משנה שבת יח א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יח · משנה א | >>
מפנין אפילו ארבע וחמש קופות ב של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש, אבל לא את האוצר.
מפנין תרומה טהורה, ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והתורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעניים.
אבל לא את הטבלד, ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף, ולא את החרדל.
רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורביןו.
מְפַנִּין אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֻפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים,
- וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ,
- אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר.
- מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה,
- וּדְמַאי,
- וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,
- וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ,
- וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַעֲנִיִּים.
- אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל,
- וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,
- וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ,
- וְלֹא אֶת הַלּוּף,
- וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין:
מפנין -
- אפילו ארבע, חמש קופות -
- של תבן,
- ושל תבואה,
- מפני האורחין,
- ומפני ביטול בית המדרש,
- אפילו ארבע, חמש קופות -
- אבל -
- לא את האוצר.
- מפנין -
- תרומה טהורה,
- ודמאי,
- ומעשר ראשון - שניטלה תרומתו,
- ומעשר שני, והקדש - שנפדו,
- והתורמוס היבש - מפני שהוא מאכל לעיזים.
- אבל -
- לא את הטבל,
- ולא את מעשר ראשון - שלא ניטלה תרומתו,
- ולא את מעשר שני, והקדש - שלא נפדו,
- ולא את הלוף,
- ולא את החרדל.
- רבן שמעון בן גמליאל - מתיר בלוף,
- מפני שהוא מאכל - לעורבים.
מפנין - מלה עברית מן "פניתי הבית"(בראשית כד, לא).
ואמרו אפילו ארבע וחמש - על דרך הריבוי, כאילו אמר אפילו מנין גדול.
ובתנאי שלא יפנה אותו האוצר כולו עד שלא יניח שם שום דבר, וזהו עניין אמרו אבל לא את האוצר. והטעם בזה כי קרקע האוצר חפור וחרב, ונחוש שמא ישווה קרקעו בידו, והוא אמרם "דילמא אתי לאשוויי גומות".
ולא התירו זה אלא לדבר מצוה, כמו שהמשיל מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מארבעה וחמישה, אלא "כל חד וחד מפני לנפשיה".
והתירו טלטול התרומה ואפילו היה ישראל כיון שהיא ראויה לכהן, ובתנאי שתהיה תרומה טהורה שתהיה ראויה לאכילה, וכמו כן הדמאי הוא ראוי לעניים, על העיקר שהוא אצלנו מאכילין את העניים דמאי.
ואמרו כי מותר להניע מעשר ראשון שנטלה תרומתו ולטלטלו. ואינו רוצה במעשר ראשון כשהוציאו כמשפטו ואחר כן הוציאו ממנו מעשר מן המעשר כפי החיוב, כי אינו מדבר בכיוצא בו כי לא נשאר בו טעם שימנע הנעתו וטלטולו, אבל מדבר במעשר ראשון שהוציאו הישראל בשיבלים קודם שיודש ויהיה דגן ויוציאו ממנו התרומה גדולה בחיוב. והודיענו כי המעשר שהוציאו על זה הדרך, לא יתחייב הלוי להוציא ממנו אלא תרומת מעשר בלבד החוק שנשאר עליו, אבל חלק תרומה גדולה שיתחייב בה אותו המעשר לא, לפי שאותה תרומה אינה חלה אלא על החיטה אחר הדיש והברירה.
ואמרם מעשר שני והקדש שנפדו - אפילו פדה אותם לעצמו שיתחייב בתוספת חומש, כיון שנתן הקרן יטלטלו אף על פי שנשאר עליו החומש.
ואמרם ולא את הטבל - אפילו טבל מדרבנן כשנזרע בעציץ שאינו נקוב.
ואמרם ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - אינו רוצה בו שלא הורם ממנו תרומת מעשר כי זה מבואר, אבל מה שלא הוציאו ממנו חובתו מתרומה גדולה אף על פי שהוציאו תרומת מעשר, וזה ראוי וחובה כשהוציאו המעשר מן הזרע אחר הדיש והברירה (ואפילו) [ולא] הוציאו ממנו תרומה גדולה מקודם.
ואמרם מעשר שני והקדש שלא נפדו - רוצה בו שלא נפדו כהלכה כגון שיפדה מעשר שני על חתיכה של כסף, וזה הפדיון אינו הגון ולא נעשה כהלכתו עד שיפדה על כסף מפותח, רוצה לומר מעות מצויירים כמו שאמר הכתוב "וצרת הכסף בידך"(דברים יד, כה), ואמרו חכמים (בבא מציעא דף נד.) דבר שיש עליו צורה. או שיחלל ההקדש על הקרקע, ואין דין הקדש שיפדה אלא במטלטלין כמו שאמר הכתוב "ונתן את הערכך ביום ההוא"(ויקרא כז, כג) וגו', שיהיה הדבר הנתן מיד ליד. וכבר הקדמנו פירוש אלו העניינים בעצמם ובאורם בתכלית הביאור בפרק שביעי מברכות, ונשנו אלו העיקרים במקומות רבים מסדר זרעים, ומה שאמרנו בכאן מזה העניין לא היה אלא על דרך הזכרון כאשר הקדמנו.
ולוף - מין ממיני הבצלים בלי ספק.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
מפנין - אם צריך למקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לשמוע הדרשה, ודוקא לדבר מצוה שרי ולא חיישינן לטירחא דשבת:
ארבע וחמש - לאו דוקא, דאי בעי אפילו טובא נמי א:
אבל לא את האוצר - כלומר ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו עד שיגיע לקרקעיתו, דלמא אתי לאשוויי גומות:
מפנין תרומה טהורה - ואפילו ישראל דלא חזיה ליה יוכל לטלטלה ולפנותה, כיון דחזיא לכהן:
ודמאי - דחזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי, ואי בעי הוה מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה ג:
ומעשר ראשון שנטלה תרומתו - שנטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון שהקדים בן לוי ולקח המעשר בשבלין, דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי, וזה שהקדים ולקח המעשר בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד, ומותר באכילה אע"פ שלא הפרישו ממנה תרומה גדולה:
ומעשר שני והקדש שנפדו - שפדו אותן הבעלים ונתנו את הקרן ולא נתנו את החומש, ושמעינן מהכא שהם פדויין והחומש הוי מלוה גבי בעלים:
אבל לא את הטבל - ואפילו טבל דרבנן, כגון הזרוע בעציץ שאינו נקוב:
ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - אם הקדים בן לוי ולקח המעשר אחר שנתמרחה התבואה בכרי קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש תרומה גדולה זהו, מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו האמור כאן, שכיון שנתמרחה בכרי ונתחייבה בתרומה, כשלוקח המעשר ראשון אע"פ שמפריש ממנו תרומת מעשר כל זמן שלא הפריש ממנו תרומה גדולה טבל הוי ואסור לטלטלו בשבת:
ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו - כגון שנפדו אבל לא נפדו כהלכה, כגון שפדה המע"ש על גרוטאות של כסף, ואין מעשר שני נפדה אלא במעות שיש עליהם צורה דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך. והקדש אינו נפדה בקרקע ה דכתיב (ויקרא כז) ונתן את הערכך ביום ההוא דבר הניתן מיד ליד:
לוף - מין קטנית שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. ורמב"ם פירש מין ממיני הבצלים:
לעורבין - כגון עשירים שמגדלים עורבים לגדולה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
אפילו ארבע וחמש קופות. פירש הר"ב לאו דוקא וכו'. [ובגמרא] [* כדאמרי אינשי פירש"י חשבון קטן תחלה ואם יצטרך יותר יפנה יותר]. הכי איתא בגמ' לפי גירסת [א) בדפוס פראג: גירסת ספרונו] ספרים שלנו [* והתוס' בפ' האומנין סוף ד' ע"ט כתבו דלא שייך לשנויי דלא זו אף זו קתני כיון דד' בכלל ה' אלא שמוסיף ע"כ. ולי נראה במספר ד' וה' שכן] מצינו דאורחא דתנא למתני הכי כדתנן [* לעיל פט"ו מ"ג ו] בר"פ י"ג דיבמות ובמ"ג פי"א דכתובות ורפ"ד דב"ק ומ"ט [* וי'] פ"ב דבבא מציעא וברפ"ו דסנהדרין ובפרק בתרא דחולין ובספ"ב דפרה ובכולהו מסתבר לי דמסרך סריך בתר תשלומי ד' וה' דפרק ז' דב"ק דהתם בדוקא ככתוב בתורת משה:
[* קופות. בירושלמי מפרש כהא דתנינן [בשקלים פ"ג] קופות של ג' [ג'] סאים] [תוספות]:
אבל לא את האוצר. כתב הר"ב דילמא אתי לאשוויי גומות. עיין משנה ז' פרק ב' דביצה:
ודמאי. פירש הר"ב דחזי לעניים וכו' ואי בעי הוה מפקיר' וכו' בגמ' איתא הכי וכתבו התוספות דה"מ למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזי [לכהן] אלא כיון דאשכח טעמא דאפילו לדידיה מצי חזי אמר. ובפרק כל שעה ובפרק ג' שאכלו איצטריך להאי טעמא ע"כ. ובפ' בכל מערבין איצטריך נמי להאי טעמא אליבא דסומכוס כמו שכתבו שם התוס' דף ל"א וכתבו עוד שם דמשום הכי משני הכא נמי כמו דמשני התם דאיצטריך לשנויי הכי ועיין מ"ש בס"ד במשנה ה' פ"ג דסוכה:
[* והקדש. כתב הר"ב אינו נפדה בקרקע דכתיב ונתן את הערכך וגו'. וברפ"ז דברכות כתב הר"ב דכתיב ונתן הכסף וגו' והכי איתא בסוגי' דהתם ודהכא ועי' מ"ש שם והרמב"ם בברכות לא פי' כלום והכא פירש כדכתב הר"ב ולא מצאתי לדרשה זו בשום מקום ובת"כ פרשת בחקותי ממעטי' קרקעות מבשקל הקדש דמשמע דוקא סלעים ופדה לרבות כו' והתוס' דהכא הביאוה ברייתא זו דת"כ ומסקי שהיא עיקר. דמונתן תקשה מטלטלין נמי לא וכתבו דמיהו איכא למדרש בכלל ופרט וכלל ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' ועיין מ"ש במשנה ט' פ"ד דב"מ בהא דכלל ופרט וכלל ועיין מ"ש במ"ח פ"ח דבכורות לענין הדרשה דת"כ]:
[* והתורמוס. פירשו הר"ב בסוף מ"ג פ"ק דכלאים [ועיין] [ב) לא נדע כוונתו] גם לקמן בפרק כ' מ"ג ועיין מ"ש בשם מהר"ם במ"ד פ"ק דטבו"י]:
אבל לא את הטבל. דטבל לכהן נמי לא חזי דאסור לכהן לאכול מפירותיו בטבלן כמו שפסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות:
ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. עיין מ"ש בס"ד ברפ"ז דברכות בשם תלמידי ר"י:
לוף. במשנה ב' פ"ה דשביעית כתב הר"ב לפי' הרמב"ם ולא זכר פירש"י שכתב בכאן:
ר"ש בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. ות"ק דפליג משום דסבר דלא מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעוף כל היכא דליתנהו ברשותי' אא"כ דרך בני אדם לגדל אותן. [* ומה שכתב הר"ב דאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל עיין במשנה ז' פרק ח' דעירובין]:
(א) (על הברטנורא) ובגמרא כדאמרי אינשי פירוש חשבון קטן תחלה ואם יצטרך יותר יפנה יותר (עיין בהה"מ פכ"ו הט"ז וש"ע סימן של"ג) (ומשום הכי נקט ד' ברישא והדר ה') רש"י. ונ"ל דמספר ד' וה' מסריך סריך אלישנא דתשלומי ד' ה' דפ"ז דב"ק ושם בדוקא:
(ב) (על המשנה) קופות. בירושלמי, כהא דתנינן בשקלים פ"ג קופות של ג' סאים. תוספ':
(ג) (על הברטנורא) בגמרא. וכתב התוספ' דהוי מצי למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזי לכהן אלא כיון דאשכח טעמא דאפילו לדידיה מצי חזי אמר:
(ד) (על המשנה) הטבל. דלכהן נמי לא חזי דאסור לכהן לאכול מפירותיו בטבלן כמ"ש הר"מ בפ"א ממעשרות:
(ה) (על הברטנורא) וברפ"ז דברכות כתב דכתיב ונתן הכסף וגו' והכי איתא בסוגיא. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) עורבין. ות"ק דפליג משום דסבר דלא מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעוף כל היכא דלתנייהו ברשותיה אא"כ דרך בני אדם לגדל אותן. תוי"ט:
מפנין אפי' ד' וה' וכו': והא דתניא בעשר ובט"ו מוקי לה בגמ' לדעת רב חסדא שאכתוב בסמוך אכדין פי' דמתני' דתני ד' וה' ולא נחית למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא תדא בקופה והך דתני בעשר ובט"ו מיירי בכדין בינונים ובכדין קטנים:
קופות: כתבו תוס' ז"ל דבירושלמי מפרש כמה שיעור קופות כההיא דתנינן פ"ג דשקלים שלש קופות של שלש סאין. והכריחו הם דד' וה' קופות אינם לפי האורחין אלא אפי' לצורך אדם אחד:
מפני האורחים: אם כבר האורחים נתארחו אצל א' ועתה מזמנם אתר לסעוד סעודה בביתו כתוב שם בבית יוסף דמסתפקא ליה לבעל תרומת הדשן אם יש לחלק:
ומפני בטול בית המדרש: גמ' גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר ומפני בטול בית המדרש:
אבל לא את האוצר: כלומר ובלבד שלא יגמור דלמא אתי לאשוויי גומות פי' הר"ן ז"ל כלומר במתכוין שכן דרך מכבדי אוצר מפני האורחין להשוותם אבל שלא במתכוין ודאי לא חיישי' לדידן דקיימא לן כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ע"כ. אבל אתחולי באוצר תחלה מתחלינן ומני ר"ש היא דלית ליה מוקצה כן פירש שמואל למתני' ורב חסדא אמר אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ור' יהודה היא דאית ליה מוקצה וד' וה' דוקא ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול וממילא שמעת מינה דלא יגמור את האוצר:
ומפנין תרומה טהורה: אבל טמאה לא דלשריפה קיימא: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' מפנין ויש ס"א דגרסי מטלטלין תרומה וכו' וכן נ"ל עיקר דאי גרסי' מפנין א"כ גבי סיפא דקתני אבל לא את הטבל וכו' ר"ל אין מפנין אותה וקשה דהל"ל רבותא דאפי' בטלטול הוי אסור אבל אי גרסי' מטלטלין אתי שפיר דבשלמא ברישא אתא לאשמועי' דאפי' הרבה מותר לטלטל ע"כ קאמר מפנין דעיקר אותה המשנה אינו על הטלטול כי פשוט הוא שמותר לטלטל תבן ותבואה ולא בא לומר אלא שמותר לפנות הבית לגמרי אע"פ שהוא הרבה אבל הכא בסיפא בא להשמיענו דין הטלטול עכ"ל ז"ל. ופי' רש"י ז"ל תרומה טהורה דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא כדתניא בפ' כל שעה בפסחים שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביו"ט לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאים ביו"ט כדתנן אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ע"כ. אבל בפי' הר"ן ז"ל אבל תרומה טמאה אינה ראויה לבהמת כהן דלהיסק עומדת כדאמר רבה בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ע"כ. ונראה דכן דעת התוס' בר"פ אין צדין (ביצה דף כ"ז) דמצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים:
ודמאי: ע' במ"ש במ"ב דפ"ג דעירובין:
והתורמוס היבש וכו': ובגמ' דוקא יבש אבל לח לא מ"ט דכיון דמריר לא אכלה:
מפני שהוא מאכל לעזים: כך צ"ל במשנה:
אבל לא את הטבל: והא דאמר רב בפ' כירה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ה"מ לענין בטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין בטלטול בידים. תוס' ז"ל:
ולא את הלוף ולא את החרדל: ובגמ' ת"ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשבג"א אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהן מאכל לנעמיות א"ל ר' נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהן מאכל לפילין ורשב"ג אמר לך נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי: וכתבו תוס' ז"ל משמע דרשב"ג מודה לת"ק דמתיר בחרדל והא דתנן רשב"ג מתיר בלוף וכ"ש דמתיר בחרדל ע"כ: וכתב הר"ן ז"ל מסקנא בגמ' דאי אית ליה נעמיות או פילין או שברי זכוכית וחבילי זמורות מותרין לטלטל אלא דרשב"ג מפרש טפי ואמר אע"ג דלית ליה נעמיות מטלטלין שברי זכוכית כיון שדרכן של בני מלכים לגדל אותן דס"ל כר"ש דאמר לעיל ספ"ח שרצים כל ישראל בני מלכים הם וכמו שכתבתי שם ולא קיימא לן כוותיה דאין מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעופות כל היכא דליתנייהו ברשותיה והא דתניא ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים פליגא אמתני' דתנן ולא את הלוף ולא את החרדל ואעפ"כ פסקה הרב אלפס ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל ומשמע דס"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהן אבל לכ"ע אין מטלטלין אלא מה שהוא לבהמה חיה ועוף המצוין אצל בני אדם ע"כ:
יכין
מפנין: מלשון פניתי הבית:
אפילו ארבע וחמש קופות: (פעססער). שכל א' של ג' סאין. וד' וה' דנקט ר"ל ד' מאוצר של ה' קופות. וה' מאוצר גדול:
של תבן ושל תבואה: נ"ל דלא זו אף זו קתני. דכיון דכל מה דקמ"ל מתני' לאו שריותא דטלטול מוקצה אשמעי'. דהרי חזיין לבהמה (וכ"ש לכדאוקמינן כר"ש). רק קמ"ל אע"ג דהוה טרחא שרי (כא"ח של"ג). א"כ שפיר קמ"ל אפי' קופות תבואה שכבדין יותר מתבן אפ"ה שרי. ואפי' קופות תבן שאינן כבדין כל כך. כל שלא לצורך אורחים אסור. או דקמ"ל דאפי' בתבן לא יגמור את האוצר. אף שגדול מגרעיני תבואה:
מפני האורחים: לסעודת מצוה. או להכנסת אורחים ממקום אחר. אבל בב' לריעותא לא מקרי אורח (שם ס"א):
ומפני ביטול בית המדרש: לתלמידים שבאין לשמוע הדרשה דלצורך מצוה. טרחא שרי. ונקט אורחים והדר ביהמ"ד. לא זו אף זו קתני. דאורחים מצוה טפי. דגדול הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה:
אבל לא את האוצר: ר"ל לא יפנה האוצר עד קרקעיתו כדי שלא יעשה גומות. ושיעור ד' וה' קופות. היינו כשמפנה אדם א' לצורך אורח א'. אבל באורחים הרבה יפנו הרבה אנשים כל א' לצורך אורח א' כשיעור הנ"ל (שם):
מפנין: לצורך הנ"ל:
תרומה טהורה: אפי' ישראל מותר לטלטלם. דעכ"פ חזי' לכהן. אבל תרומה טמאה אע"ג דשרי לכהן להנאה. הרי אסור בשבת לבהמתו. כך כ' רש"י במתני'. ולר"ן ורז"ה. אפי' בחול לא נתנה רק להסקה. ולפיכך בשבת מוקצה היא מדלא חזי למידי. דאפי' לצורך גופה או מקומה אסור לטלטלה (ש"ח ז'):
ודמאי: אפי' תבואת ע"ה דחשיד אמעשרות. דעכ"פ חזי' לעניים (כפ"ג דדמאי). ולהכי הו"ל כתרומה לישראל. דמדחזי מצ"ע שרי' בטלטול. ואע"ג דשאני דמאי דהרי אין מחויב ליתנו לעניים. עכ"פ לדידי' נמי חזי. כשיפקיר נכסיו ויהי' עני:
ומעשר ראשון שנטלה תרומתו: ר"ל אפי' לא ניטל רק תרומה שלו. דהיינו שניטל ממנו תרומת מעשר ולא ת"ג. ומיירי בהקדימו לוי לכהן ונטל המעשר בשבלים. דאז פטור המעשר מת"ג. דבלא הקדים בשבלים. טבל הוא ואסור בטלטול:
ומעשר שני והקדש שנפדו: ר"ל בכל ענין שנפדו. דהיינו שנתן הקרן. אף שלא נתן עדיין החומש. אפ"ה הוה פדוי. והחומש הו"ל הלואה גבי':
והתורמוס: (פייגע באהגען):
היבש: אבל לח מריר ולא חזי כלל:
מפני שהוא מאכל לעניים אבל לא את הטבל: אפי' טבל דרבנן. כזרוע בעציץ שאינו נקוב:
ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו: ר"ל ת"ג. וכגון שהקדים הלוי אחר המירוח ולקח המעשר קודם שהפרישו ת"ג. דאז כבר נתחייב בת"ג. והו"ל טבל. ונ"ל דמשו"ה נקט הכא נמי תרומתו כמו ברישא משום דהכא איירי דהקדימו בכרי ונתחייב בתרומה גדולה א"כ הו"ל שפיר גם התרומה גדולה תרומתו של המעשרות וקאמר שפיר שלא ניטל כל תרומתו שמחויב להפריש ממנו. בין שלא הפריש ממנו התרומה גדולה ובין שלא הפריש התרומ"ע:
ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו: ר"ל אפי' רק לא נפדו כהלכתן. מע"ש שפדאו על מטבע שאין עליו צורה. והקדש שפדאו ע"ג קרקע:
ולא את הלוף: מין בצל דלא חזי אף לבהמה:
ולא החרדל: נ"ל דבחרדל ירוק מיירי דלא חזי רק ליונים. ובאתרא דלא שכיחי יונים (ער"ן):
רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין: ות"ק אוסר מדאין מצוי שם עורבין. דכשמצויין. מותר אף למי שאין לו מהן (ש"ח כ"ט):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת