לא על המנות כתב וז"ל ושל חול קדשים של אתמול כיון דהוה אפשר למעבד מאתמול ע"כ. ולכאורה דברי הר"ן בסיפא סמוכין גם על דברי הרמב"ם שמפרש לדבריו בה' יו"ט שמ"ש וז"ל אין מטילים חלשים [על המנות אבל מטילים חלשים] על בשר הקדשים ביו"ט כדי לחבב המצוה ע"כ שזה שכתב בשר הקדשים ביו"ט שר"ל השחוטין ביו"ט ולאפוקי דאתמול והיינו מנות שכתב ברישא וזהו ג"כ פי' רש"י והר"ב במתני' אבל הראב"ד לא הבין לדבריו כן. גם המגיד לא פירשו כן אלא דבכל קדשים אפילו דאתמול מתיר ביו"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש מה לי דאתמול מה לי דהיום ומנות ר"ל של חולין. וכן מבואר בלשונו שבפי' המשנה שפירש בהדיא אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו"ט ע"כ. ונ"ל דלפירוש רש"י והר"ב ועמהם הסכים הראב"ד וכדברי הר"ן בסיפא דבשל אתמול איירינן לאו טעמא דרישא משום חבוב מצוה כדכתב הרמב"ם דלאותו טעם בכל קדשים אפילו דאתמול שרי וכדפסק הוא לפי טעמו הזה. אבל הטעם הוא שהתירו חז"ל לכהנים להפיס ביו"ט על הקדשים יראה לי מהא דאיתא בגמ' מאי אבל לא על המנות אמר רבי יעקב ברה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ביו"ט פשיטא מ"ד הואיל וכתיב (הושע ד') ועמך כמריבי כהן אפילו מנות דחול נמי [כי היכי דלא לינצו] קמ"ל. והשתא בקדשים דביו"ט התירו להם להפיס הואיל ובעלי מריבה הם כי היכי דלא לינצו אבל קדשים דאתמול שהיה אפשר להם להפיס מאתמול לא התירו:

משנה ג עריכה

לא ישכור אדם פועלים בשבת. לשון הר"ב דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. וכתיב לעיל מיניה אם תשיב משבת רגליך וגו' מעשות דרכיך ממצוא וגו':

ולא יאמר אדם לחבירו כו'. כתב הר"ב לדיוקא אתא כו' דאי לגופה פשינוא מ"ש הוא ומ"ש חבירו כדאיתא בגמ'. ופרש"י דהא ישראל כמותו הוא ולא מצי לאוגרינהו והשולחו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומקשים בתוס' ונימא דחבירו היינו דא"ל שכור לי פועלים למחר ותירצו דא"כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר:

אין מחשיכין וכו'. שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. ל' הרמב"ם בפכ"ד מה"ש:

כלל אמר אבא שאול כו'. כתב הר"ב דהחשכה של מצוה שריא כדתנא דבי מנשה דף ק"ן ע"א משדכין על התינוקות וכו' אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותרין. ועיין משנה ב' פ"ה דביצה:

משנה ד עריכה

לא יספוד בהן ישראל. כתב הר"ב משום דמוכחא מלתא שבשביל ישראל הובאו. ומסיים רש"י דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת ע"כ. והר"ב לא פירש עד אימתי לא יספוד בהן נראה שדעתו דלא כרש"י שכתב עולמית אלא כתוס' והר"ן וכל הפוסקים דבכדי שיבואו והיינו דתנן אלא א"כ באו ממקום קרוב. ומסתמא כי באו ממקום קרוב יש בו שיעור זה קודם שיספיד שאין מספידין מיד משתחשך כ"כ הר"ן והמגיד פ"ו מה"ש עיין לקמן בסמוך בשם התוס'. וכתב עוד הר"ן דמ"ש בין חלילין לארון וקבר ותירץ דארון וקבר במקום פרהסיא הן מן הסתם ואוושא מלתא טובא וגנאי הוא למת אבל חלילין מסתמא בצינעא מובאים ואין הכי נמי דארון וקבר שנעשה בצינעא דשרי בכדי שיעשו וחלילין שהובאו בפרהסיא אסורין עולמית אלא דמשנתנו דברה בהווה להא כדאיתא ולהא כדאיתא. ויש לי ראיה מגמרא אלא שלרש"י אותה הגמרא מתפרשת בענין אחר כמ"ש לקמן בס"ד [בד"ה עשו] ולפיכך יש לבעלי התוס' תירוץ אחר בקושיא זו שאמרו דחלילין אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם ע"כ. כלומר משא"כ ארון וקבר. ואילו היו החלילין ידועים שהובאו לאותו אדם אה"נ דאסורים עולמית:

אלא אם כן באו ממקום קרוב. כתב הר"ב אלא אם כן נודע לנו בבירור וכו' כרב דאמר הכי בגמרא וכגירסא קמייתא דרש"י דגריס תניא כוותיה דרב ועיין במשנה ו' פ"ב דמכשירין. ומ"ש הר"ב בתוך התחום כ"כ רש"י. והקשו בתוספות דמאי מהני שבאו ממקום קרוב הלא הביאם דרך רה"ר ומה לי ארון וקבר שנעשה בשבת ומה לי חלילין שהובאו דרך רה"ר וי"ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כ"כ הבאתו ע"כ. וכבר ראית ממ"ש לעיל בשם הר"ן דאה"נ דאפי' באו מתוך התחום שצריך להמתין עד כדי שיביאו מר"ה ממקום שבאו וכן נראין דברי הרמב"ם בפרק ו' מה"ש והטור כתב כן בהדיא בס"ס שכ"ה:

עשו לו ארון כו' יקבר בו ישראל. מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשה ולרש"י טעמא כדאיתא בגמ' דמוקים בעומד באסרטיא פירש"י שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל וארון מוקי במוטל על קברו של נכרי באסרטיא. ולהרמב"ם והר"ן דמפרשים דהך אוקימתא דגמ' אסיפא קאי דלא יקבר עולמית משא"כ בחלילין משום דמיירי באסרטיא כלומר שדרך הקבר להיות באסרטיא מפורסמת והוי אוושא מלתא טובא כו' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן. נראה דהכא דקאמר יקבר מיד מיירי דהדבר ידוע שעשה לו לעצמו ואין צריך הוכחה מתוך המעשה אלא שיהיה נודע שעשאו לעצמו:

משנה ה עריכה

סכין ומדיחין כו'. ז"ש הר"ב ופוקקים כו' לישנא דברייתא בגמ' הוא:

ובלבד שלא יזיז בו אבר. מטעם מוקצה כדפי' הר"ב. וא"ת דבפרק מפנין מ"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפילו לזוז מקצתו. זה הקשה הר"ן לעיל וכתב שנראה לו דלעיל משום צעב"ח נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. ע"כ:

הכר. עיין מה שאכתוב סוף פ"י דמקואות [מ"ב] בס"ד:

שימתין. פי' הר"ב שלא יסריח וכו' וכפרש"י. וכתב הערוך שמלת ימתין בכאן ענינו שיתלחלח כמו בגמ' ר"פ לא יחפור מתונא קשה לכותל ויש עוד במשנה ה' פ"ט דטהרות ומ"ב פ"ו דמכשירין:

סומכין אותה בספסל. ועיין בפי' מ"ז פי"ו:

בארוכות המטה. בכ"ף גרסינן במ"ח פרק קמא דסוכה והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין. ועיין מ"ש שם:

אין מעמצין. כמו עוצם עיניו (ישעיה ל"ג). והרי במקרא עצמו [מצינו] מלות הפוכות כמו כבש כשב. וז"ש הרמב"ם עצימת העינים וסתימתם: