רמב"ם על שבת יח

<< · רמב"ם · על שבת · יח · >>

שבת פרק יחעריכה


משנה אעריכה

מפנין - מלה עברית מן "פניתי הבית"(בראשית כד, לא).

ואמרו אפילו ארבע וחמש - על דרך הריבוי, כאילו אמר אפילו מנין גדול.

ובתנאי שלא יפנה אותו האוצר כולו עד שלא יניח שם שום דבר, וזהו עניין אמרו אבל לא את האוצר. והטעם בזה כי קרקע האוצר חפור וחרב, ונחוש שמא ישווה קרקעו בידו, והוא אמרם "דילמא אתי לאשוויי גומות".

ולא התירו זה אלא לדבר מצוה, כמו שהמשיל מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מארבעה וחמישה, אלא "כל חד וחד מפני לנפשיה".

והתירו טלטול התרומה ואפילו היה ישראל כיון שהיא ראויה לכהן, ובתנאי שתהיה תרומה טהורה שתהיה ראויה לאכילה, וכמו כן הדמאי הוא ראוי לעניים, על העיקר שהוא אצלנו מאכילין את העניים דמאי.

ואמרו כי מותר להניע מעשר ראשון שנטלה תרומתו ולטלטלו. ואינו רוצה במעשר ראשון כשהוציאו כמשפטו ואחר כן הוציאו ממנו מעשר מן המעשר כפי החיוב, כי אינו מדבר בכיוצא בו כי לא נשאר בו טעם שימנע הנעתו וטלטולו, אבל מדבר במעשר ראשון שהוציאו הישראל בשיבלים קודם שיודש ויהיה דגן ויוציאו ממנו התרומה גדולה בחיוב. והודיענו כי המעשר שהוציאו על זה הדרך, לא יתחייב הלוי להוציא ממנו אלא תרומת מעשר בלבד החוק שנשאר עליו, אבל חלק תרומה גדולה שיתחייב בה אותו המעשר לא, לפי שאותה תרומה אינה חלה אלא על החיטה אחר הדיש והברירה.

ואמרם מעשר שני והקדש שנפדו - אפילו פדה אותם לעצמו שיתחייב בתוספת חומש, כיון שנתן הקרן יטלטלו אף על פי שנשאר עליו החומש.

ואמרם ולא את הטבל - אפילו טבל מדרבנן כשנזרע בעציץ שאינו נקוב.

ואמרם ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - אינו רוצה בו שלא הורם ממנו תרומת מעשר כי זה מבואר, אבל מה שלא הוציאו ממנו חובתו מתרומה גדולה אף על פי שהוציאו תרומת מעשר, וזה ראוי וחובה כשהוציאו המעשר מן הזרע אחר הדיש והברירה (ואפילו) [ולא] הוציאו ממנו תרומה גדולה מקודם.

ואמרם מעשר שני והקדש שלא נפדו - רוצה בו שלא נפדו כהלכה כגון שיפדה מעשר שני על חתיכה של כסף, וזה הפדיון אינו הגון ולא נעשה כהלכתו עד שיפדה על כסף מפותח, רוצה לומר מעות מצויירים כמו שאמר הכתוב "וצרת הכסף בידך"(דברים יד, כה), ואמרו חכמים (בבא מציעא דף נד.) דבר שיש עליו צורה. או שיחלל ההקדש על הקרקע, ואין דין הקדש שיפדה אלא במטלטלין כמו שאמר הכתוב "ונתן את הערכך ביום ההוא"(ויקרא כז, כג) וגו', שיהיה הדבר הנתן מיד ליד. וכבר הקדמנו פירוש אלו העניינים בעצמם ובאורם בתכלית הביאור בפרק שביעי מברכות, ונשנו אלו העיקרים במקומות רבים מסדר זרעים, ומה שאמרנו בכאן מזה העניין לא היה אלא על דרך הזכרון כאשר הקדמנו.

ולוף - מין ממיני הבצלים בלי ספק.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה בעריכה

חבילות - הם האגודות.

זרדים - ענפי האילנות שכורתין בשעת הזמיר וכיוצא בו.

וזהו שהתירו לתת סל לפני האפרוחין, ואינו מבטל כלי מהיכנו, לפי שהיא אינה עומדת עליו.

וסייח - הוא עייר בן אתונות.

ופירוש מדדין - כמו מסייעין או מנהיגים ביד והיא מלה עברית "אדדה כל שנותי"(ישעיה לח, טו), ויותר מבואר "אדדם עד בית אלהים"(תהלים מב, ה).

ובכל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי", הוא מפרש דברי חכמים.

ולפיכך הלכה כרבי יהודה:

משנה געריכה

מילדין - הוא משיכת הולד מן הרחם.

מסעדין - הוא שעוזרין הבהמה בהתרת רגליה, ונעורה ונענועה וכיוצא בו.

וחכמה - האשה המקבלת הולד, וקוראין אותה בלשון עברית "מילדת".

ורוצים באמרם ממקום למקום - כי אין משגיחין ואין חוששין לאסור תחומין.

ואמרם מחללין עליה את השבת - רוצה לומר שעושין לה כל צרכיה מהדלקת הנר, ושחיטה והבישול, ושחיקת סממנין לשתות, וקשירת החבלים במה שתתלה עצמה בעת הלידה, וזולתם מכל צרכיה, הכל שווה בין אמרה צריכה אני או לא תאמר. אבל אין מתחילין בחלול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת.

ומאותה שעה לתשלום שלושה ימים מחללין עליה את השבת בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה, ולתשלום שבעה ימים מחללין עליה את השבת גם כן אלא אם אמרה אינה צריכה, ולתשלום שלושים יום אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושים כל צרכה על ידי גוי לפי שהיא כמו חולה שאין בו סכנה, והעיקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. ואין עושין חלול שבת קטנים ולא גוים ולא עם הארץ, כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם, כי לא ידעו שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח, אבל עושין אותו גדולי ישראל. ואם הוא חולה שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי גוי, וכן אמרו דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה.

ואומר תנא קמא שקושרין טבור הולד, ומניחין אותו נתלה ממנו עד מוצאי שבת וכורתין אותו. ואינה הלכה, אבל כורתין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו, וכורכין אותו בבגדים וכל זה בשבת. ועוד יתבארו צרכי מילה בפרק שאחר זה.

והלכה כרבי יוסי, כאשר זכרנו: