תפארת ישראל על שבועות ו

משנה שבועות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שבועות · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שבועת הדיינין:    כך נקראת שבועת מודה במקצת, משום שהדיינין משביעין אותה. ואתא לאפוקי שבועת בטוי ועדות ופקדון, דתנינן בפרקי דלעיל, דכולן לא חייבוהו הדיינין לשבע, רק הוא נשבע אותה מעצמו. ואע"ג דשבועת שומר כשטוען נאנסה, וכ"כ שבועה שמחייבו ע"א, ג"כ הדיינין מחייבין אותה, ואפ"ה א"צ כפירת ב' כסף וגם א"צ הודאה כלל [כלקמן סי' ב']. נ"ל דאפ"ה לא קרי שבועת הדיינין רק לשבועת מודה במקצת, דבכולן לא כתיב בפירוש ונקרב בעה"ב אל אלהים, והיינו דיינין, רק במודה במקצת:

וההודאה בשוה פרוטה:    ה"ק אימתי הדיינין מחייבין שבועה למודה במקצת, דוקא כשהטענה שכופר בה הנתבע, היא לא פחות מב' מעין, מלבר ההודאה שמודה בה, שצריכה להיות שוה פרוטה. וכך הוא הדין בשבועת המשנה שצריכה כפירת ב' מעין [ועיין ריש פרק דלקמן]. אבל שבועה דאוריי' שמחוייב השומר לשבע כשטוען נאנסו [עי' הקדמת פ"ג דב"מ], וכ"כ שבועה דאורייתא של כופר הכל ועד א' מכחישו, וכ"כ כל שבועת היסת שתקנו רבנן בזמן האמוראים לכל כופר הכל, לכל אלו סגי בכפירת פרוטה וא"צ הודאה כלל. וי"א דשבועת שומרים צריך כפירת ב' כסף [ח"מ פ"ח ד' ה' ו']. אמנם אפילו מודה במקצת דוקא בטענו מעות או פירות שהלוה לו. אבל בטענו דבר מסויים שהשאיל לו להחזיר לו בעינא, אפילו בטוענו ב' מחטין והודה בא' וכפר בא', חייב שבועה דאורייתא [שם ס"ב]:

ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור:    מיהו בטענו שוה ק' דינרין לי בידך, והודה לו כלי זה דוקא, הו"ל הודאה ממין הטענה. אבל בטענו כלי זה דוקא, והודה לו שוה נ' לך בידי, אין זה ממין הטענה [ח"מ פ"ח ח']:

כיצד:    ארישא קאי, דקאמר דצריך טענה ב' כסף, והרי איכא לאסתפוקי אי ר"ל דכל הטענה סגי בשתהיה ב' כסף, או ר"ל דמה שטוענו יותר ממה שהודה הלה, יהיה ב' כסף, להכי שואל התנא כיצד:

אין לך בידי אלא פרוטה פטור:    משבועה דאורייתא, מדלא כפר רק ב' כסף פחות פרוטה. ואי"ל הרי בלא זה פטור. מדטענו כסף והודה לו פרוטה נחושת, ואין ההודאה ממין הטענה, י"ל כל הטוען מעות היוצא בהוצאה, ואינו אומר ממטבע פלונית דוקא, הו"ל כטענו שוה [ח"מ פ"ח ט' י']. וי"א דדוקא בטוענו הלואה, אבל בטוענו פקדון, אפילו טוענה מעות, דוקא קאמר [שם ס"י]:

חייב:    נ"ל דאף דכבר בבבא דב' כסף ופרוטה שמעינן לעיל דינא במודה במקצת קמ"ל הכא אף דאית ליה מגו שהיה מודה לו פחות מזה, ואפ"ה מדטענו מנה הוה מודה במקצת גמור, ולא היה מעיז לגמרי, אפ"ה חייב. והיינו דקאמר בתר הכי מנה לאבא וכו', משום דבהך מגו פטור משבועה, מדיכול להעיז:

אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור:    אפילו משבועת היסת. אבל מקבל בחרם שהאמת כדבריו:

מפני שהוא כמשיב אבידה:    דמיירי שהבן טוען כמדומה שק' לאבא בידך, ומדיכול שכנגדו להעיז לכפור הכל. הו"ל שפיר כמשיב אבידה שפטור אפילו מהיסת [כפ"ה דגיטין]. אבל בטוען הבן ברי, חייב שכנגדו שבועה דאורייתא [ח"מ ע"ה כ']:

משנה ב

נתתיו לך פטור:    ולדידן חייב היסת:

חייב:    לשלם, מדהוחזק כפרן, דהרי תחילה הודה שחייב. ודוקא כשהודה תחלה אמר הוא או התובע אתם עדי. וכ"ש כשאמר מודה אני בפניכם שאני חייב וכו', או שקבל קניין על הודאתו בפני עדים, או נתן לתובע כתיבת ידו על זה, או שהודה לפני ב"ד. דאי ליכא חד מהנך, מצי למימר דרך שחוק הודיתי תחלה, ומשטה הייתי בך. ואפילו כפר לגמרי שהודה תחלה, ועדים מכחישין אותו, טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, ומילי דכדי לא דכר אינש. מיהו בהודה השתא שהודה תחלה, לא טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, רק צריך שיטעון כן הוא בעצמו [ח"מ פ"א ג']. והא דהוחזק כפרן הכא, דוקא בהיתה כפירתו שאח"כ בב"ד. דאל"כ לא הוחזק כפרן ויכול לומר אח"כ בב"ד, פרעתי [ח"מ ע"ט י']:

אל תתנהו לי אלא בעדים:    בין שא"ל בשעת הלואה או אח"כ מחוייב לעשות כדברי המלוה [ח"מ סי' ע' ס"ג] ומיירי שא"ל כן בפני עדים, דאל"כ נאמן אח"כ לומר ששילם, במגו דאי בעי כפר שא"ל כן:

חייב:    לשלם. וא"צ שכנגדו שום שבועה קודם פרעון. אבל חייב לשבע היסת אחר הפרעון:

מפני שצריך ליתנו לו בעדים:    ואי"ל כיון דשלא בשעת הלואה א"ל המלוה כן, במאי משתעבד לו הלוה. י"ל דלאו משום שיעבוד מתחייב לוה כשטוען שפרעו שלא בעדים, רק מטעם דאנן סהדי דכשהתרה בו כן המלוה, לא יפרענו שלא בעדים. וכשאומר שאפ"ה פרעו ביני לבינו, שקורי משקר [ר"ן]. ומה"ט כשאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו, או אינן כאן, באמת פטור מלשלם. ואפ"ה כשטוען פרעתי ביני לבינו, לא מהימן במגו דטען כלעיל, דמגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי שלא יפרענו ביני בינו [ב"י ח"מ ע' ס"ג]. עוד י"ל דמגו גרוע היא, ולא אמרינן לה, דטפי ניחא ליה לומר שכחתי התראתך ופרעתיך ביני לבינך, משיאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם, דיחשבו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו [הרא"ש]:

משנה ג

אין לך בידי אלא ליטרא כסף:    לבתר שפירש תנא רישא, דהיינו טענה והודאה, וכל השייך לזה. הדר ומפרש הכא סיפא, דהיינו כל דיני ממין הטענה:

פטור:    מדאין ההודאה ממין הטענה:

ופרוטה:    או או קתני:

חייב:    שבועה דאורייתא:

שהכל מין מטבע אחת:    ר"ל כל התובע מעות שוה קאמר, וכלעיל סי' ה':

פטור:    קמ"ל דקטנית אינו בכלל תבואה, ואין ההודאה ממין הטענה:

פטור:    כבר שמעינן כן מליטרא זהב וכו' אלא משנה יתירא שמעינן דפטור אפילו מדמי שעורין [ולדידן חייב היסת ככל כופר הכל]. וטעם הפטור דיכול נתבע לומר משטה הייתי בך, מדתבעת ממני דבר שאינו [כך כתב רמ"ה. וכן מסיק הש"ך כוותיה בח"מ סי' פ"ח]. ולרש"י ותוס' טעם פטורו, דמדלא תבעו שכנגדו גם השעורים ש"מ דמחלן לו. [ואילה"ק הרי בלא תבע חובו כמה שנים, אין שתיקתו כמחילה [ח"מ רסצ"ח]. י"ל דזהו דוקא בלא היה ראוי לו לתבוע, משא"כ הכא, לא מבעיי לי"א [בסי' פ"ח סעי' י"ב] דכל חיטין ושעורין היינו בשהלוה אותן בשעה אחת, וודאי כשתבע הא' היה לו לתבוע גם הב'. אלא אפילו למאן דאמר התם שא"צ שיהיה הלואת שניהן בשעה א' אפילו הכי כיון שתובע ממנו, היה לו לתבוע כל מה שיש לו עליו. ולא גרע מבוגרת שפסקו מלזונה, ולא תבעה, דמחלה נדונייתה [כאה"ע קי"ג ס"ז], דהתם נמי מדפסקו לזונה היה לה לתבוע נדונייתה]. והג"מ בין ב' הטעמים הנ"ל הוא, ביודע בעצמו שחייב שעורין, או ביש עדים שחייב שעורים, או שהודה לו שעורין בב"ד, או דאחר שהודה הנתבע שעורין אמר התובע אתם עדי, ושתק הנתבע, בכל הני גוונא לטעם ראשון חייב, מדאין כאן טענת משטה. ולטעם ב' פטור. מיהו בטענו חיטין ומיהר והודה שעורין, ואמר התובע גם שעורין היה בדעתי לתבעו, והב"ד רואין שהנתבע הערים להודות שעורין כדי להפטר, אז חייב לשלם כהודאתו, וחייב גם שד"א על השאר לכ"ע. אם לא שיטעון הנתבע אח"כ בפירוש משטה הייתי בך [עי' סי' פ"ח ש"ך סקכ"ח]. וי"א דלכל הטעמים הנ"ל צריך שיכוונו השעות, שיאמר התובע חטין הלויתיך בשעה פלוני, וישיבנו הנתבע שעורין הלותני באותה שעה, דאל"כ חייב, דאין כאן משטה, גם מחילה אין כאן, דאדם עשוי לתבוע רק תביעה א' מתביעותיו [כל זה מתבאר בסי' פ"ח]:

ורבן גמליאל מחייב:    דס"ל דא"צ הודאה ממין הטענה. וי"א דאף לר"ג עכ"פ פטור משעורין וחייב רק שבועה [תוס' שבועות ד"מ ע"א ד"ה והודה, וב"ק דל"ה ב']:

הטוען לחברו בכדי שמן:    דא"ל י' כדים שמן לי בידך:

והודה לו בקנקנים:    כדים רקים:

ישבע:    דס"ל דלשון התובע משמע שתובע קנקנים ושמן, והו"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן, דחייב לשלם הודאתו וחייב שד"א:

וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה:    דס"ל דלשון התובע משמע שתובע רק שמן, והו"ל טענו חטין והודה לו בשעורים:

אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:    אף לדבריכם דפלגיתו עלי [ולי"א לעיל סי' כ"א אתיא טפי שפיר כפשוטו]. וקיי"ל כאדמון. מיהו בטענו י' כדי שמן לי בידך, לכ"ע אינו תובע רק הכדים. אבל בטענו י' כדים מלאין שמן וכו', לכ"ע שמן וקנקנים קטעין. ובטענו מלא עשר כדים שמן לי בידך, לב"י שמן לבד קטעין, ולש"ך אין חילוק בין מלא י' כדים, לי' כדין מלאין [ח"מ פ"ח י"ח]:

פטור:    משד"א. אבל חייב לשלם מה שהודה, ונשבע היסת על השאר:

פטור:    קמ"ל דלא תימא רישא ה"ט דפטור מדס"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בא' פטור, והרי לא קיי"ל כן. להכי קמ"ל דטעם פטורו מדהו"ל קרקעות, שאין נשבעין עליהן שום שד"א, רק בגלגול ע"י שהודה במקצת במטלטלין [סי' צ"ה]. וכ"כ בכפירת שעבוד קרקעות הכי דינא [פ"ח סכ"ח]:

חייב:    לישבע אף על הקרקעות, דבגלגול נשבעין עליהן:

זוקקין:    אוגדין. כמו ויאסרוהו בזיקים. וכ"כ זקוקה ליבם, ר"ל אגודה וקשורה בו:

משנה ד

חרש:    שאינו שומע ואינו מדבר:

וקטן:    בין שאמר הקטן ק' לי בידך, או שאמר ק' היה לאבא בידך, בין שהודה לו הנתבע במקצת, בין שכפר הכל וע"א מכחישו, (וי"א דשבועת ע"א נשבעין לקטן), בין שבועת שומר, אפילו תבעו כשהוא גדול עבור ששמר לו בקטנותו ונאבד, בכולן פטור מש"דאו (וי"א דשבועת שומרין נשבעין לקטן). אבל שבועת שותפין או אפטרופסת, או שבועת היסת, נשבעין לקטן. וי"א דעכ"פ צריך שהגיע הקטן לכלל פעוטות (דהיינו כבר ו' וז' כל חד לפום חורפיה) [כגיטין נ"ט א' וח"מ רל"ה]. מיהו על טענת חרש ושוטה אין נשבעין אפילו היסת. וי"א דחרש דינו כקטן (כל זה בח"מ צ"ו):

ואין משביעין את הקטן:    אפילו להפך עליו היסת:

אבל נשבעים לקטן:    לעיל קאמר על טענת חרש וכו' ור"ל שהן טוענין. וה"ק נשבעין לקטן, ר"ל כשתובע לקטן, והיינו כל שדין התובע לשבע וליטול מהקטן. ודוקא בשהיה להקטן הנאה מהעסק, כגון עסק משא ומתן, או ששכיר בזמנו נשבע ונוטל מהקטן. אבל בלא היה להקטן הנאה מהעסק, כנזקין וחבלות, אף שמודה הקטן פטור, אף אחר שהגדיל (שם):

משנה ה

ולהקדש:    מי שהיה חייב לא', והקדיש הלוה נכסיו קדושת דמים, דלא חל ההקדש להפקיע השעבוד, ואעפ"כ דינו הוא שהמלוה יפדה הנכסים מההקדש בדבר מועט, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון (כפ"ו מערכין מ"ב). אפ"ה כשבא המלוה לגבותן, נשבע שלא נפרע, דאף בהקדש חיישינן לקנוניא:

ואלו דברים שאין נשבעין עליהן:    שום שבועה דאורייתא מג' מיני שבועות הנ"ל בריש פרקן:

העבדים:    אפילו עבד עברי (ח"מ רכ"ז סל"ג):

והשטרות:    באמר ב' שטרות מסרתי לך, והודה בא':

וההקדשות:    הקדש לביהמ"ק. אבל שבועת היסת נשבעין על כולן (וי"ח):

ולא תשלומי ארבעה וחמשה:    רק אהקדשות קאי, שיש בהן שור ושה. דמיעטיה קרא, רעהו ולא של הקדש:

נושא שכר אינו משלם:    ה"ה שאר שומרים, שאינן נשבעין ואינן משלמין בהן אפילו פשיעה. רק נקט שומר חנם גבי שבועה, משום דבו נזכר שבועה בתורה תחלה, וגבי תשלומין נקט ש"ש, משום דבו נזכר תשלומין תחלה [כך נ"ל. מיהו לפמ"ש ב"י דאפילו פשיעה פטור מלשלם. שפיר נקט ש"ח אינו נשבע, דאע"ג דש"ח חיובי שומר שבו הם היותר מועטים מכל השומרים, שאינו חייב לשבע רק שלא פשע ושלא שלח ידו וגו', אפ"ה בהנך אפילו לשבע הנך שבועות א"צ, דאין בו שום חיוב תשלומי שומר, דאפילו בשלח בו יד, אינו חייב משום חיוב שומר רק מדהוא גזלן. ובתשלומין לא נקט שוכר. משום דדינו כש"ש. ולא נקט שואל. מדלא שייך שאלה בהקדש. אמנם לש"ך כולן חייבין בפשיעה]. אבל השומר שכר מפסיד שכרו עד שישבע ששמרן כראוי (כל זה בח"מ צ"ה וס"ו וש"א):

רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן:    שאמר הרי עלי קרבן והפרישו:

נשבעין עליהן:    דס"ל דגורם לממון כממון דמי והרי חייב באחריותה:

ושאינו חייב באחריותן:    שכשהפרישו אמר הרי זו קרבן דאז פטור מאחריות:

משנה ו

רבי מאיר מחייב שבועה:    מיירי בתבעו ענבים שא"צ עוד לקרקע, ומש"ה ס"ל לר"מ דהו"ל כבצורות וכמטלטלין דמי:

וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:    דס"ל דלאו כבצורות דמי, והו"ל כקרקעות. [ואי"ל הרי בל"ז הו"ל הודאתו הילך דפטור משדא"ו. י"ל דמיירי שבצר אותן חמש שמודה בהן, ומודה שחייב לו דמיהן. ואפ"ה לרבנן פטור משד"א, משום אותן ה' טעונות שכפר, שאינן רק כקרקע (הרשב"א) וי"א דמיירי שתבעו מעות הענבים שבצר מכל י' הגפנים, ואפ"ה לרבנן דינן כקרקע, מדאתו טענתייהו מחמת קרקע]. וקיי"ל כר"מ דכתלושין דמיא, לעניין מודה במקצת (ח"מ צ"ה), ולעניין שאינן נקנין רק במשיכה כמטלטלין (קצ"ג), וכמו כן לענין שיש בהן אונאה כשאר מטלטלין (קכ"ז). וה"ט מדקיי"ל בכל דוכתא כל העומד לגדור כגדור דמי (כתובות נ"א, וב"ק כ"ט ב'). אבל לעניין חיובי שומרין ושבועתן, דינן כקרקע, מדלא מסרן לו רק לשמירה ולא לתלשן (ח"מ ש"א ס"ה). ובשכירות קרקע יש חלוק, אם כבר הגיע זמן פרעון השכירות הרי טוענו מעות. ואם לא הגיע זמן פרעון השכירות, רק שהמשכיר טוען שידור בו ב' חדשים כפי שהשכיר לו, ויתן לו אח"כ השכר, וזה משיבו לא שכרתי רק לחודש א', הו"ל כתביעת קרקע [ש"ך צ"ה]:

ושבמנין:    ר"ל דצריך שיהיה התביעה וההודאה דבר שבמדה או משקל או מניין:

כיצד בית מלא מסרתי לך:    והלה מודה י' כורין. או שתבעו י' כורין, והלה משיבו איני יודע אלא וכו':

פטור:    משבועה דאורייתא. ואפילו תבעו בית "זה מלא", אפ"ה לא הוה דבר שבמדה, דכשחסר מעט נמי נקרא מלא. א"נ משום דצריך שיזכיר בטענתו מדה או מניין [ח"מ פ"ח]:

זה אומר עד הזיז:    קורה הבולטת מהכותל:

חייב:    שדא"ו. ודוקא בנתעפשו הפירות בפשיעתו. דאל"כ הילך הוא, וכלעיל:

משנה ז

המלוה את חבירו על המשכון:    דדינו כשומר שכר [ועי' ב"מ פ"ו מ"ז]:

ואבד המשכון:    בלא אונס:

ושקל היה שוה:    סלע הוא ד' דנרין, ושקל הוא חצי סלע:

פטור:    ר"ל פטור הלוה משדא"ו, דהרי כפר בכל. רק ישבע המלוה תחלה שבועת המשנה שאינה ברשותו, שמא עיניו נתן במשכן [דרק כשפוטר השומר א"ע מתשלומין בשבועתו זאת, אז לבד היא שדא"ו, כח"מ רצ"ד ב']. ואח"כ ישבע הלוה היסת כדבריו. ואפילו מאמין לוה למלוה שנאבד המשכן, אפ"ה צריך המלוה לשבע קודם שישבע הלוה, דחיישינן שמא אחר שישבע הלוה, יוציא המלוה המשכן ויכחישנו, ונמצא שם שמים מתחלל [ח"מ ע"ב ט']:

חייב:    ר"ל חייב הלוה שדא"ו על דבריו, דהרי הודה במקצת. מיהו קודם שישבע הלוה, ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו, מטעם דלעיל. אמנם בטוען הלוה איני יודע כמה היה שוה, ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו, ויגלגל בה ששוה כדבריו, ואח"כ ישלם הלוה שקל. ובמאמין לוה למלוה שאינו ברשותו, או שיש למלוה עדים שנאבד המשכון, נוטל המלוה השקל בלי שבועה, רק יקבל בחרם ששוה כדבריו, דהרי לוה יודע בוודאי שחייב, ומסופק בפרעון [שם י' י"א]:

ושתים היה שוה:    נמצא מלוה חייב לי סלע שהמשכון שוה יותר מהחוב [ולמה שכתבנו בב"מ פ"ו סי' נ"ה, דלרש"י וש"ך על המותר אינו רק שומר חנם, מיירי הכי שנאבד בפשיעה]:

פטור:    ר"ל פטור המלוה משבועה דאורייתא, דהרי כפר בכל. מיהו במאמינו לוה שנאבד, נשבע מלוה רק היסת ששוה היה המשכון כחובו. ובאינו מאמינו שנאבד, ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו, ויגלגל בה ששוה היה כחובו:

חייב:    ר"ל חייב המלוה שבועה דאורייתא, מדהודה במקצת. ויכלול בשבועתו שאינו ברשותו:

ומי נשבע:    ר"ל בכל מקום שאמרנו שהלוה ישבע, מי נשבע תחלה קודם ללוה:

מי שהפקדון אצלו:    ר"ל המלוה, שהמשכן הנפקד היה אצלו:

שמא ישבע זה:    ר"ל שכשישבע לוה תחלה:

ויוציא הלה את הפקדון:    ויברר שנשבע לשקר ונמצא שם שמים מתחלל. ולהכי אפילו המשכון הוא דבר המצוי דאז ליכא למיחש שמא עיניו נתן בו, אפ"ה ישבע: