תפארת ישראל על שבת יח

משנה שבת, פרק י"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שבת · יח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מפנין:    מלשון פניתי הבית:

אפילו ארבע וחמש קופות:    (פעססער). שכל א' של ג' סאין. וד' וה' דנקט ר"ל ד' מאוצר של ה' קופות. וה' מאוצר גדול:

של תבן ושל תבואה:    נ"ל דלא זו אף זו קתני. דכיון דכל מה דקמ"ל מתני' לאו שריותא דטלטול מוקצה אשמעי'. דהרי חזיין לבהמה (וכ"ש לכדאוקמינן כר"ש). רק קמ"ל אע"ג דהוה טרחא שרי (כא"ח של"ג). א"כ שפיר קמ"ל אפי' קופות תבואה שכבדין יותר מתבן אפ"ה שרי. ואפי' קופות תבן שאינן כבדין כל כך. כל שלא לצורך אורחים אסור. או דקמ"ל דאפי' בתבן לא יגמור את האוצר. אף שגדול מגרעיני תבואה:

מפני האורחים:    לסעודת מצוה. או להכנסת אורחים ממקום אחר. אבל בב' לריעותא לא מקרי אורח (שם ס"א):

ומפני ביטול בית המדרש:    לתלמידים שבאין לשמוע הדרשה דלצורך מצוה. טרחא שרי. ונקט אורחים והדר ביהמ"ד. לא זו אף זו קתני. דאורחים מצוה טפי. דגדול הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה:

אבל לא את האוצר:    ר"ל לא יפנה האוצר עד קרקעיתו כדי שלא יעשה גומות. ושיעור ד' וה' קופות. היינו כשמפנה אדם א' לצורך אורח א'. אבל באורחים הרבה יפנו הרבה אנשים כל א' לצורך אורח א' כשיעור הנ"ל (שם):

מפנין:    לצורך הנ"ל:

תרומה טהורה:    אפי' ישראל מותר לטלטלם. דעכ"פ חזי' לכהן. אבל תרומה טמאה אע"ג דשרי לכהן להנאה. הרי אסור בשבת לבהמתו. כך כ' רש"י במתני'. ולר"ן ורז"ה. אפי' בחול לא נתנה רק להסקה. ולפיכך בשבת מוקצה היא מדלא חזי למידי. דאפי' לצורך גופה או מקומה אסור לטלטלה (ש"ח ז'):

ודמאי:    אפי' תבואת ע"ה דחשיד אמעשרות. דעכ"פ חזי' לעניים (כפ"ג דדמאי). ולהכי הו"ל כתרומה לישראל. דמדחזי מצ"ע שרי' בטלטול. ואע"ג דשאני דמאי דהרי אין מחויב ליתנו לעניים. עכ"פ לדידי' נמי חזי. כשיפקיר נכסיו ויהי' עני:

ומעשר ראשון שנטלה תרומתו:    ר"ל אפי' לא ניטל רק תרומה שלו. דהיינו שניטל ממנו תרומת מעשר ולא ת"ג. ומיירי בהקדימו לוי לכהן ונטל המעשר בשבלים. דאז פטור המעשר מת"ג. דבלא הקדים בשבלים. טבל הוא ואסור בטלטול:

ומעשר שני והקדש שנפדו:    ר"ל בכל ענין שנפדו. דהיינו שנתן הקרן. אף שלא נתן עדיין החומש. אפ"ה הוה פדוי. והחומש הו"ל הלואה גבי':

והתורמוס:    (פייגע באהגען):

היבש:    אבל לח מריר ולא חזי כלל:

מפני שהוא מאכל לעניים אבל לא את הטבל:    אפי' טבל דרבנן. כזרוע בעציץ שאינו נקוב:

ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו:    ר"ל ת"ג. וכגון שהקדים הלוי אחר המירוח ולקח המעשר קודם שהפרישו ת"ג. דאז כבר נתחייב בת"ג. והו"ל טבל. ונ"ל דמשו"ה נקט הכא נמי תרומתו כמו ברישא משום דהכא איירי דהקדימו בכרי ונתחייב בתרומה גדולה א"כ הו"ל שפיר גם התרומה גדולה תרומתו של המעשרות וקאמר שפיר שלא ניטל כל תרומתו שמחויב להפריש ממנו. בין שלא הפריש ממנו התרומה גדולה ובין שלא הפריש התרומ"ע:

ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו:    ר"ל אפי' רק לא נפדו כהלכתן. מע"ש שפדאו על מטבע שאין עליו צורה. והקדש שפדאו ע"ג קרקע:

ולא את הלוף:    מין בצל דלא חזי אף לבהמה:

ולא החרדל:    נ"ל דבחרדל ירוק מיירי דלא חזי רק ליונים. ובאתרא דלא שכיחי יונים (ער"ן):

רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין:    ות"ק אוסר מדאין מצוי שם עורבין. דכשמצויין. מותר אף למי שאין לו מהן (ש"ח כ"ט):

משנה ב

חבילי:    אגודות:

קש וחבילי עצים וחבילי זרדים:    ענפי אילן רכים:

אם התקינן למאכל בהמה:    שהזמינן לכך מע"ש:

מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן:    דסתמא להסקה קיימי. והו"ל מוקצה. וקש שלנו. סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה ומותר לטלטלו (מג"א ש"ח נ"ג):

כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו:    ר"ל שיעלו או שירדו (ולי נראה. כדי שיעלו. וששוב ירדו ממנו. ועי' מ"ש בהכלל דפרטי מוקצה ד'). דאין מבטל כלי מהיכנו עי"ז. דהרי לא ישארו עליו. מיהו כל זמן שהן על הסל. אסור לטלטלו. וכ"כ בהיו עליו ביה"ש. אסור אע"פ שירדו השתא (שם ו'):

תרנגולת שברחה דוחין אותה:    מאחוריה:

עד שתכנס:    אבל דדוי אסור שיאחז בגופה ובגפיה להוליכה. דעי"ז מגבהה א"ע. וה"ל כמטלטלה. ומשום צידה ליכא (כרפי"ד). דאע"ג דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור. וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור. עכ"פ משום צער בע"ח התירוהו. כמו דשרי טלטול מקצתה מה"ט אע"ג דטלטול מוקצה אפי' במקצת אסור. כהזזת אבר במת (בפכ"ד). והכא שרי משום צעב"ח (וכמ"ש הר"ן). עוד י"ל דדחוי או דדוי לא מחשב צידה (ועי' ססשט"ז):

מדדין עגלין וסייחין ברשות הרבים:    בגמ' ל"ג הכא ברה"ר. ואפ"ה כ' הר"ן דברה"ר מיירי. אבל רק בגדולים [ובזה מתורץ לפע"ד מאי דק' דוקיא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע דוקא תרנגולים אסור לדדות. אבל אווזין ושאר עופות שרי לדדן. ובסיפא קאמר דוקא עגלים וסייחין מדדין. משמע הא אווזין ושאר עופות לא. אלא דרישא בחצר מיירי. להכי אווזין ודכוותייהו דלא משרבטי נפשייהו שרי לדדן בחצר. וסיפא ברה"ר. להכי דוקא עגלים וסייחין גדולים. הא קטנים או אווזין ותרנגולים ברה"ר אסור דמדקשה להנהיגן. חיישי' שיטלטלן ויעשה איסור דאורייתא דבבהמה ל"א חי נושא א"ע]. מיהו אנן קיי"ל דגם עגלים וסייחין רק בחצר שרי לדדן (ש"ח ס"מ):

אשה מדדה את בנה:    אף ברה"ר. דהרי אפי' תגביהנו פטורה דבאדם חי נושא א"ע:

אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת:    שהתינוק מגביה רגל א' ומניח רגל האחר כשמוליכין אותו. מיהו אפי' בכה"ג דוקא במוליכו. אבל בנשאו. להמאור חייב חטאת (מג"א שם סקע"א):

אבל אם היה גורר אסור:    אפי' בכרמלית. אבל ברה"ר בכה"ג חייב חטאת. דבכה"ג לא אמרי' חי נושא א"ע (מג"א שם). ולרבינו יעב"ץ פטור דאין דינו ככפות:

משנה ג

אין מילדין את הבהמה ביום טוב:    למשוך הולד מתוך הרחם. משום טרחא:

אבל מסעדין:    לתמוך בידיו תחתיו בשעה שיוצא מהרחם. כדי שלא יפול לארץ. ובשבת גם זה אסור (של"ב):

ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה:    מילדת. ונ"ל דנקט חכמה לאשמעינן דאפי' יש מילדת כאן ורק דזו חכמה ביותר אפ"ה שרי. ומה"ט נמי נקט תנא מילדין קודם לקורין להחכמה ודו"ק:

ממקום למקום:    אפי' מחוץ לי"ב מיל. ואפי' אינה מרגשת רק קצת חבלי לידה. ואפי' בספק (ש"ל ט"ז ב'). דיני יולדת:

ומחללין עליה את השבת:    אפי' במלאכה דאורייתא. ואפי' א"צ רק להפיס דעתה. מיהו אפי' בצריך לחלל שבת עבורה. אם אפשר בקל. יעשה בשינוי. מדאין הסכנה כל כך מצויה (מג"א שם ג'). ובשום אופן אין מחללין עליה השבת בשמרגשת תחלת כאב הלידה. רק בקריאת היולדת מחללין. אבל בשאר דברים אין מחללין רק כשתשב על המשבר. או כשאינה יכולה לילך עוד. או שהדם שותת ממנה (ולרי"ף בתרתי קמייתא. ג"כ צריך שיהיה דם שותת ממנה) (ט"ז שם ג'). ומאותה שעה עד כל ג' ימים אחר לידה (בלי מעל"ע. מג"א שם ז'). בין אמרה צריכה אני. וחברותיה חושבין שא"צ. או איפכא מחללין עבורה. מג' ועד ז' אין מחללין רק באמרה היא או הרופא שצריכה. מכאן ואילך. אפי' באמרה צריכה אני אין מחללין. ורק ברופא תליא. או בנראה סכנתא לכל (תרי"ח ו'). חוץ מצינה. שכל ל' יום הקרירות סכנה לה. ולהכי אפי' בתקופת תמוז מחללין (ש"ל ו'). מיהו מג' ועד ז'. אפי' בלא אמרה צריכה אני. דינה כחולה שאין בו סכנה. שאומר לעובד כוכבים ועושה:

וקושרין את הטבור:    של ולד. שלא יצאו מעיה לתוך (הגעבעהרמוטטער). היא האם. ואף דהוי קשר של קיימא. והרי היה סגי בעניבה עד הערב. אבל אין חותכין טבורו (מהגעבעהרמוטטער):

רבי יוסי אומר אף חותכין:    והכי קיי"ל (שם):

וכל צרכי מילה עושין בשבת:    כפרקן דלקמן: