תוספות יום טוב על נדרים ח

<< · תוספות יום טוב · על נדרים · ח · >>

משנה א

וראש חדש להבא. פירש הר"ב ואפילו היה ר"ח ביום שלשים לחדש שעבר. גמרא. וכלומר שהם שני ימים ר"ח ונמצא שהיום הראשון נמנה לחדש הזה שעליו נדר. אפ"ה מותר בו דאינשי קרו ליה ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

ורא"ש השנה לעתיד לבוא. ולשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה לבא הרא"ש. וז"ל רש"י. ולהכי קרי [ליה] לע"ל לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא:

ואם אמר יום אחד וכו'. כתב הר"ב וכן אם אמר קונם עלי יום סתם כו'. אבעיא בגמ' ולא אפשיטא דממתניתי' ליכא למשמע דכי דייקית מסיפא דוקא יום אחד. הא יום סתם. כהיום. תידוק מרישא איפכא דהיום אינו אסור אלא עד שתחשך הא יום כיום אחד. ומכל מקום זה שכתב הר"ב דינו מעל"ע היינו לאיסורא לחוד משום דספיקא לחומרא אבל ללקות לא דאין מלקין על הספק וכן פסק הרמב"ם בחבורו פרק י' מה"נ. והר"ב נמשך אחר לשון רמב"ם בפירושו שלא כתב ג"כ החלוק דבמלקות:

משנה ב

עד הפסח אסור עד שיגיע. כשיגיע מותר ה"ל למתני אלא משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור. הרא"ש:

עד שיהא וכו'. במתניתין ה' פליג רבי יהודה ביין. עיין מ"ש במשנה ו':

רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע. כתב הר"ב דלא מעייל אינש נפשיה אספיקא דיש במשמעות זה הלשון ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא. הרא"ש:

ר"י אומר עד שיצא. כתב הר"ב והלכה כר"י משום דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יוסי אבל תימא דבגמרא רמינן מתני' דהכא אמתניתין ט' פ"ק [צ"ל פ"ג] דקדושין היו לו שתי כתי בנות כו' דשמעינן להו רצוני לומר לר"מ ור"י דפליגי איפכא דרבי מאיר סבר מעייל איניש נפשיה אספיקא ור"י סובר לא מעייל וכו'. ומשני מוחלפת השיטה דהכא. )והכי תנינא כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני. ר"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע. וכיון שכן א"כ הלכה עד שיגיע. ואע"ג דהתם בקדושין עוד סוגיא אחרת דלא תיפוך והכא לא פליגי במעייל אינש נפשיה אספיקא אלא בלישנא בעלמא פליגי ר"מ סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפי אותה סוגי' מתניתין כדקיימא קיימא והלכה כר"י שאומר עד שיצא וכן דעת הרמב"ם והרא"ש. אבל הר"ב שמפרש למתניתין דפליגי במעייל איניש וכו' כסוגיא דהכא וכתב ג"כ הלכה כר"י דבריו סותרין זה את זה. והרמב"ם בפירושו כתב הלכה כר"י אבל לא פירש כלום במשנתינו במאי קא מפלגי ואיכא למימר דס"ל בלישנא בעלמא פליגי וכסוגיא דקדושין ולפיכך הניח המשנה כדקיימא ופסק כר"י אבל בחבורו פסק עד שיגיע. וכסוגיא דהכא דמפכינן למתניתין:

משנה ג

אינו אסור אלא עד שיגיע. פירש הר"ב ל"ש אמר עד שיהא וכו' דכיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע. הוה כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע. הרא"ש:

כל שזמנו קבוע. כלומר שיש להמשכתו זמן קבוע כגון פסח שקבעה בו תורה שבעה ימים כי אמר שיהא אסור עד שיצא דכיון דידע זמן המשך אסורו אוסר עצמו בו. הר"ן:

משנה ד

עד הקיץ. ל' הרמב"ם קיץ שם לימות השרב אבל היה מפורסם זה השם אצלם על זמן בישול התאנים:

עד שיקפלו המקצועות. תנא שיקפלו רוב המקצועות. גמרא:

עד הקציר. ובמקומו יש קציר חטים וקניר שעורים. עד שיתחיל קציר חטים דקציר המיוחד קאמר. תוספות:

אם היה בהר. פירש הר"ב בשעת הנדר כלומר שאע"פ שאחר כן ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר וכדאיתא בגמרא:

משנה ה

עד שתרד רביעה שניה. דגשמים משמע לת"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים [וכפירש"י בפ"ק דתענית ד' ו' ועוד פירש שאז מתלכלכת הארץ בגשמים] ולפיכך עד שתרד רביעה שניה ואפילו אמר עד שיהיו לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורבן שמעון בן גמליאל מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואף על פי שלא ירדו גשמים. הרא"ש:

שתרד רביעה שניה. פירש הר"ב כיון שהתחילו כו' הילכך הנודר עד הגשמים וכו' נראה לי שיש טעות סופר בדברי הר"ב שמ"ש עד הגשמים צ"ל עד הגשם וכן הוא בפירוש הרמב"ם. והיינו הא דקאמר עלה דמתניתין בגמרא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר אף ת"ק מודה שאין נודר עד שתרד אלא עד שיגיע ומיהו לא סגי עד זמן אחרון שהוא ר"ח כסליו אבל כשירדו אפילו בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה ג' וכך פירש הכ"מ לדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר הדין השנוי במשנתינו לא ביאר הר"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו. אם נלך אחר הבכירה או הבינונית [דז"ש הר"ב שהוא בשנה המאוחרת כו' משום דלקמיה נקטיה ולא נמשך אדלעיל דאין סברא שנלך אחר המאוחרת אם ירדו בבינונית דהא תלינן ברביעה שנייה משום דמסתמא שנייה משמע שאינה מקדמת כ"כ כרביעה ראשונה ואינה מאחרת כ"כ כשלישית כמ"ש הר"ן] גם הרמב"ם בפירושו לא ביאר בזה אבל בחבורו כתב כשירדו מכ"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ואפשר שהר"ב סומך על המסתבר דמסתמא אזלינן בבינונית דכיון שבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם וכל לשון בני אדם מסתמא על דבר הממוצע הם מדברים ומתכוונים [וכמ"ש]. ועוד סמך ג"כ על מ"ש ברפ"ח דפיאה לענין מתנות עניים שהולכים אחר זמן הבינונית ואם במתנות עניים שיש להחמיר בהן כדתנן בספ"ד דפיא' אין מחמירין עד האפיל'. כ"ש בנדרי' שאע"פ שגם סתמן להחמי' כדתנן במשנה ד' פ"ב מ"מ יש צד להקל משום דהלך אחר לשון בני אדם. ולפיכך אי אפשר להחמיר בהן יותר מגבי מתנות עניים והרי הרמב"ם בנדרים פוסק בחבורו עד הבינונית כמו שכתבתי ואילו במ"ע מחמיר ופוסק עדר"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ"ש בפ"א מהלכות מתנות עניים. והיינו טעמא דספק מ"ע להחמיר כמ"ש שם הכ"מ. ועוד פירש הר"ב כבינונית משנה ו' פרק (בתרא) [ט'] דשביעית ועיין עוד מ"ש במשנה ג' פ"ק דתענית:

רביעה. עיין בפירש הר"ב רפ"ח דפיאה א"נ במשנה ו' פ"ט דשביעית:

ר"ש בן גמליאל אומר וכו'. כ' הר"ב ואין הלכה כרשב"ג וכ"כ הרמב"ם וכבר כתבתי בזה במשנה ז' פ"ח דעירובין ואזלא לה תמיהת הכ"מ פ"י מה"נ דהא קי"ל כל מקום ששנה רבן שמעון ב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכו':

שאיני טועם. עיין מ"ש ברפ"ק גבי שאיני אוכל לך ובפסקי הרא"ש כתוב שאני:

השנה. כתב הר"ן נראה לי דרבותא דמתניתין דמתסר בעיבורה לנודר מתחלת השנה איצטריך דאי בנודר בר"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע אלא ודאי בנודר בתחלת השנה אתא לאשמועינן דמתסר בעבורה וכו'. ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה כל שקדם נדר לחדש העיבור דמסתמא שנה זו משמע ע"כ. והרא"ש בפסקיו כתב עלה דמתניתין דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י"ג חדש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא כסתם השנים שהן י"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת קרוי שנה ע"כ. ועיין במשנה ח' פ"ח דב"מ:

עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון. כך הוא גירסת הראב"ד והר"ן. והרא"ש כתב בפסקיו ויש דגרסי עד סוף אדר. עד סוף אדר שני. ואותה גרסא נ"ל עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא. דלאידך גרסא ראש וסוף ל"ל חדא סגי ע"כ. וכן היא גירסת הרמב"ם:

שאיני טועם. הטור העתיק שאני טועם:

שלא נתכוין זה כו'. שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין. רש"י ולענין הלכה עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומה שכתבתי שם:

משנה ו

שאיני טועם. הטור העתיק שאני טועם וכן בסיפא:

אינו אסור אלא עד לילי הצום. פירש הר"ב שמצוה להרבות בסעודה כו' כמפורש במשנה ג' פ"ה דחולין. וכתב הר"ן והא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר:

לילי הצום. עיין מ"ש במשנה ג' פרק ח' דתרומות בפירוש מלת לילי:

אינו אסור אלא עד לילי שבת. פירש הר"ב שעזרא תיקן שיהיו אוכלין שום בלילי שבת מפני שמרבה הזרע. מסיים הרמב"ם לפי מאכלם וארצם וכבר ידעת שעונת ת"ח מלילי שבת עד לילי שבת מוסף עם היות השבת בעצמו מחוייב בו העונג מכל צד מצדי ההנאה לבני אדם כולם ע"כ. והיינו נמי דתנן בספ"ה דכתובות ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. ובכל אדם מיירי. וכן עיין במשנה י"א פ"ד דיבמות:

שלא נתכוין זה וכו'. כתב הר"ב שאין הלכה לא כר' יודא ולא כר' יוסי בנו אלא כדאמרינן לעיל כו' עד שיהא [אסור] עד שיצא וכ"כ הרמב"ם וצריך לחלק בין לא נתכוין דהכא. לשלא נתכוין דסוף פרקין. דהכא לא מוכח כמו לקמן. וכן מחלק הר"ן בשם הרמב"ן. וה"נ בטען והזיע דמשנה ג' דפרק דלעיל דמודו ביה רבנן כמ"ש שם. טעמא נמי דהתם מוכח טפי. אבל הרא"ש כתב שאין נראה לחלק דגבי לבית שאני נכנס כו' דסוף פרקין אנן סותרין דבריו מפני כונתו והנדר בטל לגמרי. כ"ש שנלך אחר כונתו לזמן נדרו והכונה זו בריאה וטובה שאינו רוצה להיות נמנע מן המצוה. גם הר"ן כתב בשם הרא"ה דהלכה כמותם כיון דקתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא ואף על גב דתנן לעיל עד הפסח כו'. עד שיצא אפשר דלא אקונם יין קאי ואי נמי אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד הפסח דהתם לא אתא לאשמועינן [אלא] כונת הל' היאך היא. ע"כ:

משנה ז

קונם שאני נהנה לך. קונם מה שאני נהנה משלך. הר"ן פ"ג דף כ"ד:

ונוטל לבניך. דרך כבוד הוא שיקבל מתנה לבניו ולא לעצמו. הרא"ש שם:

להפר. צ"ע דלישנא דהפרה לא שייך אלא בין איש לאשתו ובין אב לבתו ועיין בפירוש הר"ב ספ"י. והרמב"ם בר"פ דלקמן כתב ג"כ לשון הפרה במקום התרה. [וכן עוד לשונו במשנה ט' פ"ט כמ"ש לשונו שם]. אבל בגמרא פ"ג דף כ"ד דמייתי לה להך מתניתין גרסינן בין ברישא בין בסיפא להתיר. וכן העתיקה הרמב"ם ספ"ח מה"נ וכן הטור ס"ס רל"ב [ובבכורות פ"ה משנה ה' כתבתי בשם התוספות דלישנא דקרא נקט כו']:

ויאמר לו כלום אמרת כו'. מפרש התם בגמרא טעמא דאמר הא לא אמר נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין דשריין כדתנן התם ומפרש טעמא דודאי לנדר נתכוין דאמר ליה לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך. ולא מיתהנית מינאי. פירש הרא"ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה. [כור חטים ושתי חביות של יין] מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה. וכיון שיש טעם לדבר אמרינן דלנדר איכוין. כלומר מה שאין כן המזמין חבירו כו' דתנן התם דהוי נדרי זירוזין. דעביד אינש להאכיל את חבירו אצלו. אע"ג דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי:

אלא מפני כבודי. שאתכבד על ידך בפני הבריות. שיראו שאני חשוב בעיניך. שאתה רוצה ליתן לי מתנה. זהו כבודי. שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן. ואני איני רוצה לקבל הר"ן. והרא"ש כתב זהו כבודי לשנוא מתנות:

קונם שאתה נהנה לי. כלומר משלי: וכן דרך בני אדם שנודרין ואוסרין הנאתן. על מי שלא יהנה אותם. וברישא שרוצה שהלה יקבל הנאה ממנו. הרי הוא נודר שלא יהנה הוא ממנו. אם לא יקבל ההנאה:

רבי מאיר אומר אסור עד שיתן. כתבו התוספות אבל ברישא מודה. דקאמר [אם] אי אתה בא ונוטל וזה אינו [רוצה ליקח] רגילות שיאמר זה הוא [כבודי] והתירא מעליא הוא אבל הכא אינו רגילות לומר התקבלתי מאחר שמפצירו ליתן לבנו. ע"כ. אבל הר"ן כתב דהה"נ דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול. והכי איתא בירושלמי ע"כ:

ויאמר לו הרי אני וכו'. בגמרא פ"ג מפרש דדוקא כשיאמר לו. הא לאו הכי הוה נדר. ולא הוו נדרי זירוזין ומפרש טעמא משום דודאי לנדר נתכוון. דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהני לך ואת לא מהנית לי. פירש הרא"ש לאו מלכא אנא ומסתם ההנהו הרבה. מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה:

הרי אני וכו'. הריני מחזיק לך טובה. כאילו התקבלתי ממך. רש"י שם:

כאילו התקבלתי. מפרש בגמרא בפרק מי שאחזו דהיינו טעמא משום דלהרווחה דידיה מכוין והא לא איצטריך ודוקא כשהבנים סמוכים על שלחנו דבכהאי גוונא שייך למימר דלהרווחה דידיה איכוין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא איצטריך ובכה"ג היה יכול לומר כן. אבל אם אין הבנים סמוכים על שלחן אביהם הוי איפכא דלהרווחה דידהו קא מכוין וכל שאמרו הם הריני כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום הר"ן:

התקבלתי. כן ל' המשנה בפ"ו דגיטין וכן ברפ"ז דשבועות:

היו מסרבין. פירש הר"ב מפצירין ונקרא סירוב שהוא תרגום מיאון לפי שגם זה המפציר הוא מסרב וממאן במה שחבירו רוצה. כגון הכא שחבירו רוצה שלא ישא בת אחותו וזה המפציר הוא ממאן ברצון זה וירצה שישאנה:

לשאת בת אחותו. פירש הר"ב מפני שהיא בת גילו. פירש בערוך גילו מזלו. ומ"ש הר"ב ואמרינן הנושא כו' בפ"ו דיבמות דף ס"ג [צ"ל ס"ב] ושם כתבו התוספות בשם ר"ת דטעמא לפי שהיא בת מזלו כדאמרינן רוב בנים הולכים אחר אחי האם. ועוד כתבו בשם רשב"ם דה"ה בת אחיו. אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה:

מותרות להנות לו. שאר הנאה. אלא לשום אישות. שנדר שלא תהנה ממנו דרך אישות. רש"י:

שאיני נכנס כו'. שאיני טועם. הטור סימן רי"ח העתיק שניהם שאני:

שלא נתכוין זה. המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוין לדור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון. רש"י:

משנה נדרים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב