תוספות יום טוב על שבועות ו

<< · תוספות יום טוב · על שבועות · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

שבועת הדיינין. כתבו התוס' הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמלתא דפשיטא הוא. ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות עכ"ל. ותמיהני דהא בשבועת בטוי. ושבועת שוא. דנמי מלתא דפשיטא הוא ואפ"ה תנא לה גבייהו בספ"ג ואע"ג דליכא למימר בהו למלפינהו משבועת העדות. אלא נ"ל דהיינו טעמא דלא נקט הכא. משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. וז"ל הרמב"ם בפרק י"א מהל' שבועות דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או שבועת היסת בשקר. שיהא חייב משום שבועת הפקדון. ע"כ. ועיין לקמן:

שבועת הדיינין. ל' הר"ב שהדיינין משביעין ע"י הודאה במקצת הטענה וכו'. רש"י [ועמ"ש לקמן בדבור וההודאה]. וכתב עליו הר"ן פירוש לפירושו שאע"פ ששבועת הפקדון [*שבועת הדיינין] היא בטוען נאנסו. או נאבדו או נגנבו. וכן שבועת ע"א שבועת הדיינין נמי היא. הכי קתני שבועת הדיינים של מודה מקצת. צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה ש"פ. ולאו כל שבועות הדיינין קתני. אי נמי דשבועת הפקדון לאו בכלל שבועת הדיינין היא. דשם אחר יש לה ושבועת הפקדון מקריא. ושבועת הפקדון כוללת כל עסק שבועה שעל ידי פקדון. ושבועת ע"א נמי כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינים. ע"כ. וטעמא דשבועת עד א' לא בעי הודאה במקצת. ולא כפירת שתי כסף. מפרש בגמ' דף מ' דתניא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון. עד א' מחייבו שבועה. ושנים מחייבים בפרוטה דממונא הוא. הכי נמי עד א' מחייבו שבועה בטענת וכפירת פרוטה:

שבועת הדיינין. כתב הר"ב דנקיט חפצא בידיה. כדאשכחן באברהם דכי השביע לאליעזר אתפסיה בברית מילה שנאמר (בראשית כ"ד) שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך. גמ'. ותמהו התוס' דבשבועת העדות. ובטיו. ופקדון. כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינים. ליבעי בהו אנקוטי חפצא. ע"כ. ומ"ש הר"ב שבועת היסת. מפרש רש"י [שם ע"ב] לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ה' הסיתך והוא פסוק בשמואל א' כ"ו ושם פירש"י כל הסתה לשון שומא. *) אמיטמינ"ש בלע"ז ע"כ. ומ"ש הר"ב והמחוייב שבועה מדבריהם וכו' זה לשון הרמב"ם והשבועה המחוייבת מדרבנן אע"פ שהיא נזכרת במשנה [כו']:

הטענה שתי כסף. וכתב הר"ב צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכן לשון רש"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בס"ד:

שתי כסף. פירש הר"ב שתי מעות כסף וכן פירש"י ומסיים דהא שתי לשון נקבה הוא. ע"כ. וטעמו של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף. מעה. כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב. (שמות כ"ב) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה. עשרין מעין. אין לך לחייב בפרות ממטבע [זו]. ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים. ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים. הר"ן. ועמ"ש לקמן ומ"ש במשנה ה':

הטענה שתי כסף. לשון הר"ב שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף וכו'. וכן ל' הרמב"ם. ומסיים וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף. ע"כ. ורב הוא דאמר הכי בגמ' [דף ל"ט]. ופירש"י טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה. ע"כ. והכי יליף מקרא דכתיב כסף או כלים. מה כלים שנים. אף כסף שנים. ואי איתא דלתחלת טענה אתא לא לכתוב כסף כלל. ואנא אמינא מה כלים שנים. אף כל שנים והוה ליה כסף נמי בהאי כללא. כסף דכתב רחמנא למה לי. אם אינו ענין לטענה. תנהו ענין לכפירה. ושמואל פליג וסבירה ליה דאיצטריך לכתוב כסף. דאי לא כתב לא הוה מצי למילף מכלים אלא שנים. אבל דבעינן דבר חשוב אימא לא ולחייב בכל מידי דטעין ליה תרי. ואפי' אינן שתי כסף. קמ"ל כסף. דבעינן דבר חשוב. ולגופיה לתחלת טענה צריך קרא. ולדידי' מתניתין הטענה שתי כסף. טענה עצמה שתי כסף. ונמצינו למדין שז"ש הר"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה פחות משתי כסף. וכן ל' רש"י שלא באו לדקדק בפירוש הטענה ממש. וכן רש"י הביא אח"כ פלוגתא דרב ושמואל כלומר דבלשון הטענה פליגי רב ושמואל בפירושה אלא דהר"ב נסיב לפרש אליביה דרב משום דתנא ר' חייא לסייועיה לרב. וכן פירש הרמב"ם אליבא דרב. אבל במשנה ז' פרק ד' דב"מ העתיק הר"ב לשון רש"י שם. והוא אליביה דשמואל. כי לא פורש כלום בדברי הרמב"ם שם. אבל הראה מקום על פירושו דהכא. ובסמוך בבבא כיצד שתי כסף וכו' אכתוב עוד מזה בס"ד:

וההודאה בשוה פרוטה. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע"י הודאת מקצת הטענה היא כדפירש הר"ב. ומסיים רש"י שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. [בגמ' פרק ט' דב"ק דף ק"ז דעירוב פרשיות כתב כאן. וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים. שדי בפרשת אם כסף תלוה. ועמ"ש במשנה ו'] וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ע"כ וכתב הר"ן וא"ת ולמה הוא נשבע הא קיי"ל שיעבודא דאורייתא. ומלוה על פה גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות [כמ"ש בסוף מסכת ב"ב] וכיון שכן הא דהודה הויא הודה בקרקעות ותנן בפרקין הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור. תירצו בתוס' בשאין לו קרקע ומיהו הני מילי לדינא דאורייתא. אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות כדאיתא בפ"ק דקדושין [כמ"ש שם בסוף [מס'] ב"ב] אפי' מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה. [כלומר שהוא אינו מודה מקצת ויש עדים על המקצת דקיי"ל דהוי כהודאת פיו מק"ו דבהודאתו לא מחייב בקנס] ויש לו קרקע ישבע על השאר. משום דלבתר תקנתא אין כאן שיעבוד קרקעות. עכ"ל הר"ן. ומ"ש בשם התוס' כבר כתבתי כן בשמם ברפ"ה ודאי נמי דמחל על השעבוד. ואלא קשיא מה שפירש הר"ב דבשבועות התורה יורדין לנכסיו. וצריך לדחוק דהיינו למטלטלין דוקא. אבל להר"ן ניחא דכיון דשל לקוחות לא משתעבדי אין להם דין שעבודא דאורייתא [*ועיין סברא זו בפ"ב דהוריות משנה ה' בדבור שהמלך וכו'] ולאו אדידהו קא משתבע. ולפיכך יורדין לנכסיו דאמרן הכל בכלל בין מטלטלין בין מקרקעי. והא לא תקשה דקודם תקנתא דרבנן לא שייך יורדין לנכסיו אקרקעות דהאי לישנא דאמרינן [דף מ"א] יורדין לנכסיו איכא בינייהו. בתר תקנתא אתמר דלמר בר רב אשי אמרי' הכי. ואין ה"נ דקודם תקנתא ליכא בינייהו למר בר רב אשי. אלא יורדין למטלטלין:

בשוה פרוטה. והיא חצי שעורה של כסף. לשון הר"ב בריש מסכת קדושין:

ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור. דכי הוא זה. משמע ממין הטענה:

כיצד שתי כסף יש לי בידך וכו' פטור. פירש הר"ב שאין ההודאה ממין הטענה וכו'. וכ"כ רש"י. ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמ' וס"ל דהאומר שתי כסף. דוקא אמר. ולא שוה. ולכך פטור. דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד. אמאי דסמיך ליה קאי. דאם אין ההודאה וכו'. אבל לרב שוה קאמר. וטעמא דחסרא ליה לטענתו דלא טעין שתי כסף ופרוטה. וכיצד ארישא קאי. דקתני הטענה שתי כסף וכו'. וקשיא להר"ב דמפרש ברישא אליבא דרב. והכא מפרש אליבא דשמואל וכן לרש"י נמי דמפרש ברישא שהוא פלוגתא דרב ושמואל. והכא מפרש אליבא דשמואל לבד. וראיתי להר"ן שכתב בשם הרשב"א שהוא אומר אע"ג דקיי"ל כוותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה. היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה דרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא [כלומר בפירושא דבבא זו דלשמואל דוקא טעין. ולא שוה. ולרב שוה קאמר] נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ולאו הא בהא תליא דאע"ג דקיי"ל כרב בכפירת הטענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא. ופטור דרישא משום מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וכי תימא כיון דקיי"ל כרב. אם איתא דדוקא קתני לא ה"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לאחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא לה טענה. אלא ה"ל למתני דינר יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה פטור. איכא למימר אין הכי נמי. אלא משום דבעי למתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה חייב. ולאשמעינן דטענו חטין וכו' נקט נמי ברישא שתי כסף וההודאה בפרוטה. ואע"פ שאין זה נוח לי. לישנא דרש"י דייקא לי הכי. שפירשה למשנתינו אליבא דשמואל. עכ"ל. כלומר דהואיל ואע"ג דברישא כתב שהוא פלוגתא דרב ושמואל אפ"ה סתם ופי' בסיפא הכא אליבא דשמואל בלחוד. ש"מ דבסיפא פשיטא ליה דהלכה כשמואל. ובהכי ודאי מתישבין דברי הר"ב שבפירושו בכאן. דאע"ג דפירש ברישא כרב משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב. אפ"ה הכא בסיפא מפרש כשמואל אלא שעדיין קשיא לי מה שהקשיתי לעיל מפירושו דמשנה ז' פ"ד דב"מ ששם פירש גם לרישא דהכא כשמואל. ואילו הכא סתם לרישא כרב. דאדתנן התם הטענה שתי כסף. פירש שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך. וזה יודה לו מהם ש"פ ויכפור השאר. וזה ודאי כשמואל דרישא. *) מדמפרש שטענו שוה כלומר שכך טוען בהדיא. וכדמסקינן הכא אליבא דשמואל. דאי סתמא. דוקא קאמר. ולשונו של הר"ב שם. הוא ל' רש"י דהתם. ולפיכך קרוב אלי לומר דרש"י ס"ל גם ברישא כשמואל כדדייק לישניה בב"מ. ומש"ה מסיים פירושו בסיפא דהכא. כשמואל נמי. ולא תידוק מינה דמאן דס"ל כרב ברישא אפ"ה יפרש הסיפא כשמואל והואיל והרשב"א עצמו (ואי) [וכן כצ"ל] נמי הר"ן כתב שאין נוח לו לפרש כך. אלא דלישנא דרש"י דייקא ליה. הלכך כשר הדבר לפני יותר לפרש פירוש הנות ולתרץ דיוקא דברש"י דלא תידוק מיניה. והיינו טעמא דאף ברישא כשמואל ס"ל כמ"ש בב"מ ועוד יש לי לומר דלא תידוק מדברי רש"י אע"ג דלא ס"ל כשמואל משום דהא נקט ברישא דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולרב א"צ פירוש בסיפא כלל דממילא רווחא שמעתתא דטעמא דחסרא ליה טענתא שכן הגמ' ניחא ליה לרב וקשיא ליה לשמואל משום דלרב פשיטא לן בטעמא דמתני'. דהא חסרא ליה טענתא. וגם הרמב"ם בפירושו שמפרש הרישא כרב. לא פירש בסיפא כלום משום דאין צריך לפירוש. והלכך נמי רש"י דמפרש כשמואל לאו בדוקא נקט הפירוש. אלא מדהתחיל לפרש ברישא כרב ושמואל מסיים פירוש הסיפא כשמואל. משום דאליביה צריך פירוש. אבל לרב א"צ פירוש. הלכך לא פירש אלא אליבא דשמואל. ולא משום דכשמואל דוקא ס"ל ומ"מ אע"ג דמהא דהכא ליכא למשמע מיניה דל' רש"י כמאן ס"ל מהא דב"מ ודאי מוכח דכשמואל ס"ל אף ברישא. וא"ת אמאי סבר כשמואל. והא תני ר' חייא לסיועיה לרב לא קשיא דהואיל ורב אשי מתרץ ברייתא אחת אליבא דשמואל ש"מ דסבירא ליה כוותיה. ורב אשי מרא דגמ' ובתראה הוא הלכך יש לפסוק כשמואל וכ"ש דבלאו הכי הלכה כשמואל בדיני ואע"ג דהר"ן מתרץ דלא תקשה על הפוסקים כרב מהא דרב אשי דמתרץ כשמואל וכתב דליכא למידק דמשום הכי סבירא ליה כשמואל שכן רגילות האמוראים לפרש ולתרץ אליבא דמאן אע"ג דלא ס"ל כוותיה לא קשיא על רש"י דאע"ג דמתורץ מאן דלא פסיק כשמואל. מ"מ ליכא לאקשוייא מאן דפסיק כוותיה מהא דרב אשי. כך נ"ל לשטת רש"י ואין עליו שום קושיא לא הכא מדידיה אדידיה ולא מבבא מציעא אדהכא אבל להר"ב אע"ג דפירושו דהכא יש ליישבו דלא תקשה מדידיה אדידיה. משום דכהרשב"א יכולין אנו לפרש בדבריו. מ"מ מפירושו דב"מ אפירושו ברישא דהכא ודאי דקשיא. דהתם מפרש כשמואל וכפירש"י והכא כרב וכפירוש הרמב"ם:

מפני שהוא כמשיב אבדה שהיה יכול להעיז פניו ולכפור. ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבדה שהוא פטור משבועה. כדתנן פרק ה' דגטין. רש"י:

משנה ב

אמר לו בפני עדים הן. כתב הר"ב וכגון שאמר אתם עדי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך. הכי איתא בגמ' פרק ג' דסנהדרין דף כ"ט. ופירש רש"י במשטה אני בך שותק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה:

אין לך בידי. לשון הר"ב לא היה דברים מעולם. וכן לשון רש"י דף מ"ב. וז"ל הרא"ש פירש"י כגון שאומר להד"ם. רצונו לומר שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא. שהרי פרעתיו לך ומתרץ דבוריה הוי ואין סותר דבריו הראשונים. ע"כ. ולנוסחתינו בדברי רש"י והר"ב דלא כתבו כגון שאומר. נראה לכאורה דאין ר"ל שפירש דבריו וכו'. אלא כל האומר אין לך בידי. משמע להד"ם. ולפי זה אינו יכול לחזור ולתקן דבריו. וכדעת רב האי שכתבו הטור בסימן ע"ט ובפ"ק דב"ב בגמ' דף ו' מייתי למתני' דהכא. ואמרי' עלה מאי אין לך בידי. להד"ם:

חייב. פירש הר"ב לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן. וכ"כ רש"י דף מ"ב. ופירוש לפירושו שכשחוזר אח"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה וכו'. ואהא מסיים נמי דבשלא בב"ד כלומר שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בב"ד. אם בא לב"ד וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן. ונאמן. ובפ"ק דב"מ פירש הרא"ש הטעם משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב"ד:

מפני שצריך ליתנו לו בעדים. כיון שאמר ליה אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפי' לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים דהא מתני' לאחר הלואה היא וקתני בהדיא חייב מפני וכו'. ויש שתמה וכי לאחר הלואה במה נשתעבד. בשלמא בשעת הלואה בקבלת המעות נשתעבד. אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב. ונ"ל שאין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד. אלא מפני שכל שאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו בלא עדים. ואי טעין ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר. שכיון שהמלוה יכול לברר שהתרה בו. אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים. כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם. ולפיכך אין הדבר תלוי בקבלתו של לוה. אלא כל שהתרה בו המלוה וא"ל אל תפרעני אלא בעדים. אם טען הלוה בלא עדים פרעתיו. אנן סהדי דשקורי משקר. הר"ן. והמגיד ריש פט"ו מהלכות מלוה כתב הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה:

משנה ג

ליטרא זהב יש לי בידך וכו'. צריך לדקדק אמאי צריכי כל הנך ואיכא מינייהו דתני איידי. תוס' דף מ"א סוף ע"א:

אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. פי' הר"ב שאין כאן הודאה ממין הטענה. ואפי' לרב דס"ל בסתמא שוה טוען. ליטרא שאני. דכיון דטוענו משקל ודאי דוקא קתני. גמ' [ורש"י] סוף דף ל"ט:

דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה. או או קתני. רש"י ריש דף מ':

וטריסית. מעה קטנה. רש"י שם. ופונדיון מפורש בפירוש [הר"ב] במשנה ה' פ"ד דב"מ:

שהכל מין מטבע אחת. בגמ' פרכינן לשמואל דאמר דוקא טוענו אמאי חייב. ומוקמינן כשטוענו בדינר מטבעות. פר"ח כלומר טוען דינר זהב נתתי לך לתת לי בו מטבעות. הוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף לתת לך מטבעות ויש לך בשיורו בידי טריסית או פונדיון. או פרוטה. וקמ"ל דפרוטות איתא בכלל מטבעות שא"ל ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני היאך מפרש הסיפא דקאמר שהכל [מין] מטבע אחד. ומהדרינן דה"ק שכל דין מטבע. אחד הוא כלומר רישא דקתני ב' כסף ואמר דשוה הוא והדר תני ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב. כך פירשו הרמב"ן ז"ל והר"ן:

טענו חטין והודה לו בשעורין פטור. בפרק ח' דב"מ משנה ב' כתב הר"ב אף מדמי שעורים. וכתב הטור סימן פ"ח וטעמא דחשיב כאילו הודה [התובע] שאינו חייב לו שעורים. וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא כשא"ל הלויתיך חטין באותו יום ובאותה שעה. והלה אומר שעורים היו. דאם איתא שהלוהו שניהם. היה טוען שניהם. כיון שבפעם אחת הלוהו. אלא ודאי הודה שלא הלוהו שעורים. דאי לא תימא הכי פשיטא שהוא חייב שאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע אלא אחת. ע"כ:

ורבן גמליאל מחייב. דלא בעי הודאה ממין הטענה. רש"י דף מ' ודף מ"ב. וכלומר דבשבועה הוא דמחייבו. אבל מדמי שעורים אף הוא פוטרו. ולא פליג בהא אדרבנן. וכך מסקי התוס' סוף פרק ג' דב"ק סוף דף ל"ה. וכתבו התוס' בפרקין דף מ"א דברישא הוי ליה לפלוגי לרב בטוענו ליטרא וכו'. ולשמואל בריש פרקין בטענו שתי כסף וכו'. אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו. ע"כ. ולי נראה מדתני ור"ג מחייב ולא תני ורבן גמליאל אומר חייב. דרבינו הקדוש קבל פלוגתא דחכמים ור"ג בטענו חטין וכו' שכך נשנה בבית המדרש כשנחלקו וה"ק הא דשנינו דבעינן הודאה ממין הטענה לאו כ"ע היא. אלא משנה ראשונה שנינו טענו חטין וכו' ור"ג מחייב היה:

הטוען לחברו בכדי שמן. ל' הר"ב כדים מלאים שמן. וכן לשון רש"י דף מ"ב. ובין אדמון. ובין חכמים. סבירא להו דטוענו בקנקנים ג"כ. ובהא פליגי. אדמון סובר טוענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וחכמים אומרים פטור דבעינן טענה והודאה בדבר אחד. זו היא סוגיית גמ' דהכא דף מ' ע"ב דבהא פליגי. אבל בפרק בתרא דכתובות משנה ד' מפרש הר"ב דפלוגתייהו דטוען עשרה כדי שמן. אי יש בלשון הזה ג"כ קנקנים אי לא ולכ"ע טענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וזו היא סוגיית גמ' דהתם [דף ק"ח]:

והודה לו בקנקנים. הא דפתח בכד. וסיים בקנקנים. כתבתי בפרק בתרא דכתובות [משנה ד']:

טענו כלים וקרקעות וכו' פטור. פירש הר"ב משבועה וכו' שאין דין שבועה בקרקעות כדלקמן במתני' ה' [* ומש"ה נמי כשהודה בכלים פטור משבועה]:

הודה במקצת הקרקעות פטור. אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין. תוס' דף מ'. ופירש בחכמת שלמה דלא תימא דס"ל דאפילו טענו בשני מינים והודה באחת הוי כמו טענו חטין והודה בשעורין דפטור:

במקצת הכלים חייב. פירש הר"ב ע"י גלגול שבועה ועיין בפירושו למשנה ה' פ"ק דקדושין:

משנה ד

אין נשבעין על טענת חרש. כתב הר"ב וחרש שאמרו חכמים בכ"מ וכו'. מתני' היא בריש מסכת תרומות ועיין בפירוש הר"ב שם. גם בתוספתי:

וקטן. כתב הר"ב דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו. ואין בנתינת קטן כלום. גמ'. ופירש"י וכי יתן איש ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בב"ק [דף ס"ג]. אין נתינת קטן כלום. דהא איש כתיב. והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל שבועת היסת חייבים על טענתו. שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם. כך הורו רבותי. ולזה דעתי נוטה. ותקון עולם הוא וכו' [*החרש והשוטה אין נזקקין להן וכו' לא לשבועה קלה וכו' ]. הרמב"ם [סוף] פרק ה' מהל' טוען:

אבל נשבעין לקטן. פירש הר"ב הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה. גמ' ופריך תנינא [משנה ז' פ"ט דכתובות] מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תרתי למה לי ומשני חדא לקטנים וחדא לגדולים:

ולהקדש. פי' הר"ב המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב וכו' גמ' ופריך תנינא [שם] מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה. ומה לי משועבדים דהדיוט ומה לי משועבדים לגבוה. אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט. אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על הקדש. קמ"ל. ובריש פ"ו דערכין הארכתי בזה בס"ד. ושם מפורש ג"כ דבהקדש דמים איירינן עיין שם:

משנה ה

ואלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות וכו'. משנה זו שנויה ג"כ בפרק ד' דב"מ משנה ט'. ושם כתבתי מה שנראה לכתוב בה ואין צורך להכפיל הדברים. עיין שם:

שומר חנם אינו נשבע. כתב הר"ב דלפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט. גמ'. כבר כתבתי ברפ"ז דב"ק. דלמסקנא דגמ' התם לא מדרש בכלל ופרט וכלל. אלא כל רבויא הוא וכו'. וחמור ושור ושה. חד למעוטי עבדים. וחד למעוטי קרקעות. וחד למעוטי שטרות בין מכפל בין משבועה. ע"ש. והשתא אתי שפיר דכסף או כלים דרשינן לעיל בריש פרקין מה כלים שנים. אף כסף שנים. מה כסף דבר חשוב וכו'. תוס' פ"ד דב"מ סוף דף נ"ז. [*והקדשות דאינו נשבע פירש הר"ב [לקמן] גבי נושא שכר]:

שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. כתב הר"ב ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן וכו' דהוי מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבדה דאתקש לשומר שכר. דכתיב (שמות כ"ב) וכי ישאל איש וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדדרשינן בפ' השואל [דף צ"ה] הרא"ש. ומ"ש הר"ב דלא שייך שאלה בקרקעות. כ"כ הרמב"ם שהקרקעות אין בהם דין שאלה ולא סיים בהן על הרוב. אלא גבי שטרות הוא דכתב על הרוב ותמיהני למה לא שייך שאלה בקרקעות. ובהדיא אמרי' בגמ' דספ"ח דב"מ האי מאן דא"ל לחבריה אושלן בי גרגותי כרי ואזל כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה. ועוד הביא הרמב"ם בחבורו ספ"א מהל' שאלה תוספתא וזו היא השואל פונדק מחברו ללינה. אין פחות מיום א'. לשביתה. אין פחות מב' ימים. לנשואין. אין פחות מל' יום. ע"כ. וז"ל התוס' והוי מצי למימר נמי דשואל אינו משלם אם נאנסה. או אפי' אם נגנבה. דהא אתקיש לשומר שכר. ואם שאל בית ונשרף. פטור. ועוד דמש"ה לא תני [לה] דלא שייך בהקדש שאלה. ע"כ. וכן הרא"ש לא כתב אלא דלא שייך שאלה בהקדש. וז"ל נ"י פ"ד דב"מ והא דלא קתני במתני' שואל אינו משלם משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות [כמ"ש שם בב"מ] ובהקדש לא שייכא שאלה. ע"כ. נמצא דעיקר תירוצא הוא מהקדש. דאי שייך בהקדש אע"ג דבקרקעות ושטרות לא שייך הוי ליה למתני כי היכי דתני ד' וה' אע"ג דלא שייך אלא בהקדש:

רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן וכו'. פירשו הר"ב במשנה ט' פ"ד דב"מ:

משנה ו

רבי מאיר מחייב שבועה. כתב הר"ן וא"ת והא הילך הוא [דקיי"ל דפטור משבועה דאורייתא. כמ"ש במשנה ב' פ"ח דב"מ] י"ל משכחת לה כשבצרן. וא"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. שהרי אע"פ שהתחלת החיוב במחובר לקרקע [היה] (הרי הוא כקרקע). כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין. י"ל דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"ג שבשעת [השבת] הפקדון בצרן הנפקד הרי הוא כתובע קרקע. אבל הרשב"א כתב דתביעת תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליה. וא"ת משנתינו. משכחת לה כגון שבצרן חמש מהן. וחמש אחרות טעונות עדיין. זה אומר עשר גפנים אלו יש בידך ונראים שבצרת ה' מהן. והלה אומר ה' בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לאשלומי לך. וה' טעונות אלו לא היה דברים מעולם ושלי הן. נמצא דלר"מ דס"ל כבצורות דמיין הרי זה כתובע ממנו מטלטלין וקרקע וזה כמודה מקצת הקרקעות. ומקצת מטלטלים. דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך הוא וכופר במקצת קרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינן בצורות ומשו"ה חייב. ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין. אין כפירתו אלא בקרקעות. ע"כ:

וחכמים אומרים כל המחובר וכו'. כתב הר"ב והלכה כחכמים ודוקא בדין השומרים. וכ"כ הרמב"ם והלכה כחכמים. כשימסרם לו בתורת שמירה. ע"כ. וא"ת אמאי בעינן הודאה במקצת והא כי הוא זה דמיניה ילפינן דבעינן הודאה במקצת כתבתי בריש פרקין בדבור וההודאה. דשדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי"ל דלאו דעקרינן לגמרי מדרשה שכתוב בה שהיא פרשת שומרים אלא עירוב פרשיות אמרינן וקאי נמי אפרשת אם כסף וכמ"ש התוס' והרא"ש ספ"ט דב"ק. אלא שאין זה הפירוש עולה לדעת הרמב"ם דבהדיא פסק בפ"ב מהלכות שכירות שאין אחד מן השומרים צריך להודיה במקצת. וכן פירש"י התם דעירוב פרשיות דקאמר דהיינו שאינו כתוב כלל במקומה ועקרינן ליה לגמרי מפרשת שומרין. ושדינן ליה לפרשת אם כסף תלוה בלחוד. אבל בשומרין אפי' כפר הכל חייב. א"כ אמאי שנינו במשנתינו והלה אומר אינו אלא חמש. דאפי' כפר הכל לחייב. ואנן מסרתי לך תנן דהיינו לשמור. ולרש"י מיהת יש לדחוק דמסרם לו היינו בתורת חליפין כלומר שהחליפם בגפנים אחרים. ומ"מ לישנא דאינן אלא וכו'. משמע דמהדר להו בעינייהו. דאי לאו הכי היה ראוי שתהיה התשובה לא היו אלא וכו'. וכ"ש להרמב"ם שפירש למשנתינו בהדיא בדין שומרין דנשארת הקושיא אמאי תנן דהודה במקצת וצ"ע. ומ"ש הר"ב אבל גבי מקח וממכר וכו'. בכל הני קיי"ל דדבר העומד ליבצר כבצור דמי. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וטעמו כמ"ש הטור סימן צ"ה וז"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי. וכתב הר"י הלוי ודוקא לענין שומרין. אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדים ליבצר כיון דאדעתא למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה. וכיוצא בהן. דקי"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי. והכא היינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמיין. כיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע. ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה. הוה ליה כקרקע. דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה ע"כ לשון הטור. והכריחום לחלק בין שומרין לשאר דברים כפי מה שנ"ל פשוט ההיא גמרא דפרק נערה שנתפתתה במסכת כתובות [ד' נ"א] דאמרי' בפשיטות כל העומד לגזוז כגזוז דמי. כמו שהעתקתי במשנה ז' פ"ח דב"ב ומדמחלקים בינייהו בסברא ש"מ דבחדא מחתא נינהו. ובגונא חדא מיירי או שכירות וגם שאר דברים בצריך לקרקע קצת. או שכירות וגם שאר דברים באין צריך. דאל"כ לחלק בהני דשכירות וצריך ואינך באין צריך. ומכיון דהרמב"ם בחבורו פ"ה מהלכות טוען לענין מודה מקצת כתב דוקא באינן צריכין לקרקע אמרינן כבצורות דמיין. וכ"כ לענין מקח וממכר ואונאה בפ"א מהלכות מכירה ש"מ דבשכירות אף באינן צריכין לקרקע ס"ל דלאו כבצורות דמיין. וכן סתם וכתב בפ"ב מהלכות שכירות המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור. אפי' היו ענבים העומדים להבצר. הרי הן כקרקע. בדין השומרים. ולא ביאר שזה דוקא בצריכין לקרקע. אלא דלשיטתיה דבפירוש משנתינו קאזיל שהיא לענין שומרין בלבד ובאין צריכין לקרקע. ואפ"ה אמרו רבנן דלאו כבצורות דמיין משום דלא דמי שמירה לשאר דברים. ותמיהני על הכ"מ שבפ"א מהלכות מכירה כתב שסובר הרמב"ם דע"כ לא פליגי רבי מאיר ורבנן דהכא אלא בצריכין לקרקע. אבל אין צריך לקרקע אפילו רבנן מודו. ופוסק הרמב"ם כחכמים. ואפ"ה פוסק בשכירות דאפי' אין צריך לקרקע הרי הן כקרקע מטעם הר"י הלוי. עכ"ד. ודברי תימה הן דמי דחקו להר"י והרמב"ם לחלק בין שכירות לשאר דברים. אם לא משנתינו וההיא דפרק נערה. וכיון דמוקמינן לההיא דנערה דכגזוז דמי בשאר דברים ש"מ דמשנתינו בשומרים ובשומרים פסק דאפי' אינן צריכין לקרקע הרי הן כקרקע. ש"מ דפלוגתייהו אפי' בא"צ לקרקע. כ"ש שדבריו בפירוש המשנה כך הם בהדיא. אלא שבהם י"ל דאשתמיטתיה להכ"מ. אבל הדברים בעצמם מוכרעים מדברי הר"י הלוי שהביא הוא. דאין לחלק ולאוקמי שכירות בצריך לקרקע ושאר דברים באינן צריכים לקרקע. ועיין במשנה ז' פ"ח דב"ב כתבתי דעת ר"ח והרא"ש בענין כל העומד לתלוש וכו'. וכן דעת הר"ן והרשב"ם. גם כתבתי שם מה שתמהתי על הטור בזה:

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה וכו'. התוס' בריש פ"ז דב"ק דף פ"ג [צ"ל ס"ג] בד"ה דבר שאין מסויים וכו' מסקי דנפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. והר"ן בפרקין כתב דבמכילתא מפיק מכסף או כלים. מה כסף שדרכו למנות. אף כלים שדרכן להמנות. מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין. אינה טענה. ע"כ. ולא קשיא דהא אצטריך לכדדרשינן בריש פרקין מה כסף דבר חשוב וכו' דהכל איכא למדרש במה כסף. ומ"ש הר"ב וכללא דמלתא אינו חייב עד שיטעננו וכו' ויודה לו במקצת המדה וכו'. לישנא דברייתא ולאתויי טוענו בית זה מלא דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא. וזה מחזיר לו חסר. נראה החסרון. והרי הוא כזה אומר עד הזיז. וזה אומר עד החלון. קמ"ל דלא. עד שיודה בדבר שבמדה וכו'. וכתבו התוס' דטעמא דכשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם. א"נ בעינן שיזכור מדה בהודאתו. ע"כ:

חייב. ל' הר"ן לדידן דקיי"ל הילך פטור. [כמ"ש ג"כ לעיל] על כרחין כשהרקיבו פירות מיירי [וכ"כ התוס']. ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו [ובעיא] לשלומי לך עסקינן. ומה שהנחת אתה נוטל נמי בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומו שנתקלקלו הפירות ובעינא לשלומי לך. ותמיהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור. והרי כשאנו רואים הפירות הודאתו ידועה. ועדיין הוא עומד בה. ונ"ל דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה. ע"כ:

משנה ז

המלוה את חברו על המשכון. כתב הר"ב נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו וכו'. מבואר במשנה ז' פ"ו דב"מ:

ושקל. פירש הר"ב חצי סלע. עמ"ש משנה ו' פ"ק דשקלים:

והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב. כתב הר"ב שהרי הוא הודה במקצת הטענה. ולא אמרי' שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא"כ שיחזיר לו משכונו. וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב. משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו. אע"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר ועובר בלא תחמוד. ואע"פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שעובר בלא תחמוד. היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה. אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הכי מסיק הר"ן:

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו' פטור. אוקימנא לה בגמ' פרק המפקיד דף ל"ה במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו. נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול. אע"פ שבשיווי אין מאמינו. היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה דקים ליה בגויה משום דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א) דאי לאו דבוגד ורמאי הוא לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מאמין למלוה שאבד. דמקיים ביה תומת ישרים תנחם (שם) שאם לא שאדם נאמן וישר הוא. לא היה מעשרין אותו מן השמים. וכתב הר"ן וא"ת אם במאמינו אמאי מחייבים למלוה שבועה שאינו ברשותו [כדפירש הר"ב] י"ל אע"פ שהאמינו. כיון שנתחייב לו זה שבועה משביעין נמי את המלוה. שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. ע"כ. ומדלא אוקימנא הכי בבבא דלעיל במאמינו. מש"ה דייק הר"ן התם דכופין ללוה לפרוע אע"פ שאין מחזיר לו משכונו כמ"ש לעיל בשמו:

מי שהפקדון אצלו. אע"ג דאנן במשכון איירינן תני ליה בל' פקדון משום דבכל פקדון דינא הכי שאם טוען השומר אבד וכו' לפטור מתשלומין. מחוייב לישבע שאינו ברשותו. כך נראה לי. אלא דקשה לי. דא"כ בגמ' דהמפקיד דף ל"ה דרב הונא אמר הכי. ונשבע שאינו ברשותו. אמאי לא מפיק ליה ממתני' מדתני פקדון ולא משכון דאיירינן ביה:

שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא. דשמא נתן עיניו בה. תי' הרמב"ם בפירושו לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בה אינו כולל כל משכון. שאם היה המשכון לשון זהב. או חתיכת כסף שאינו כלים ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן. אין כאן טעם שמא עיניו נתן בה. ע"כ. וכ"כ בריש פרק ו' מהל' שאלה שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו. כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם או קורות שאינן מצויירות וכו'. וכתב המגיד אע"פ שלא נתבאר בגמ'. נראה נכון דלמה יחשד הלה וכו' ע"כ. ומפירוש המשנה ראינו שנתבאר לו זה מהמשנה עצמה:

ויוציא הלה את הפקדון. פירש הר"ב ויפסלנו לעדות ולשבועה. וכפירש"י. והקשו התוס' וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה. ע"כ. וכך מסיים הרי"ף. ונמצא שם שמים מתחלל:

משנה שבועות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב