ויקיטקסט

משנה נדרים ב ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ב · משנה ה | >>

נדר בחרםלד, ואמר: "לא נדרתי אלא בחרמו של ים";
בקרבן, ואמר: "לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכיםלה";
"הרי עצמי קרבן", ואמר: "לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודרלו בו";
"קונם אשתי נהנית לי", ואמר: "לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגרשתי";
על כולן, אין נשאלין להן;
ואם נשאלו, עונשין אותן ומחמירין עליהן;
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים:
פותחין להם פתח ממקום אחר;
ומלמדיםלט אותן, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

משנה מנוקדת

נָדַר בְּחֵרֶם, וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם";
בְּקָרְבָּן, וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים";
"הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן", וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ";
"קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי", וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי";
עַל כֻּלָּן, אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶן;
וְאִם נִשְׁאֲלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחֲמִירִין עֲלֵיהֶן;
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר;
וּמְלַמְּדִים אוֹתָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.

נוסח הרמב"ם

נדר בחרם -

ואמר: לא נדרתי - אלא בחרמו של ים.
נדר בקרבן -
ואמר: לא נדרתי - אלא בקרבנות מלכים.
הרי עצמי קרבן,
ואמר: לא נדרתי - אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו.
קונם אשתי נהנית לי -
ואמר: לא נדרתי - אלא מאשתי הראשונה שגירשתי.
על כולם - אין נשאלין להן.
ואם נשאלו -
עונשין אותן, ומחמירין עליהם,
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרין:
פותחין להן פתח - ממקום אחר,
ומלמדין אותן - כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

פירוש הרמב"ם

חרמו של ים - היא מצודת הציידים. אמר הפסוק "יגורהו בחרמו יאספהו במכמרתו"(חבקוק א, טו).

ואומרו עצמי קרבן - שיאמר לאחֵר: "עצמי עליך קרבן", בעניין שיאוסר על זה הנאתו.

ואומרו על כולן, אין נשאלין להם - רוצה לומר, שהם אינם צריכים שאלה לחכם שיתירם, לפי שהם אינן חלין.

ואם היה עם הארץ, מיד שיבוא לשאול לנו ויבקש התרת אלו הנדרים, הרי זה אין מתירין לו, ואין פותחים לו פתח בחרטה. וזהו עניין אומרו: מחמירין עליהם.

ואם אנו רואין שעבר עליהם, משמתין אותו, וזהו עניין אומרו: ועונשין אותו, וזה כולו לאיים עליהם. זהו דעת רבי מאיר.

אבל חכמים אומרים: מראין להם שהנדר קיים, ומה שהם מסכימים בינם לבין עצמם - אינו מועיל; ופותחין להם פתח מטעם אחר, ומתירים להם נדרם.

ואין הלכה כרבי מאיר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בחרמו של ים - לשון מצודה, כמו: "אשר היא מצודים וחרמים" (קהלת ז).

הרי עצמי קרבן - אסר עצמו כקרבן על חבירו.

אין נשאלים עליהם - אין צריכין שאלת חכם, שאינן חלים.

ואם נשאלין - ואם עם הארץ הוא זהלז שנדר כהאי גוונא, ובא לישאל על נדרו, אין פותחין לו פתח לחרטה, ואין מתירין לו. ואם עבר על נדרו זה, מנדין אותולח.

פותחין לו פתח ממקום אחר - מראים לו שהדבר קיים, ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו. אבל לא עונשין ולא מחמירין. וכן הלכה.

פירוש תוספות יום טוב

נדר בחרם. דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי. רש"י:

אלא בקרבנות של מלכים. דורונות שמקריבין [לפני] מלכים. רש"י:

אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו. לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות נדרים להיות נודר בו דרך שחוק. וז"ל התוספות שהנחתי לי בתיבותי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהיו סבורים כי אני נודר נדר גמור:

ואם נשאלו. פירש הר"ב ואם ע"ה הוא. לשון הר"ן ולפיכך צריך שאלה ע"כ דלא כהתוספות שנסתפקו אי אמרינן דוקא בא לשאול אבל אי לא בא לשאול לא אסרינן ליה ע"כ ולקמן אכתוב עוד מזה בס"ד. וכתב עוד הר"ן ודוקא בהני דסיפא דמשמעותא דידהו הויא להחמיר טפי מלהקל פליגי ר"מ ורבנן אבל בהנך דרישא אפילו בע"ה א"צ שאלה וז"ל התוספות דהני דהכא נראין כנודר נדר גמור ואחר כך אמר שלא נתכוין אלא לדברי הבאי שלא שייך כלל נדר אבל בשר מליח וכ"ש הני דבתר הכי ברישא שייך קצת להתפיס בהם אלא מ"מ אין הנדר חל דלא הוה נדר גמור ולהכי מהימן שפיר בלא כלום:

עונשין אותו ומחמירין עליו. לשון הר"ב אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו. הא דכתב אין פותחין וכו' הוא פירושא דמחמירין עליו. ולישנא דגמרא אין פותחין לו פתח בחרטה. ומפרש הרא"ש לומר לו כדו תהית. או לבך עלך. ועיין עוד לקמן ורפ"ג דמ"ק. ומ"ש ואם עבר מנדין אותו הוא פירש דעונשים אותו וכ"פ הרמב"ם והיה נראה לי טעמייהו דבגמרא איתא ועונשים אתו ה"ד כדקתני מי שנדר ועבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כו' אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין ב"ד דמזדקקי לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה ומפרשים הם רב אחא קאי אהיכי דמי אבל הרמב"ם בספ"ד מה"נ פסק לרב אחא על הבית דין דמזדקקי לכך נ"ל דמסברא בעלמא פירש כן א"נ במכ"ש. ומשמע נמי מהגמרא דהאי אם עבר שכתב הר"ב היינו אם עבר קודם ששאל. וזה סייעתא לפירוש הר"ן דלעיל שצריך לשאול דאי אמרת דאי לא בא לשאול אין אוסרין היאך אפשר לומר שאם עבר ואח"כ בא לשאול שיהו עונשים אותו על מה שעבר ואי לא שאל כלל לא היינו אוסרים עליו ולא יהא כל מה שעבר אלא כאילו לא שאל כלל שהרי עדיין לא שאל קודם שעבר:

וחכמים אומרים. כתב הר"ב והלכה כחכמים וכן כתב הרמב"ם והעור סי' ר"ח והתוס' כתבו וצ"ע דנימא הלכה כר"מ משום דהלכה כר"מ בגזירותיו כחומרותיו [כמ"ש בריש פ"ה דכתובות] [ושמא] )חשבינן ליה. הלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו. ע"כ. ותמיהני על הב"י שכתב ומשמע ודאי דהלכה כחכמים. והרי להתוספת ספוקי מספקי להו:

פותחין להן פתח ממקום אחר. פירש הר"ב פותחין לו פתח מטעם אחר והוא לשון הרמב"ם בפירושו ובריש פרקין דתנינן נמי כה"ג והורה הרמב"ם אדהכא. ושם פירש הר"ב וז"ל ממקום אחר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו ולא סגי בכדו תהית כו'. וא"כ ה"נ לא סגי בכדו כו' וכתבו התוס' וקשה א"כ [אמאי] שבק לישנא דמתניתין דמחמירין עליו דת"ק הואיל ולא פליגי עלה דמחמירין ונקט בלישנא אחרינא פותחין ה"ל למימר מחמירין ועוד דבירושלמי משמע דרבנן פליגי עליה אף במחמירין. לכך נראה לרבי יצחק דרבנן פליגי אף במחמירין עליו דפותחין ממקום אחר לאפוקי שלא יתירו לו [מגופו של] נדר כלל כיון שהיה בדעתו לקרבנות מלכים וכיוצא בהן אלא מבקשים לו ממקום אחר כמו בשאר נדרים או ע"י פתח דאדעתא דהכי [לא [נדרת]. או] ע"י חרטה [דכדו] וכן פירשו התוספות לעיל גבי הרי את עלי [כאימא] פותחין לו פתח ממקום אחר ע"כ. ורש"י מפרש לעיל פותחין לו ממקום אחר ואין פותחין לו לומר הואיל ונדרת בדבר האסור לא כלום נדרת. אלא מפתח אחר מראים לו ההיתר ובכאן כתב פותחין לו פתח לחרטה. ונראין דבריו כפירש התוס' ודברי הר"ב דלעיל דברי הרא"ש הן וכ"כ הטור בסי' ר"ה בהא דר"פ שאין די לו בחרטה וכו' אבל אהא דהכא כתב בסי' ר"ח דבחרטה סגי וא"צ לפתוח לו פתח וצ"ע דהא מתני' דלעיל ודהכא בחד לישנא מתניין. והיאך יש לפרש בלשון אחד שני פירושים שונים:

ומלמדין אותו. פירש"י ומוכיחין אותו והא דלא תנן הכי בר"פ גבי את עלי כאימא. לפי שבכאן שזה שנודר בחרם ואומר שר"ל בחרמו של ים וכל אינך הרי הוא כעושה חוכא ואטלולא מהנדרים. משא"כ באוסר באימא דאע"ג שאינו נדר משום דלא חל מ"מ לא משויא כחוכא ואטלולא ולכך לעיל אין אנו מחוייבים להוכיחם אבל הכא דמחזי כאילו עושים חוכא ואטלולא מהנדרים. ולפיכך מוכיחין אותם. והרמב"ם כתב פרק שני מהלכות נדרים ובין שהוא ת"ת ובין שהוא ע"ה גוערין בו ומלמדין כו'. סובר דהאי ומלמדין קאי אף את"ח והיינו נמי מה"ט שכתבתי. והטור השמיט ומלמדין אותם ולא ידעתי למה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לד) (על המשנה) בחרם. דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי. רש"י:

(לה) (על המשנה) בקרבנות כו'. דורונות שהיו מקריבין לפני מלכים. רש"י:

(לו) (על המשנה) נודר. דרך שחוק. הר"מ. והתוספ' פירשו להטעות העולם להאמין דבריו שיהיו סוברים כי אני נודר נדר גמור:

(לז) (על הברטנורא) ולפיכך צריך שאלה. הר"נ והתוספ' נסתפקו אי אמרינן דוקא בבא לשאול אבל אי לא בא לשאול לא אסרינן ליה. ועתוי"ט:

(לח) (על הברטנורא) הא דכתב אין פותחין, הוא פירושא דמחמירין עליו. ומ"ש מנדין אותו הוא פירוש דעונשים אותו. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) ומלמדין. פירש"י מוכיחין אותו. והא דלא תנן הכי בר"פ גבי את עלי כאימא, לפי שבכאן הרי הוא כעושה כחוכא ואטלולא מהנדרים משא"כ באומר כאימא דאע"ג שאינו נדר משום דלא חל מ"מ לא משוי כחוכא ואטלולא ולכך אין אנו מחוייבים להוכיחם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נדר בחרם כו' אלא בקרבנות מלכים:    [עי' תוי"ט] ואיתא בתוס' פ' שבועות שתים (שבועות דף כ"ו.) וביד פי"ב דהלכות שבועות סימן ג' ובפ' שני דהלכות נדרים סימן י"ב ובספ"ג ובטור י"ד סימן ר"ח. בבית יוסף כתב בשם הרשב"א ז"ל בתשובה דטעמא דמחמרינן טפי בהני מהנך דרישא דהרי הוא עלי כבשר מליח וכיין נסך דבהנך סמכינן על פירושו ובהני מחמירין לר"מ כדאית ליה ולחכמים כדאית להי היינו משום דבהני דסיפא גלה לנו שנתכוון להערים ולהוציא דבריו בלשון שיטעו השומעים ולפיכך החמירו עליו ובהכי ניחא נמי אומרו לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים שהלשון כולל אותו והלא אפילו נתכוון בהפך ממה שאומר נאמן וכדאמרינן נתכוון להוציא בשפתיו פת חטים והוציא פת שעורים מותר ולא חלקו בת"ח לע"ה אלא היינו טעמא משום דנתכוון להערים החמירו עליו. ורבינו ירוחם ז"ל כתב שהטעם מפני שהם לשון משונה שאין דרך לקרוא חרם של ים חרם סתם ולא קרבנות מלכים קרבן סתם וכ"כ הריב"ש בחלק א' סימן מ"ח דטעמא משום דהנך דסיפא משמע להחמיר טפי מלהקל עכ"ל ז"ל. ועיין ג"כ בספר הלבוש שם סי' ר"ח סעיף ב'. וכתב הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש דף תרמ"ג דכי אמרינן דדברים שבלב אינם דברים ה"מ היכא שמה שבלבי סותר את דבריו אבל האי אינו אלא מפ' שזה שנדר בחרם א"א לומר שנדר בשניהם דהיינו חרמי שמים וחרמו של ים כי היכי דנימא דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי לחד מינייהו בלחוד איכוון הלכך כשאומר לכך נתכוונתי אינו אלא מפ' בעלמא עכ"צ ז"ל:

עצמי קרבן:    פי' עצמי עליך קרבן:

אלא בעצם שהנחתי לי:    פירש לא מעצמי ממש אלא עצם אחד של בהמה שהנחתי בְתֵבַתִי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהו סבורין כי אני נודר נדר גמור תוספות ז"ל:

אלא מאשתי הראשונה:    כך צ"ל:

אין נשאלים עליהם:    תלמידי חכמים שנדרו אין צריכין שאלת חכם שאינם חלים:

עונשין אותם:    מנדין אותם ואין מתירין להם עד שינהגו איסור כמנין הימים שנהגו היתר כדאיתא בברייתא בגמרא:

ומחמירין עליהם:    שאין פותחין להם פתח בחרטה ואין מתירין אותן עד שימצאו פתח לנדרן:

וחכ"א פותחין להם פתח וכו':    בתרתי פליגי חדא דאין עונשין אם עברו על נדרם ועוד שפותחין להם בחרטה וקרי ליה מקום אחר משום דלא הויא פתח מגופו של נדר ומלמדין אותן שינהגו איסור אפילו בנדרים הללו ודוקא בהני דסיפ' דמשמעותא דידהו הוי להחמיר טפי מלהקל אמרינן דצריך שאלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בהנך דרישא דנדר כבשר מליח אי פריש ואמר דבשל ע"ז וכן בנדר בחרם אי פריש ואמר דבשל כהנים נדר אפילו בעם הארץ אינו צריך שאלה הר"ן ז"ל אבל בכסף משנה ספ"ג דהל' נדרים כתב בשם ה"ר מרדכי ב"ר יוסף דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחכמים אכולהו נדרים קאי:

תפארת ישראל

יכין

נדר בחרם:    שאמר חפץ זה עלי חרם:

ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים:    [נעטצע], ורבותא קמ"ל אף שאין דרך לקרות לנעטצע חרם סתם, אפ"ה שרי ומכ"ש באמר שנתכוון לחרם כהנים:

בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים:    דורן של מלך:

הרי עצמי קרבן:    שאמר הרי עצמי קרבן עליך:

ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי:    בביתי:

להיות נודר בו:    להטעות השומע כאילו נדרתי נדר גמור:

על כולן אין נשאלים להם:    ר"ל א"צ שאלה, ולא אמרינן בכה"ג סתם נדרים להחמיר דהרי לכך נתכוון באמת:

ואם נשאלו:    שהוא ע"ה וסבור שזה נדר הוא ונשאל עליו [עתוס']:

עונשין אותן:    דבעבר על נדרו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר, כאילו עבר על נדר גמור, ואינו נאמן שלכך נתכוון כשנדר [ר"ח ב']:

ומחמירין עליהן:    שלא להתיר לו בפתח חרטה, רק בפתח ממש:

פותחין להם פתח ממקום אחר:    ר"ל שלא יפתחו לו התרתו לומר לו, כיון שלא נדרת רק בקרבנות מלכים, מותר אתה, רק יפתחו לו מצד אחר, אדעתא דהכי והכי לא נדרת, ואפילו בפתח חרטה סגי [ר"ח ס"ב]:

ומלמדים אותן:    שאינו רשאי לעשות צחוק מנדרים כמו שעשה הוא, מלבד שמביא עצמו לידי חשד כשיראוהו עובר, יחשבו שעובר על נדר גמור:

כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:    אבל אין מחמירין לענשו כשעבר על נדרו [ולר"ן [די"ח ב'] ה"פ מלמדין אותו דאפילו בנדר כזה כשנדרו צריך לנהוג איסור, ולהכי אומרים לו כך, כדי שלא ינהג קלות ראש בנדרים, דאם נתיר לו לאכול ולשתות, הרואים אותו שנדר ואפ"ה אוכל ושותה יחשדוהו שמקיל ראש בנדרים, אמנם ק"ל לר"ן למה צריך ללמדו שצריך לקיים נדר זה, הרי כיון דמצרכינן ליה לפתוח פתח, כבר ידע שצריך לנהוג איסור בנדר זה. ותו דלשון מלמדין משמע שמלמדין אותו אמיתת הדין. ול"מ היה נ"ל אפכא, דהרי לרבנן אף שעבר אין מענשין אותו, וכמ"ש הר"ן, א"כ יש לחוש שעי"ז יקל ראש בנדרי' שיראה שעבר ולא ענשוהו, לפיכך מלמדין אותו האמת. שאין זה נדר ולפיכך לא יענשוהו, ואפ"ה היה צריך פתח, ועי"ז יראה כמה חומר הנדרים, דאף בדבר הדומה רק לנדר היה צריך פתח]:

בועז

פירושים נוספים




מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי



ראו גם:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/משנה_נדרים_ב_ה"