משנה פסחים ב ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ב · משנה ז | >>

אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין.

האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש.

לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח, מפני שהן מחמיצות^כ.

משנה מנוקדת

אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעֹס אָדָם חִטִין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אין שורין את המורסן - לתרנגולין,

אבל - חולטין.

האישה -

לא תשרה את המורסן - שתוליך בידה למרחץ.

אבל שפה היא, על בשרה - יבש.

לא ילעוס אדם - חיטין,

וייתן - על מכתו,

מפני שהן מחמיצות.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

מורסן - ידוע, והוא קליפת החטים העבה.

ושורין - הוא שישרו המורסן במים, וישימו אותו בפני התרנגולים שיאכלו אותן כדרכן בנחת.

וחולטין - הוא שילושו הקמח במים חמין בחוזק הרתיחה. ונהגו העם לאסור זה, והתלמוד התיר אותו.

ושפה - פירושו שהאשה מחככת בשרה במורסן.

וילעוס - הלעיסה בשינים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אין שורין את המורפן - במים קרים וכל שכן פושרין כדי לתת לפני התרנגולים:

אבל חולטין - ברותחין שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ. והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים:

לא תשרה את המורסן - לשוף בו בשרה, מפני שמחמיץ בשרייתו:

אבל שפה היא - מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה ^יט:

לא ילעוס - לא יכוס בשיניו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

האשה לא תשרה וכו' אבל שפה וכו'. וכתב הר"ב אע"ג שהמים טופחים וכו'. וכן כתב רש"י. ופי' הרא"ש דרוצה לומר הזיעה אבל א"ל דר"ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור ע"כ. וע"פ זה נראה לי לתרץ מאי דקשיא לכאורה דלמאי תנא כלל לא תשרה וכו' לא הוי ליה למתני אלא האשה שפה מורסן בבשרה יבש במרחץ דאיסורא דלא תשרה מרישא שמעת לה. אלא דהכי קאמר דכל שריי' דמים אפי' לצורך האדם אסור. ואם כן ממילא ודאי דהא דשפה היינו בלא מים וקא משמע לן דזיעת אדם אינה מחמצת:

[בבשרה. והר"ב העתיק על בשרה וכן הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי]:

לא ילעוס וכו'. מפני שהן מחמיצות. שהרוק מחמיץ. טור [א"ח] סי' תס"ו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יט) (על הברטנורא) רש"י. וכתב הרא"ש דר"ל הזיעה. אבל א"ל דר'ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה במים דהא ודאי אסור:

(כ) (על המשנה) מפני כו'. שהרוק מחמיץ. טא"ח סימן תס"ו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אין שורין את המורסן וכו' האשה לא תשרה את המורסן וכו': ממתני' שמעינן דמורסן עב וגרוע מסובין ובספ"ז דשבת הוכחתי ג"כ על זה ע"ש:

אבל שפה היא מורסן יבש בבשרה: ואפי' היא נכנסת למרחץ להזיע לחלוחית הזיעה אינה מחמצת. ונלע"ד דמשום דתנן במתני' דלעיל בין לחים בין יבשים ומפרשי' בגמ' דהיינו דוקא בקלח אבל בעלין דוקא בלחין ולא יבשים מש"ה קתני השתא האי מתני' דגבי מורסן לצורך אשה דוקא יבש ולא לח. עוד אפשר לומר שבא לרמוז לנו בסמיכות זו שיכול האדם לשרות מצה או לחלוט אותה ולצאת בה ידי חובתו אם הוא זקן או שהוא בנקיון שנים אם היא כבר אפויה ששוב אינה מחמצת ופלוגתא דר"מ ור' יוסי היא בפירקין דף מ"א דלר' יוסי במצה מבושלת אינו יוצא אע"פ שלא נימוחה אבל במצה שרויה לכ"ע יוצא בה:

לא ילעוס אדם חטין ויתן ע"ג מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות: ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת בפסח ובירוש' מפ' דאין איסור זה אלא כשהחטים שמנות אבל כשהחטים דקות ויבשות אין הרוק מחמיצן כלל. א"נ אין מחמיצין אלא עד שיסריחו ע"ג מכתו והיינו דמייתי עלה ההיא דמלוגמא שנסרחה וכו' כן פי' הירוש' הזה החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל: ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו זאת רפואה דלשון חכמים מרפא כדאיתא בפ' הנושא (כתובות דף ק"ג) ומצאתי שכתב רש"ל ז"ל שם פ' הנושא דדייק דלשון חכמים מרפא מדקתני במתני' ויתן ע"ג מכתו בפסח דלמה הזכיר בפסח פשיטא דבפסח איירי בפרט מדקתני מפני שהן מחמיצות ועוד הא רישא קתני אין שורין את המורסן וכו' וכן בסיפא קתני אין נותנין את הקמח לאלתוך החרוסת ולא לתוך החרדל בכולן לא הזכיר פסח וכאן הזכיר אלא לדיוקי בפסח הוא דלא ילעוס הא בשאר שנה ילעוס אף שממילא שמעינן דשרי אלא שדברו חכמים בלשון רפואה והוי כאילו אמר בהדיא ילעוס אדם חטים ויתן ע"ג מכתו לרפואה ודוק ע"כ. ודיוק נכון הוא. והוצרך לכך משום דאי לא תימא הכי הוקשה לו ז"ל מאי לשון חכמים דקאמר רב הונא התם דשמעי' ממתני' וכי לא נמצאו יתר רפואות הא במסכת שבת תנן יוצאין בשן של שועל ודכוותה בכמה דוכתי כמה וכמה אלא מדלא קאמר בדברי חכמים ואשר בדברי חכמים מרפא אלא לשון חכמים קאמר משמע דה"פ המדקדק בלשונם ימצא שכוונו בלשונותיהם לדבר בלשון צח ונקי שיהא בו נכלל לשון ברכה ולשון עושר ומרפא עכ"ל ז"ל: עיין במ"ש שם בפ' הנושא סי' ג' וביד כולה מתני' בפ"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י"ז ?ס"ט ובטור א"ח סי' תס"ה וסי' תס"ו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אין שורין את המורסן: [קלייע]:

לתרנגולים: ואפי' אינו שוהה שיעור מיל:

אבל חולטין: לשפוך עליהן רותחין דבכה"ג לא יחמיץ. מיהו אין אנו בקיאין בחליטה, ולהכי רק לרפואה שרי, ואז יתן הקמח או הגרעינין לתוך הרותחין, או יעשהו ממי פירות שאין מחמיצין [ח"י תס"ה]:

האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ: לנקות את עצמה בהן:

אבל שפה היא בבשרה יבש: וקיי"ל דאסור, דשמא יתלחלח [שם]:

לא ילעוס: [קויען]:

מפני שהן מחמיצות: מן הרוק [מיהו מחמץ של עכו"ם שהשאיל לישראל מותר לעשות מלוגמ' (תס"ו מג"א סק"ב)]. וה"ה רוק בהמה שמחמיץ, לכן נוהגין לבער הנותר ממאכלה, ולכתחילה לא יתן באבוס רק מעט מעט. וה"ה כל תולדות המים שמחמיצין. כמו חוטם ודמעות, אבל צואה עבה, וזיעה, ודם, בין שהן של אדם או בהמה, וכמו כן מי מרה, וחלב ושומן, אינן מחמיצין. וצואה רכה י"א דאינו מחמיץ, וי"א דדינו כמי פירות להחמיץ מהר עם מים [א"ר]. ומי רגלים דאדם, מחמיץ, ודבהמה י"א דהוה כמי פירות [ח"י תס"ו סקי"ד]. וזיעת כותל, תולדת רטיבות הוא ומחמיץ [שם]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי