עיקר תוי"ט על שבועות ז
משנה שבועות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) רישא דקרא, שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ולקח בעליו [את השבועה] ולא ישלם, והאי לא ישלם קרא יתירה הוא, דכיון דכתיב אם לא שלח כו' ממילא משמע דלאחר השבועה לא ישלם, ואם אינו ענין כאן, תנהו למודה במקצת ועד אחד כו'. הר"נ. ועתוי"ט:
(ב) (על המשנה) ואלו כו'. ואיכא עוד הנך דלקמן מ"ז, ודפרק י' דב"ק מ"ז, ודפרק ח' דכתובות משנה ה'. ועתוי"ט:.! (ג)ואי נמי שכרו בעדים אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה:.! (ד)ואם תאמר הא לא חשדינן לבעל הבית דמשקר אלא ששכח, ואיך שייך מגו. יש לומר דהכי קאמרינן, ודאי קושטא קאמר שזוכר שפרעו, דאי מספקא ליה וטוען שקר שזוכר שפרעו, לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי בה רבנן משום טרדא, והוה טעין דלא שכרו כלל. הר"ן. ותוספ':.! (ה)והיינו כדעת הרי"ף, דבקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו על דינו, דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא, ואם כופר בכל נשבע היסת. וטעמא, כיון דליכא כאן טעמא דכדי חייו. הר"ן. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) מקצת כו'. לר' יהודה לא תקנו שבועה ליטול, אלא במקום שיש שבועה על הנתבע, והפכוה חכמים על התובע באלו השנויים כאן. רש"י:
(ז) (על המשנה) שלא ברשות. פירוש, שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין. המגיד:.! (ח)דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלל, אין בעל הבית נאמן בשבועה. דשמא לא הוציא אלא אבנים או צרורות כו':
(ט) (על המשנה) נשבע ונוטל. דקנסו חכמים לגזלנים, כדי שלא ירבה היזק בני אדם. הר"מ. ועתוי"ט:
(י) (על המשנה) הנחבל. קנס לחובל, כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם. הר"מ. ועתוי"ט:.! (יא)דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא. רש"י:.! (יב)ולא קשיא דאם כן יתבעו לאותו אחר. דהכי קאמר שמא אחר עשה על פיו דנחבל, שאמר לו לחבול בו כדי שיתבע לזה. מידי דהוה דחיישינן שמא חבל בעצמו. והכי איתא בגמרא:
(יג) (על המשנה) העדות. הקשה הרשב"א ז"ל, מאן מוכח דעבר עליה במזיד, דלמא אשתלי ולא מזיד הוא. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה, לא אמרינן דלמא אשתלי. ובמודה שהזיד נמי משכחת לה, ולא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע, דהא הודאת ממון הוא, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. הר"ן ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) להוציא שקר מפיו. רש"י:
(טו) (על המשנה) שכנגדו כו'. ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, כמ"ש הר"ב פ"ח דב"מ מ"ב, כדי שלא יפקיעו ממנו ממון, שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו, ויהא מודה מקצת כמה שחייב, ויתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה לכך תקנו שישבע כנגדו. משא"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע, לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוספ':
(טז) (על הברטנורא) וכן פירש הר"מ. ומסיים, ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כר"מ ולא כר"י דאמר יחלוקו. ע"כ. הכי מסקינן בגמרא, דר"י הוא דאמר יחלוקו. ועתוי"ט:
(יז) (על המשנה) לא כו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעה"ב מודה שא"ל תן כו'. רש"י. ועתוי"ט:
(יח) (על המשנה) לבני כו'. והא דקתני פועלים ובנים, רבותא אשמעינן, דלא תימה הא דחנוני מחויב שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך לשלם נמי לפועלים, אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד, סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה, קמ"ל. הר"נ:
(יט) (על המשנה) בסלע כו'. כלומר, בסלע שאתן לך תן להם מעות שיובל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט:
(כ) (על המשנה) והן כו'. ולא הוי כאומר הלותני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם, דהכא כיון דמפסיד בעה"ב, ס"ל לת"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר"נ:
(כא) (על המשנה) אלו ואלו. באים לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם, דלית בהו דאינו משקר. רש"י:
(כב) (על המשנה) שלא כו'. הר"נ העתיק, אלא הוא נוטל בשבועה, לפי שאין חיובו ברור. והן נוטלין בלא שבועה, דהוה ליה כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך:
(כג) (על המשנה) ונתן לו. פירוש שהגביהן לוקח והניחן ברה"ר. המגיד. אבל להר"נ דלקמן אין נראה שהגביהן הלוקח. וכ"נ דעת הר"ב:.! (כד)ואינו תובע ממנו אלא דמיהן. הר"נ:
(כה) (על המשנה) א"ל כו'. פירוש חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה, שבא אליו בעה"ב ואין בידו דינר וא"ל תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר ונתן לו את הפירות והוליכם, לתוך ביתו ואח"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר, ובעה"ב טוען לא כי, אלא קודם שנתתי הדינר לא לקחתי פירות מעולם, ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן ברה"ר. הר"נ:.! (כו)וז"ל הר"ן, משום דטענתיה דחנוני מעליא בהו טפי, לפי שלדבריו אין לבעה"ב שום דררא בפירות הללו. ובעה"ב מודה לחנוני שהן שלו אלא שנתן לו הדינר בשבילן. הר"ן:
(כז) (על המשנה) לשולחני. ה"נ שהמעות צבורין ומונחין ברשות הרבים:.! (כח)משום דפירי עבידי דמרקבי, לא משהי להו. גמרא. והיינו טעמא דר"י לא אמר בחנוני בההוא לישנא דאמר בשולחני, לפי שדרך החנוני להקיף אלא דהכא מודה החנוני שלא מכר בהקפה. הר"נ ותוספ'. ובסיפא לא אמר כל שהאיסר כו', משום דלפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות, ולא שייך למימר כל שהאיסר כו'. תוספ':
(כט) (על המשנה) כשם. משום דתנינהו בפרק הכותב משנה ט', קתני כשם, וקאי אנשבעין ונוטלין דרישא. הרמב"ן:.! (ל)ולא דמי למשנה ד' דחזרה שבועה למקומה דמפרשינן שהנתבע ישלם, דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד, משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל. אבל במתניתין דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו, ומדינא משלם, ואינו בדין שיהא חוטא נשכר, כשאין התובע יכול לישבע שיפטר. ואע"פ שהתובע גם כן מפני חשדו אינו יכול לישבע, אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר"נ:.! (לא)בגמרא, משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא, הלכך אמרינן מאן דעבד ודן כו' מאי דעבד עבד:
(לב) (על המשנה) ושלא מצינו כו'. שובר על שטר זה. רש"י:
(לג) (על המשנה) שאמר כו'. ותנא קמא סבר, דאפילו הכי אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוספ':
(לד) (על המשנה) השותפין כו'. והוא הדין לשאר, שאם חלקו אינו יכול להשביען. הרי"ף:
(לה) (על המשנה) נתגלגלה. נתחייב לו הוה ליה למתני, אלא דתנא לשון, נופל על לשון מגלגלין עליו כו':.! (לו)כדכתיב שמוט כל בעל משה ידו. רש"י. ובגמרא, מנא הני מילי, דאמר קרא וזה דבר השמיטה, ואפילו דיבור משמטת. ועתוי"ט: