מלאכת שלמה על נדרים ח
<< · מלאכת שלמה · על נדרים · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
קונם יין שאיני טועם היום וכו': עד סמוך לסוף סי' ה' ביד פ' עשירי דהלכות נדרים. ובטור י"ד סימן ר"ך:
ושבת לשעבר: גמ' פשיטא שהוא אסור לשבת הבאה שדינה כלשעבר ומשני מהו דתימא יומא דשבתא קאמר ולא כיון לאסור עצמו אלא ימי החול קמ"ל:
ור"ח להבא: פי' מותר בו ובגמרא פריך פשיטא שהוא מותר בר"ח הבא ומשני כי איצטריך לחדש חסר דכיון דחדש הבא הוא חסר נמצא שזה הוא מלא וכיון שזהו מלא ר"ח הבא הוא שני ימים והראשון הוא לתשלום חדש זה ואימא יאסר בו קמ"ל והולכין אחר לשון בני אדם וקרו ליה ריש ירחא ולא סוף ירחא. ורבינו עובדיה ז"ל גם כן הסכים בפירוש משנתינו לפי' הרא"ש והר"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' מתני' שהיה עומד ביום שבת עצמו או ביום ר"ח עצמו או ביום ר"ה עצמו ונדר והוא פי' שני להרא"ש והר"ן ז"ל ודחו אותו:
ור"ח להבא וכו': הגה"ה ס"א שַּׁלַבָּא ה"ר יהוסף ז"ל:
ר"ה לעתיד לבא: לשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה. וכתב רש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף י"ו ור"ח להבא הוא ר"ח שעבר עתה בקרוב ע"כ וכן כתב שם הר"ן ז"ל וז"ל רש"י ז"ל כאן ולהכי קרא לעתיד לבוא לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא ע"כ:
אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר: פי' רש"י ז"ל אסור בכל השבוע הבא ואותה שנה שביעית שהוא עומד נמנית לשבוע שעבר להכי קרי לה שעברה ע"כ ואזיל לשיטתיה ז"ל:
שבוע אחד: כצ"ל:
אסור מיום ליום: כלומר הקף אחד וביום אחד אסור מעת לעת וגם באומר שבת אחד חדש אחד וכו' לא סגי בשיגיע יום ההקף אלא בכולן אסור עד מעת לעת. ואם אמר קונם יין שאיני טועם יום בעיא בגמרא אי דיניה כהיום ומותר לכשתחשך או אי כיום אחד ואסור מעת לעת וממתני' ליכא למשמע מינה מידי דמדיוקא דרישא דקתני היום שמעת מינה הא יום כיום אחד דמי ומדיוקא דסיפא דקתני יום א' אסור מעת לעת שמעת מינה הא יום כהיום דמי וחד דיוקא מינייהו דוקא ולא ידעי' היא מינייהו אלא דנקטינן לחומרא מספקא וכן פירש רע"ב ז"ל:
עד הפסח אסור עד שיגיע: מותר כשיגיע ה"ל למיתני אלא משום דבסיפא שייך למיתני אסור נקט ברישא נמי אסור הרא"ש ז"ל אלא ששם חסר מלות מותר כשיגיע:
עד שיהא: לקמן סי' ה' גבי יין פליג ר' יהודה:
עד פני הפסח: יש במשמעות לשון זה שלשה עניינים [עי' בתויו"ט ד"ה ר"מ וד"ה ר"י]. וכתב כאן הר"ן וגם שם דהרמב"ם ז"ל פסק בפ' עשירי מהלכות נדרים דהחומר עד פני אינו אסור אלא עד שיגיע כר' יוסי דקיימא לן כותיה לגבי ר"מ לפום מאי דאמרינן מוחלפת השיטה אבל הרמב"ן ז"ל פסק דאסור עד שיצא דאמסקנא דקדושין סמכינן ע"כ קיצור לשונו ז"ל. ובירושלמי נמי פריך לה הבא והתם ור' יוחנן משני דמוחלפת השיטה ומשמע דר' זעירא תירץ כמסקנא דבגמ' דידן דבקדושין. ובכאן לא פי' מאומה הרמב"ם ז"ל רק פסק כר' יוסי. ובטור י"ד סימן ר"כ ובח"מ סימן מ"ג:
עד הַמָסִיק: המ"ם גרסינן לה בניקוד קמץ וברפיון דאי לא משמע שם תואר לאיש הפועל ומסיק וחובט הזתים:
זה הכלל וכו': וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דלא קאי אהא דלפניו שהרי כשאמר לשון זה גם בדבר שזמנו קבוע אינו אסור אלא עד שיגיע אלא מילתא באנפי נפשה היא על האומר עד שיהא שאינו אסור אלא עד שיגיע בדבר שאין זמנו קבוע ע"כ:
וכל שאין זמנו קבוע: כגון קציר ובציר ומסיק דזימנין דהוו חריפי וזימנין דהוו באפלי. וז"ל הר"ן ז"ל עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע כלומר אפי' אמר עד שיהא וכדקתני טעמא זה הכלל כל שזמנו קבוע כלומר שיש להמשכתו זמן קבוע כגון פסח שקבעה בו תורה שבעה ימים כי אמר עד שיהא אסור עד שיצא דכיון דידע זמן המשך איסורו אוסר עצמו בו וכל שאין זמנו קבוע כגון קציר בציר מסיק שאין להן זמן קבוע שיהו נמשכין אותו זמן ולא יותר אפי' אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע שאין אדם אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה ע"כ. ועיין במ"ש במתני' דבסמוך בשם הרא"ש ז"ל. ובטור י"ד סימן ר"כ:
עד הקיץ עד שיהא הקיץ: גם קיץ אין זמנו קצוב הלכך בכל ענין עד שיתחיל קאמר. והרב ר' אליעזר ממיץ דקדק מדקתני גבי קיץ עד הקיץ עד שיהא וגבי קציר ובציר ומסיק לא קתני עד שיהא אלמא דוקא קתני דקציר ובציר ומסיק זמן משיכתן ידוע כמו פסח ואי אמר עד שיהא עד שיעבור אבל קיץ אין לקיטת תאנים כאחד ואין קצב לזמן הקיץ. ולי נראה דזה הכלל קאי אכל הדברים השנויין במשנה והאי דלא קאמר בקציר ובציר ומסיק עד שיהא דכיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע הוי כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שאמר אינו אסור אלא עד שיגיע הרא"ש ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל קיץ שם לימות השרב אבל היה מפורסם זה השם אצלם כל זמן בשול התאינים ע"כ:
בכלכלות: כלכלה של תאנים ולא של ענבים. קיץ קרי ליה על שם שקוצצין אותן ביד:
עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות: לא שיקוצו עראי אלא עד שיקוצו הרבה ומכניסין בכלכלות הרא"ש ז"ל ובגמ' תנא כלכלה שאמרו כלכלה של תאנים דמשום דמיקצצן ביד לקיטתן קרויה קיץ ולא כלכלה של ענבים משום דלא מיקצצן ביד אלא ע"י סכין וההיא חתיכה מקרייא. ורשב"ג ס"ל דענבים נמי כשמתבשלין יפה יפה מקצצן נמי ביד כתאנים:
עד שיקפילו המקצועות: היינו סכינים שנקפלין ונכנסין לתוך קתיהן כגון תער ולאחר שעבר הקיץ מקפלין אותם ומכניסין אותן לתוך קתיהן ומצניעין אותן לשנה הבאה והכי אשכחן דקרי קרא לסכינים מקצועות דכתיב יעשהו במקצועות ועל שם כך נקראין התאנים אחר שדרסום בעיגול קציעות רש"י ותוס' והרא"ש והר"ן ז"ל: פי' אחר בערוך שיקפלו המקצועות שחורזין הקציעות בקסמין. ובגמ' תנא עד שיקפלו רוב המקצועות וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וגם שם ביד פ' עשירי:
עד הקציר וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל בכאן לא אמר עד שיהא הקציר כי כבר שנה אותו למעלה עד הקציר אלא שבא עתה ללמד שאינו קציר אלא קציר של חטים לא קציר שעורים ע"כ:
הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה: כאן הוא סוף המשנה וכאן הוא שראוי לכתוב סימן הה"א. ופי' הר"ן ז"ל הכל לפי מקום נדרו כלומר מסתמא בכל מקום מיקרי קציר חטים אבל אם במקום נדרו הורגלו לקרות לקציר שעורים קציר סתם הכל לפי מקום נדרו וכן נמי אם היה בהר בהר אף בזה הולכין אחר מקום נדרו שאם היה בהר הולכין אחר זמן של קציר של הר שאע"פ שאח"כ ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר ע"כ. וכתבו התוס' ובמקומות שיש קציר חטים וקציר שעורים עד שיתחיל קציר חטים דקציר המיוחד קאמר ע"כ. ובטור י"ד סימן ר"כ:
עד הגשמים וכו': פ"ק דתעניות דף ו':
רשבג"א עד שיגיע זמנה של רביעה: מקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואע"פ שלא ירדו גשמים וכתב הר"ן ז"ל דס"ל דכיון דאין לירידתה זמן קבועה שהרי לפעמים מאחרת לירד אמרינן דבזמן ירידתה חל נדרו ולא בירידתה ממש כך נראה בעיני ע"כ. ובגמ' א"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע ירידת הגשמים ומשמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים אבל אמר עד הגשם אפי' ת"ק מודה דעד זמן גשם וגם משמע רביעה ראשונה כן פי' רש"י והרא"ש ז"ל וגם הר"ן בלשון שני. ונלע"ד שהטיב לראות בספר תוספות יום טוב שהגיה בפי' רע"ב ז"ל הלכך הנודר עד הגשם אסור עד ר"ח כסליו [הגה"ה וכן הוא פסק הלכה בש"ע ובספר הלבוש סימן ר"כ סעיף י"ח] ושכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל והביא עלה ג"כ הסוגיא דבגמ' שכתבתי אלא שכתב ומיהו לא סגי אלא עד זמן אחרון שהוא ר"ח כסליו אבל כשירדו אפי' בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית וכך פי' הכ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר דין השנוי במשנתנו לא באר הר"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו אם נלך אחר הבכירה או אחר הבינונית גם הרמב"ם ז"ל בפי' לא ביאר בזה אבל בחבירו כתב כשירדו מכ"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ובמתנות עניים החמיר ופסק עד ר"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ"ש בפ"א מהלכות מתנות עניים והיינו טעמא דספק מתנות עניים להחמיר כמו שכתב שם הכ"מ ע"כ בקצור:
עד שיהיו גשמים: נלע"ד דלא זו אף זו קתני לדעת רשב"ג ומה שכתב בתוספות יו"ט בשם הרא"ש ז"ל שנראה שהוא הפך ממה שכתבתי לא מצאתיו מבואר בהרא"ש ז"ל. וגם איתא למתני' בירושלמי דפירקין ודשקלים פי"ג ודשביעית פ' הפיגם וגרסי' תו התם תני ר' יוסי אומר כל דבר שהוא תלוי ברביעה כגון שנדר שלא למשול מנעלים בעי עד שירד ממש דודאי בגשמים נתן דעתו אבל נדר שאינו תלוי ברביעה עד שיגיע זמנה של רביעה סגי ע"כ:
ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח: והלכה כמותו וכתוב בספר הלבוש בסימן ר"ך סעיף י"ט ואע"פ שאנו מפסיקי' מלומר משיב הרוח ותן טל ומטר מיום ראשון של פסח היינו משום דקיי"ל גשמים בחג סימן קללה ואין מתפללין על דבר שהוא קללה אע"פ שזמנם הטבעי עדייין עד שיעביר הפסח אבל בנדרים הלך לשון בני בני אדם ולשון בני אדם כן הוא שזמן הפסקת גשמים הוא משיעבור הפסח נ"ל עכ"ל ז"ל:
קונם יין שאיני טועם השנה ונתעברה וכו': עיקר רבותיה דתנא דאפילו נדר מתחלת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעבורה דהיינו י"ג חדש דאי בנודר בר"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע מיהו דוקא באומר השנה א"נ שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העבור בכלל אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת היתה שהרי אם לא נהג באיסורו שנה זו משלם לשנה הבאה הפשוטה ואע"פ שאסור לו לעשות כן בתחלה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה האחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הלכך אם קיים אותו בשנה זו אין חדש העבור בכלל. והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפילו באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העבור בכלל והביא ראיה מדתנן בפ' בתרא דערכין המוכר בית בבתי ערי חומה וכו' ומיהו לאו ראיה היא וכו' ע"ש בהר"ן ז"ל. ואיתה להאי בבא בריש פירקין ומפ' התם דאיכא למימר דהא קמ"ל דמ"ד הלך אחר רוב שנים דלא אית בהו עבור ולא ליתסר בעבורה קמ"ל:
עד ר"ח אדר. עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר. עד סוף אדר ראשון: כך היא עיקר הגירסא וטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע ואיכא דגרסי עד סוף אדר עד סוף אדר שני דלשני האדרים חשיב להו תנא כחדש אחד הלכך כי אמר עד ראש מיתסר עד ר"ח אדר ראשון וכי אמר עד סוף מיתסר עד סוף אדר שני הר"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב דאותה גרסא נראה לו עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא ולאידך גרסא ראש וסוף למה לי בחדא סגי ע"כ. וכן גרסת הרמב"ם ז"ל וגם בעל הטור ז"ל אבל בירושלמי בתרי באבי גרסי' ראשון וכן גריס הראב"ד ז"ל. ומוקמי' בגמרא למתני' דלא ידע דמיעברא שתא הלכך כי אמר סתם אדר ראשון משמע ולא שני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט ובהכי אתיא מתני' בין לר"מ בין לר' יהודה דפליגי בברייתא בדידע דמיעברא שתא דלר"מ סתם אדר הוא השני ולר' יהודה סתם אדר הוא הראשון אבל בדלא ידע דמיעברא שתא ודאי מאדר הסמוך לשבט הוא דנדר אליבא דכ"ע אמנם עיין בבית יוסף י"ד סימן ר"כ שכתב שם דהרמב"ם ז"ל פסק כר"מ ומפני כך מחלק בין ידע שהיא מעוברת ללא ידע ונקטינן כותיה דסתם משנה כותיה. ובשלחן ערוך ובספר הלבוש שם סימן ר"כ סעיף ח' פסקו עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני וז"ל ספר הלבוש אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני דשני אדרים במעוברת לא נחשבו אלא לחדש אחד והרמב"ם ז"ל חלק ואמר בד"א דעד ר"ח אדר ראשון שאינו יודע שהמשנה מעוברת שכיון שאינו יודע שהשנה מעוברת ודאי כשאמר עד ר"ח אדר לאדר הסמוך לשבט נתכוון אבל אם יודע שהיא מעוברת ואומר עד ר"ח אדר כונתו לר"ח אדר שני דס"ל דבלשון בני אדם אדר ראשון נקרא אדר ראשון ואדר שני נקרא אדר סתם וס"ל שכן ג"כ כותבין בגיטין ובשאר שטרות אדר ראשון כותבין אדר ראשון ואדר שני נקרא אדר סתם ע"כ:
אמר קונם יין שאני טועם: כבר כתבנו בכמה דוכתי דאיכא מאן דגריס שאיני ביוד וגם לגרסא זו יש לה על מה לסמוך:
אינו אסור אלא עד לילי הפסח: פי' אע"פ שפסח זמנו קבוע ואמר עד שיהא מ"מ לא נתכוין אלא וכו' הרב יהוסף ז"ל:
אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין: של ד' כוסות והא דאמרי' לעיל עד שיהא אסור עד שיצא היינו בשאר דברים חוץ מיין. ובטור י"ד סימן ר"ך:
אמר קונם בשר וכו': עד לילי הצום הא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר. הר"ן ז"ל:
ר' יוסי בנו אומר אמר קונם שום שאני טועם וכו': כצ"ל. ובטור יו"ד סי' ר"כ אבל הרמב"ם ז"ל השמיט דברי ר"י ודברי ר' יוסי בנו שסובר שאינם הלכה וכמו שפסק בפירוש המשנה. וכתב הר"ן ז"ל ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל דלית הלכתא לא כאבא ולא כברא דע"כ לא סתם לן תנא לא נתכוון זה אלא במילתא דמוכח כדקתני סיפא בהיו מסרבין א"נ כי הא דתנן טען והזיע דמודו בה רבנן משום דאומדנא דמוכח וכדפרישית בדוכתא ומכי אודו ליה רבנן לר' יהודה בהני אתא איהו השתא ואוסיף אפילו בנודר עד שיהא הפסח שאע"פ שמשמע עד שיצא תולין בדבר להקל ואומרים שלא קבע לו זמן זה אלא כדי לקיים מצוה שעל היין בליל זה ואתא בריה ואוסיף נמי דאפילו בשום דליתיה אלא תקנת עזרא אומדין אותו בכך ואפשר נמי דאבא פליג על ברא בהא מיהו רבנן ודאי לית להו לא כמר ולא כמר ולא משתמיט תנא וסתים כחמירתא אלא כקילתא והבו דלא לוסיף עלה ותנן נמי לעיל עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא ומדלא הדר ותני קונם שאני אוכל ושאני הולך עד הפסח וקתני סתם ש"מ סיפא בתר רישא גרירא דקתני קונם יין אלמא קונם יין שאני טועם עד הפסח ורבנן עד שיצא הוא הלכך הלכתא כותייהו עכ"ל ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דכיון דהני נמי קתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא דמייתי בתרה הני נמי הלכתא נינהו ואע"ג דתנן לעיל עד הפסח וכו' עד שיצא אפשר דלאו אקונם יין קאי וא"נ אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד שיהא הפסח דהתם לא אתא אלא לאשמועינן כוונת הלשון היאך היא ע"כ. וכפי מה שמצאתיו מוגה על ידי ר"ב אשכנזי ז"ל. והרא"ש ז"ל ג"כ כתב על דברי הרמב"ן ז"ל ובעיני נראה שאין לחלק דגבי ביתך שאיני נכנס וטפת צונן שאיני טועם אנו סותרין דבריו מפני כוונתו והנדר בטל לגמרי כ"ש שנלך אחר כוונתו לזמן נדרו וכונה זו בריאה וטובה שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה ע"כ:
קונם שאני נהנה לך: פי' משלך [הגה"ה אכן תימה לע"ד הוא אמאי תני לישנא קלילא דִמשַׂנְה ההבנה וכן בפ' בתרא נמי תנן קונם שאני נהנית לבריות אמאי לא תני מן הבריות גם שם בסוף הפרק אמאי לא תני שאיני נהנית מאבא ומאביך וכו' ושם לא שייך למימר משום לישנא קלילא דכ"כ קלילא היא זו כמו זו רק מ"ם תחת למ"ד:
זהו כבודי: לשנוא מתנות ופי' הר"ן ז"ל כלום אמרת אלא מפני כבודי ואני איני רוצה לקבל ע"כ ובפ"ד נדרים דף כ"ד דייק הא לא אמר הכי נדר הוי ואפילו ראב"י דאמר נדרי זרוזין הוי מודה בהא דלא הוי נדרי זרוזין דאמר ליה לאו כלבא אנא דמיתהנינא מנך ולא מיתהנית מנאי דמסתמא כיון שהוא רוצה לתת לו כור א' של חטים ושתי חביות של יין מסתמא כבר נהנה הוא ממנו הרבה וכן בסמוך הרי אני כאילו נתקבלתי יכול לומר לו לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי דמסתמא ההנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה והתם הגרסא בין ברישא בין בסיפא כתוב להתיר במקום להפר אלא דאשכחן בקצת מקומות לשון הפרה משמש במקום התרה ושם פי' הר"ן ז"ל כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה ליתן לי מתנה זהו כבודי שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן לי מתנה ואני איני רוצה לקבל ע"כ. וכתב עוד הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפ' שבועות בתרא דף שי"א דדוקא מפני שאמר לו אם אין אתה בא ונוטל לבניך הוא דבעי למימר זהו כבודי הא אם אמר אם אין אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל אמר ואם אינו רוצה לקבל ה"ז פטור ע"כ. והאי בבא תנייתא איתה נמי בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ד) וכתב הר"ן ז"ל דמפרש התם דהיינו טעמא דיכול לומר הריני כאילו נתקבלתי משום דלהרווחא דידיה מכוין והא לא איצטריך ודוקא כשהבנים סמוכין על שלחנו דבכי ה"ג שייך למימר דלהרווחא דידיה מכוין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא איצטריך ובכי הא יכול לומר כן אבל אם אין הבנים סמוכין על שלחן אביהן הוי איפכא דלהרווחא דידהו קא מיכוין וכל שאמרו הם הרי אנו כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום עכ"ל ז"ל. וכתוב בספר הלבוש י"ד ס"ס רל"ב וז"ל ולי נראה דלפי כאן דאיכא דפליג שנכתוב בסמוך אפילו אין הבן סומך על שלחן אביו יכול האב למחול ולומר התקבלתי דה"נ יאמר כלום אמרתי אלא שתעשה רצוני ועכשיו שאיני חושש אם תתן לבני או לא תתן הרי הוא כאילו קיימת נ"ל ע"כ. עוד כתוב שם וז"ל ואין להקשות אלו נדרים דקונם שאם אין אתה נוטל ממני או קונם שאם אין אתה נותן לי מ"ש מן המזמין את חברו שיאכל אצלו דלעיל רפ"ד נדרים דחשיב לנדר של זרוז ואינו נדר אע"פ שאין זה אומר לו הריני כאילו אכלתי וכו' או כלום אתה עושה אלא לכבודי זהו כבודי שלא אוכל עמך דאין זו קושיא דודאי גבי מתנה שייך לומר זהו כבודי שלא אטול כלום כי תהלות לאל כבר יש לי רב ואיני צריך לך ואני מחזיק לך על זה כאילו קבלתי המתנה ואין נוגע בזה בכבוד הנותן כמו שאמר עשו ליעקב דודאי היתה כונתו לכבדו בפניו ולא היה נוגע בכבודו אבל במזמין אם יאמר המוזמן זהו כבודי שלא אוכל עמך הרי נוגע בכבוד המזמין כאילו א"ל שאינו ראוי שהוא יאכל עמו והוי פוגע בכבודו שהרי כן דרך העולם אפילו מלכים ושרים ויועצים דרך ארץ מכבדין אותן בסעודה באכילה ושתייה והוא כבודם וכבוד המזמינים שאוכלים עמו לכך אפילו בלא תשובת המוזמן אינו אלא נדר של זרוז מה שאין שייך כאן שאם לא ישיב לו כלום נדרת כו' דילמא הך בקושטא קאמר ולנדר איכוון וכן בסיכא אם לא יאמר קבלתי שמא זה לנדר ממש איכוון שהיה צריך לזה ועכשיו נמלך מפני שאין צרך לו עכ"ל ז"ל. וראיתי שהגיה הרב ר' יהוסף ז"ל אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטים וכו' ומחק מלת בא מהאי סיפא. ובירושלמי משמע דאף בבבא קמייתא פליגי ר"מ וחכמים וכן פי' הר"ן ז"ל. וז"ל שם בפ"ד נדרים דף כ"ד ואמרי' בירושלמי דר"מ דפליג באידך בבא דסיפא פליג נמי ברישא ומפ' התם במאי פליגי דגרסי' התם א"רי זעירא בסתם חלוקים במה אנן קיימין אם כשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי כלומר כשזה אומר כלום אמרת אלא מפני כבודי מדיר חולק עליו ואומר לו לא אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני ד"ה. אסור אם כשזה אומר מפני כבודך וזה אומר מפני כבודי דכ"ע לא פליגי דשרי כינן קיימין בסתם ר' מאיר אומר סתם כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ורבנן אמרין סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך עכ"ל ז"ל. ובבית יוסף י"ד סימן רל"ו כתב בשם הריב"ש ז"ל דעל כרחין לא בעי הכא דלימא זהו כבודי אלא מפני שתלה נדרו בקבלתו ואמר אם אין אתה נוטל הא אמר אם אין אני נותן לא אמר אלא להנאתו של מקבל ואם לא רצה לקבל פטור ע"כ וקרוב הוא למה שכתבתי בסמוך בשם הר"ן ז"ל. אבל התוס' כתבו נגד הירושלמי דברישא מודה ר"מ דקאמר אם [כו' עי' בתוי"ט]. ובטור יורה דעה סימן רל"ב. וכתב הר"ן ז"ל שם בפ"ד נדרים בשם הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו נתקבלתי דכיון שאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתים דאפוכי מטראתא למה לי אבל בבטול מעשה כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני לא שייך למימר הכי לומר לך והרי הוא כאילו הלכת שאי אפשר ואיכא מאן דפליג שאפילו בענין זה יכול לומר לו כך שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך אם לאו כבר נשלם רצונו ע"כ:
היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו וכו': וכן המגרש וכו' ירושלמי אמר ר' יוסי דר' יהודה היא דר' יהודה אומר הכל לפי הנדר ע"כ:
היה מסרב בו חברו: ביד רפ"ד דנדרים:
טיפת צונן: ומצאתי מוגה צונין ביוד בין שני הנונין גם בחירק בכל מקום שהוא מוזכר. וביד פ"ח דהלכות נדרים סימן ט' י' י"ד. ובטור י"ד סימן רי"ח וכתב שם שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה ומותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב עוד ול"ד לרישא דאישות בכלל הנאה היא ע"כ והביאו ר"ע ז"ל אבל אין נראה כן מתוך דברי הרמב"ם ז"ל: