ברטנורא על פסחים ב

משנה פסחים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל שעה שמותר לאכול - מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי. והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות - צריכי, דאי תנא בהמה, הוי אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא . ואי תנא חיה, ה"א חיה דאי משיירא מצנעה ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בל יראה אימא לא, קמ"ל. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות:

ומוכרו לנכרי - לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים:

ומותר בהנאתו - בהנאת אפרו. כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו:

עבר זמנו - משהגיע שעה ששית אף על פי שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה . שאם קידש בו אשה אין חוששין לקדושיו , ואפילו בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים, אם קידש בו אשה ביום י"ד משהגיע שעה ששית אין חוששין לקדושיו:

ולא יסיק בו תנור וכירים - לרבי יהודה איצטריך, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה, קמ"ל דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה:

ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה - דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה:

(ב)

מותר בהנאה - לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא איידי דבעי למתנא סיפא ושל ישראל אסור בהנאה, תנא גבי נכרי מותר בהנאה. אי נמי, משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי, משום הכי לא תני בהדיא חמץ של נכרי מותר באכילה:

משום שנאמר לא יראה לר - כלומר קנסא קנסינן ליה הואיל ועבר על לא יראה לך. אי נמי, ארישא קאי חמץ של נכרי מותר, משום שנאמר לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

(ג)

נכרי שהלוה לישראל - מעות על חמצו קודם הפסח, ואמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו. וכגון שהרהינו אצלו בביתו ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח. לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה לא הוי מחוסר גוביינא דברשותו של נכרי היה, אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה:

וישראל שהלוה לנכרי כו' - אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה:

הרי הוא כמבוער - ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:

כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו - וכמה היא חפישת הכלב , ג' טפחים:

(ד)

בשוגג - ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ:

משלם קרן וחומש - ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן:

במזיד - שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ פטור מן התשלומין:

ומדמי עצים - אם תרומה טמאה היא אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו, משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא, ומעות משלם לפי דמים ולא לפי מדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה, ואף להיסק לא חזי ולא מידי אפסדיה:

(ה)

ידי חובתו - משום חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחויב לאכול מצה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות:

בחטים ובשעורים וכו' - אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון:

ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו - כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במסכת שבת פרק מפנין:

והכהנים בחלה ובתרומה - דמהו דתימא מצה השוה וראוייה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קמ"ל :

חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן - אף על פי שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח:

למכור בשוק יוצא בהם - דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא, ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

(ו)

בחזרת - בערבי חס"א לטוג"א בלע"ז א):

ובעולשים - בערבי הנדב"י. ובלע"ז אנדיבי"א ב). והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע"ז קרשפי"ל ג):

ובתמכה - סיב הגדל סביבות הדקל :

ובחרחבינא - אלקרצעינ"א בערבי:

ובמרור - מין כוסברתא הוא מר ביותר:

בין לחים בין יבשים - דוקא בקלח שלהן, כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחים אין, יבשים לא:

שלוקים - מבושלין יותר מדאי עד שנמוחים:

כבושים - בחומץ:

מבושלין - כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית - לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:

(ז)

אין שורין את המורפן - במים קרים וכל שכן פושרין כדי לתת לפני התרנגולים:

אבל חולטין - ברותחין שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ. והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים:

לא תשרה את המורסן - לשוף בו בשרה, מפני שמחמיץ בשרייתו:

אבל שפה היא - מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה :

לא ילעוס - לא יכוס בשיניו:

(ח)

בחרוסת - דבר שיש בו חומץ ומים ועשוי לטבל בו בשר:

ואם נתן - לתוך החרדל יאכל מיד. שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת. אבל בחרוסת מודה תנא קמא לרבי מאיר דאסור:

ורבי מאיר אוסר - אף אם נתן לתוך החרדל, דסבר חרדל לאלתר מחמיץ כמו החרוסת. ואין הלכה כרבי מאיר:

לא במשקין ולא במי פירות - דכתיב (שמות יב) ובשל מבושל, מכל מקום :

אבל סכין ומטבילין - לאחר צלייתו, ולא אמרינן דמבטל טעמו. אי נמי אפילו קודם צלייתו שרי לסוך הפסח במי פירות, דהכי תנן בכיצד צולין, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו:

מי תשמישו של נחתום - שמצנן בהן ידיו בשעה שמקטף את המצה:

ישפכו - במקום מדרון, שלא ישארו מכונסים במקום אחד ויחמיצו: