פתיחת התפריט הראשי

משנה נדרים ח ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ח · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

עד הגשמים עד שיהיו הגשמים, עד שתרד רביעה שניהיג.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, עד שיגיע זמנה של רביעה.

עד שיפסקו גשמים, עד שיצא ניסן כלו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, עד שיעבור הפסח.

קונם יין שאיני טועם השנהטו, נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה.

עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון.

עד סוף אדר, עד סוף אדר הראשוןטז.

רבי יהודה אומר, קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח, אינו אסור אלא עד ליל הפסח, שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך יז בני אדם לשתות יין.

משנה מנוקדת

עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה.
עַד שֶׁיִּפְסְקוּ גְּשָׁמִים, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כֻּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח.
קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ.
עַד רֹאשׁ אֲדָר, עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן.
עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח,
אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח,
שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה,
אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן:

נוסח הרמב"ם

עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רבן שמעון בן גמליאל אומר עד שתגיע זמנה של רביעה עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כלו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח.

קונם יין שאיני טועם השנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני רבי יהודה אומר אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין

פירוש הרמב"ם

והכל מודים, שהוא אם אמר "עד הגשם", ימתין זמן הגשם, לא ירידת המטר. וכבר ביארנו משנה פאה ח א#פירוש הרמב"ם|בפרק שמיני מפאה]], שזמן רביעה שניה הוא התחלת זמן הגשם בארץ ישראל, הוא בי"ז במרחשון. וזה בשנה מבכרת, אבל במאוחרת – בראש חודש כסליו, ובבינונית – בשלשה ועשרים במרחשון. לפיכך זה שנשבע "עד הגשם", אסור עד ראש חודש כסליו, אלא אם כן ירדו גשמים בתחילת הזמן. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והלכה כר' יהודה:

קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה כו'. רבי יהודה אומר, קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח כו':


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עד הגשמים עד שיהיו גשמים - באיזה לשון משתי לשונות הללו שהוציא מפיו, מותר כיון שהתחילו הגשמים לירד ברביעה שניה, שהיא בשנה המאוחרת בר"ח כסליו. הלכך הנודר עד הגשמים יד אסור עד ראש חדש כסליו, אלא אם כן ירדו גשמים בתחלת זמנן שהוא בשנה המבכרת בי"ז במרחשון, ובשנה הבינונית בכ"ג בו. וכן הלכה. ולא כרשב"ג שאומר עד שיגיע זמנה של רביעה:

רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח - והלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

עד שתרד רביעה שניה. דגשמים משמע לת"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים [וכפירש"י בפ"ק דתענית ד' ו' ועוד פירש שאז מתלכלכת הארץ בגשמים] ולפיכך עד שתרד רביעה שניה ואפילו אמר עד שיהיו לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורבן שמעון בן גמליאל מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואף על פי שלא ירדו גשמים. הרא"ש:

שתרד רביעה שניה. פירש הר"ב כיון שהתחילו כו' הילכך הנודר עד הגשמים וכו' נראה לי שיש טעות סופר בדברי הר"ב שמ"ש עד הגשמים צ"ל עד הגשם וכן הוא בפירוש הרמב"ם. והיינו הא דקאמר עלה דמתניתין בגמרא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר אף ת"ק מודה שאין נודר עד שתרד אלא עד שיגיע ומיהו לא סגי עד זמן אחרון שהוא ר"ח כסליו אבל כשירדו אפילו בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה ג' וכך פירש הכ"מ לדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר הדין השנוי במשנתינו לא ביאר הר"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו. אם נלך אחר הבכירה או הבינונית [דז"ש הר"ב שהוא בשנה המאוחרת כו' משום דלקמיה נקטיה ולא נמשך אדלעיל דאין סברא שנלך אחר המאוחרת אם ירדו בבינונית דהא תלינן ברביעה שנייה משום דמסתמא שנייה משמע שאינה מקדמת כ"כ כרביעה ראשונה ואינה מאחרת כ"כ כשלישית כמ"ש הר"ן] גם הרמב"ם בפירושו לא ביאר בזה אבל בחבורו כתב כשירדו מכ"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ואפשר שהר"ב סומך על המסתבר דמסתמא אזלינן בבינונית דכיון שבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם וכל לשון בני אדם מסתמא על דבר הממוצע הם מדברים ומתכוונים [וכמ"ש]. ועוד סמך ג"כ על מ"ש ברפ"ח דפיאה לענין מתנות עניים שהולכים אחר זמן הבינונית ואם במתנות עניים שיש להחמיר בהן כדתנן בספ"ד דפיא' אין מחמירין עד האפיל'. כ"ש בנדרי' שאע"פ שגם סתמן להחמי' כדתנן במשנה ד' פ"ב מ"מ יש צד להקל משום דהלך אחר לשון בני אדם. ולפיכך אי אפשר להחמיר בהן יותר מגבי מתנות עניים והרי הרמב"ם בנדרים פוסק בחבורו עד הבינונית כמו שכתבתי ואילו במ"ע מחמיר ופוסק עדר"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ"ש בפ"א מהלכות מתנות עניים. והיינו טעמא דספק מ"ע להחמיר כמ"ש שם הכ"מ. ועוד פירש הר"ב כבינונית משנה ו' פרק (בתרא) [ט'] דשביעית ועיין עוד מ"ש במשנה ג' פ"ק דתענית:

רביעה. עיין בפירש הר"ב רפ"ח דפיאה א"נ במשנה ו' פ"ט דשביעית:

ר"ש בן גמליאל אומר וכו'. כ' הר"ב ואין הלכה כרשב"ג וכ"כ הרמב"ם וכבר כתבתי בזה במשנה ז' פ"ח דעירובין ואזלא לה תמיהת הכ"מ פ"י מה"נ דהא קי"ל כל מקום ששנה רבן שמעון ב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכו':

שאיני טועם. עיין מ"ש ברפ"ק גבי שאיני אוכל לך ובפסקי הרא"ש כתוב שאני:

השנה. כתב הר"ן נראה לי דרבותא דמתניתין דמתסר בעיבורה לנודר מתחלת השנה איצטריך דאי בנודר בר"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע אלא ודאי בנודר בתחלת השנה אתא לאשמועינן דמתסר בעבורה וכו'. ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה כל שקדם נדר לחדש העיבור דמסתמא שנה זו משמע ע"כ. והרא"ש בפסקיו כתב עלה דמתניתין דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י"ג חדש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא כסתם השנים שהן י"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת קרוי שנה ע"כ. ועיין במשנה ח' פ"ח דב"מ:

עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון. כך הוא גירסת הראב"ד והר"ן. והרא"ש כתב בפסקיו ויש דגרסי עד סוף אדר. עד סוף אדר שני. ואותה גרסא נ"ל עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא. דלאידך גרסא ראש וסוף ל"ל חדא סגי ע"כ. וכן היא גירסת הרמב"ם:

שאיני טועם. הטור העתיק שאני טועם:

שלא נתכוין זה כו'. שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין. רש"י ולענין הלכה עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומה שכתבתי שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על המשנה) שניה. דגשמים משמע לת"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים. ומיעוט רבים שנים. ולפיכך עד שתרד רביעה שניה ואפילו אמר עד שיהיו לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן. ורשב"ג מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואע"פ שלא ירדו גשמים. הרא"ש:

(יד) (על הברטנורא) נ"ל שיש ט"ס וצ"ל עד הגשם, וכ"ה בפירוש הר"מ. וכדאיתא בגמרא מחלוקת דאמר עד הגשמים, אבל אמר עד הגשם, עד זמן גשמים קאמר, כלומר אף ת"ק מודה שאין נודר עד שתרד אלא עד שיגיע ומיהו לא סגי עד זמן אחרון שהוא ר"ח כסליו אבל כשירדו אפילו בזמן הראשון סגי וכ"פ הכ"מ לדעת הר"מ. אבל בעיקר דין משנתינו לא ביאר הר"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו. והר"מ בחיבורו כתב כשירדו מכ"ג מרחשון שהיא הבינונית והר"ב סמך על המסתבר דמסתמא בלשון ב"א הוא על דבר הממוצע. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) השנה. נ"ל דרבותא דמתניתין דמתסר בעיבורה לנודר מתחלת השנה איצטריך דאי בנודר מר"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע אלא ודאי בנודר מתחלת השנה אתא לאשמעינן דטתסר בעבורה כו' ואפשר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה כל שקדם נדר לחודש העיבור דמסתמא שנה זו משמע. הר"נ. והרא"ש כתב דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור יג"ח ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא כסתם השנים שהן י"ב חודש אלא בנדרים הלך אחר לשון ב"א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה:

(טז) (על המשנה) ויש דגרסי עד סוף אדר עד סוף אדר שני וכן עיקר, דלשני האדרים חשיב חד ירחא. דלאידך גירסא ראש וסוף למה לי, חדא סגי. הרא"ש.

(יז) (על המשנה) שדרך. דוראי רוצה לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין. ר"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

עד הגשמים וכו':    פ"ק דתעניות דף ו':

רשבג"א עד שיגיע זמנה של רביעה:    מקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואע"פ שלא ירדו גשמים וכתב הר"ן ז"ל דס"ל דכיון דאין לירידתה זמן קבועה שהרי לפעמים מאחרת לירד אמרינן דבזמן ירידתה חל נדרו ולא בירידתה ממש כך נראה בעיני ע"כ. ובגמ' א"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע ירידת הגשמים ומשמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים אבל אמר עד הגשם אפי' ת"ק מודה דעד זמן גשם וגם משמע רביעה ראשונה כן פי' רש"י והרא"ש ז"ל וגם הר"ן בלשון שני. ונלע"ד שהטיב לראות בספר תוספות יום טוב שהגיה בפי' רע"ב ז"ל הלכך הנודר עד הגשם אסור עד ר"ח כסליו [הגה"ה וכן הוא פסק הלכה בש"ע ובספר הלבוש סימן ר"כ סעיף י"ח] ושכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל והביא עלה ג"כ הסוגיא דבגמ' שכתבתי אלא שכתב ומיהו לא סגי אלא עד זמן אחרון שהוא ר"ח כסליו אבל כשירדו אפי' בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית וכך פי' הכ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר דין השנוי במשנתנו לא באר הר"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו אם נלך אחר הבכירה או אחר הבינונית גם הרמב"ם ז"ל בפי' לא ביאר בזה אבל בחבירו כתב כשירדו מכ"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ובמתנות עניים החמיר ופסק עד ר"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ"ש בפ"א מהלכות מתנות עניים והיינו טעמא דספק מתנות עניים להחמיר כמו שכתב שם הכ"מ ע"כ בקצור:

עד שיהיו גשמים:    נלע"ד דלא זו אף זו קתני לדעת רשב"ג ומה שכתב בתוספות יו"ט בשם הרא"ש ז"ל שנראה שהוא הפך ממה שכתבתי לא מצאתיו מבואר בהרא"ש ז"ל. וגם איתא למתני' בירושלמי דפירקין ודשקלים פי"ג ודשביעית פ' הפיגם וגרסי' תו התם תני ר' יוסי אומר כל דבר שהוא תלוי ברביעה כגון שנדר שלא למשול מנעלים בעי עד שירד ממש דודאי בגשמים נתן דעתו אבל נדר שאינו תלוי ברביעה עד שיגיע זמנה של רביעה סגי ע"כ:

ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח:    והלכה כמותו וכתוב בספר הלבוש בסימן ר"ך סעיף י"ט ואע"פ שאנו מפסיקי' מלומר משיב הרוח ותן טל ומטר מיום ראשון של פסח היינו משום דקיי"ל גשמים בחג סימן קללה ואין מתפללין על דבר שהוא קללה אע"פ שזמנם הטבעי עדייין עד שיעביר הפסח אבל בנדרים הלך לשון בני בני אדם ולשון בני אדם כן הוא שזמן הפסקת גשמים הוא משיעבור הפסח נ"ל עכ"ל ז"ל:

קונם יין שאיני טועם השנה ונתעברה וכו':    עיקר רבותיה דתנא דאפילו נדר מתחלת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעבורה דהיינו י"ג חדש דאי בנודר בר"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע מיהו דוקא באומר השנה א"נ שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העבור בכלל אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת היתה שהרי אם לא נהג באיסורו שנה זו משלם לשנה הבאה הפשוטה ואע"פ שאסור לו לעשות כן בתחלה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה האחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הלכך אם קיים אותו בשנה זו אין חדש העבור בכלל. והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפילו באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העבור בכלל והביא ראיה מדתנן בפ' בתרא דערכין המוכר בית בבתי ערי חומה וכו' ומיהו לאו ראיה היא וכו' ע"ש בהר"ן ז"ל. ואיתה להאי בבא בריש פירקין ומפ' התם דאיכא למימר דהא קמ"ל דמ"ד הלך אחר רוב שנים דלא אית בהו עבור ולא ליתסר בעבורה קמ"ל:

עד ר"ח אדר. עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר. עד סוף אדר ראשון:    כך היא עיקר הגירסא וטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע ואיכא דגרסי עד סוף אדר עד סוף אדר שני דלשני האדרים חשיב להו תנא כחדש אחד הלכך כי אמר עד ראש מיתסר עד ר"ח אדר ראשון וכי אמר עד סוף מיתסר עד סוף אדר שני הר"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב דאותה גרסא נראה לו עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא ולאידך גרסא ראש וסוף למה לי בחדא סגי ע"כ. וכן גרסת הרמב"ם ז"ל וגם בעל הטור ז"ל אבל בירושלמי בתרי באבי גרסי' ראשון וכן גריס הראב"ד ז"ל. ומוקמי' בגמרא למתני' דלא ידע דמיעברא שתא הלכך כי אמר סתם אדר ראשון משמע ולא שני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט ובהכי אתיא מתני' בין לר"מ בין לר' יהודה דפליגי בברייתא בדידע דמיעברא שתא דלר"מ סתם אדר הוא השני ולר' יהודה סתם אדר הוא הראשון אבל בדלא ידע דמיעברא שתא ודאי מאדר הסמוך לשבט הוא דנדר אליבא דכ"ע אמנם עיין בבית יוסף י"ד סימן ר"כ שכתב שם דהרמב"ם ז"ל פסק כר"מ ומפני כך מחלק בין ידע שהיא מעוברת ללא ידע ונקטינן כותיה דסתם משנה כותיה. ובשלחן ערוך ובספר הלבוש שם סימן ר"כ סעיף ח' פסקו עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני וז"ל ספר הלבוש אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני דשני אדרים במעוברת לא נחשבו אלא לחדש אחד והרמב"ם ז"ל חלק ואמר בד"א דעד ר"ח אדר ראשון שאינו יודע שהמשנה מעוברת שכיון שאינו יודע שהשנה מעוברת ודאי כשאמר עד ר"ח אדר לאדר הסמוך לשבט נתכוון אבל אם יודע שהיא מעוברת ואומר עד ר"ח אדר כונתו לר"ח אדר שני דס"ל דבלשון בני אדם אדר ראשון נקרא אדר ראשון ואדר שני נקרא אדר סתם וס"ל שכן ג"כ כותבין בגיטין ובשאר שטרות אדר ראשון כותבין אדר ראשון ואדר שני נקרא אדר סתם ע"כ:

אמר קונם יין שאני טועם:    כבר כתבנו בכמה דוכתי דאיכא מאן דגריס שאיני ביוד וגם לגרסא זו יש לה על מה לסמוך:

אינו אסור אלא עד לילי הפסח:    פי' אע"פ שפסח זמנו קבוע ואמר עד שיהא מ"מ לא נתכוין אלא וכו' הרב יהוסף ז"ל:

אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין:    של ד' כוסות והא דאמרי' לעיל עד שיהא אסור עד שיצא היינו בשאר דברים חוץ מיין. ובטור י"ד סימן ר"ך:


פירושים נוספים