עיקר תוי"ט על שבועות ג

משנה שבועות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) כר"ע במ"ה:

(ב) (על המשנה) היכן כו'. ולא, והרי נמלה. בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בשוה פרוטה ואפילו בפחות מכזית, ומשני הא בעינן שוה פרוטה שזהו שיעורו. והא מפרש דכולי עלמא מודו דמחייב בכל שהוא. מפרש נמי כבריה דמי. פירש"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשביה, מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה. גמרא:

(ג) (על המשנה) במדבר. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות, אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף כו'. גמרא. ותוספ':.! (ד)מפרש בגמרא דילפינן מקרא כו'. ואב"א סברא, דא"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו. ובלשונם הוו קרי לאכילה טעימה. ואיצטריך סברא לקרא. דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, קמ"ל. הר"נ בשם בה"ג:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ה) (על הברטנורא) רש"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו היו ראוין לאכילה, הלכך יש כאן מקום חיוב, וכדמסיק לקמן דהיינו בכולל כו'. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) קונם כו'. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה:

(ז) (על המשנה) אכל. וצריך שידע כן בשעת השבועה, דאל"כ הויא נדר שגגה, ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ"ג דנדרים מ"ב:

(ה)

(ח) (על המשנה) שאתן. מאי אתן. אילימא צדקה לעני, מושבע ועומד מהר סיני הוא, שנאמר נתון תתן, ותנן לקמן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים, פטור. אלא מתנה לעשיר. גמרא:.! (ט)ואפ"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. ועתוי"ט:

(ו)

(י) (על המשנה) המצוה כו'. אמר רחמנא להרע או להטיב, אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע או ירע במקום להטיב, והם דברי רשות. הר"מ. וכלומר דאלו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור, הוא מירע לנפשו. וכשישבע להרע שלא לאכול חמץ בפסח, הוא מטיב לנפשו:

(יא) (על המשנה) שלא כו' שאם כו'. דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני, ליכא ק"ו לחייביה כשלא יבטל, אלא יעשה כמושבע כו', ולפיכך בזה אף ר' יהודה בן בתירא מודה:.

(ז)

(יב) (על הברטנורא) פירוש, דהכי משמע, שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו. ולא נקט ככר זו אלא למשרי נפשיה באחרינא. כ"מ בשם הריטב"א:.! (יג)וכתבו התוספ'. נראה כיש ספרים דלא גרסי שלא אוכלנה שלישית, ואפ"ה שמעינן שאם נשאל כו', מדקתני אינו חייב אלא א' ולא קתני חייב אחת:

(יד) (על המשנה) זו כו'. למעוטי אוכל ולא אכל, ממלקות, שאין בו מעשה. גמרא:

(ח)

(טו) (על המשנה) של אבן כו'. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וגו':.! (טז)בגמרא. וכתבו התוספ', פירש, בשבועה. וכתב הר"ן דטעמא דאין שבועת ביטוי ואין הפירות נאסרין עליו, ואפ"ה לקי, משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות, שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי, שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורים עליו, ולמה תלה נדרו בדבר שאינו, אלא ודאי לא נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר, ומשום הכי לוקה משום שבועת שוא. ולדבריו כל פירות לאו דוקא, אלא ה"ה חד פירא, וכן במ"ב פ"ג דנדרים כתב הר"ב ככר זו. ועתוי"ט:.! (יז)בגמרא, בטרוף. ופירש"י, שיש בו חריצים כקורת בית הבד. כך ראיתי נחש מנומר. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) היינו דבר שאי אפשר. רש"י. ולדבריהם מתניתין ה"ק, שלא נעידך היינו נשבע לבטל כו'. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) זו כו'. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן. ור"ע היא דריש פרקין. גמרא:

(ט)

(כ) (על המשנה) שוא. תימה, דשניהם שבועת ביטוי. דשבועה שאוכל היינו כזית, כמו שבועה שלא אוכל. ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה. ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל. תוספ':.! (כא)שהרי יצאתה שבועה לשוא על דבר שא"א לו, ומאותה השעה הוא עובר, אפילו קיים שבועתו. גמרא:

(י)

(כב) (על הברטנורא) דתנן לקמן אחת זו ואחת זו כו'. וילפינן לה מדכתיב ואמרה האשה אמן אמן. גמרא. ופירש הר"נ, דאי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקה, אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן, שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים שכופרים אחר השבועה ואומרים אין אנו יודעים כו'. אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי: