רמב"ם על שבועות ז
שבועות פרק ז
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שבועות ז רמבם
אמר רחמנא במחויב לישבע "ולקח בעליו ולא ישלם"(שמות כב, י), למדנו מזה שמי שלא ישלם ישבע, ואין אדם נוטל שום דבר בשבועתו. אבל מדרבנן תקנו שבועה כשבועת התורה על אלה, ואף על פי שהן תובעין נשבעין ונוטלין, וזה לעניינים עוד יתבארו.
אמנם השכיר הוא נשבע ונוטל, לפי שבעל הבית טרוד בעסקיו והשכיר ידקדק הדבר יותר. ובזה שני תנאין, האחד שיהיה תובעו בזמנו, והשני ששכרו בעדים. אבל כששכרו שלא בעדים, מתוך שהיה יכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר פרעתי, או כשתובעו שלא בזמנו ואמר בעל הבית פרעתי, נשבע בעל הבית שבועת היסת. וכמו כן אם היתה עיקר הכפירה בעיקר השכירות, ישבע בעל הבית שבועת התורה שכך וכך התנה עמו, ויתן לו מה שיאמר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
זה הדין גם כן הוא בשני תנאים:
- אחד מהם, שיהיו שם שני עדים ראוהו שמשכנו והוציא כלים מביתו תחת כנפיו, ולא ידעו הדבר שלקח מה הוא. וזה כשראוהו שנכנס לבית חברו ואין בידו כלום, ויצא והוא מחביא דברים תחת כנפיו, ובעל הבית אינו מצוי.
- והתנאי השני, שיטעון בעל הבית על אותו הגזלן בדבר שהוא אמוד אצל בני אדם שהוא ידוע בכגון זה. אבל אם תבעו שלקח ממנו חוט מרגליות ואבנים טובות, והוא מפורסם שאין אצלו כגון אלה הדברים, אינו נאמן ואין נותנין בזה שבועה בשום פנים, אבל ישבע שכנגדו או היסת או של תורה כפי מה שהודה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כשתהיה החבלה במקום שאי אפשר בו שחבל בעצמו, והחבלה שבגופו מורה שהיתה ממעשה זולתו, ולא היה ביניהם שלישי שנאמר שמא אמר לו הנחבל הכני פצעני כדי להעניש לזה, האחר נוטל שלא בשבועה. ואמנם הטיל השבועה על הנחבל או הנגזל קנס לחובל ולגזלן, כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אמר בין (שחלה) [שחילל] שבועת העדות או שבועת הפקדון, ואפילו לא פירש לו אלא שנשבע שבועת שוא שאין בה כפירת ממון, הנה הוא חשוד על השבועה ואין נותנין לו שבועה. וממשנה זו יתבאר לך, שכל פסול לעדות בין מדאורייתא בין מדרבנן שהוא חשוד על השבועה. וזה הדין הוא בשבועת התורה בלבד, כלומר השלשה מינין מן השבועות שעיקר חיובן מדאורייתא, כמו שבארנו בפרק שלפני זה. אבל השבועות שהם בתקנת חכמים אין נשבע שכנגדו ונוטל, לפי שתקנה זו היא לפי שהוא מסרב ונשבע לשקר, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכמו כן שבועת היסת לא ישבע שכנגדו כשנתחייב בה.
ועניין דברי רבי מאיר חזרה שבועה למקומה - חזרה למחויב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה, לפי שהוא מחויב לישבע ואינו יכול להשבע [וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע] משלם, ואין לו על אותו שתבעו זולתי חרם סתם.
והלכה כרבי מאיר, ולא כרבי יוסי דאמר יחלוקו:
הטעם להטיל השבועה על החנוני מבואר לפי שהוא צוה לו שיתן.
וראוי שישבעו הפועלים או בנו במעמד החנוני, שמא יתביישו קצתם מקצתם.
ואין הלכה כבן ננס:
אונפלי - שם כלי שנותנין בו הכספים והדינרים.
ואמרו ישבע בעל הבית, שהיא שבועת התורה כמו שבארנו, אמנם יתחייב זה כשהיו פירות צבורין ברשות הרבים וכל אחד משניהם טוען טענתו. אבל כשהפירות ביד בעל הבית אינו חייב אלא שבועת היסת, על העיקר הידוע המוציא מחבירו עליו הראיה.
ואמרו גם כן ישבע החנוני, שהיא שבועה בתורה, אמנם יתחייב זה כשהיו פירות גם כן צבורין ברשות הרבים ובעל הבית אומר בזה הדינר שנתתי לך לקחתים, והחנוני אומר לו זה הדינר דמי הפירות שנתתי לך, אבל אלה הפירות הצבורין לא מכרתים לך מעולם אלא אני הנחתים בכאן עד שאמכרם. ואם היו הפירות בחנות המוכר אינו חייב כלום אלא שבועת היסת, על העיקר המוציא מחברו עליו הראיה, ואם אין שם ראיה הוא פטור וישבע שבועת היסת. וזה שלא אמרנו באלה הפירות שהם ממון המוטל בספק, לפי שבתביעה הראשונה הודה לו שהוא מכר לו, ובתביעה השניה הודה המוכר הנה הודאתו במכר, והיות הפירות חוץ לחנות חייב בעל הבית שישבע ויקבל הפירות, והודאת הלוקח במקח וכפירת החנוני במכר חייב החנוני שישבע ויטול.
ורבי יהודה חולק על ההלכה השנייה, ואמר שעל שני העניינים בעל הבית נשבע, כיון שהפירות צבורין ואינן ביד החנוני והם לבעל הבית יותר קרובים, וזהו פירוש מאמרו כל שהפירות בידו.
והדין בשולחני גם כן על הדרך שבארנו בחנוני, והפירות באותן התנאין בעצמן. אבל חזר אותם לעניין שזכרו בתלמוד, והוא שיעלה על דעתנו שתנא קמא מודה לרבי יהודה בשולחני, כי אין דרכו להיות נותן איסר עד שנוטל את דינרו, ולפיכך ישבע בעל הבית בשני העניינים. ואילו משמיענו הדין בשולחני, היינו אומרים שרבי יהודה לא היה חולק אלא בשולחני שאינו נותן האיסרים עד שיקח הדינר, אבל מוכר הפירות לחריצתו על המכר הוא נותן הפירות קודם שיקח הדמים, ולפיכך מודה לחכמים שהחנוני נשבע, והשמיענו שהן חולקין בשני הדינים.
ואין הלכה כרבי יהודה בשני המאמרות:
אלו הדינין שבכתובה כבר הקדמנו ובארנו האחת בפרק תשיעי של מסכת כתובות.
ואמרו בכאן כן היתומים - רוצה לומר יתומים הנפרעין מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, וזה בתנאי שיאמרו היתומים שנפרעים מהם לא נדע אם פרע אבינו זה החוב, ולא נתברר עליהם ממנו דבר. אבל אם אמרו אמר לנו אבינו שלא נתחייב לעולם בזה החוב ולא לוה אותו, יתפרע מנכסיהם אותו ממון בלי שבועה, לפי שמעיקרנו האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, כי אין להכחיש העדים בשביל דברו. וזה כשמת אבי היתומים שעליו לקבל החוב, אבל אם הדבר הפך והוא שמת אותו שהיה חייב קודם, לא יתפרע הממון ההוא לעולם אבל אבד מכל וכל, שמאחר שמי שעליו החוב הניח היתומים, אין הבעל חוב יכול ליפרע מממונם אלא אחר שישבע שבועת התורה כמו שנזכר, וכשמת אחר כן קודם שישבע אין בניו יכולים לישבע במקומו, לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו.
ואם דן הדיין שישבעו הבנים שלא פקדנו אבא כמו שאמרה המשנה ויתפרעו ממונם, מה שעשה עשוי.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכרבי יוחנן (בן זכאי):
אמרו שלא בטענה - רוצה לומר שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא, כי הוא לא הונה אותו במה שהיה ביניהם. ובלבד שיפול לו הספק שהונה אותו בשתי כסף או יותר, אבל אם היה ספק האונאה פחות משתי כסף אינו חייב שבועה.
וכבר נתבאר בפרק חמישי מגיטין שאפוטרופוס שמינוהו בית דין הוא שחייב שבועה.
והוי יודע כי כמו שיתגלגל בשבועת התורה כמו כן יתגלגל בשבועת היסת.
אמר רחמנא "וזה דבר השמטה שמוט"(דברים טו, ב), אפילו דבר משמטת, ולפיכך משמטת השבועה:
משנה שבועות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב