משנה שבועות ז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ז · משנה ה | >>
והחנוני על פנקסו כיצד, לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוזיז, אלא אמר לו תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי יח בסלע מעותיט, הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו, [ שניהן נשבעים ], הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטליןכ.
אמר בן ננס, כיצד אלו [ באין לידי שבועת שוא ] ואלו כא באין לידי שבועת שוא, אלא הוא נוטל שלא בשבועה כב והן נוטלין שלא בשבועה.
וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ כֵּיצַד?
- לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ:
- כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז;
- אֶלָּא אָמַר לוֹ:
- תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין,
- תֵּן לְפוֹעֲלִי בְּסֶלַע מָעוֹת,
- הוּא אוֹמֵר: נָתַתִּי,
- וְהֵן אוֹמְרִים: לֹא נָטַלְנוּ,
- שְנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים;
- הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל,
- וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.
- אָמַר בֶּן נַנָּס:
- כֵּיצַד אֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא,
- וָאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא?
- אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה,
- וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה:
החנווני על פנקסו, כיצד?
- לא שיאמר לו: כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתיים זוז,
- אלא אמר לו: תן לבני סאתים חיטים, ולפועלי בסלע מעות,
- והוא אומר: נתתי,
- והן אומרין: לא נטלנו -
- הוא נשבע ונוטל,
- והן נשבעין ונוטלין.
- אמר בן ננס: אלו ואלו - באים לידי שבועת שוא,
- אלא, הוא נוטל שלא בשבועה,
- והם נוטלים שלא בשבועה.
הטעם להטיל השבועה על החנוני מבואר לפי שהוא צוה לו שיתן.
וראוי שישבעו הפועלים או בנו במעמד החנוני, שמא יתביישו קצתם מקצתם.
ואין הלכה כבן ננס:
[שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית - דאמר ליה חנוני, פועלים לא מהימנו לי בשבועה], את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים אמרי ליה, חנוני לא מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית, נשבעים זה בפני זה, כי היכי דליכסוף חנוני מפועלים או פועלים מחנוני:
אלו ואלו באין לידי שבועת שוא - שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא ונמצא שם שמים מתחלל. אלא אלו ואלו נוטלין בלא שבועה. ואין הלכה כבן ננס:
לא שיאמר לו כתוב על פנקסי וכו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שא"ל תן וכו'. רש"י [דף מ"ז]. וכתב הטור סימן צ"א בשם הרא"ש מדתנן על פנקסו. ולא קתני החנוני אומר לבעל הבית אתה אמרת וכו' לומר שאנו סומכין על מה שנמצא בפנקסו אע"פ שהפועלים טוענים ברי והוא אינו טוען ברי. כיון שאמר שכך מצא בפנקסו. הרי הוא כברי. היכא דאיכא רגלים לדבר שצוה לו בעל הבית וכו' והוא כתב שנתן דהוה מלתא דשכיח ואזלינן בתר פנקסו. אבל בעלמא לא:
תן לבני וכו'. ל' הר"ן והא דקתני פועלים ובנים רבותא אשמועינן. דלא תימא [הא] דמחויב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך [לשלם נמי] לפועלים אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד. סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל. ע"כ. וכיון דבחד בבא מתניין ל"ק דהוה זו ואין צריך לומר זו:
בסלע מעות. כלומר בסלע שאתן לך תן להם מעות שיוכל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט. ועיין במתני' דלקמן דתנן בדינר מעות. ובמשנה ו' פ"ב דמעשר שני בסלע מעות. והרמב"ם פט"ז מהל' מלוה. והטור סי' צ"א העתיקו תן לפועלי סלע:
והן נשבעין ונוטלין. ולא הוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך [כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דב"ק דחייב לשלם] דהכא כיון דמפסיד בעל הבית סבירא ליה לת"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר"ן:
אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באים וכו' [*כך העתיק הר"ב וכן הגרסא בס"א] עמ"ש ריש פ"ק דב"מ:
כיצד אלו וכו'. כיצד אלו ואלו באים לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר. רש"י:
אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה. כך הוא בכל הנוסחאות וכן העתיק הר"ב אבל הר"ן העתיק אלא הוא נוטל בשבועה. לפי שאין חיובו ברור והן נוטלין בלא שבועה. דהו"ל [כמנה] הלויתני וא"י אם פרעתיך:
(יז) (על המשנה) לא כו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעה"ב מודה שא"ל תן כו'. רש"י. ועתוי"ט:
(יח) (על המשנה) לבני כו'. והא דקתני פועלים ובנים, רבותא אשמעינן, דלא תימה הא דחנוני מחויב שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך לשלם נמי לפועלים, אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד, סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה, קמ"ל. הר"נ:
(יט) (על המשנה) בסלע כו'. כלומר, בסלע שאתן לך תן להם מעות שיובל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט:
(כ) (על המשנה) והן כו'. ולא הוי כאומר הלותני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם, דהכא כיון דמפסיד בעה"ב, ס"ל לת"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר"נ:
(כא) (על המשנה) אלו ואלו. באים לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם, דלית בהו דאינו משקר. רש"י:
(כב) (על המשנה) שלא כו'. הר"נ העתיק, אלא הוא נוטל בשבועה, לפי שאין חיובו ברור. והן נוטלין בלא שבועה, דהוה ליה כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך:
והחנוני על פנקסו לא שיאמר לו כתוב בפנקסי וכו': גמרא תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה א"ל ר' חייא תנינא פי' כבר סתמת לנו במתני' דשניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית והודה לו רבי דפועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה וכן חנוני במעמד פועלים כך נראה פי' ההלכה בקיצור לדעת רש"י ז"ל. אמנם בהר"ן ז"ל מצאתי שפירש כן אמר רבי טורח שבועה זו למה את"ק קמתמה דקסלקא דעתיה דרבי דת"ק ה"ק דחנוני נשבע ונוטל מבעל הבית ופועלין נשבעים ונוטלין מן החנוני משום דכיון שהפועלים נמחו אצל החנוני ועל זאת ההמחאה נפטר בעל הבית מבל תלין כבר נסמכו על החנוני ואין להם עוד על בעל הבית כלום ומש"ה תמה רבי ואמר טורח שבועה זו למה אחר שהחנוני נוטל מזה ונותן לזה ובעל הבית אינו פורע אלא פעם אחת ומה הנאה יש לו לחנוני בשבועתו ישבעו פועלים ויטלו מבעל הבית ולא ישבע החנוני כלל וא"ל ר' חייא לא כמו שאתה סבור אלא שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית כלומר שלא נפטר בע"ה מן הפועלים בהמחאתם אצל חנוני אלא פועל אמר ליה עבידתי גבך וחנוני אמר ליה את אפסדת אנפשך דלא אמרת בסהדי הב ליה עכ"ל ז"ל. פי' דלדעתו ז"ל רבא דאמר ופועלין נשבעין לבעל הבית במעמד החנוני מילתא באפי נפשה היא. ועיין עוד בגירסא שאכתוב בסמוך. בראש פי' רעז"ל נראה שצריך לכתוב סימן ההא ונראה שהלשון שחסר כך צריך להיות לא שיאמר לו כתוב על פנקסי וכו' אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן וכו' ואז שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית דאמר ליה החנוני פועלים לא מהימני לי בשבועה את הימנתינהו וכו':
והם נשבעין ונוטלין: ואיתה ברפ"ק דב"מ ד' ג' ופי' לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאע"פ שיאמר לו כתוב על פנקסי אם בעל הבית טוען ברי שהכתיבה שקר אע"פ שישבע החנוני אלף שבועות לאו כל כמיניה ונפטר הבעל הבית מכל וכל ואם בעל הבית טוען אינו יודע פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהל' מלוה ולוה שנשבע בעל הבית שבועת היסת ונפטר ופשוט הוא שפירוש המשנה כך הוא ובסמוך אכתוב מה שחידש הרא"ש ז"ל:
אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל בשבועה: כך היא גירסת הר"ר זרחיה הלוי ז"ל שכתב אלא הוא נוטל בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה כך היא הגירסא המדוקדקת וטעמא דמילתא לפי שטענת הפועלים בריאה וחזקה יותר מטענת החנוני שהפועלין החוב שלהן ודאי והפרעון ספק אצלנו והחנוני החוב מעיקרו ספק אצלנו לפיכך הוא נוטל בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה ע"כ בקיצור ותמצא דבריו ז"ל מודפסים בסוף המסכת בדף של"ה וגם הר"ן ז"ל נראה שהסכים לגרסא זו שפירש אלא הוא נוטל בשבועה לפי שאין חיובו ברור והן נוטלין בלא שבועה דה"ל כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ות"ק סבר דכיון דמפסיד בע"ה תקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים והא דקתני פועלים ובנים רבותא אשמעינן דלא תימא דהא דמחייב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך ליתן לפועלים אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד סד"א שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל. והוי יודע דכי אמרינן דחנוני נשבע ונוטל היינו דוקא כשמודה בעל הבית שהוא אמר לו שיתן לפועלים בסלע מעות דבכי ה"ג כיון דחנוני יודע ובע"ה לא ידע נאמן חנוני בשבועה כיון שהוציא ברשות כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו דתנן בפ' האשה שנפלו דישבע כמה הוציא ויטול כמו שכתב עליה ר"ח ז"ל וכתבתיו בריש פירקין אבל אם אין בע"ה מודה לו אין חנוני נשבע ונוטל. וכתב הרא"ה ז"ל שאין בע"ה נשבע אפילו שבועת היסת משום דליכא כפירת ממון דאפילו כי מודה לו שעשאו שליח אין לו אלא בשבועה וכי האי גוונא לאו כפירת ממון היא ושמעינן ממתני' דהאומר לחברו תן מנה לפלוני שאני חייב לו דלא מיחייב למיתביה ניהליה באפי סהדי דהא הכא דחנוני נתן לפועלים שלא בפני עדים ואפ"ה חנוני נשבע ונוטל ולא דיינינן ליה כפושע מפני שנתן בלא עדים וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בפ' הכותב ומוכח לה מהא וכן כתיב בנוסחאות בריש מציעא מלשון מר יהודאי גאון ז"ל משום דא"ל חנוני לבע"ה אנא שליחותך עבדי מאי אית לי גבי שכיר ואע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי את הימנתיה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי והא דתני דחנוני נוטל בשבועה לאו דוקא מפני שפועלים מכחישין דה"ה דאפילו ליתנהו לפועלים כגון שמתו שבועה בעי דהא מוציא הוצאות על נכסי אשתו ליכא דמכחיש ליה ואפ"ה אינו נוטל אלא בשבועה. והרמב"ם ז"ל חולק בזה בפי"ו מהלכות מלוה ולוה ואן דבריו נבונים וכתבתים בר"פ האיש מקדש. ומיהו שבועת פועלים משום הכחשת חנוני היא הא ליתיה לחנוני כגון שמת נוטלין בלא שבועה שהרי בע"ה יודע שנתחייב להם ואינו יודע אם נפרעו הלכך מדינא חייב אלא דמשום דחנוני מכחיש להו וקאי במקום בע"ה התקינו שלא יהיו נוטלין אלא בשבועה אע"פ שהוא יודע שנתחייב להם עכ"ל הר"ן ז"ל. ואיתה ברפ"ק דב"מ וכדכתבינן התם. וביד פי"ו דהלכות מלוה ולוה סי' ה' ו' ובטור ח"מ סי' צ"א. וכתוב שם וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה מדתנן במתני' והחנוני על פנקסו וכו' ולא קתני החנוני אומר לבעל הבית אתה אמרת ליתן לפועלך כך וכך ש"מ דמיירי שאין החנוני טוען ברי שנתן אלא אומר שמצא בפנקסו שנתן לפועליו כך וכך ואשמועינן שאנו סומכין על מה שמצא בפנקסו אע"פ שהפועלים טוענין ברי והוא אינו טוען ברי כיון שאומר שכך מצא בפנקסו הרי הוא כברי ומיהו לא הוי פנקס הוכחה כנגד כל אדם כגון אם יאמר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך דלא סמכינן אפנקסו אלא היכא דאיכא רגלים לדבר כגון שצוה לו בע"ה ליתן לבניו או לפועליו והוא כתב שנתן דההוא מילתא דשכיח ואזלינן בתר פנקסו אבל בעלמא לא. ומתוך זה פסק שיש לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לעשות בתוך ביתו לכתוב בו ענייניו ואפילו להוציא מן היתומים היכא שיש רגלים לדבר שמה שכתב בפנקס הוא אמת כגון וכו' ע"ש. ומצאתי מי שמחק מלת כיצד מדברי בן ננס כמו שמחק ברישא אכן בפירוש רש"י ז"ל איתה וגם ברב אלפסי ובהרא"ש ז"ל:
יכין
והחנוני על פנקסו: נקט חנווני מדרגיל שיש בידו תמיד מעות ופירות ושייך שפיר שיאמר תן לבני וכו':
אלא: דוקא כשיש רגלים לדבר שנתן, כגון שאמר לו וכו':
תן לפועלי בסלע מעות: ומודה שא"ל כן. ולא מהימן במגו כמו בשכיר לעיל, דהכא אינו מכחישו כלל. אבל בכופר, נשבע היסת ונפטר:
הוא נשבע ונוטל: דהחנווני יאמר פועלים לא מהימנו לי בשבועה, את האמנתינהו, דלא אמרת בסהדי הב להו:
והן נשבעין ונוטלין: דהפועלים יאמרו לא מהימן לן חנווני בשבועתו. ובהא לא פליג רבי יהודה דצריך שיהיה שם הודאה במקצת, דהכא דמי ליש ע"א כנגדו שמחייבו שבועה מדאורייתא, ולא דמי כלל לשומר הבית לעיל סי' י"ב, דהוא כבעל דבר הוא. ולכתחילה צריך שישבעו כל א' בפני חבירו. מיהו אפילו חד מנייהו עכו"ם צריך שישבע אידך, דאף די"א דאין נשבעין אפילו על פי ברי של עכו"ם [כח"מ קמ"ט י"ד] עכ"פ הכא שהוא ליטל, כ"ע מודו דאינו נוטל רק בשבועה [ש"ך צ"א סק"ג]. והא דנקט פנקסו. י"א משום דבכה"ג אפילו אינו טוען חנווני ברי רק טוען שמצא כן כתוב בפנקסו, נאמן בשבועה. וי"א דנקט פנקסו לרבותא, דאפ"ה צריך שיטעון חנווני ברי [שם ס"ד]. והא דנקט בן ופועלים. נ"ל דקמ"ל בן אע"ג שאין הנתבע צריך לשלם לבנו, דפשטותא דמתניתין משמע טפי דמיירי בבנו המשמשו, וודאי הוא סמוך על שולחנו, אפ"ה חנווני נוטל רק בשבועה. וקמ"ל פועלין, אף שהפועלים רבים, וג"כ נשבעים ונוטלים, אפ"ה חנווני בשבועה מיהו יטול [ועי' ח"מ סי' ל"ד סכ"ז ודו"ק. כך נ"ל ודלא כרתוי"ט. והא דפתח ונקט בחנווני לחוד ומסיים בחנווני ופועלים דשניהן נשבעין, והרי בכל חדא איכא רבותא, דחנווני אף דהו"ל בע"ב לגביה כא"י אם נתחייבתי אפ"ה נוטל בשבועה עכ"פ, ובפועל אף דהו"ל בע"ב לגביה כאיני יודע אם פרעתיך, אפ"ה צריך לשבע וליטל. א"כ הו"ל למנקט נמי פועלים ברישא. וליכא למימר דמשו"ה לא נקט פועלים ברישא, ממ"ש הר"ן במתני', דלא נקט תנא רק הנך דסד"א דאין נוטלין אפילו בשבועה, דא"כ למה נקט פועלים בסיפא. אע"כ לרבותא נקט פועלים בסיפא דאף דפועלים נשבעים, אפ"ה גם חנווני בשבועה מיהו נוטל. ואפילו היו פועלים הרבה, וכלעיל. א"כ ברישא נמי ננקט להו מה"ט. ונ"ל לפמ"ש [בח"מ סי' צ"א] דדוקא במת חנווני פועל נוטל בלי שבועה. אבל במת פועל, חנווני בכל גוונא צריך לשבע, וכן כ' הר"ן [דשט"ז ב']. א"כ י"ל דלהכי נקט ברישא חנווני לחודא לאשמעינן דאפילו באין פועל שם אפ"ה חנווני נשבע. משא"כ בפועל לחוד, א"צ לשבע. ואפשר זהו כוונת הר"ן במתני' ד"ה והא דקתני חנווני ופועל וכו'. ע"ש]:
אלו באין לידי שבועת שוא ואלו באין לידי שבועת שוא: נ"ל דר"ל דהרי שבועת שוא הוא בנשבע לשנות הידוע לאדם [כלעיל פ"ג מ"ח]. והרי הכא נמי ידוע לכולנו שא' מהנשבעין וודאי משקר. או ר"ל הרי חייב לא' ואינו יכול להכחיש לשום א' מהן, והו"ל שבועה לבטלה:
אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה: והלכה כת"ק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת