שיטה מקובצת על הש"ס/סוטה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוספות שאנץ | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יד עמוד אעריכה

פרק היה מביא

ונותנו על ידיה כדי לייגעה. ולא משום תנופה הוא דלא כתיב תנופה בפרשה עד אחר ונתן על כפיה. אלא כדי לייגעה ובגמרא מפרש טעמא. תוספות חיצוניות ז"ל.


דף יד עמוד בעריכה

וכהן מוליכה אצל מזרח וכו'. אבל בלילה לא חשיב דאין בלילה מעכבת דהא תנן לא בלל כשר. וא"ת והאמרינן בפרק הקומץ וקמץ הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה דלא ממעטי אלא יציקה ובלילה דמקמי הגשה הוו ואמאי קאמר מקמיצה ואילך. וי"ל דאי הוה תני מהגשה ואילך מצות כהונה הוה מכשרינן קמיצה בזר דהא דכתיב כהן אצל הגשה היינו משום דאין זר יכול לקרב למזבח דכתיב והזר הקרב יומת אבל קמיצה הוה אמינא שכשרה בזר להכי נקט מקמיצה ואילך מצות כהונה. צריך עיון דבקמיצה נמי כתיב כהונה. ותו בקמיצה נמי אין זר קרב למזבח. ועיין מה שכתבו התוס' במנחות (דף ט' ע"א). צעיר אי"ן. א"ה אברייתא קא פרכינן אמאי תנא מקמיצה ואילך ולא תני מהגשה דהתנא בעי לאשמעינן דרשא דקרא ואילו מפשטיה הוה אמינא דכהן לאו דוקא. ויכול הכהן אחרי ההגשה לצאת אליו והוא יקמוץ מבחוץ ויתן לכהן. וא"ת אמאי לא קאמרי מתנופה ואילך מצות כהונה ואפילו הכי ממעטי בלילה דמקמי תנופה היא. וי"ל דבשאר מנחות אין תנופה כמו ששנינו בהדיא במנחות (דף ט' ע"א) משום הכי נקט קמיצה דהויא בכל המנחות. ובכן אתיא שפיר קושיא ראשונה. צעיר אי"ן. תוספי הרא"ש ז"ל.

שמע מינה אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. הכי גריס רש"י. ופירש הא דקתני בברייתא ומקדשה בכלי שרת קא סלקא דעתך ונותנה בכלי שרת שתהא דעתו שיקדשנה בכלי. הלכך פריך שמע מינה דאין מקדשין אלא מדעת. ומשני ונותנו בכלי שרת כדי לקדשו בכלי. כלומר התורה הצריכתו ליתנו בכלי שרת כדי שיקדשנה בכלי. ומצאתי בספרים גירסא אחרת שמע מינה כלי שרת מקדשין שלא מדעת. דהכי משמע ליה לישנא דברייתא ונותנה בכלי שרת מקדשה בכלי שרת. כלומר במה שנותנה בכלי שרת בזה היא מקודשת ממילא אפילו לא יכוין לקדשה. ומשני ונותנה לקדשה בכלי שרת. פירוש שיכוין כדי לקדשה. וכן סובר ר' יוחנן בפרק קמא דמנחות (דף ז' ע"א) דגרסינן התם אמר ר' יוחנן זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. והכי נמי אמרינן במנחות (דף ע"ח ב') בחד לישנא אמר רב פפא דכולי עלמא כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. וסוגיא דשמעתין כהך לישנא דבאידך לישנא קאמר דכולי עלמא כלי שרת מקדשין שלא מדעת והכא בסכין קמפלגי מר סבר סכין מקדשת בכלי שרת ומר סבר לא מקדשה וסוגיא דידן סברה דסכין מקדש כדאמרינן בתר הכי מידי דהוה אדם (נאה) וכו'. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

והגישה בקרן דרומית כנגד חודה של קרן. למטה היה מגישה. וצריך לומר אף על פי שהיה הפסק בין המזבח וההיכל שש אמות לכל צד לא חשיב הפסק. גליון.

יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' וכו'. דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה וכיון דהוי ירך לצפון אם כן הוי פני לדרום. גליון.

קסבר האי תנא וכו'. למאן דאמר בדרום הוה קאי לא יתכן לקיים שני הפסוקים. ונראה לי דלא חייש לקיים שניהם. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

אף על גב דקדשתיה סכין. רש"י פירש דסכין הוי כלי שרת וכו'. ולאו ראיה היא דשחיטה לאו עבודה היא דכשרה בזר. אלא כדפירש רש"י לעיל דילפינן מעולה דבעיא כלי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ועיין מה שכתבו התוס' ריש פרק איזהו מקומן.


דף טו עמוד אעריכה

הכי גרסינן בכל הספרים אטו בכלי שרת מקטיר ליה. ורש"י גריס ומקטירו סלקא דעתך. היה קשה לרש"י דבמנחות (דף כ"ו) קתני מעלו ומקטירו בכלי שרת מעלו ומקטירו בהמיינו. ולא פריך התם מידי. ובפסחים (דף ס"ה) וביומא (דף ס"ח) גורס כן. ונראה שאין למוחקו בכל מקומות. והא דלא פריך לה במנחות משום דפריך לה הכא על ברייתא של עיקר סדר המנחה לא חשש תו להקשות (על מנחה) במנחות. והר' יהודה פירש דהכא פריך לה משום ששונה כל סדר המנחה הלכך משמע ליה שדקדק התנא בלשונו וכל מה ששנה הוא דוקא ואין לשנותו. וכן ביומא הוא לפי ששנה סדר עבודת יום הכפורים ובפסחים סדר עבודת הפסח להכי פריך התם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף טו עמוד בעריכה

פיילי. כוס. בספל אדירים מתרגמינן בפיילי. תוס' חיצוניות :

תלמוד לומר אשר יהיה הא כיצד וכו'. פירש רש"י מדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח וכו'. ותימא גדולה היאך מפיק האי תנא קרא ממשמעו. וצריך לומר דהכי מפרש ליה לקרא מן העפר אשר יהיה מאיזה מקום שיהיה בקרקע יקח הכהן ונתן אל המים. ומכל מקום דריש ליה שפיר לרבות שילה ונוב וגבעון ובית עולמים מדכתיב בקרקע משמע לאתויי הנך שהיו קבועין תמיד בקרקע אחד ולא היו מיטלטלין כמו אהל מועד. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

איסי בן יהודה אומר וכו'. לסיומי מלתיה דתנא קמא הוא דאתי. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

להביא קרקע בית עולמים. הכי גרסינן ולא גרסינן להביא שילה דשילה משכן הוא ולא צריך לרבויי. כך כתב רש"י. ואין צריך למחוק שילה דאמרינן בזבחים (דף קי"ב ע"ב) דבית של אבנים היה ולא שמיה משכן. ועוד פירש רש"י ונוב וגבעון לא גרסינן שלא היו משקין שם סוטות וכו'. ומיהו איכא למימר דאמרינן בפרק בתרא דזבחים דמנחה קרבה בבמה. ואף על פי שלא היה בית אבנים אלא אהל מועד הוצרך לרבותו משום דרחמנא אמר משכן ממש שהוא עומד כמשפטו שיהא הארון בבית קדש הקדשים ובנוב וגבעון לא היה שם ארון כי בקרית יערים הוה. צריך עיון ממה שכתב דשילה בית אבנים היה ולכך אצטריך לרבותו דמכל מקום משכן קרייה רחמנא דכתיב משכן שילה. דמהאי קרא נפקא לן בזבחים (דף קי"ח ע"א) דלא היתה שם תקרה אלא יריעות מלמעלן ושם היה הארון. צעיר אי"ן. תימה דהכא מצריך קרא לרבות בית עולמים וכן בפרק הוציאו לו גבי מעלה עשן וכו' וכן בפרק שני שעירי קאמר המרבר המדברה לרבות נוב וכו'. ובפרק קמא דחולין גבי לוים נפסלין בשנים קאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן תלמוד לומר לעבוד וכו' משמע אי לאו מיעוטא הוה ילפינן שילה ונוב וגבעון ובית עולמים מאהל מועד. וכן בפרק קמא דעירובין גבי שלמים וכו'. וצריך לומר דגבי פיסול לוים בשנים איכא יתורי וריבויי בקרא דהוה משתמע לרבויי שילה ובית עולמים אי לאו דמעטינהו. ובההיא דעירובין איכא כמה זמני פתח אהל מועד בקרא דמתרבי מינייהו שילה ובית עולמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו.


דף טז עמוד אעריכה

אליבא דבית שמאי לא תבעי לך וכו'. אומר רבינו תם ז"ל דהא דאפר לא הוי עפר היינו אפר של אוכלין דומיא דאפר פרה אבל אפר דעצים כולי עלמא מודו דהוי עפר ומכסין בו. ומשום הכי פירש רבינו תם כך משום הא דאמרינן בפרק קמא דביצה גבי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא. פירוש ומותר לכסות בו. ולכן פירש דאפר לא הוי עפר דקאמרי בית שמאי רוצה לומר של אוכלין והכא נמי לענין סוטה מיבעיא לן באפר של אוכלין. ולפי (פירש"י) פירוש רבינו שמואל דפירש התם דהא דקאמר ומודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה ניחא דאפילו באפר כירה פליגי בית שמאי ואמרי אין מכסין ולפי זה אתי שפיר הכא דמיבעיא ליה לענין סוטה בכל מיני אפר. תוספי הרא"ש ז"ל:

התורה אמרה בתער. בקצת ספרים איתא התורה אמרה במרצע והלכה וכו' כבעמוד:

התורה אמרה ספר וכו'. ואי קשיא מאי קאמר עוקבתו דבכולהו איכא ריבויי קראי בנזיר ובגיטין ובכסוי הדם. וי"ל דסבירא ליה לר' ישמעאל דכל הני ריבויי איצטריכו ליה התם כדמפרש למדרש לגבי גיטין דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן כולם אלא הלכה למשה מסיני הם וקראי אסמכתא בעלמא. הלכך שאר מדרשי ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר' ישמעאל כהלכה עוקבת המקרא כי אם אלו השלושה כך פירש הקונטרס ז"ל. תוספי הרא"ש ז"ל :

ואם איתא ליחשוב נמי הא. ולא גרסינן כולי משום דאיכא למימר דר' ישמעאל סבירא ליה כבית הלל דאית להו דאפר בכלל עפר הוי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. עיין מה שכתב (ה' חי' הלכות) מהרש"א בפירוש רש"י כאן. צעיר אי"ן :

תנא ושייר. ותימא והא פריך במכות דף כ"א ב' תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר. ויש לומר דשאני התם דנחית תנא למניינא לטפויי לאוין. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובהגהות התוס' כתבו על זה וזה לשונן: ואי הוה משכח טפי הוה אמר להו והני דנקט דוקא הוו עד כאן. וכן כתבו התוס' פרק הקומץ רבה דף ח"י ע"ב. ועיין עוד מה שכתבו התוס' שם דף כ"ב בד"ה מתקיף. צעיר אי"ן :


דף טז עמוד בעריכה

מביא רקבובית ירק ומקדש רקבובית ירק הוא דהוי עפר. (ולא נראה) ולא גרס ולא היא. כך פירש הקונטרס. ונראה שהטעם משום דהא בעי מאי הוה עלה ומייתי הא משמע שבא להוכיח האמת. מיהו אין למחקו דמצינו בכמה מקומות דקבעי מאי הוי עלה ומדחי ליה ולא פשיט מידי. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

שינה הכתוב וכו'. ואף על גב דבחולין אמרינן דלכך שינה לבית הלל ללמד על אפר שנקרא עפר. מכל מקום סבירא ליה לר' שמעון דלא הוה ליה למכתב עפר אי לאו דהוה צריך לשום דרשא לגופיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

רצה זה נותן וכו'. דכיון דקשו קראי אהדדי על כרחך כך הייתי מתרצן אי לאו גזרה שוה דעפר עפר. הרא"ש ז"ל בפירושיו.


דף יז עמוד אעריכה

את לרבות צוואות. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י גורס צוואות וקבלות וכן פירש במשנה לא היה מפסיק והשביע וגו' אמן ואמן. ולשון המשנה אינו מיושב לפירושו דמה הפסקה יש אם לא יכתוב אמן אמן. הלכך נראה דלא היה כותב אמן אמן אפילו לר' יוסי ובזה נקיים גירסת הספרים דקבלה לא היה כותב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלא היה כותב אמן אמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

למעוטי קללות שבמשנה תורה. אבל קללות שבתורת כהנים לא אצטריך למעוטי לפי שכתובים בלשון רבים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ורבי יהודה כולהו במיעוטי דריש להו אלות אלות ממש האלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואות וקבלות. כך גירסת הספרים וכן מסתבר שאותה הייתי מרבה אם לא היה לנו מיעוט אותו יש לנו למעט תחלה. לכך דרשינן ה"א דהאלות לקללות הבאות מחמת ברכות לפי שלא תאמר כיון דבעניינא דסוטה כתיבי ליכתבינהו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה וכו'. ויש ליתן טעם אחר שהיה לה לזכור כי עפר אתה ואל עפר תשוב והמים כנגד הטפה שנוצרה ממנה והכתב שיש למעלה מי שיראה את מעשיה והכל נכתב בספר. וכן יש לאדם (להשתדל).להסתכל תמיד בשלושה דברים הללו ואינו בא לידי עבירה (אבות ג א). הרא"ש ז"ל בפירושיו:

שהתכלת דומה לים וכו'. ולפיכך (אנו מזכירין) נזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית לפי שהתכלת דומה לים וכו' והקדוש ברוך הוא היושב על כסא הכבוד עשה לנו ניסים על הים. ועוד שהתכלת דומה לים ואנו עושין שליש גדיל ושני שלישים ענף וכן עשה הקדוש ברוך הוא בקע הים בשליש אמצעי ועשה מן הים (ב') שני שלישים. שאם יבקענו בשליש התחתון צריך שירדו למטה בתוך הים ואם יבקענו בשליש העליון צריך שיעלו למעלה דקיימא לן גידשא תילתא. והבקיעו בשליש אמצעי לא למעלה ולא למטה. על כן יסד הפייטן פונו כאן וכאן שליש הם מימות. ונפקא לן מדכתיב בלב ים וקיימא לן דלבו של אדם הוי בשליש גופו תוס' חיצוניות ז"ל. במכילתא פרשת בשלח גבי קפאו תהומות בלב ים שנינו בלב ים היאך לבו של אדם נתון בשני חלקים ולמעלה עיין שם. אלמא אהקפאה קאי ולא אבקיעה. צעיר אי"ן :

עד כאן העתקתי והיה הנשאר המקום ברוך הוא ימלא חסרונו