משנה שבועות ו ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ו · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעים לקטן ולהקדש.

נוסח הרמב"ם

אין נשבעין על טענת חירש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש.

פירוש הרמב"ם

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כו': נשבעין לקטן ונפרעין מנכסיו כמו שנתבאר בכתובות הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ובשבועה דאורייתא בלבד הוא שנאמר אין נשבעין על טענת קטן אבל שבועת היסת נשבעין בטענת קטן וכמו כן נשבע לב"ד שבועת השומרין ושבועת *השומרין שלא בטענת הקטן לפי שאין הקטן טוען אותם טענת ברי וכן נשבעין להקדש ונפרעין ממנו כגון שהיה לראובן ביד שמעון ממון בתחלה כשהקדיש שמעון כל נכסיו ישבע ראובן שבועת התורה ויפרע ממנו על הדרך הנזכר בפ"ו (הלכה ב) מערכין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין נשבעין על טענת חרש - כגון שטוענו חרש ברמיזה. דחרש שאמרו חכמים בכל מקום, אינו שומע ואינו מדבר:

וטענת קטן - כגון שטוענו קטן. דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו, ואין בנתינת קטן כלום. [והחרש] והשוטה כקטן הוא. ודוקא שבועה דאורייתא הוא שאין נשבעין על טענת קטן, אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו כד:

אבל נשבעין לקטן ולהקדש - הבא ליפרע מנכסי קטן, לא יפרע אלא בשבועה כה. וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב ובא בעל חוב ליפרע מן הנכסים של הקדש, צריך שבועה כו:

פירוש תוספות יום טוב

אין נשבעין על טענת חרש. כתב הר"ב וחרש שאמרו חכמים בכ"מ וכו'. מתני' היא בריש מסכת תרומות ועיין בפירוש הר"ב שם. גם בתוספתי:

וקטן. כתב הר"ב דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו. ואין בנתינת קטן כלום. גמ'. ופירש"י וכי יתן איש ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בב"ק [דף ס"ג]. אין נתינת קטן כלום. דהא איש כתיב. והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל שבועת היסת חייבים על טענתו. שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם. כך הורו רבותי. ולזה דעתי נוטה. ותקון עולם הוא וכו' [*החרש והשוטה אין נזקקין להן וכו' לא לשבועה קלה וכו' ]. הרמב"ם [סוף] פרק ה' מהל' טוען:

אבל נשבעין לקטן. פירש הר"ב הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה. גמ' ופריך תנינא [משנה ז' פ"ט דכתובות] מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תרתי למה לי ומשני חדא לקטנים וחדא לגדולים:

ולהקדש. פי' הר"ב המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב וכו' גמ' ופריך תנינא [שם] מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה. ומה לי משועבדים דהדיוט ומה לי משועבדים לגבוה. אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט. אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על הקדש. קמ"ל. ובריש פ"ו דערכין הארכתי בזה בס"ד. ושם מפורש ג"כ דבהקדש דמים איירינן עיין שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על הברטנורא) שלא יהא זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם כו'. החרש והשוטה אין נזקקין להם בו' לא לשבועה קלה כו'. הר"מ:

(כה) (על הברטנורא) תנינא כו'. ומשני, חדא לקטנים וחדא לגדולים. גמרא:,! (כו)תנינא כו'. אצטריך, סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט, אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, קמ"ל:.

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין נשבעין וכו':    פ' שני דכתובות ד' י"ח ובפ' הנזקין ד' נ"א ותוס' ר"פ בן סורר ודפ' שום היתומים ד' כ"ב. בפי' רעז"ל אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו של קטן שלא יהא נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם כך הורו רבותי ולזה דעתי נוטה ותקון עולם הוא הרמב"ם ז"ל בפ"ה דהלכות טוען. וכתב הר"ן ז"ל וכ"ש שנשבעין לקטן אותם שנשבעים בשמא דרבנן כגון השותפין והאריסין ובן הבית. ושבועת השומרים אם נשבעין לקטן פלוגתא בין הפוסקים ודעת הרמב"ם ז"ל שנשבעין וז"ל רבו הרב ן' מאגאש ז"ל דכי ממעטינן קטן דוקא משבועה הבאה מחמת טענת ברי כשבועת מודה מקצת וכן שבועת עד א' שהיא צריכה טענת ברי ע"כ ובקיצור מופלג:

אבל נשבעין לקטן ולהקדש:    מה שפי' רעז"ל היא אוקמתא דשמואל ולעולם מתני' רבנן היא ובגמרא פריך עלה תנינא להא תרי זימני לקמן באידך פירקין ובכתובות פ"ט מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט מה לי משועבדים לגבוה ומשנינן הא קמ"ל יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית והיינו תרתי חדא לגדולים וחדא לקטנים פי' דהנהו תרי דהתם חשיב להו חדא ואהקדש נמי משני דאיצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא לעשות רמיה עליו ולומר אני חייב לזה כדי שיטרוף הקרקע ממנו ויחלוקו ברמאות קמ"ל דדוקא גבי שכיב מרע הוא דלא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו אלא ליורשיו אבל גבי בריא חיישינן. ורב אוקמה באוקמתא אחרינא וכר' אליעזר בן יעקב דברייתא מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב לישבע על טענת עצמו וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. ועיין בהרי"ף ובהר"ן ז"ל וביד פ"ד דהלכות גניבה סי' ט' ובפ' שני דהלכות שכירות סי' ז' ובפ"ה דהלכות טוען ונטען סי' ט' ובטור ח"מ סי' צ"ו:

תפארת ישראל

יכין

חרש:    שאינו שומע ואינו מדבר:

וקטן:    בין שאמר הקטן ק' לי בידך, או שאמר ק' היה לאבא בידך, בין שהודה לו הנתבע במקצת, בין שכפר הכל וע"א מכחישו, (וי"א דשבועת ע"א נשבעין לקטן), בין שבועת שומר, אפילו תבעו כשהוא גדול עבור ששמר לו בקטנותו ונאבד, בכולן פטור מש"דאו (וי"א דשבועת שומרין נשבעין לקטן). אבל שבועת שותפין או אפטרופסת, או שבועת היסת, נשבעין לקטן. וי"א דעכ"פ צריך שהגיע הקטן לכלל פעוטות (דהיינו כבר ו' וז' כל חד לפום חורפיה) [כגיטין נ"ט א' וח"מ רל"ה]. מיהו על טענת חרש ושוטה אין נשבעין אפילו היסת. וי"א דחרש דינו כקטן (כל זה בח"מ צ"ו):

ואין משביעין את הקטן:    אפילו להפך עליו היסת:

אבל נשבעים לקטן:    לעיל קאמר על טענת חרש וכו' ור"ל שהן טוענין. וה"ק נשבעין לקטן, ר"ל כשתובע לקטן, והיינו כל שדין התובע לשבע וליטול מהקטן. ודוקא בשהיה להקטן הנאה מהעסק, כגון עסק משא ומתן, או ששכיר בזמנו נשבע ונוטל מהקטן. אבל בלא היה להקטן הנאה מהעסק, כנזקין וחבלות, אף שמודה הקטן פטור, אף אחר שהגדיל (שם):

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים