מלאכת שלמה על שבת יח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מפנין אפי' ד' וה' וכו':    והא דתניא בעשר ובט"ו מוקי לה בגמ' לדעת רב חסדא שאכתוב בסמוך אכדין פי' דמתני' דתני ד' וה' ולא נחית למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא תדא בקופה והך דתני בעשר ובט"ו מיירי בכדין בינונים ובכדין קטנים:

קופות:    כתבו תוס' ז"ל דבירושלמי מפרש כמה שיעור קופות כההיא דתנינן פ"ג דשקלים שלש קופות של שלש סאין. והכריחו הם דד' וה' קופות אינם לפי האורחין אלא אפי' לצורך אדם אחד:

מפני האורחים:    אם כבר האורחים נתארחו אצל א' ועתה מזמנם אתר לסעוד סעודה בביתו כתוב שם בבית יוסף דמסתפקא ליה לבעל תרומת הדשן אם יש לחלק:

ומפני בטול בית המדרש:    גמ' גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר ומפני בטול בית המדרש:

אבל לא את האוצר:    כלומר ובלבד שלא יגמור דלמא אתי לאשוויי גומות פי' הר"ן ז"ל כלומר במתכוין שכן דרך מכבדי אוצר מפני האורחין להשוותם אבל שלא במתכוין ודאי לא חיישי' לדידן דקיימא לן כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ע"כ. אבל אתחולי באוצר תחלה מתחלינן ומני ר"ש היא דלית ליה מוקצה כן פירש שמואל למתני' ורב חסדא אמר אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ור' יהודה היא דאית ליה מוקצה וד' וה' דוקא ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול וממילא שמעת מינה דלא יגמור את האוצר:

ומפנין תרומה טהורה:    אבל טמאה לא דלשריפה קיימא: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' מפנין ויש ס"א דגרסי מטלטלין תרומה וכו' וכן נ"ל עיקר דאי גרסי' מפנין א"כ גבי סיפא דקתני אבל לא את הטבל וכו' ר"ל אין מפנין אותה וקשה דהל"ל רבותא דאפי' בטלטול הוי אסור אבל אי גרסי' מטלטלין אתי שפיר דבשלמא ברישא אתא לאשמועי' דאפי' הרבה מותר לטלטל ע"כ קאמר מפנין דעיקר אותה המשנה אינו על הטלטול כי פשוט הוא שמותר לטלטל תבן ותבואה ולא בא לומר אלא שמותר לפנות הבית לגמרי אע"פ שהוא הרבה אבל הכא בסיפא בא להשמיענו דין הטלטול עכ"ל ז"ל. ופי' רש"י ז"ל תרומה טהורה דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא כדתניא בפ' כל שעה בפסחים שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביו"ט לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאים ביו"ט כדתנן אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ע"כ. אבל בפי' הר"ן ז"ל אבל תרומה טמאה אינה ראויה לבהמת כהן דלהיסק עומדת כדאמר רבה בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ע"כ. ונראה דכן דעת התוס' בר"פ אין צדין (ביצה דף כ"ז) דמצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים:

ודמאי:    ע' במ"ש במ"ב דפ"ג דעירובין:

והתורמוס היבש וכו':    ובגמ' דוקא יבש אבל לח לא מ"ט דכיון דמריר לא אכלה:

מפני שהוא מאכל לעזים:    כך צ"ל במשנה:

אבל לא את הטבל:    והא דאמר רב בפ' כירה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ה"מ לענין בטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין בטלטול בידים. תוס' ז"ל:

ולא את הלוף ולא את החרדל:    ובגמ' ת"ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשבג"א אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהן מאכל לנעמיות א"ל ר' נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהן מאכל לפילין ורשב"ג אמר לך נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי: וכתבו תוס' ז"ל משמע דרשב"ג מודה לת"ק דמתיר בחרדל והא דתנן רשב"ג מתיר בלוף וכ"ש דמתיר בחרדל ע"כ: וכתב הר"ן ז"ל מסקנא בגמ' דאי אית ליה נעמיות או פילין או שברי זכוכית וחבילי זמורות מותרין לטלטל אלא דרשב"ג מפרש טפי ואמר אע"ג דלית ליה נעמיות מטלטלין שברי זכוכית כיון שדרכן של בני מלכים לגדל אותן דס"ל כר"ש דאמר לעיל ספ"ח שרצים כל ישראל בני מלכים הם וכמו שכתבתי שם ולא קיימא לן כוותיה דאין מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעופות כל היכא דליתנייהו ברשותיה והא דתניא ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים פליגא אמתני' דתנן ולא את הלוף ולא את החרדל ואעפ"כ פסקה הרב אלפס ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל ומשמע דס"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהן אבל לכ"ע אין מטלטלין אלא מה שהוא לבהמה חיה ועוף המצוין אצל בני אדם ע"כ:

אם התקינן למאכל בהמה:    כתב בעל המאור ז"ל לעיל פ' כל הכלים כללו של דבר כל התקנה בלשון הפעיל אינו אלא הכנה והזמנה במחשבה בלבד ע"כ: ובגמ' בברייתא פליג רשב"ג וקאמר דוקא חבילים הניטלין ביד אחת מטלטלין אותן אבל בשתי ידים אסור לטלטלן ולית הלכתא כותיה:

ואם לאו אין מטלטלין אותן:    משום דסתמייהו דהיינו להיסק קיימי בעינן בהו הזמנה:

תרנגולת וכו':    ביד סוף פרק כ"ה מה"ש וז"ל התרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס ע"כ אבל הראב"ד ז"ל פי' כטעם שפירש רש"י ז"ל מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה:

ומדדין:    היא מלה עברית כמו אדדה כל שנותי וכמו אדדם עד בית אלהים. הרמב"ם ז"ל:

ומדדין עגלים וסייחין:    ל"ג ברה"ר דהכי תניא בברייתא בגמ' אין עוקרין בהמה חיה ועוף לגמרי מן הארץ דטלטול מידי דלא חזי הוא ומדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא לרה"ר והאשה מדדה את בנה ברה"ר ואין צ"ל בחצר והתרנגולת אפי' בחצר דוקא דוחין אבל לא מדדין מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ובשבת לא חזיא למידי אבל אווזין וכן שאר בהמה חיה ועוף כשאוחזין בהן הן הולכין ברגליהן ופי' רש"י והר"ן ז"ל ומיהו ברה"ר לא משום שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן דאיכא איסורא דאורייתא דסתמא כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בהמצניע גבי המוציא חיה ועוף בין חיים בין שחוטים חייב והאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר דאי נמי מגבהה ליה חי נושא עצמו דבאדם מודו רבנן לר' נתן ע"כ: ועוד כ' הר"ן ז"ל ואע"ג דתנן במתני' ומדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה. ומפרש בגמ' דהאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר ומינה שמעינן דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה"ר והבא בברייתא אמרינן דדוקא בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברה"ר דוקא בקטנים שבהן דמתוך שהן קשין להנהיגן ברגליהן אי שרית ליה לדדויי אתי לטלטולינהו אבל בגדולים שהן נוחין לילך ברגליהן לא גזרינן ומתני' בגדולים:

והאשה מדדה את בנה:    אפי' ברשות הרבים והכי איתא בנמרא והיינו טעמא משום דאי נמי מגבהה ליכא איסורא דאורייתא דבאדם מודו ליה רבנן דחי נושא עצמו:

אבל אם היה גורר אסור:    וכן הלכתא דביון שהוא קטן כ"כ שאינו אלא גורר לא מודו ליה רבנן לר' נתן ונמצא פסקן של דברים דאין עוקרין בהמה חיה ועוף בין גדולים בין קטנים אפי' בחצר משום דטלטול מידי דלא חזי הוא אבל מדדין אותן אם גדולים הם אפי' ברה"ר ואם קטנים הם בחצר בלבד אבל לא ברה"ר חוץ מן התרנגולת שאין מדדין אותם כלל משום שמגבהת עצמה והאשה מדדה את בנה אפיי' ברה"ר בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל גורר אסור ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפי' בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתן כדמוכח בפ' שואל דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אבר אחד מאבריו לפיכך נ"ל דהכא משום צער ב"ח נגעו בה ודוקא כשצריכין לכך אבל כשאין צריכין לא עכ"ל ז"ל:

אבל מסעדין:    כתב ה"ר אשר ז"ל רבינו יצחק נסתפק אי הא דקתני מסעדין איו"ט קאי בדוקא או דילמא אפי' בשבת שרי והא דקתני ביו"ט משום רבותא דאין מילדין ע"כ. והביאה בית יוסף בא"ח סי' של"ב ושם פסק דאפילו בשבת מסעדין ותמה עליו בית יוסף כיון דר"י מסתפק בדבר. ובגמ' בבלית וירושלמית איזהו הסיוע מביא יין ונופח לתוך חוטמי ונותן ידו למטה ומקבלו ושומט דדיה ונותן לתוך פיו רשב"ג אומר אף מרחמין על הבהמה ביו"ט כיצד עושה נותן גוש מלח על רחמה והיא רוצה להניק את בנה:

ומילדין את האשה בשבת:    ואין צריך לומר שמסייעין וכ"ש ביו"ט:

וקורין לה חכמה:    ס"א גרסי' במשנה וקורין לחכמה ממקום וכו':

ומחללין עליה את השבת:    ובגמי מכדי תנא ליה ומילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברותיה מדליקות לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אין ספק ביד מביאה בשערה דאין סחיטה בשער ואם אין ספק בשערה מביאה לה בכלי כרוך בשערה משום שנוי ואוקימנא בגמ' להא דקתני חברתה מדלקת לה את הנר אפי' בסומא דהשתא אשמועינן רבותא דמ"ד כיון דלא חזיא אסור קמ"ל דיתובי מיתבה דעתה דסברה אי איכא מידי חזיא חברתה ועבדה לה וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דבפ' בתרא דיומא אמרי' חולה אין מאכילין אותו ביום הכפורים אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתה היינו משום שיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא רוצה יותר ממה שיסתכן החולה ברעב ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ומחללין עליה את השבת משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת. אמר המלקט עיין בהרי"ף ובהר"ן ז"ל:

ר' יוסי אומר אף חותכין:    גמ' אמר רב מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שחותכין מ"ט דמנתחי אהדדי זה אילך וזה אילך ונמצאו שניהם מסוכנים:

וכל צרכי מילה:    ירוש' כיני מתני' וכל צרכי חיה נעשין בשבת: תני השליא הזאת העשירים טומנין אותה בשבת והעניים טומנין אותה בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון לארץ ובבבלי מתניי אהכי אמר רשב"ג בנות מלכים טומנין בספלים של שמן בנות עשירים בספוגין של צמר בנות עניים במוכין: