משנה פסחים ב ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ב · משנה ו | >>

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו טז בפסח: בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור.

יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין.

ומצטרפין לכזית.

ויוצאין בקלח שלהן, ובדמאייח, ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו.

וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח: בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ:

ואלו ירקות,

שאדם יוצא בהן ידי חובתו, בפסח -
בחזרת, ובעולשין,
ובתמכה, ובחרחבינה, ובמרור.
יוצאין בהן - בין לחים, בין יבשים.
אבל -
לא כבושין,
ולא שלוקים,
ולא מבושלים.
וכולם - מצטרפין בכזית.
ויוצאין -
בקלח שלהן,
ובדמאי,
ובמעשר ראשון - שניטלה תרומתו,
ובמעשר שני, והקדש - שנפדו.

כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה, כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל, הוא מה שאמר יתברך "על מצות ומרורים יאכלוהו"(במדבר ט, יא). ואמרו מרורים נופל על אלו שמונה.

חזרת - חסא.

עולשין - ידוע.

תמכא - מין ממיני עולשין, אלא שהוא גדל בגנות.

חרחרבינה פירש רבינו יצחק "אלקרצעינה".

מרור - מין "כוזברתא" מר ביותר.

ואמרו בין לחים בין יבשים - רוצה בו הקלח שלהם, כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהן, אבל העלין אינו יוצא בהם ידי חובתו אלא אם היו לחים:


בחזרת - בערבי חס"א לטוג"א בלע"ז א):

ובעולשים - בערבי הנדב"י. ובלע"ז אנדיבי"א ב). והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע"ז קרשפי"ל ג):

ובתמכה - סיב הגדל סביבות הדקל יז:

ובחרחבינא - אלקרצעינ"א בערבי:

ובמרור - מין כוסברתא הוא מר ביותר:

בין לחים בין יבשים - דוקא בקלח שלהן, כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחים אין, יבשים לא:

שלוקים - מבושלין יותר מדאי עד שנמוחים:

כבושים - בחומץ:

מבושלין - כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית - לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:

ידי חובתו. כתב הרמב"ם דאכילת מרור מצות עשה בזמן שהכבש נאכל כדכתיב (במדבר ט, יא) על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה חייבים באכילת מרור. וכדכתב סוף פ"ז מהלכות חמץ:

[ובתמכה. פי' הר"ב סיב הגדל כו'. ודבר תימה הוא. דבגמ' אמר רבה בר בר חנא תמכתא שמיה ועל חרחבינא אמר ריש לקיש אצווא דדיקלא וכן העתיק הרי"ף. ואי איתא דתמכא הוא מענין הדקל כדפי' הר"ב הוה לרבה בר בר חנא נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן. וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים זלה"ה:

(כבושין) [שלוקין] וכו'. עי' במשנה ט' פרק ששי דנזיר:

ובדמאי וכו'. אבל בטבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הויא ליה מצוה הבאה בעבירה לשון רש"י:

(טז) (על המשנה) ידי חובתו. כתב הר"מ דאכילת מרור מ"ע בזמן שהכבש נאכל כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה:

(יז) (על הברטנורא) ודבר תימא הוא. דבגמרא אמר רבב"ח תמכתא שמיה ועל חרתבינא אר"ל אצוותא דדיקלא ואם איתא דתמכא הוא מענין הדקל הר'ל לרבב"ח נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילין לפתרו לתמכא שהיא מה שקורין בל"א קרי"ן וכן הוא בדברי האחרונים זלה"ה. תוי"ט:

(יח) (על המשנה) ובדמאי. אבל בטבל לא. ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הר"ל מצוה הבאה בעבירה. רש"י:

ואלו ירקות:    כו' ביד ספ"ז דהלכות חמץ ומצה ובטור א"ח סי' תע"ג ותוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו:)

בחזרת:    גמרא חזרת רישא דכולהו תנן וא"ר אושעיא מצוה בחזרת:

ובעולשין:    ר' יהודה מוסיף בברייתא אף עולשי שדה והכי נמי איכא בגמ' תנאי טובא דמוספי אירקות. דמתני' ויש מהן שלא הזכירו מלת מרור ויש מי שהזכיר שיוצאין בהרדפנין והקשו תוס' ז"ל דהיכי נפיק ביה דהא תנן בפ' אלו טרפות דהוי סם לבהמה וכיון שכן אין ראוי לצאת בו דדרכיה דרכי נועם ונשארו בקושיא. ואני ההדיוט חפשתי בספר הערוך ונראה שהוא סובר הרדפנין לתוד והירדוף והרדפני לחוד והירדוף והרדפני הוא סם המות לבהמה אבל הרדפני לא הוי סם המות שהביאו בערך א' הרדפנין ובערך אחר הביא הירדוף והרדפני שפירש שהוא סם המות של בהמה וכן משמע ג"כ מפי' רש"י ז"ל ע"ש.

ובחרחבינא:    שמעתי משם מורי ז"ל דהיינו עשב שקורין אותו אסתר המלכה והוא מר קצת ושהעיד ששמע שתי גויות נערות קטנות שאמרה אחת לחברתה נלכה הלוך ללקט חרחבינא וראה שהיו מלקטות העשב הנז'. ובגמ' פריך ממאי דמרור דקרא דכתיב על מצות ומרורים הוי מין ירק דילמא מרריתא דכופיא פי' מין דג והוא שיבוטא והוא קולייס האספנים ומשני דומיא דמצות מה מצות גדולי קרקע אף מרור גידולי קרקע ופריך ואימא הירדוף וכו' ואימא הרזיפי שהוא ג"כ מן זרע שהוא סם המות לבהמה ומסיק דומיא דמצה מה מצה שניקחת בכסף מעשר אף מרור שניקח בכסף מעשר ובעינן תו בגמ' מנ"ל לתנא דיוצאין בא' מחמשת מיני ירק אימא מרורין תרי ומשני דומיא דמצה מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה ולתנא דמתני' הוי ממש חמש כנגד חמש.

בין לחין בין יבישין:    דוקא בקלח שלהן כדאמרי' בסיפא ופרושי קמפרש. ובירוש' משמע דגריס בין לחין בין כמושין ואמרי' התם עלה אית תנויי תני אבל לא כמושין אמר רב חסדא מ"ד בין כמושין בקלח מ"ד אבל לא כמושין בעלין ע"כ. ובגמ' בברייתא איכא מאן דס"ל דאפי' כמושין אין יוצאין בהן וכמו שאכתוב בסמוך:

לשון המתחיל בפי' רעז"ל שלוקין צריך להיות אחר לשון כבושין בחומץ ואחריו לשון המתחיל מבושלים:

אבל לא כמושין:    גמ' אין יוצאין בהן כמושין משום ר' אלעזר ב"ר צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין ומתני' ר"מ היא דתניא יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבשים דברי ר"מ וחכמים אומרין לחין יוצאין בהן יבשים אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין בהן כמושין ע"כ. ואפשר דמש"ה דאיכא פלוגתא ביבישין בין ר"מ לחכמים הדר רבינו הקדוש למיתני מלת יוצאין בהן בין לחין וכו' לאשמועי' ברמז דבהאי סיפא איכא פלוגתא.

לא שלוקין ולא מבושלין:    משמע דשליקה הוי טפי מבשול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתי והא דתנן במסכת נזיר בפ"ג מינין היה מבשל את השלמים או שולקן אע"ג דשליקה הוי טפי מבשול לא הוו התם זו ואין צריך לומר זו דקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול תוס' ז"ל ושם פי' רש"י ז"ל או שולקן שאינו מבושל יפה ע"כ. וכן משמע במתני' דבפ' שני דעוקצין סי' ה' ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע"א) פי' הוא ז"ל שלוק הוי נימוח טפי ממבושל ע"כ ועיין בפי' רש"י ז"ל בפ' עשירי דמסכת תרומות סי' ח' ועיין ג"כ במ"ש אני בשם רש"י ז"ל שם פ' עשירי סוף סי' י"א:

ומצטרפי' לכזית:    ס"א וכלם מצטרפין. וכתב הר"ן ז"ל ונ"ל דה"ה דה"מ למתנייה לענין כזית מצה דמצטרפין אלא דגבי מצה פשיטא לו אבל הכא איצטריך סד"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מיבטיל בחבריה קמ"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפין ע"כ:

ויוצאין בקלח שלהן:    כתב סמ"ג והגהות מימוניות שר"ת דקדק שבקלח יוצאין ולא בשרש:

ובדמאי וכו':    אבל בטבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן לעיל בפירקין רש"י ז"ל: ונלע"ד דאע"ג דמצינן למילף דין ירקות מדין מצה דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו וכו' הדר תנייה הכא דאם לא הדר תנייה הכא גבי ירקות ה"א דירקות כיון דמעשר שלהן מדרבנן יוצא י"ח בהן אפי' בטבל או במעשר ראשון אע"פ שלא ניטלה תרומתו או במ"ש והקדש אע"פ שלא נפדו להכי הדר תנינהו הכא לאשמועי' דדוקא בדמאי או במעשר ראשון שניטלה תרומתו או במ"ש והקדש הוא דיוצאין ולדיוקא איצטריך ליה ואפשר שלזה כיון לשון רש"י ז"ל שכתבתי ודו"ק:

יכין

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:    ידי מרור:

בחזרת:    [לאטוגע], ויש אומרים [קאפף זאללאט]:

ובעולשין:    [קירבעל]:

ובתמכא:    [מאאר רעטטיך]:

ובחרחבינה:    [אינדיווע] וי"א [פפעפפער קרויט]:

ובמרור:    [ווערמוט קרויט]:

בין לחין:    [פריש]:

בין יבשין:    בעלין יוצאין רק בלחים, ובקלחין אפי' ביבשי':

אבל לא כבושין:    במים מעת לעת, ובחומץ וציר י"ח [מינוטען] (שו"ע יו"ד, קה):

ולא שלוקין:    מבושל ביותר [כך מוכח בעוקצין פ"ב מ"ו] וע"ש:

ומצטרפין:    מהרבה מינין, וכן נמי ה' מיני דגן מצטרף למצה:

לכזית:    הוא כחצי ביצת תרנגולת, אחר שידחק העלין יחדיו. והאוכל פחות מזה, לא יברך [ח"י תע"ג סק"כ]:

ובדמאי:    עי' סי' כ"ח:

וכמעשר שני והקדש שנפדו:    אבל בטבל ואחרינהו דנקט לעיל [מ"ה] לא יצא.:

בועז

פירושים נוספים