מהרש"א על הש"ס/שבועות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף לח עמוד בעריכה

תוס' בד"ה לאתפושי כו' דבשבועות עדות וביטוי ופקדון כו' ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ"ל. ומדברי הפוסקים נראה דבשבועת הפקדון קושטא הוא דבעי אנקוטי חפצא ודקאמר הכא היכי אשמעינן ליה כו' קאי נמי אפירקא דלעיל וק"ל:

דף לט עמוד בעריכה

בד"ה התם שהיה בידם למחות כו' לא הוה צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כו' עכ"ל. וה"ה דה"מ תלמודא לשנויי כדמסיק דהתם צדיקי דהכא והכא פטירי וגבי שבועה צדיקי דהכא והכא בדין הקל וחדא מינייהו נקט אלא דקשיא להו לתוס' אהא דמשני שיש בידם למחות ע"כ היינו רשיעי דבסמוך דבדין הקל דצדיקי דהיינו שאין בידם למחות או שמיחו ולא קבלו מהם פטירי לגמרי התם כדאמר בסמוך וא"כ לא הוה צריך לשנויי אלא התם ברשיעי בדין הקל כו' אלא דניחא ליה לפרושי כו' כמ"ש התוס' ולעיל נמי גבי משפחתו דמשני התם בדינא אחרינא הכא בדינא דידיה והיינו ברשיעי דמשפחתו לכאורה ה"מ לשנויי נמי בצדיקי דמשפחתו דהתם צדיקי פטורין והכא צדיקי בדין הקל, וי"ל דא"כ אמאי נקט וממשפחתו כיון דצדיקי דעלמא נמי נידונים בהכי בדין הקל אבל ברשעים ניחא דנקט וממשפחתו דהוו בדיניה משא"כ רשעים דעלמא דלא הוו בדיניה רק בדין חמור ודו"ק:
בד"ה מה כלים כו' ואית ספרים דגרסי הכא מה כלים דבר חשוב כו' עכ"ל. והיא גירסת רבותיו בפ"ק דקדושין שכתבו התוס' לקמן ע"ש:
בא"ד והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה כו' עכ"ל. דהשתא ודאי כסף לא יתורא הוא דאצטריך לגלות אכלים דבעינן שוה פרוטה אלא דיליף ליה נמי בהיקשא מכלים דכלי הוי חשוב בפרוטה ה"נ בעי כסף חשיב ולא הוי חשיב אלא במעה ויצאו כלים למה שהן דקאמר לא איצטריך למימר כפרש"י לקמן מדלא כתיב כספים אלא מהיקשא כלים לכסף למה שהן דהיינו פרוטה דסתם כסף הוא פרוטה כמו בקדושין וחשיבותייהו דכלים סגי בפרוטה משא"כ כסף דלא חשיב רק במעה ודו"ק:

חידושי אגדות לט ע"אעריכה

שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא כו'. הוא מבואר ששמו של ית' הגדול הוא קיומו של עולם ויסודו שבו ברא העולמות כמ"ש כי ביה ה' צור עולמים ולזה המשיא שמו לשוא הוא מתיש כח פמליא של מעלה ויסוד הזה והוא הטעם בזה שאמרו דברים שאין אש ומים מכלה אותן שבועת שקר מכלה אותן כדכתיב וכלתו את עציו לפי שמסלק מהן כח ויסוד הבריאה המקיימם שהם אותיות השם וכדמסיק לקמן דהיינו טעמא דכתיב בהו לא ינקה ואפילו לשבים וע"פ מה שאמרו ראה שאין העולם מתקיים ברא התשובה והכא דאין התשובה מועלת נזדעזע קיומו של עולם:
אין בשרו אלא קרובו כו'. עיין בתוס' ובחדושינו פרק המדיר:
וכאן ממנו ומכל עולם שנא' אלה וכחש וגו'. מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו בהלכות פ"ק דקדושין דף י"ג:
אם יש לו זכות כו' והוצאתיה לאלתר כו'. הא דאין תולין לו ב' וג' דורות משמע ליה שפיר מדכתיב אל בית הגנב וגו' משמע לגנב גופיה ולנשבע שקר גופיה ולא לדורותיו אבל והוצאתיה לאלתר משמע לא ידענא ואפשר משום דכב כתיב בקרא דלעיל מיניה זאת האלה היוצאת וגו' וחזר למכתב כאן והצואתיה לסמכיה לובאה אל בית לומר מיד ולאלתר שיוצאת היא באה אל בית הגנב וגו' ודריש זה הגונב דעת הבריות כו' וטוענו ומשביעו משום דגנב ממש אינו חמור כ"כ לכלות עציו ואבניו אלא בטוענו ומשביעו דהוה בכלל לא תשא וגו' לשוא לחנם ודו"ק:
שלא על דעתך כו' וכן מצינו במשה כו'. מפורש פ' שבועות שתים ע"ש:
דורות הבאים וגרים כו' ת"ל ואת אשר איננו פה כו'. לענין שבועה דהר סיני מייתי לה הכא ולגבי גרים קאמר פ' חבית אע"ג דאינהו לא הוי מזלייהו הוו אבל דורות הבאים מישראל לא הוה צריך למימר הכי אלא דנשמותיהן הטהורים היו שם כשהשביעם ומה שאמרו פ' המפלת דמשביעים את האדם בשעת לידה היינו הגוף שלא היה נברא עדיין בהר סיני ועוד כתבנו תירוץ אחר שם ועיין עוד בחדושינו במסכת נדרים ודו"ק:
אין לי אלא מצוה שקבלו כו' קיימו מה שקבלו כבר כו'. וזכר את זה במקרא מגילה אע"ג שלא הוזכר בכל המגילה שם הקב"ה האי טעמא אצטריך נמי לדרשא דפ"ק דמגילה דאסתר ברוח הקודש נאמרה קיימו למעלה מה שקבלו למטה וק"ל:
מנקה הוא לשבים כו'. פרש"י וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון עכ"ל, ר"ל דבשאר עבירות חמורות נמי לשבים אינו מנקה אלא התשובה תולה וי"כ מכפר כדאמרינן פ' י"ה אלא דהכא אף התשובה וי"ה אינן מכפרין אלא בפרעון קצת ועיין בזה פ' י"ה וק"ל:
אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה כו'. לאו דוקא כולה אלא כדמסיק אותן שבידן למחות והיינו שמחפין עליו ואין מוחין בידו ועוד דהא צדיקי דמשפחתו נמי פטירי כדלקמן והיינו אותן שמיחו או שלא היה בידן ודו"ק:
ואימא עד דעביד להו לכולהו כו'. מפורש פ"ק דקדושין בחדושי הלכות:
וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד כו'. מפורש פ' זה בורר ע"ש:

חידושי אגדות לט ע"בעריכה

מאי איכא כו' בין צדיקי דמשפחתו לצדיקי דעלמא כו'. הלשון קצת מגומגם דמשמע דאיכא בינייהו כמו דאיכא בין רשעים והא מסיק דצדיקי דהכא ודהכא פטירי והמ"ל דצדיקי דמשפחתו בדין הקל וצדיקי דעלמא פטירי אלא משום דלא מחייבינן אלא משום שלא מיחו להם וצדיקי דהכא איירי בשמיחו להם או שלא היה בידן למחות מיהו גבי שבועה ה"מ לחלק בין צדיקי דמשפחתו דהוו בדין חמור וצדיקי דעלמא בדין הקל וק"ל:
אמר הריני נשבע כו' אומרים סורו נא מעל אהלי כו'. נקט האי קרא דאהלי היינו ביתו כדאמרינן ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו וגו':

דף מ עמוד אעריכה

גמ' אר"א כשטענו בדינרי מטבעות כו'. ורישא גבי שתי כסף ע"כ לא איירי בכה"ג במטבעות דא"כ אכתי תקשי רישא לשמואל וכמ"ש התוס' ואע"ג דהשתא נמי לא איירי בגוונא חדא דרישא איירי בדווקא לשמואל וסיפא איירי במטבעות אין זה דוחק כיון דמפרש לה בסיפא שהכל מין מטבע א' היא אבל אי הוה איירי רישא בדוקא לשמואל וסיפא בשוה הוא דחוק וק"ל:
שם ורב שהכל דין מטבע א' היא כו'. ה"ה דה"מ למימר נמי לרב דסיפא איירי במטבעות ורישא בשוה דע"כ אין זה דחוק דהא לר"א שמוקי סיפא במטבעות קאמר הכי דרישא אי כרב כו' אלא דניחא ליה למימר דהאי תדע מסיפא דקאמר תלמודא קאי לרב דסיפא איירי בשוה ולא במטבעות וק"ל:
תוס' בד"ה בטוענו בדינר כו' ועוד דמשמע כו' וסתם ב' כסף טבועים הם כו' עכ"ל. וצ"ע כיון דמשמע להו סתם ב' כסף טבועים הם אמאי לא תקשי להו בפשיטות מרישא דקתני ב' כסף סתם דהיינו טבועים ואמאי פטור לשמואל ודו"ק:
בא"ד שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות כו' או פרוטה עכ"ל. הס"ד וכצ"ל והשתא ניחא כיון דאינו תובעו אלא מטבעות של חליפי דינא פשיטא דכולהו בכלל שם מטבע נינהו אלא דקמ"ל דפרוטה אע"ג דאינו רק של נחושת נמי בכלל מטבע נינהו והשתא נמי לפירושם דאף בדינרי טבועים שייך לומר שאינן ממין הטענה ניחא דפריך בפשיטות מהא דדינר זהב זהוב כו' דפטור דהוו בדוקא אבל בסתם דינר זהב ולא קאמר זהוב שוה קאמר ולא דוקא וק"ל:
בד"ה ור"ג מחייב כו' והשתא לר"ג אפילו אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב כו' עכ"ל. דליכא למימר כיון דע"כ האי אוקמתא לר' חייא בר אבא דפוטר אפילו בתבעו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן דלא כרבן גמליאל דסבר דאפילו בתבעו חטין והודה לו בשעורין חייב אימא דר"ג מוקי פלוגתייהו דאדמון וחכמים בפשיטות בכדי שמן דלכ"ע אין בלהל"ק ואדמון מחייב כר"ג דמחייב בתבעו חטין והודה בשעורין ולכך קאמר ר"ג שפיר רואה אני את דברי אדמון די"ל דבפי' פלוגתייהו דאדמון וחכמים ודאי דלא פליג ר' חייא ב"א שהוא אמורא אר"ג שהוא תנא וכיון דע"כ לר' חייא ב"א פליגי אדמון וחכמים ביש בלהל"ק וכמ"ש התוס' לקמן שדקדק ר' חייא ב"א כן מלשון המשנה ושמואל נמי דמחייב בחטין ושעורין והודה לו בא' מהן נמי מוקי פלוגתייהו ביש בלהל"ק כדאמר התם וא"כ לר"ג נמי פליגי בהא והא קשיא להו שפיר והשתא לר"ג מאי נ"מ והלא אפילו אין בלהל"ק מחייב ועוד נכתוב בזה לקמן ודו"ק:
בא"ד וי"ל דלדידיה נמי נ"מ כו' אין לך אלא ה' חייב כו' דיש בלשון הזה לשון קנקנים עכ"ל. ר"ל שלא הזכיר בהודאתו קנקנים אלא סתם חמשה דאיכא נ"מ ברואה אני דברי אדמון דיש בלשון הזה של כדי שמן גם קנקנים וחייב בהודאתו סתם חמשה גם על הקנקנים אבל לענין שבועה ליכא נ"מ ולהאי תירוצא שכתבו לעיל לר"ג דפוטר אף מדמי שעורים שהודה ה"מ לפרושי הכא דאיכא נ"מ נמי בשהזכיר בהודאתו קנקנים דאם יש בלהל"ק הרי תבעו שניהם וחייב לו דמי קנקנים שהודה לו ואם לאו פטור אף מדמי הקנקנים שהודה לו אלא דניחא להו לפרש נ"מ גם לתירוץ שכתבו לעיל שמחייב ר"ג בדמי שעורים דליכא נ"מ הכא אם הזכיר בהודאתו קנקנים ועוד דניחא להו לפרש בכהאי גוונא שגם הנתבע לא הזכיר קנקנים כמו התובע ושפיר איכא נ"מ ודו"ק:

דף מ עמוד בעריכה

בד"ה לימוד ערוך כו' כדקאמר מעיקרא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש כו' עכ"ל. דליכא למימר דלרבנן נמי יש בלהל"ק ופטרי ליה משום דטענו חטין ושעורין והודה לו בשעורין דפטור כר' חייא ב"א דמשמע ליה למקשה דפליגי נמי ביש בלהל"ק כמ"ש התוס' בסמוך מדלא נקט בפלוגתייהו בחטין ושעורין או שור ושה כו' וק"ל:
בא"ד ומדקאמר נמי רבן גמליאל רואה אני דברי כו' ואי דוקא בטענו חטין ושעורין והודה לו בא' כו' עכ"ל. לכאורה נראה שזה הוכחה אחרת דבלאו הוכחה דלעיל שכתבו מדלא נקט פלוגתייהו בחטין ושעורין או בשור ושה כו' דמשמע דפליגי ביש בלהל"ק יש להוכיח כן מדקאמר ר"ג רואה אני כו' ואי דוקא בחטין ושעורין כו' וקשה מאי הוכחה איכא הכא דאימא דקושטא הוא דפליגי בטענו חטין והודה לו בשעורין ואהא קאמר שפיר ר"ג רואה אני דברי כו' וי"ל דר"ל דגם אם נאמר במאי דנקט שמן ליכא הוכחה דפליגי ביש בלהל"ק מיהת משמע דנקט כדי שמן דתבעו תרוייהו שמן וקנקנים דאל"כ לא ה"ל למינקט כה"ג אלא ה"ל שתבעו חטין והודה לו בשעורין ואהא קאמרי דאם כן מאי קאמר ר"ג רואה אני כו' בטענו כדי שמן דמשמע שמן וקנקנים דהא אפילו בטענו חטין לחוד והודה לו בשעורין מחייב ר"ג וק"ל:
בא"ד ואדמון מחייב במודה בכל הקנקנים מדלא נקט כו' עכ"ל. דעד השתא ליכא הוכחה אלא דע"כ רבנן פטרי נמי בטענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן מדלא נקטי בהדיא אין בלהל"ק מיהו איכא למימר דאמדון מודה בזה דפטור ולא פליג אלא במודה מקצת קנקנים וביש בלהל"ק ואהא קאמרי ואדמון מחייב במודה בכל אקנקנים מדלא נקט כו' ולא מוקי לה במקצת כו' דלא משתמע מלתייהו דאין בלהל"ק אלא בכה"ג כו' דבמודה בכל הקנקנים בלאו הכי פטור לרבנן דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור לרבנן ודו"ק:

דף מא עמוד אעריכה

בד"ה ומאן דתני כו' מיהו אור"ת דאזלינן בתר המיקל וכן משמע כו' עכ"ל. הוא מגומגם לכאורה דוכן משמע קאי אדלעיל כמ"ש מהרש"ל ויש ליישב דשיעור דבריהם כן הוא דלפום ריהטא היה משמע כן בפ"ק דב"מ כו' אבל ר"ת מקיים סברתו דבכל ב' לשונות אזלינן בתר המיקל ודוחק דאיכא למימר דהתם כו' וק"ל:
בד"ה ולמר בר רב אשי כו' ולומר אשתבע לי את ותפטר ואם יכול אין ראייה לרב האי כו' עכ"ל. דהתם לכך יכול להפוך על התובע שבועה שאינו חייב בה מדינא כיון דאם התובע לא ירצה לישבע וליטול יכול להפוך על התובע שבועה שאינו חייב בה וליפטר משא"כ בשבועה דאורייתא שהיא על הנתבע שאינו יכול להפוך על התובע שבועה שאינו חייב בה כיון שאינו יכול להפוך שוב השבועה על הנתבע דאם היה יכול להפוך שוב אותה השבועה על הנתבע א"כ אין כאן היפוך שבועה מעיקרא וק"ל:
בד"ה וכי מה בין זה כו' וטעמא משום דלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אשתבע כו' עכ"ל. ודוחק להו למימר דמיירי התם דוקא בפוגם שטרו וק"ל:

דף מא עמוד בעריכה

בד"ה תיובתא דשמואל כו' מיהו רב פפא בסמוך ודאי לית ליה האי מגו כו' עכ"ל. דמגו גרוע הוה כמ"ש הרא"ש ולפום הך גירסא דגרסינן בדרב פפא דאם אמר פרעתיך בפני פלוני כו' דנאמן אבל לגרסת הרי"ף דאינו נאמן ליכא מגו כלל וק"ל:
בא"ד משמע שצריך לברר שפרעו בעדים וקצת משמע כן בכל הסוגיא עכ"ל. לפי זה לרב פפא נמי קשיא מתני' אלא דס"ל כר' יהודה ב"ב מיהו מה שכתבו דכן משמע בכל הסוגיא היינו בדרב אסי בב' הלשונות הא דקאמר דצריך לפורעו בעדים היינו דצריך לברר בעדים שפרעו דאל"כ מאי פליג שמואל עליה וכן הא דקאמר רב אסי דהמלוה חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים היינו דא"צ לברר שפרעו בעדים אבל בעי מיהת עדים שהלכו למדינת הים ואתיא מלתיה דרב אסי שפיר כר"י ב"ב למאי דפריך רב אחאי ממאי דלמא ברייתא בשעת תביעה קאמר דאי לא בעי עדים כלל קאמר רב אסי א"כ אי איירי ברייתא בשעת תביעה אתיא נמי דרב אסי דלא כמאן אבל רב פפא דקאמר צריך לפורעו בעדים היינו ע"כ דלא צריך לברר כדקאמר בדאם א"ל פרעתיך בפני פלוני כו' דנאמן וכן הא דקאמר גבי המלוה חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים היינו ע"כ דא"צ עדים כלל ולגירסת הרי"ף דגרס בדרב פפא דאם א"ל פרעתיך בפני פלוני כו' דאינו נאמן ניחא דצריך לפורעו בעדים בדרב פפא נמי מתפרש שפיר דצריך לברר בעדים שפרעו כמו בדרב אסי ודו"ק:
בד"ה כל האומר כו' ולהכי אביי גופיה אית ליה בפ"ק דב"ב דכל האומר כו' עכ"ל. ליתא התם הכי מפורש אלא ממאי דס"ל לאביי ורבא התם דעביד איניש דפרע בגו זימניה ע"כ דמוקמי טעמא דמתני' דהכא הכי משום דכל האומר לא כו' אבל לר"ל התם מוקמי מתני' שפיר דא"ל פרעתיך בתוך זמני ולא אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה:
בא"ד וא"ת אמאי לא מתרצינן הכא דיבוריה כו' דהכא לא קאמר לא לויתי אלא להד"ם כו' עכ"ל. מיהו אכתי קשה אמתני' דהכא אין לך בידי דחייב למה נאמר דהיינו להד"ם כדאמרינן בפ"ק דב"ב אמאי לא מתרצינן דיבוריה אין לך בידי לפי שפרעתי לך וליכא למימר דלא קשיא להו הכא לתרץ דיבוריה אלא משום דאיכא עד המסייע ליה שאמר פרע ולהכי לא תקשי להו אמתני' דהכא דא"כ מאי קשיא להו מהך דפרק הכותב דליכא התם עד המסייע שפרע ודו"ק:

דף מב עמוד אעריכה

בפרש"י בד"ה אלא בדרבה קמיפלגי ולעולם בטוענו קטן כו' דהא איכא נתינת איש כו' עכ"ל. וה"ה דפליגי נמי בגדול הבא בטענת אביו ורבנן פטרי ביה מה"ט דבבנו מעיז וכן פירש רש"י בהדיא בפרק ב' דכתובות ובפרק הנזיקין והא דמוקי ליה פלוגתייהו בקטן משום דלישנא דטענת עצמו משמע בקטן דבגדול לא מיקרי טענת עצמו מיהו ק"ק לפירושו דהא לא קשיא ליה לתלמודא לעיל אלא והאמרת אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן והוי ליה לשנויי הכי כיון דמכח נתינת האב הוא בא מקרי שפיר טענת קטן טענה גם התוס' בפ"ב דכתובות ובפרק הנזיקין הקשו לפירושו דעיקר האי תירוצא חסר מן הספר ופרשו הם דלמאי דאוקמי פלוגתייהו דבדרבה קמפלגי נמי דוקא בגדול פליגי ע"ש:
תוס' בד"ה על כל דבר כו' אבל קשה דאמאי איצטריך רעהו למעוטי הקדש מכפל כו' וי"ל דלמסקנא כו' ליכא אלא חד כלל ופרט כו' עכ"ל. בקראי תרתי רעהו כתיבי בהנהו קראי ואהא ודאי ל"ק להו למה לי תרתי רעהו בקראי דאיצטריכו אלא דאתנא דברייתא קשיא להו ל"ל למנקט הך דרשא למעט הקדש מכפל מדכתיב רעהו כיון דכבר אימעיט הקדש משבועה ואהא תירצו למסקנא דריש מרובה כו' וה"ה דאחד רעהו קסמיך וכן מה שהקשו וא"ת ומ"מ אמאי אצריך רעהו למעוטי הקדש ת"ל מוגונב מבית האיש גו' אתנא דברייתא קא קשיא להו ל"ל למנקט מיעוטא דכפל מרעהו וק"ל:

דף מג עמוד אעריכה

בד"ה אלא אמר רבא כו' א"נ בעינן שיזכיר מדה בהודאתו כו' עכ"ל. וק"ק לפי תירוץ זה דאכתי אמאי לא תני מתני' בכה"ג שזה אומר בית מלא וזה אומר עד החלון ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה לאו לאתויי כו' ולמאי דמוקי לה במנורה של חוליות ניחא כו' והשתא ניחא נמי דמייתי בזה הכלל כו' עכ"ל. אבל למסקנא דקאמר שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה כו' במנורה גדולה וקטנה טעמא דפטורה נמי משום דמה שטענו לא הודה לו וכ"ה בפרש"י בדפוס לובלין דגדולה וקטנה ליכא למימר הואיל ויכול לגוררה דגדולה וקטנה בקומה משמע ואי עבד מגדולה קטנה תו לא חזיא למנורה אי לא הדר עבד מינה אחריתא וה"ל טענו בחטין והודה לו בשעורין כו' ע"ש ודו"ק:

דף מג עמוד בעריכה

בד"ה והשתא דאמר כו' וי"ל דברישא לאו אורחיה דלהמניה ואז לא יכול לישבע כו' עכ"ל. דבריהם מבוארים יותר בפ' המפקיד ע"ש:
בד"ה אבל קתא כו' דמודה רב נחמן בחד נסכא או בתרי נסכי כו' עכ"ל. נראה דר"ל ושמואל מודה בחדא נסכא אבל בתרתי נסכא ודאי לשמואל אינו מודה דלא עדיפי מתרתי קתא דלא לשמואל ומתני' בחדא נסכא משמע ופריך שפיר לשמואל ודו"ק:
בד"ה מתני' בדפריש כו' וא"ת בפרק האומנין וכו' ונימא בדפריש מודה ר"א בדשמואל כו' עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו הכי לגירסת הקונטרס אמאי לא מוקי ההוא מתני' דפ' האומנין דהמלוה על המשכון ש"ש אפילו כר"א ולימא ההיא מתני' בדלא פריש ומודה ביה ר"א דהוה כש"ש ולא פליגי אלא בדפריש דהשתא ליכא לתרוצי כמ"ש התוס' לקמן דאי ס"ל לר"א כשמואל כיון דבלא פריש מפסיד כל החוב א"כ בדפריש כו' מ"מ כנגד המשכון יפסיד כו' דהכא אימא דקושטא דבלא פריש לא ס"ל לר"א כשמואל דמפסיד כל החוב אלא כנגד המשכון וכדקתני התם דהוי ש"ש בפריש פליג ר"א וסבר דאינו מפסיד כלום אף מה שכנגד המשכון דליכא למימר דמש"ה לא תקשי להו לפ,ה דלא פליגי אלא בדפריש ומתני' דפרק האומנין בדלא פריש משום דא"כ לא היה חולק ר' עקיבא אלא ע"כ דניחא להו לתוס' הכא דשפיר חולק ר"ע אפילו בדפריש לפ"ה ואינו מפסיד כנגד המשכון ואבדו מעותיו דקאמר ר"ע היינו כאבדו מעותיו דקתני בסיפא דהיינו נמי כנגד המשכון כמ"ש התוס' לקמן ומיהו התוס' [1] בפ' האומנין כתבו דקושטא הכי הוא לפ"ה דליכא לאוקמא פלוגתייהו בדפריש דא"כ לא היה חולק ר"ע וכבר כתבנו שם שדברים דחוקים הם דשפיר איכא למימר להפסיד בנגד המשכון (ו)[כ]אבדו מעותיו דסיפא וכ"ן צ"ל לר' יצחק ולרב יוסף דפליגי נמי בדלא שוי וכנגד המשכון כמ"ש שם וכן מוכיחין דברי התוס' בשמעתין כמ"ש וצריך עיון:

דף מד עמוד אעריכה

בד"ה לא בדשוי וקמפלגי בדר"י תימה דלימא דהא פליגי דמ"ס כיון דשוי כו' ולפר"ח דמוקי שמואל בדפריש ניחא כו' עכ"ל. ר"ל דלימא דבהך סברא גופיה דשמואל פליגי ודוקא בכנגד המשכון אי תפיס ליה בחובו שיפסיד כנגד המשכון אבל בחובו היתר על דמי המשכון כ"ע לית להו דשמואל ור' עקיבא נמי מודה ביה דלא יפסיד חובו היתר על המשכון דלא תפיס ליה בשביל חוב היתר על המשכון ומיהו ק"ק לי אתירוצם שכתבו דלפי' ר"ח דמוקי שמואל בדפריש ניחא כו' סברא הוא דבשוי בסתם לא תפיש כו' דאין זה מספיק דאכתי לימא לפי' ר"ח דלא פליגי בסתם אלא בדפריש פליגי בהך סברא גופיה דשמואל ודוקא כנגד המשכון אבל בחובו היתר על המשכון כ"ע לית להו דשמואל ור"ע נמי מודה ביה דלא יפסיד וק"ל:
בד"ה שומר אבידה כו' ועי"ל דרבה לא קבלה כו' וה"פ אי דמנטרא כו' עכ"ל. מה שכתב מהרש"ל בזה הכא ובפ' אלו מציאות אינן מבוררין לי אבל תבא על כוונת התוס' בחידושינו בפ' אלו מציאות ע"ש:
בא"ד ובדשמואל קמפלגי ור' עקיבא מודה דשו"ח כו' אבל כנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל אפילו לגירסת ר"ח אע"ג דלא פריש כו' עכ"ל. דבריהם מגומגמים דמטעמא דשמואל מפסיד גם מה שהחוב יתר על המשכון ולפי' ר"ח נמי אף שבאמת פליגי נמי ע"כ בדלא פריש דלר' עקיבא מפסיד מיהת כנגד המשכון ולר"א אינו מפסיד כלום כמ"ש התוס' לעיל דלא פריש כמפרש דמי לגבי מה שכנגד המשכון מ"מ לא הוו צריכי לכל זה אלא ה"ל לפרש בפשיטות וכר"ח דפליגי בדשמואל ולר' עקיבא מפסיד אף מה שהחוב יתר על המשכון וכן הוא לשון התוס' בזה בפרק הכונס ובפרק אלו מציאות ויש ליישב דבריהם דהכא בדוחק ודו"ק:

סליק פרק שבועת הדיינין
  1. ^ קרני ראם: נ"ב עיין מ"ש בהגה"ה בפ' האומנין.