פתיחת התפריט הראשי

עיקר תוי"ט על שבועות ו

(א)

(א) (על המשנה) הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון, נראה לי, משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. ח"ל הר"מ, שדבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או היסת בשקר, שיהא חייב משום שבועת הפקדון:

(ב) (על הברטנורא) רש"י. פירוש לפירושו, שאע"פ ששבועת הפקדון הוא בטוען נאנסו או נאבדו או נגנבו, וכן שבועת ע"א שבועת הדיינין נמי היא, הכי קתני, שבועת הדיינין של מודה במקצת צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ולאו כל ששבועת הדיינין קתני. א"נ, דשבועת הפקדון לאו דדיינין היא דשם אחר יש לה. וכן שבועת ע"א כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל זה. הר"ן. וטעמא דעד אחד לא בעי שתי כסף, משום דכל ממון שב' מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה:.! (ג)וטעמא מפורש בירושלמי, שאמרו סוף מטבע כסף מעה, כלומר כיון שאמרה תורה כסף, כדכתיב כי יתן כו' כסף כו' ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה, כדמתרגמינן עשרים גרה, עשרים מעין, אין לך לחייבו בפחות ממטבע זו. ומקשה, ותהא מעה. כלומר מנין לך שיהיו שנים. ומפרק, או כלים, מה כלים שנים, אף כסף שנים. הר"נ:

(ד) (על הברטנורא) ורב הוא דאמר הכי בגמרא. ופירש"י טענה דתנן במתניתין לאו אתחלת טענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה, דבעינן שתהא תחלת הטענה ב' כסף ופרוטה. ויליף ליה בגמרא, דכסף למה לי (והוה דרשינן אף כל שנים) אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה כו'. ונמצא שמה שכתב הר"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה, לא בא לדקדק בפירוש הטענה ממש. ועתוי"ט:.! (ה)כדאשכחן באברהם דאתפסיה לאליעזר בברית מילה. גמרא. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) לשון שימה. ששמו חכמים עליו שבועה. כמו אם ה' הסיתך:

(ז) (על הברטנורא) אע"פ שהיא נזכרת במשנה. הר"מ:

(ח) (על המשנה) בש"פ. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע"י הודאת מקצת הטענה. כדפירש הר"ב. ומסיים רש"י, שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. (דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים שדי אפרשת אם כסף תלוה) וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, דהיינו שבועה. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) פטור. דכי הוא זה משמע ממין הטענה:.! (י)ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמרא, וס"ל דטענה דמתניתין בתחלת טענה, ולא בעינן ב' כסף ופרוטה, והכא שתי כסף דוקא אמר, ולא שוה, ולכך פטור, דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד אמאי דסמיך ליה קאי, דאם אין ההודאה כו'. אבל לרב, שוה קאמר. וכיצד ארישא קאי. וקשיא להר"ב דמפרש לרישא אליבא דרב, והכא (ובב"מ פ"ד מ"ז) מפרש אליבא דשמואל. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) כמשיב אבדה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור, ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה. רש"י:.

(ב)

(יב) (על הברטנורא) שוחק היית בך שהיית שואלני מה שלא היה. רש"י:

(יג) (על הברטנורא) לשון רש"י, כגון שאומר להר"מ. ר"ל, שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם. אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן, דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא, שהרי פרעתיו לך. ומתרץ דבוריה הוי, ואין סותר דבריו הראשונים. הרא"ש. ועתוי"ט שאין כן דעת רב האי:.! (יד)רש"י. ופירוש לפרושו, שכשחוזר אח"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה כו', ואהא מסיים נמי דבשלא בבית דין, כלומר, שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בבית דין, אם בא לבית דין וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן, ונאמן. והטעם פירש הרא"ש, דעביד איניש דלא מגלה טענותיו אלא בב"ד:

(טו) (על המשנה) שצריך כו'. כיון שא"ל אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפילו לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים. דהא מתניתין לאחר הלואה הוא, וקתני בהדיא דחייב מפני כו'. והמגיד כתב הטעם, משום דעבד לוה לאיש מלוה. ועתוי"ט:.

(ג)

(טז) (על הברטנורא) ואפילו לרב דס"ל בסתמא שוה טוען, ליטרא שאני, דכיון דטוענו משקל, ודאי דוקא קתני. גמרא. ורש"י:

(יז) (על המשנה) וטריסית כו'. או או קתני. רש"י:

(יח) (על המשנה) שהכל כו'. בגמרא פרכינן לשמואל דאמר דוקא טוענו, אמאי חייב. ומוקמיה בשטוענו בדינר מטבעות. פירש ר"ח, כלומר, טוען דינר זהב נתתי לך לתת לי בו מטבעות, והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף לתת לך מטבעות ויש, לך בשויו בידי טריסית כו'. וקמ"ל דפרוטות איתא בכלל מטבעות שא"ל ליקח. ורב מפרש דה"ק, שכל דין מטבע אחת היא, כלומר, דבכולהו שוה קאמר. ושאינו מטבע כגון ליטרא, לעולם דוקא קאמר. הרמב"ן והר"ן:

(יט) (על המשנה) פטור. בפרק ח' דבבא מציעא משנה ב' כתב הר"ב, אף מדמי שעורים. וטעמא, כתב הטור דחשיב כאלו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים. וכתב א"א הרא"ש ז"ל, דוקא כשא"ל הלויתיך חטין באותו יום ובאותה שעה, והלה אומר שעורים היו כו'. דאלת"ה, פשיטא שהוא חייב. שאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע אלא אחת:

(כ) (על המשנה) מחייב. דלא בעי הודאה ממין הטענה. רש"י. וכלומר דשבועה הוא דמחייבו. אבל מדמי שעורין אף הוא פוטרו, ולא פליג בהא ארבנן. תוספ'. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) רש"י. ובין אדמון ובין חכמים ס"ל דטוענו בקנקנים ג"כ. ובהא פליגי, אדמון סובר טוענו חטין ושעורין והודה באחת מהן חייב. וחכ"א פטור, דבעינן טענה והודאה בדבר אחת. גמרא בסוגיא דהכא. ובסוגיא דכתובות מפרש ליה בענין אחר כמ"ש שם הר"ב:.! (כב)כדלקמן במשנה ה'. ומש"ה נמי כשהודה בכלים פטור משבועה:

(כג) (על המשנה) פטור. איצטריך, דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין. תוספ'. ופירש בחכמת שלמה דלא תימא דסבירא ליה דאפילו טענו בשני מינין והודה באחד הוי כמו טענו חטין והודה בשעורין דפטור:.

(ד)

(כד) (על הברטנורא) שלא יהא זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם כו'. החרש והשוטה אין נזקקין להם בו' לא לשבועה קלה כו'. הר"מ:

(כה) (על הברטנורא) תנינא כו'. ומשני, חדא לקטנים וחדא לגדולים. גמרא:,! (כו)תנינא כו'. אצטריך, סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט, אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, קמ"ל:.

(ה)

(כז) (על הברטנורא) דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבדה, דאתקש לשומר שכר. כדאיתא בגמרא:.! (כח)וקשה, דבקרקעות נמי שייך שאלה, וכדאיתא סוף פרק ח' דב"מ, ע"ש. והנ"י כתב, משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות, ובהקדש לא שייך שאלה:

(ו)

(כט) (על המשנה) מחייב כו'. וא"ת והא הילך הוא. י"ל משכחת לה כשבצרן. הר"ן. ועתוי"ט:.! (ל)וא"ת אמאי בעינן הודאה במקצת, והא כי הוא זה דמינה ילפינן דבעינן הודאה במקצת שדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי"ל דלאו דעקרינן לגמרי מפרשה שכתוב בה, אלא עירוב פרשיות אמרינן, וקאי נמי אפרשת אם כסף. אמנם לדעת הרמב"ם שאין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת. וכן פירש"י דעקרינן לה לגמרי מפרשת שומרים ושדינן אפרשת אם כסף. צ"ע. ועתוי"ט:.! (לא)דכיון דאדעתא למשקל זבנינהו נהליה, כבצורות דמיין, ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי. כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן כו'. וגבי שומר היינו טעמא דכיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו נהליה, הוה ליה כקרקע, דהא לאו למתלשינהו מסרינהו נהליה. טור בשם הר"י הלוי. ונראה לי לדעת הר"מ אפילו באין צריך לקרקע. ועתוי"ט:

(לב) (על המשנה) שבמדה כו'. נפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. תוספ'. והר"נ כתב, דבמכילתא מפיק ליה מכסף או כלים, מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכן להמנות. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) לישנא דברייתא. ולאתויי טוענו בית זה מלא. דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא, וזה מחזיר לו חסר, נראה החסרון, והרי הוא כזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, קמ"ל דלא, עד שיודה בדבר שבמדה. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) חייב. לדידן דקיי"ל הילך פטור. ע"כ כשהרקיבו פירות מיירי כו'. ורישא דמה שהנחת כו' פטור ואע"ג דהרי אנו רואין הפירות והודאתו ידועה. נראה לי דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בענין שתהא דבר שבמדה:.

(ז)

(לה) (על הברטנורא) ולא אמרינן שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא"כ שיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב, משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו אע"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר, ועובר בלא תחמוד כו', ואין הלוה נפטר מחיובו בכך, וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הר"נ:

(לו) (על המשנה) פטור. אוקימנא בגמרא, במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו. שאם לא כן מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול. אע"פ שבשיווי אינו מאמינו, היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה, דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם, שאם היה נאמן וישר לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם, שאם לא שנאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו. וכתב הר"ן, ובסיפא דרישא מחייבינן למלוה לישבע שאינו ברשותו ואע"פ שמאמינו, שמא יוציא כו'. ועתוי"ט:

(לז) (על המשנה) שמא כו'. וא"ת, ולמה לא שנה נמי הטעם דעיקר שבועה למה הוא דשמא נתן עיניו בה. תירץ הר"מ לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל שמא עיניו כו' אינו כולל כל משכון, שאם היה המשכון לשון זהב וכדומה, אין כאן טעם שמא, עיניו נתן בה. ועתוי"ט:.! (לח)והקשה התוספ', וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה:.