תוספות יום טוב על סוטה ב
<< · תוספות יום טוב · על סוטה · ב · >>
כפיפה מצרית. עמ"ש בפרק דלעיל מ"ו:
היה מביא את מנחתה וכו'. עיין פ' דלעיל מ"ה מ"ש בשם התוס' ובחבור הרמב"ם משנה גם סדר המשנה שהקדים משביע וכותב. להבאת פיילי ונתינת מים ועפר ואח"כ כתב אחיזת בגדיה וסתירת שערה ואח"כ מביא מנחה כו' וצ"ע. והכ"מ לא העיר אלא בשינוי סדר אחיזה וסתירה ונתן טעם מן הירוש' ועמ"ש במ"ג:
ונותנה על ידיה. כן הוא בס"א. וכן העתיק הרמב"ם וכן כתיב (שם ה') ונתן על כפיה:
כדי ליגעה. [שהרי היתה נתונה על ידיה עד גמר כל הסדר ל' התוס'] וכתב הר"ב שתודה כו' ולמ"ד שבתחלה וכו'. והיינו ת"ק דר"ש דמשנה ב' פ"ג. ואע"ג דר"ש דריש טעמא דקרא [בספ"ט דב"מ] הכא שאני דאינו ענין לדרוש טעמא דהתם דנפקא לן מיניה מידי דקרא סתמא כתיב וכולל ואם דורשין טעמא הואיל וטעם בשביל כך אינו דוקא כמו התם בלא תחבול בגד אלמנה וכו'. תוס'. עיין מ"ה פ"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת שאע"פ שנמחקה המגלה אם אמרה טמאה אני אינה שותה במשנה ג' פ"ג. ופירש הר"ב לפי שזו בדוקה ועומדת היא ואין המים אלא לברר הספק. ע"כ. ומיגעין אותה לצאת מן הספק כדי שלא תמות מיתה מנוולת. והקשו בתוס' דהא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה [כדתנן במשנה ג' פ"ג] ותירצו דההוא כמאן דאמר מקריב מנחתה ואח"כ שותה. דכבר נקרבה. עכ"ד. ותימה דהא במ"ב פ"ג מפרשינן נמי למאן דאמר היה משקה ואח"כ מקריב מנחתה דהשקה בתרא לאשמועינן הא דמערערין כו'. לכך נ"ל דקושייתם לאו קושיא היא. דלא אמרו מערערין אלא לאומרת איני שותה דלאו כל כמינה שלאחר שנמחק השם שתעמוד בספק. אבל אנו מיגעין אותה שתודה ותאמר טמאה אני. ואז לא איכפת לן במחיקת השם שהאומרת טמאה אני לאחר שנמחקה המגלה אינה שותה שאין בשתייתה כלום ודוק במ"ג פרק דלקמן ומה שאכתוב שם בס"ד. [בברייתא דפ"ק מאיימין עליה שתשתה. ובאמת דמינה מקשים התו' דלעיל ולא ממערערין אלא דהיא גופה הא קשיא אמתניתין דלקמן דמערערין. וצריך לומר דאמרינן לה דברים של תנחומים ואם לא תועיל מערערין וכו' והכל בכלל האומרת איני שותה אלא שהתוס' ניחא להו להקשות מכדי שתשתה. אבל מ"מ מתורץ שפיר כדפרישית] ונתקיים הכל שכשעומדת בדבורה ואומרת טהורה אני ואשתה מיגעין אותה שתודה ולא תשתה. ואם לא תודה אלא שאומרת איני שותה הוא שמערערין אותה. ולדברי הר"ב אין היגיעה אלא עד שתשתה. אבל רש"י פירש כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. דכתיב (במדבר ה') מזכרת עון [עיין בפירוש הר"ב דמ"ד] ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה ולא תמות מיתה מנוולת:
[כל המנחות טעונות שמן וכו'. כתב הר"ב וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטין. קשה דהא מנחת העומר כו'. תמיה לי דמאי קושיא ומשנתינו היא גופה מקשה והיא גופה מתרצה וה"נ לא מקשינן בסוגיא כלל. אלא לפי שבדברי התרצן איתא נמי מנחת העומר כו' הכניס הר"ב להקושיא דהעומר ג"כ עם הקושיא דמנחת חוטא שלא נזכרת במשנתינו. ויש עוד אריכות לשון בדברי הר"ב שמ"ש ואותן שאינן טעונות שמן ולבונה. ליתא בדברי התרצן. אלא הכי קאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סולת מנחת חוטא כו'. אלא שהר"ב הכניס לפירוש רש"י בתוך הדברים. ובזה קיצר קצת. וז"ל רש"י כרוך ותני הכי. כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות חטין כלומר ושאינן טעונות באות מיהת חטין ובאות סולת כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. כיצד מנחת חוטא אע"פ כו'. עכ"ל:
מנחת העומר כו' מן השעורים. כמו שקבלו חז"ל כמ"ש רפ"י דמנחות. ע"ש]:
גרש. דכתיב (ויקרא ב') גרש כרמל תקריב מנחת בכוריך. ובמסכת מנחות [ס"ח ע"ב] אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר. רש"י. ומ"ש הר"ב ומנופה בי"ג נפה כדתנו התם במ"ו פ"ו:
רבן גמליאל אומר כשם כו'. דשמעיה ליה לר"מ דקאמר היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א"ל התינח עשירה. עניה מאי איכא למימר. אלא כשם כו'. גמ'. והיינו [דתנן] רג"א בלשון דפליג. ועיין בפ"ג דבכורים [ע"ו] :
מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה. רש"י:
חדשה. תנא פיילי של חרס חדשה. דברי רבי ישמעאל. מ"ט גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה [כמ"ש בפי' הר"ב רפי"ד דנגעים]. [ועיין גם שם מלשון פיילי] אף כאן חרס חדשה. אי מה להלן מים חיים. אף כאן מים חיים. לר' ישמעאל ה"נ איכא למפרך מה למצורע וכו'. אמר רבא אמר קרא בכלי חרס [ולא כתב ולקח כלי חרס] כלי שאמרתי לך כבר [ומאי ניהו דמצורע] ונ"ל דלרבא אף רבנן דר' ישמעאל דלא בעו מים חיים מודו בכלי דבעיא חדשה משום דלאו גזירה שוה היא זו אלא הוראת מקום. ועל הכלי לבד קפיד קרא ולפיכך לא קשיא דהכא סתם תנא דחדשה בעינן ובריש פ"ב דזבחים כמ"ש הר"ב שכל המימות כשרים לקדוש [דהיינו מי הכיור] ואפילו אינן מים חיים. וכן הרמב"ם פסק בסוטה דחדשה בעינן ולא הוצרך בפ"ה מהלכות ביאת מקדש שיהו מי הכיור מים חיים וכ"מ כתב שצ"ע. לדידי לא קשיא ולא מידי. דלמסקנא אפילו למאן דלא בעי מי הכיור שיהו מים חיים מצי למילף ממצורע שכלי חרס תהיה חדשה:
חצי לוג. הלכתא גמירי לה. כ"פ רש"י בפרק שתי מדות במנחות דף פ"ח וצ"ל דהכי גמירי לה שצריך מים למחוק הכתב יפה יפה בקלות. ולפיכך ר"י שממעט בכתב. ממעט במים. ועיין מ"ש במ"ט פ"ד דסוכה. א"נ הלכתא גמירי לה לאו מסיני אלא כך קבלו מרבותם וכמ"ש בשם התוס' במ"ג פ"ח דיבמות. ועיין מ"ש בסוף עדיות. וכן במ"ג פ"ק דזבחים:
ופנה לימינו. גמרא מ"ט דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. וטעמא כתבתי במשנה ה' פ"ד דיומא:
בא לו לכתוב. הכא ודאי תנן שלא כסדר. דהא צריך שישביעה קודם שיכתוב. כדאיתא בגמרא דלקמן דף י"ז ע"ב כתבה קודם שתקבל עליה [שבועה] פסולה. והשביע ואח"כ וכתב. ומיהו לא בהדיא תנן לה אלא על מה היא אומרת דלקמן וקרא הוא דמסיק לפרושי. ועוד בתוס' הביאו ירושלמי דאתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר משביע ואח"כ כותב. וחד אמר כותב ואח"כ משביע אבל תמהו למ"ד דכותב ואח"כ משביע דבפ' הוציאו לו [ס' ע"א] כ"ע סברי היכא דכתיב חקה מעכב נמי על הסדר. ע"כ. וזה ג"כ מן התימה על סדור הרמב"ם שכתבתי בריש פרקין:
מאם לא שכב וגו' הנקי. פירש הר"ב שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם וגו' הכי ס"ד דגמרא. אבל למסקנא דפריך סתם מתניתין דר"מ היא אדר"מ דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן. [במ"ד פ"ג דקדושין] הוה טעמא דדריש הנקי כתיב [בלא יו"ד דמשמע חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית. לשון רש"י פ"ד דשבועות דף ל"ו]:
ואינו כותב והשביע וכו' ואינו כותב ואמרה כו'. כתב הר"ב ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות כו'. לכאורה הכי דריש האלות וה"מ למיכתב הדברים. אלא לומר לך כל אלות אפילו הבאות מחמת ברכות אלא דבגמרא לא אמרינן הכי. אלא הכי דריש. אלות אלות ממש. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה [דאלה אקרו דכתיב (דברים כט) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת] האלה למעוטי צוואות וקבלות. דה"י דגבי מיעוטא למעוטא דרשינן לה. ורבי יוסי ה' דהאלה אינה ממעטת דאורחיה הוא. ורבי יהודה ה' דהאלות נמי למעוטא דריש לה. ועיין סוף פרק קמא דהוריות:
הנייר. פירש הר"ב של עשבים שכותשים אותן ומדבקין אותן בדבק שקורין גליד ועושין וכו'. רש"י. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פרק קמא דמגילה:
הדפתרא. פירש הר"ב דלא עפיץ שהיו מעבדים הקלפים בעפצים שקורין גלי"ש:
שנאמר בספר. עיין בפירוש הר"ב במשנה ג' פ"ב דגיטין ומ"ש שם:
ואינו כותב לא בקומוס וכו'. במשנה ב' פ"ב דמגילה פורט נמי וסקרא. והכא כללינהו בולא בכל דבר וכו':
בקומוס. פירש הר"ב שרף האילן ועיין עוד פירוש אחר בפירושו למשנה ד' פי"ב דשבת:
בדיו. מלאכת עשייתו כתבתי בשם הרמב"ם במשנה ב' פרק ב' דמגילה ואלא מיהו שאני דיו דהכא מדהתם. דהכא דכתיב ומחה קפיד קרא אכתב שהוא )יכול להמחות ולפיכך כשהוטל קנקנתום בדיו שעי"כ מתקיים הרי זה פסול לפ' סוטה אבל לדהתם אינה פסולה. דהתם לא קפדינן שתהא יכולה להמחק. כ"כ הרמב"ם בפירוש משנתינו זאת. והראיה שהביא מדאמר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. הוא בגמרא פ' דלקמן דף כ':
שלא שטיתי ארוסה ונשואה. אע"פ שעל הארוסה הוה הגלגול ועיקר שבועה ראוי להקדים מכל מקום הואיל וארוסה קודם בזמן. הקדימה המשנה. והרמב"ם בפ"ד מה"ס. בתחלה העתיק יש לבעל לגלגל וכו' משנתארסה וכו' ולאחר שנשאת וכו' ואח"כ כתב לכך נאמר אמן אמן וכו'. אמן נשואה. אמן ארוסה:
ושומרת יבם. כתב הר"ב מתניתין רבי עקיבא היא כו' ואינה הלכה אלא שומרת יבם שזנתה מותרת וכו'. ועיין בפירושו ריש פרק ד' ומ"ש שם:
אמן שלא אטמא. כתב הר"ב שאם תטמא לאחר זמן מים מערערים אותה פירש רש"י חוזרין לה לתוך גרונה כאדם הנחנק על ידי משקה נראה כעושה ערער והוא לשון זעקת שבר יעוערו (ישעיה טו) עד כאן. והכי מפרש בברייתא שלא תעלה על דעתך שרבי מאיר אומר שבודקין אותה מעכשיו. אלא לכשתטמא מים מערערים כו':
ולא על מאחר שתתגרש נסתרה לאחר וכו'. לשון הר"ב ולא משנתגרשה שאם זנתה וכו' וחזר והחזירה כו'. וגרסינן במשנה ולא משנתגרשה וכו'. והכי קאמר לא על קודם שתתארס כלומר אם בנשואין הראשונים השביעה אינו מגלגל על קודם שתתארס. וכן לא משנתגרשה ונסתרה כו' ואח"כ החזירה והשביעה לאחר נשואין שניים לא היה מתנה עמה על אחר הגירושין ומילי מילי קתני מש"ה הדר תני לא היה מתנה עמה. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מה"ס ולא אחר שגרשה אם גרשה והחזירה. אבל רש"י גורס כגירסת הספרים. ולא על מאחר שתתגרש. ומפרש ואפילו לר"מ דאמר מתנה על העתיד וכו' ולדידיה ותסתר לאחר ותטמא ויחזירנה מבעי ליה. ומצאתי נדפס בגליון של משניות דפוס קטן. וז"ל נ"ל דה"ג ותטמא ואחר כך יחזירנה. זה הכלל כו' ע"כ. והיה לו להגיה ג"כ ותסתר. [ומ"ש הר"ב דבקדושין תלא רחמנא עיין פ"ד דיבמות משנה י"ב]:
זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו כו'. הא היתה אסורה כגון אם היא יבמה ואם זנתה בנשואי אחיו נאסרה עליו כדתנן במשנה ב' פ"ק ואם מת חולצת ולא מתיבמת. וא"נ במחזיר גרושתו. ואם זנתה בנשואין הראשונים נאסרה עליו. לפיכך יכול להתנות על כל זה. הכי מסיק בגמ'. ונ"ל דהיינו זה הכלל לאתויי הנך וא"נ לר"מ דהא הכל שוין תנן. ולר"מ נמי אייתי מתני' בזה הכלל להתנות עליה שלא תזנה אחר שיחזירה אם יגרש ויחזור דה"נ מסיק בגמרא ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו':
משנה סוטה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב