תפארת ישראל על סוטה ב

משנה סוטה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על סוטה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

היה:    הבעל:

מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית:    סל העשוי מענפי הדקל. ודע דסדר הסוטה כך הוא. אם קינא לה בעלה ונסתרה, מעלה הבעל את האשה ללשכת הגזית, ומשם מורידין אותה לשער המזרח, ומשם חוזרין ומעלין אותה לשער נקנור. ואז מביא הבעל המנחה, והכהן מביא כלי חרס ונותן לתוכו חצי לוג ממי הכיור, ונותן בו העפר. והאשה העומדת בשער נקנור, הכהן אוחז בבגדיה כנגד בית צוארה וקורען עד שמגלה לבה, וסותר שערה, וקושר חבל מצרי למעלה מדדיה, ונותן הכהן המנחה על ידיה. והכהן לוקח מים המרים ונותן בהם לענה, ומשביעה, אם לא שכב וגו', והאשה עונה אמן אמן. ואח"כ כותב הכהן את המגלה, ומוחקה אל המים המרים, ומשקה אותן להאשה. ואח"כ נוטל הכהן המנחה מתוך הכפיפה שבידי האשה, ונותן את המנחה לכלי שרת, ומניף ומגיש, ונוטל קומץ ממנה ומקטיר, וכל זה דלא כסדר שנזכר במשנה, רק כסדר שכתוב בתורה. וכך היה עושה [עתו' כאן. ותו' לעיל די"ז ד"ה דכתיב. ודברי הרמב"ם תמוהין שכ' דלא כסדר המשנה ולא כסדר שבקרא]:

כדי ליגעה:    ר"ל שהסל עם המנחה היה נתון על ידיה עד אחר ששתתה, כדי שתתיגע, אולי עי"ז תודה:

כל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת:    לאו דוקא, אלא כל המנחות מביאן אותן הבעלים בכלי כסף או זהב הראוי לכלי שרת, ומשם מפנה אותה הכהן לכלי שרת:

וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה:    ואע"ג דמנחת חוטא [דהיינו מנחה שבא על חטא, מטמא שאכל קודש או נכנס למקדש או הנשבע לשקר שבועת עדות או בטוי, שכל אלו מביאין מנחה בדלי דלות], ג"כ כתיב גבה לא ישים עליה שמן ולבונה. ה"ק, המנחות טעונות לכה"פ חדא. דמנחת חוטא צריכה עכ"פ להיות סולת חיטין. ומנחת העומר שבא מקמח שעורים, צריך עכ"פ שמן ולבונה. משא"כ מנחת סוטה באה משעורים ובלא שמן ולבונה:

היא היתה באה גרש:    [גראב געמאהלען]. כדי דכשיתנפה אח"כ בי"ג נפות, יוציא רק היותר מבורר יפה:

וזו באה קמח:    הכל מעורב כמו שנטחן:

מעשה בהמה:    שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה כבהמה:

משנה ב

היה:    הכהן. מביא פיילי:    כוס:

ונותן לתוכה חצי לוג מים:    הלממ"ס:

מן הכיור:    שנאמר מים קדושים:

רבי יהודה אומר רביעית כשם שממעט בכתב:    ר"י ס"ל שממעט בכתב, כלקמן:

וטבלא של שיש וטבעת היתה קבוע בה:    כדי לאחוז בה הטבלא:

ונותן כדי שיראה על המים:    ר"ל נותן בה כל כך עפר, שיהא נראה על פני המים:

משנה ג

רבי יוסי אומר לא היה מפסיק:    אלא כותב והשביע הכהן וגו' וגם אמן אמן:

משנה ד

אינו כותב לא על הלוח:    של עץ:

ולא על הנייר:    עשוי מעשבים כתושים ודבוקים בדבק להיות כמו עור, בלשון יון [נייעראס]:

ולא על הדפתרא:    עור שאינו מעובד כראוי, דמליח וקמיח ולא עפיץ [בגאללעפפעל]:

אלא על המגילה:    קלף מעובד כהוגן:

ואינו כותב לא בקומוס:    [גוממי]:

ולא בקנקנתום:    [פיטריאל]:

ולא בכל דבר שרושם:    שנבלע בקלף ואינו נמחק:

אלא בדיו:    העשוי מעשן שמן, שיכול להמחק:

משנה ה

אמן מאיש אחר:    נואף זה או אחר:

אמן שלא שטיתי ארוסה:    דע"י גלגול יוכל להשביע גם אזמן ההוא. ומשום דמתחלה ארוסה היתה, לכן מקדימה בשבועתו:

ונשואה ושומרת יבם:    מיהו למה דקיי"ל שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם [כ(שו"ע אה"ע, קנט)], אינו משביעה על כך:

וכנוסה:    ר"ל בשעה שכנסה היבם קודם שבעלה דאז היא דומה לארוסה בעלמא:

ואם נטמאתי יבאו בי:    האלות, ופירש קמפרש למאי דקאמר לעיל, אמן על האלה אלה וכו':

אמן שלא אטמא:    לא שנשבעה על כך, דהרי מושבעה ועומדת מהר סיני היא. אלא שמקבלת על עצמה שתענש אח"כ כשתזנה שאם תטמא לאחר זמן יבדקוה מים למפרע:

משנה ו

הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס:    שלא זנתה בעודה פנוייה:

ולא על מאחר שתתגרש:    אחר שנתגרשה:

ואחר כך החזירה:    דדוקא בנתקדשה לאחר, אחר שנתגרשה אסורה לחזור לראשון, אבל בזנתה מותרת לחזור לראשון [(שו"ע אה"ע, י)]:

לא היה מתנה עמה:    והיינו פירושא של ולא אחר שתתגרש:

לא היה מתנה עמה:    על זנות כזה. וזה הכלל, לאתויי שהיבם יכול להתנות שלא זנתה תחת אחיו: