משנה שבועות ג י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ג · משנה י | >>
שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו.
וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
שְׁבוּעַת בִּטּוּי,
- נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים,
- בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים,
- בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִין,
- בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין,
- מִפִּי עַצְמוֹ.
- וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת,
- וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:
שבועת ביטוי נוהגת -
- באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים,
- בפני בית דין, ושלא בפני בית דין - מפי עצמו.
- וחייבין על זדונה - מכות,
- ועל שגגתה - קרבן עולה ויורד.
אמרו מפי עצמו - הוא תנאי בשבועת ביטוי. אבל אם השביעו עליה זולתו "שיאכל או שלא יאכל", אין חייב לעשות כמו שנשבע אלא אם ענה אמן, כי אין הפרש בין שנשבע הוא עצמו או שישביענו זולתו ואמר אמן, כמו שיתבאר אחר כך:
באנשים ובנשים - איידי דבעי למתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו' תנא בשבועת ביטוי שנוהגת בכל אלו:
ברחוקים ובקרובים - כגון שאתן לפלוני. בין רחוק בין קרוב:
בכשרים ובפסולים - בכשר לעדות ופסול:
מפי עצמו - שהוציא הוא שבועה מפיו. אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת, ואמר לא אכלתי ואכל או להיפך. פטור אם לא ענה אמן. ואם ענה אמן אחר שהשביעו חבירו, הוי כנשבע מפי עצמו וחייב כב:
מפי עצמו. כתב הר"ב ואם ענה אמן אחר שהשביעו חברו וכו' חייב מדתנן לקמן אחת זו ואחת זו [כו']. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה') ואמרה האשה אמן. אמן. גמ'. ופי' הר"ן דאי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקא. אפי' מושבע מפי אחרים אין כאן. שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים [כדפי' הר"ב בר"פ דלקמן] שהרי הם כופרים אחר שבועה. ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות. אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי. ע"כ. וליכא למידק דנילף דדוקא כשכפל אמן אמן כי אשה. דהאי דכפלה האשה היינו משום גלגול הוא כדתנן במשנה ה' פרק ב' דסוטה:
(כב) (על הברטנורא) דתנן לקמן אחת זו ואחת זו כו'. וילפינן לה מדכתיב ואמרה האשה אמן אמן. גמרא. ופירש הר"נ, דאי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקה, אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן, שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים שכופרים אחר השבועה ואומרים אין אנו יודעים כו'. אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי:
בפי' רעז"ל תנא בשבועת בטוי שנוהגת בכל אלו ע"כ. אמר המלקט נראה שהיה צריך להיות תנא בהנך נוהגת בכל אלו וכן הוא בפי' רש"י ז"ל וקאי אשבועת בטוי ואשבועת שוא ואשבועת הפקדון אלא שחזר רש"י ז"ל ופירשו נמי גבי פקדון:
מפי עצמו: הא מפי אחרים לא ודקתני סיפא אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב דוקא קתני אם ענה אמן אבל אם לא ענה אמן פטור ולא תימא ואמר אמן דקתני סיפא אורחא דמילתא קתני. וכתב הרמב"ם ז"ל ר"פ שני דשבועות ור"פ שני דנדרים דלאו דוקא שענה אמן דה"ה אם אמר הן או מחוייב אני בשבועה זו או קבלתי עלי שבועה זו וכל כיוצא בזה ה"ז כנשבע לכל דבר בין לחייבן מלקות בין לחייבו קרבן ע"כ:
יכין
נוהג באנשים ובנשים: איידי דבעי למתני דשבועת עדות אינה נוהגת בנשים, תנא בבטוי דנוהגת בנשים:
ברחוקים ובקרובים: כגון שאתן לקרוב או לרחוק:
בכשרים ובפסולין: ר"ל בין שהנשבע כשר לעדות או פסול. ול"מ נ"ל דקמ"ל דבנשבע שבועת עדות והוא קרוב או פסול וכו' עכ"פ חייב משום בטוי:
מפי עצמו: ר"ל דוקא שהוציא שבועה מפיו. וה"ה בהשביעו אחר וענה אמן, או הן. ולא אתא לאפוקי רק בהשביעו אחר שאכל, והשיב אחר השבועה אכלתי, דבכה"ג בפקדון ובעדות חייב אף שלא קיבל השבועה. וכ"ש בשתק אחר שהשביעו דפטור, אף דבפקדון ובעדות חייב בשתק אח"כ אם רק כפר קודם שהשביעו, אפ"ה בבטוי ובשוא, פטור בכה"ג:
ועל שגגתה קרבן עולה ויורד: הא דהדר תני לה וכבר תני לה לעיל משנה ז'. היינו משום דתני הכי אנשים ונשים וכו' קמ"ל דכולהו חייבין. וה"ט נמי דהדר תני חיובא דשבועת שוא במשנה י"א אף דכבר תנא לה ב"פ בפרקן במשנה ז' ובמשנה ח':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת