משנה סוטה ב ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ב · משנה ד | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא על המגילה, שנאמר (שם) "בספר".

ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיוט, שנאמר (שם) "ומחה", כתב שיכול להימחק.

משנה מנוקדת

אֵינוֹ כּוֹתֵב,

לֹא עַל הַלּוּחַ,
וְלֹא עַל הַנְּיָר,
וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא,
אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה;
שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֵּפֶר" (במדבר ה, כג).
וְאֵינוֹ כּוֹתֵב,
לֹא בְּקוֹמוֹס וְלֹא בְּקַנְקַנְתּוֹם,
וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם,
אֶלָּא בִּדְיוֹ;
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמָחָה" (שם),
כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:

נוסח הרמב"ם

אינו כותב - לא על הלוח,

ולא על הנייר, ולא על הדפתרא,
אלא - על המגילה של ספר,
שנאמר: "בספר" (במדבר ה כג).
אינו כותב - לא בקמוס,
ולא בקלקנתוס, ולא בכל דבר שהוא רושם,
אלא - בדיו,
שנאמר: "ומחה" (שם) - כתב שהוא יכול למחות.

פירוש הרמב"ם

לא יקשה עליך זה המאמר עם מה שאמרנו בפרק שלישי מיומא יומא (דף ל"ז.) אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה, לפי שזאת הפרשה הכתובה בלוח של זהב אמנם היתה כדי לכתוב ממנה פרשת סוטה על הספר כמו שנזכר, ולא נצטרך להביא ספר תורה לכתוב ממנו כשהיתה אצלנו סוטה.

וכבר בארו בתלמוד (שם) שפרשת סוטה שהיתה כתובה על לוח של זהב היתה כתובה כך:

Rambam-Sota c2-m4-d1.jpg





והטעם בזה שאינו מותר אצלנו לכתוב פסוק מן התורה על הסדר בשיטה אחת אלא בספר לפי תנאי הכתיבה המבואר בספר תורה תפילין ומזוזה, אבל על הלוחות אין כותבין אלא תיבה תחת תיבה או שתי תיבות תחת שתי תיבות, ומשלים דף אחת ויתחיל דף אחרת על הצורה אשר בארנו, וכשהיה הכהן כותב ספר מזה הלוח יכתוב כתיבה ישרה.

וממה שצריך שתדעהו, מה שאמרו מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה, לפי שנאמר "את כל התורה הזאת"(במדבר ה, ל), ואמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט"(דברים יז, יא), ולא יהיה המשפט אלא ביום כמו שבארנו בראש השנה (פרק ג הלכה א'). ואמרו כתבה למפרע פסולה, לפי שנאמר "האלה", כמו שהיא מסודרת. ואמרו כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה, לפי שנאמר "והשביע וכתב". ואמרו כתבה אגרת פסולה, "בספר" אמר רחמנא. כתבה על שני דפין פסולה, ספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים.

ומה שאמר כאן שהיא לא תכתב אלא בדיו, ונתן טעם לזה כתב שהוא יכול להמחק, ובכל מה שאנו מצריכין כן בספרי תורה וזולתם שלא יכתבו אלא בדיו, ראיה שספרי תורה גם כן צריך שיהיו כתיבתם כתב שהוא יכול להמחק, ולכך ראיתי בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ספרי תורה באחת ממיני הדיו נקרא בערבי "חיבר" אלא בדיו ממש, ומי שהורה להם בכך אינו אצלי אלא טועה הרבה מאוד, שאומר שספרי תורה הכתובים ב"אלחיבר" פסולות מפני שאינם נמחקות. והנה טעה בפסק ההלכה שהוא לא ידע הדרכים שמתקיים בהם פסק ההלכה מן התלמוד, שהדבר האחרון הבא בתלמוד בזה העניין הוא מה שאמרו בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש. ואחר שהדבר הוא כך אין אצלנו מה שיאסר כתיבתו ב"אלחיבר" אלא מפרשת סוטה שבמקדש בלבד, למה שאמר "ומחה" כמו שאמרנו*הערה 1: .

וממה שראוי שתדעהו מה שאמרו צריך שיתן מר לתוך מים, דאמר קרא "מי המרים", שמרים כבר, כלומר שהוא מטיל במים מה שימר טעמם, ואז תמחק בהם הפרשה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לוח - של עץ:

נייר - של עשבים שכותשים אותם ז ועושים כמין עור:

דפתרא - עור שאינו מעובד כל צרכו, דמליח וקמיח ולא עפיץ ח:

בספר - בקלף:

קומוס - שרף האילן ומתיכו במים:

קנקנתום - אירמנ"ט. ובלע"ז ודריאו"לו:

ולא בכל דבר שהוא רושם - ונבלע בקלף ואינו יכול למחות דקומוס וקנקנתום עבדי רושם:

פירוש תוספות יום טוב

הנייר. פירש הר"ב של עשבים שכותשים אותן ומדבקין אותן בדבק שקורין גליד ועושין וכו'. רש"י. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פרק קמא דמגילה:

הדפתרא. פירש הר"ב דלא עפיץ שהיו מעבדים הקלפים בעפצים שקורין גלי"ש:

שנאמר בספר. עיין בפירוש הר"ב במשנה ג' פ"ב דגיטין ומ"ש שם:

ואינו כותב לא בקומוס וכו'. במשנה ב' פ"ב דמגילה פורט נמי וסקרא. והכא כללינהו בולא בכל דבר וכו':

בקומוס. פירש הר"ב שרף האילן ועיין עוד פירוש אחר בפירושו למשנה ד' פי"ב דשבת:

בדיו. מלאכת עשייתו כתבתי בשם הרמב"ם במשנה ב' פרק ב' דמגילה ואלא מיהו שאני דיו דהכא מדהתם. דהכא דכתיב ומחה קפיד קרא אכתב שהוא )יכול להמחות ולפיכך כשהוטל קנקנתום בדיו שעי"כ מתקיים הרי זה פסול לפ' סוטה אבל לדהתם אינה פסולה. דהתם לא קפדינן שתהא יכולה להמחק. כ"כ הרמב"ם בפירוש משנתינו זאת. והראיה שהביא מדאמר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. הוא בגמרא פ' דלקמן דף כ':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) ומדבקים אותן בדבק שקורין אותו גלי"ד ועושין כו'. רש"י:

(ח) (על הברטנורא) שהיו מעבדים הקלפים בעפצים שקורין גלי"ש:

(ט) (על המשנה) בדיו. מלאכת עשייתו מבואר במ"ב פרק ב' דמגילה. ואלא מיהו שאני דיו דהכא מדהתם דהכא דכתיב ומחה קפיד קרא אכתב שהוא יכול להמחות ולפיכך בשהוטל קנקנותם בדיו שעל ידי כך מתקיים הרי זה פסול לפרשת סוטה. אבל לדהתם אינה פסולה, דהתם לא קפדינן שתהא יכולה להמחק. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אינו כותב לא על הלוח:    וכו' פי' הרמב"ם ז"ל אל יקשה בעיניך זה המאמר עם מה שאמרנו בפ"ג מיומא אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה לפי שזאת הפרשה הכתובה בלוח של זהב אמנם היתה כדי לכתוב ממנה פ' סוטה על הספר כמו שנזכר ולא נצטרך להביא ס"ת לכתוב ממנו כשהיתה אצלנו סוטה וכבר בארו בתלמוד שפרשת סוטה שהיתה כתובה על לוח של זהב היתה כתובה כך % והטעם ביה שאינו מותר אצלנו לכתוב פסוק מן התורה על הסדר בשיטה אחת אלא בספר לפי תנאי הכתיבה המבואר בס"ת תפילין ומזוזה אבל על הלוחות אין כותבין אלא תיבה תחת תיבה או שתי תיבות תחת שתי תיבות ומשלים דף אחת ויתחיל דף אחרת על הצורה אשר בארנו וכשהיה הכהן כותב בספר מזה יכתוב כתיבה ישרה עכ"ל ז"ל. ותחלת דבריו הביאם רע"ב ז"ל שם בפ"ג דיומא סימן י'. וביד פ"ג דהלכות סוטה סימן ח' ובפ"ד סי' ח' ט'. ותוס' פ' הישן (סוכה דף כ"ד) ובפ' הקמץ רבה דף ל"א. ועיין במ"ש בפ' שני דגיטין סוף סימן ג':

אינו כותב לא בקומוס:    וכו'. תימא דבכל דוכתי שמזכיר קומוס וקנקנתום מזכיר ג"כ סם וסקרא כגון בשבת פ' הבונה ובפ' שני דמגלה ובגיטין פ שני והכא מאי שנא:

אלא בדיו:    עיין במה שכתב המעתיק בסוף כי הרמב"ם ז"ל למשנה זו בענין מהו דיו ומהו חיבר הנזכר בלשון הגאונים שהחיבר הוא של עפצים ומטילין לתוכו קנקנתום וזה אינו נמחק אבל דיו סתם אין בו עפצים והוא נעשה מפחם הגפנים ומעשן השמנים וכיון שאין בו לא עפצים ולא קנקנתום המעמידים את הדיו הוא קרוב להימחק והכי מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין מזוזה וס"ת שהדיו שאינו נמחק הוא העשוי מן העפצא וקנקנתום ונקרא חיבר והדיו הנמחק הוא שאין בו לא עפצא ולא קנקנתום ע"כ בקיצור ועיין במ"ש בפ' שני דגיטין סי' ג'. וביורה דעה סוף סימן רע"א כתב שהוא יכול להמחות ה"ר יהוסף ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

אינו כותב לא על הלוח:    של עץ:

ולא על הנייר:    עשוי מעשבים כתושים ודבוקים בדבק להיות כמו עור, בלשון יון [נייעראס]:

ולא על הדפתרא:    עור שאינו מעובד כראוי, דמליח וקמיח ולא עפיץ [בגאללעפפעל]:

אלא על המגילה:    קלף מעובד כהוגן:

ואינו כותב לא בקומוס:    [גוממי]:

ולא בקנקנתום:    [פיטריאל]:

ולא בכל דבר שרושם:    שנבלע בקלף ואינו נמחק:

אלא בדיו:    העשוי מעשן שמן, שיכול להמחק:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים