משנה נדרים ב ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ב · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

סתם נדרים להחמיר, ופירושם להקל.
כיצד?
אמר: "הרי עלי כבשר מליח", "כיין נסך";
אם של שמים1 נדר, אסור.
אם של עבודה זרהל נדר, מותר.
ואם סתם, אסור.
"הרי עלי כחרם";
אם כחרם של שמים, אסור.
ואם כחרם של כהנים, מותר.
ואם סתם, אסור.
"הרי עלי כמעשר";
אם כמעשר בהמה נדר, אסור.
ואם של גורן, מותר.
ואם סתם, אסור.
"הרי עלי כתרומה";
אם כתרומת הלשכה נדר, אסור.
ואם של גורן, מותר.
ואם סתם, אסור.
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
סתם תרומה ביהודה – אסורה.
בגליל – מותרת, שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה.
סתם חרמים ביהודה – מותרין.
ובגליל – אסורין, שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים.

הערה 1: נוסח הבבלי: "בשל שלמים".

משנה מנוקדת

סְתָם נְדָרִים לְהַחֲמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל.
כֵּיצַד?
אָמַר: "הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ", "כְּיֵין נֶסֶךְ";
אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר.
אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר.
וְאִם סְתָם, אָסוּר.
"הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם";
אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר.
וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר.
וְאִם סְתָם, אָסוּר.
"הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר";
אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר.
וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר.
וְאִם סְתָם, אָסוּר.
"הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה";
אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר.
וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר.
וְאִם סְתָם, אָסוּר.
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה – אֲסוּרָה.
בַּגָּלִיל – מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָּלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה – מֻתָּרִין.
וּבַגָּלִיל – אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָּלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים.

נוסח הרמב"ם

סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד אמר הרי עליי כבשר מליח וכיין נסך אם של שמיים נדר אסור ואם של עבודה זרה מותר ואם סתם אסור הרי עליי כחרם אם כחרם של שמיים נדר אסור אם של כהנים מותר אם סתם אסור הרי עליי כמעשר אם כמעשר בהמה נדר אסור אם של דגן מותר אם סתם אסור הרי עליי כתרומה אם כתרומת הלשכה נדר אסור אם של גורן מותר אם סתם אסור דברי רבי מאיר וחכמים אומרין סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה סתם חרמין ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי כהנים.

פירוש הרמב"ם

אם כמעשר בהמה נדר - כבר נתבאר, שהנדר לא יהיה אלא בדבר שנדר. ומעשר בהמה, אף על פי שלא יבוא בנדר, אבל קדושתו בידי אדם, כמו שנבאר במקומו; ויש לו לאדם לעשות זאת הבהמה מעשר, ותהיה קרבן.

ושאר הדברים מבוארים.

ואין הלכה כרבי מאיר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ופירושם להקל - אף על גב דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושוכח, כי סתם ולא פירש - אזלינן להחמיר; דסתם נודר, דעתו לאסורכט.

כבשר מליח - היינו קרבן, דכתיב (ויקרא ב): "על כל קרבנך תקריב מלח".

כחרם של כהנים מותר - אף על גב דחרמי כהנים מועלים בהם עד שיבואו לידי כהנים, והוי דבר הנדור, מכל מקום סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן.

אם כמעשר בהמה אסור - דהוי דבר הנדור, שצריך להקדישולא, ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו שמעשר דגן אוסר הגורן.

שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה - לפי שהיו רחוקים מירושליםלב.

שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים - וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הביתלג. והלכה כרבי יהודה.

פירוש תוספות יום טוב

סתם נדרים להחמיר. כתב הר"ב דסתם נודר דעתו לאסור. מסיים הרא"ש מדלא שתק ע"כ. ועיין מ"ה פ"ק דנזיר מ"ש שם:

ופירושם להקל. כתב הר"ב אע"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו. כך פירש הרא"ש בפירושו אבל בפסקיו כתב ולא נהירא דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל ועוד מה קולא שייך כשפירש כיון שביאר היאך נדר לא שייך להזכיר קולא וחומרא ככל היוצא מפיו יעשה [והתוספות הקשו עוד דלשון של שמים ושל עבודה זרה לא משמע כפירש זה והוי ליה למימר אם אמר הרי עלי כבשר מליח של שמים אסור ואם אמר כבשר מליח של עבודה זרה מותר כיון דאשעת נדרו קאי] ויש מפרשים אף על פי שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא אבל אם אמר הרי עלי כבשר מליח וחזר ואמר בלבי היה כבשר מליח של ע"ז אזלינן בתר פירושו להקל. ואי תקשי לך דא"כ הל"ל כדקתני בסיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הכי נמי ה"ל למתני נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של ע"ז. וי"ל דלא דמי דהכא אין הלשון משונה זה מזה דהכל נקרא בשר מליח הלכך די בזה במה שאמר ופירושן להקל אבל לקמן שהוא משנה הלשון לגמרי שאין דרך לקרוא לחרמו של ים חרם סתם ולקרבנות מלכים קרבן סתם הוצרך להאריך ולפרש דאפילו בכהאי גוונא מהימנינן ליה ולקמן נמי צריך שאלה אבל הכא מהימנינן ליה ולא בעי שאלה ע"כ. וכפירש האחרון כתב הר"ב במ"ה פ"ק דנזיר. וז"ל הרמב"ם בפרק ב' מהלכות נדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. כיצד האומר בשר מליח וכו'. אומרים לו מה היה בלבך וכו' ואם אמר לא היה בלבי אלא תקרובת ע"ז וכו' הרי זה מותר אם נדר סתם הרי זה אסור ע"כ. מבואר שדעתו כפירוש האחרון ולא ידענא למה כתב הב"י בסי' ר"ח שדברי הרמב"ם כדברי פירוש הראשון:

אם של עבודה זרה. דגם לעבודה זרה רגילות היא למלוח ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מליח אלא אלו דקתני של שמים. ושל עבודה זרה. ולא של חולין. תוספות:

אם כמעשר בהמה נדר אסור. וכתב הר"ב שצריך להקדישו. וכתבו התוספות ואם תאמר והלא עשירי מאליו הוי קדוש [כמו שכתבתי בס"ד בסוף פ' בתרא דבכורות] וי"ל דבעינן העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר פ' בתרא דבכורות [משנה ז'] ע"כ:

שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה. כתב הר"ב לפי שהיו רחוקים מירושלים ולא היו רגילין בתרומת הלשכה לא קרו לה תרומת סתמא אלא תרומת הלשכה קרו לה הלכך כי נדרי בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. הר"ן:

שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. פירש"י שלא היו כהנים ביניהם ומסיים הר"ן לחרמי כהנים לא קרו להו חרם סתם הלכך כי נדרי בחרם ליכא לספוקי במידי דודאי חרם גבוה קאמרי. ובגמרא מפרש דסיפא דקתני שאין אנשי גליל מכירין. טעמא דאין מכירין. הא מכירין אלו ואלו מותרין אתיא כרבי אלעזר בר צדוק דפליג ארישא וסבירא ליה ספיקא לקולא. וכתב הר"ן וסתם תרומה נמי ביהודה לר"א בר צדוק מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר"א חרמים לאו דוקא דה"ה בתרומה גופה. א"נ בחרמים גופייהו ה"מ לאפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליהמרביה קאמר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כח) (על הברטנורא) קשה דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל ועוד כו'. וי"מ אע"פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוה חכמים אנו מפרשים לחומרא. אבל אם אמר הרי עלי בבשר מליח וחזר ואמר בלבי היה כשל עבודת גלולים אזלינן בתר פירושו להקל. הרא"ש. וע"ע:

(כט) (על הברטנורא) מדלא שתק. הרא"ש:

(ל) (על המשנה) עבודת גלולים. דגם לעבודת גלולים רגילות היו למלוח ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מלוח אלא אלו דקתני של שמים ושל עבודת גלולים ולא של חולין. תוספ':

(לא) (על הברטנורא) וא"ת והלא עשירי מאליו הוי קדוש. ויש לומר דבעינן העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר פרק ט' דבכורות. תוספ':

(לב) (על הברטנורא) ולא היו רגילין בתרומת הלשכה. לא קרי לה תרומה סתמא, אלא תרומת הלשכה קרי לה, הלכך כי נדרו בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. הר"נ:

(לג) (על הברטנורא) פירש"י שלא היו כהנים ביניהם. ומסיים הר"נ ולחרמי כהנים לא קרי להו חרם סתם הלכך כי נדרו בחרם ליכא לספוקי במידי, דודאי חרם גבוה קאמרי. ובגמרא, הא מכירין מותרין. אתיא כרבי אלעזר בן צדוק דפליג ארישא וסבירא ליה ספיקא לקולא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

סתם נדרים להחמיר:    פ"א דהלכות נדרים סימן י"ג י"ד ובפ' שני סימן ז' ח' ט' י' י"א: ובטור י"ד סימן ר"ח: וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ' שני סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ולהחמיר כיצד האומר הרי הפירות האלו עלי כבשר מליח וכיין נסך אומרים לו מה היה בלבך אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן וכיין שנתנסך ע"ג המזבח היה בלבי ה"ז אסור ואם אמר לא היה בלבו אלא תקרובת ע"ז ויין שנתנסך לה ה"ז מותר ואם נדר סתם ה"ז אסור וכן האומר הרי הפירות עלי חרם וכו'. ואיתא בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרצ"ט: ובגמרא פריך והתנן בפ"ד דטהרות ספק נזירות מותר ומ"ש הכא דתנן סתם נדרים להחמיר ומסיק דההיא ר' יהודה היא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה ק' כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר ומתני' דקתני להחמיר ר' שמעון היא והא דאמר ר' יהודה סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה דשמעת מינה הא מכירין אסור אע"ג דהוי סתם נדר וקשיא דר' יהודה אדר' הודה ומסיק רבא דכולה מתנייתא כר' יהודה ובנדרים דאין ספיקו חמור מודאי מעייל איניש נפשיה לספיקא ואמרי' על דעת תרומת הלשכה נדר ואתיא מתני' דנדרים ככולי עלמא ומתני' דנזירות כר' יהודה ומשום דספקו חמור מודאו דעל ספקו לא מצי מגלח דלא מצי לאתויי קרבן מספק דילמא מעייל חולין בעזרה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. והקשה ה"ר שמשון ז"ל בפ' ד' דמסכת טהרות ותימה לר' יהודה נמי תיקשי ליה מרישא דקתני לטמא אחרים ור' יהודה קאמר בפ' קמא דפסחים לכל טמא אפי' לטמא אחרים דהא דמסקינן התם דהדר ביה ר' יהודה היינו מכלים וי"ל דסוגיא דנדרים סוברת דהדר ביה לגמרי אפילו מאוכלין ומשקין ולמסקנא דנדרים ניחא עכ"ל ז"ל. ועיין בגמ' ותדע ותשכיל:

ופירושן להקל:    אם פירש אח"כ ואמר לכך נתכוונתי סומכין על דבריו אע"פ שהוא מקל וכולה מתני עד נדר בחרם מפ' כיצד סתמן להחמיר ומנדר בחרם ואילך מפ' כיצד פירושן להקל הר"ן ז"ל ועיין בפירושו ז"ל בפ' שבועות בתרא דף שי"ב ע"ב:

כבשר מליח:    משלמים ודאי קאמר שצריכות מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת:

ואם של ע"ז מותר:    פי' אם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של ע"ז נאמן ואין צריך שאלה אפילו הוא ע"ה מדלא תנן בהו דבעו שאלה כדתנן גבי נדר בחרם ואינך דבסמוך כ"כ הרא"ש ובנו בעל הטור ז"ל. ועיין במ"ש לקמן ריש סימן ה':

ואם סתם:    דאמר לא ידוע לי אם על של שמים או על שם טומאה נדרתי אסור דאמרינן לא נתכוון זה אלא בדבר הנדור והיינו סתם להחמיר רש"י. ומשמע קצת דגריס הוא ז"ל אם של שלמים נדר אסור ואם של ע"ז מותר שפירש וז"ל ופירושן להקל דאם פירש ואמר לשם ע"ז נדרתי מותר ואם מפרש בשעת הנדר ואמר כבשר מליח של שלמים משלמים ודאי קאמר שצריכות מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת וכיין נסך שעל המזבח דהיינו בדבר הנדור ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו י"מ אע"פ שפירושן להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא ולא נהירא דמה הוצרך ופירושן להקל ועוד מה קולא שייך כשפירש כיון שביאר היאך נדר לא שייך להזכיר קולא וחומרא ככל היוצא מפיו יעשה. וי"מ אע"פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא אבל אם אמר בלבי היה כבשר מליח של ע"ז אזלינן בתר פירושו להקל ע"כ. ורבינו יעקב ז"ל בנו תופס לעיקר פירוש אביו ז"ל וכן נראה ג"כ שסובר הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה אם סתם אסור כלומר אם סתם ולא ידע על מה נתכוון אסור אבל דברי הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות נדרים כדברי הפירוש הראשון ע"כ מבית יוסף י"ד סימן ר"ח. ושם בפסקיו מסיים הרא"ש ז"ל ואי תיקשי לך דא"כ הל"ל כדקתני בסיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ה"נ ה"ל למיתני נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של ע"ז וי"ל דל"ד דהכא אין הלשון משונה זה מזה דהכל נקרא בשר מליח הלכך די בזה במה שאמר ופירושו להקל אבל לקמן שהוא משנה הלשון לגמרי שאין דרך לקרוא לחרמו של ים חרם סתם ולקרבנות מלכים קרבן סתם הוצרך להאריך ולפרש דאפילו בכה"ג מהימנינן ליה ולקמן נמי צריך שאלה אבל הכא מהימנינן ליה ולא בעי שאלה ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק מפי' הרא"ש ז"ל ולא מפסקיו. וכתוב בתוספות יו"ט מבואר שדעת הרמב"ם ז"ל מלשונו שהעתקתי לעיל ריש מתני' שהוא כפירוש השני להרא"ש ז"ל ואיני יודע למה כתב הב"י בסי' ר"ח שדברי הרמב"ם ז"ל כפי' הראשון ע"כ:

אם של גורן:    במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה אם של דגן וכתב כן מצאתי וכך נכון כי בכאן הוא חוזר על מעשר בהמה ועל כן הזכיר דגן שהוא חלוקה שכנגדו זה מעשר בהמה וזה מעשר דגן אבל לקמן הוא חוזר על תרומת הלשכה הזכיר כנגדו תרומת הגרן ע"כ. וכן הוא בירושלמי וגם שם ביד פ' שני אבל בסיפא גבי תרומה בכל הספרים גרסי' גרן חוץ מבפסקי הרא"ש שבשתי הבבות מצאתי כתוב דגן:

ר' יהודה אומר וכו':    בירושלמי וחכמים אומרים וכן ג"כ בהרא"ש וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל אבל שם בכ"מ וגם בבית יוסף שם סימן ר"ח גריס ר' יהודה שכתב ומשמע דהלכה כר' יהודה דהולך אחר משמעות שבני אותו מקום מכירין בו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' שני וכו' עד ומשמע ודאי דה"ה לאומר כבשר מליח וכיין נסך שאם אין בני המקום קורין כן בסתם אלא לשל שמים שהיא אסור ואע"פ שהוא מפ' שלא נתכוון אלא לשל ע"ז ע"כ:

סתם תרומה ביהודה אסורה:    פי' ביהודה היינו ירושלם דהויא בחלקו של יהודה אסור דאיכא למימר בתרומת הלשכה נדר דלשכה הוי בארץ יהודה דהויא כדבר הנדור ובגליל מותר דאם אמר הרי עלי כתרומת הלשכה הואיל ואין בגליל לשכה אלא תרומת הגורן היינו דבר אסור שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה לפי שאינה ביניהם הלכך כי נדרי בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. ובגמ' פריך הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמין בגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים הא מכירין מותרין אלמא ספיקא לקולא ומשני אביי דסיפא ר"א ב"ר צדוק היא דאמר ספיקא לקולא. וכתב הרא"ש ז"ל ומצי לאוקמא מתני' דספק נזירות מותר כותיה. וז"ל הר"ן ז"ל הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא וכו' הא דפריך מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ולא פריך מרישא לסיפא דרישא קתני סתם תרומה ביהודה אסורה אלמא ספיקא לחומרא וסיפא קתני סתם חרמין ביהודה מותרין אלמא ספיקא לקולא משום דה"מ לדחויי דילמא לעולם ספיקא לקולא ורישא היינו טעמא משום דביהודה מפני שהיו רגילין הרבה בתרומת הלשכה לא היו קורין לתרומת הגרן תרומה סתם א"נ לאידך גיסא דלעולם ספיקא לחומרא וסיפא דקתני סתם חרמין ביהודה מותרין היינו טעמא דמתוך שהיו כהנים הרבה מצויין ביניהם ורוב חרמיהן היו לכהנים לא הוו קרו לחרם גבוה חרם סתם אבל דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא קשיא ומשני אמר אביי סיפא ר"א ב"ר צדוק היא דמתני' תרי תנאי היא רישא ר' יהודה דס"ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה"נ דסתם חרמין ביהודה נמי אסורין וסיפא ר"א ב"ר צדוק דאמר סתם חרמין בגליל אסורין לפי שאין מכירין את חרמי כהנים הא מכירין מותרין דספיקא לקולא ומש"ה סתם חרמין ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לר"א ב"ר צדוק מותרת והאי דנקט ר' יהודא תרומה ונקט ר' אלעזר חרמין לאו דוקא דה"ה בתרומה גופה א"נ בתרמין גופייהו הוה מצי לאפלוגי אלא מר מאי דשמע ליה מרביה קאמר ומר מאי דשמע ליה מרביה קאמר ולפי זה כי מהדרינן לעיל אמאן דס"ל דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ה"מ למימר ר"א ב"ר צדוק היא אלא ר' יהודה עדיף ליה דקאמר הכי בנזירות גופיה עכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

סתם נדרים להחמיר:    בנדר סתם ולא פירש כוונתו, רק אמר שמתכוון שכמו שיפרשו חכמים לשונו כן יהיה, נפרשו להחמיר [ואילה"ק מ"ש דקמ"ל הכי בנדר, הרי בכל דוכתא אמרינן ספק דאורייתא לחומרא. נ"ל דקמ"ל דלוקה, דלא הוה חיובו ספק אלא ודאי. דאסר על עצמו כל מה שיפרשו חכמים לשונו]:

ופירושם להקל:    ר"ל ופירושן של סתם נדרים, שנדר סתם, ואח"כ מפרש שכוונתו לקולא היה, אז מותר [ועי' ברא"ש בסוף המסכת ר"ל לא בפירושו שבש"ס רק בכללי פסקיו, שהביא ב' פירושים במשנה זו]:

אם של שמים נדר:    שאמר שנתכוון למליח של קרבן, שנאמר בו על כל קרבנך תקריב מלח [והא דקאמר אם של שמים נדר. הרי אפילו בסתם נדרו אסור. נ"ל דרבותא קמ"ל, דלא מבעיא אמר כמו שיפרשו חכמים, נדרו, דודאי אסור, דהרי ודאי יפרשוהו לחומרא. אלא אפילו תלה כפי שיפרשו הוא בעצמו, והרי בידו לפרשו לקולא או לחומרא, אפ"ה בדאורייתא אין ברירה והו"ל כסתם נדרים דלהחמיר. ובש"ס גרסינן אם של שלמים נדר. ולכאורה נ"ל דהך גי' נכונה, דדרך שלמים למלחו הרבה מדנאכל לב' ימים, וכן משמע לשון נדרו, מדקאמר "מליח", ולא "מלוח", דמליח משמע הרבה, כמ"ש הרד"ק בשרשיו. וחתני מו"ה יוסף שליט"א הביא ראיה לרד"ק מדקאמרינן [שבת ע"ט א'] גבי עבוד עורות, דלא מליח ולא קמיח, ש"מ דלשון עבוד הוא, והיינו שמלוח הרבה. ולהכי שפיר נקט "שלמים" שדרך למלחן הרבה אבל לגי' דגרס של שמים, דהיינו שאר קרבנות כשמקריבן א"צ למלחן הרבה [כמנחות דכ"א א' וכרש"י ותוס' שם], והאיך יפרש שנתכוון להקרבנות בלשנא דמליח. ואפילו לרמב"ם [(רמב"ם פ"ג מהל' איסורי מזבח)] ולערוך, דס"ל דגם בקרבנות צריך למלחן יפה, וגרס התם לבסוף וכן לצלי, ול"ג וכן לקדירה, עכ"פ הרי מודה דבדיעבד בקורט א' סגי וכיון שכן, האיך נפרש שלקרבנות נתכוון, ולא לשלמים, שבודאי מלחן הרבה שלא יסריחו. ועיי' ברמב"ם [(רמב"ם פ"א מהל' נדרים ה"טו) ובכ"מ שם]. אמנם ק"ל אדמבעי לעיל [די"א ב'] אי בעיקרא מתפיס או בסופה, לפשוט מהכא דבעיקרו מתפיס, וי"ל]:

אם של עבודה זרה נדר מותר:    דהו"ל כמתפיס בחלב ודם, דאינו דבר הנדור [עי' פתיחה]:

ואם סתם:    שאמר נתכוונתי כמו שיפרשו חכמים:

אם כחרם של שמים:    חרמי בדק הבית:

אסור:    אפילו ביהודה דמסתמא להיתר כסוף משנה:

ואם כחרם של כהנים:    חרמים שפירש שיהיו לכהנים:

מותר:    דאף דגם חרמי כהנים מועלין בהן עד שיבואו ליד הכהנים. מ"מ חרמי כהנים משמע שכבר בא לידן, ואז חולין גמורין הם [כ(רמב"ם פ"א מהל' ערכין)]. [מ"מ ק"ל דעכ"פ נפשט מהכי דבהיתרא מתפיס. וי"ל]:

אם כמעשר בהמה נדר אסור:    דהו"ל דבר הנדור, דצריך להקדישו:

אם כתרומת הלשכה נדר:    עיין שקלים [פ"ג מ"א]:

אסור:    אפילו בגליל דמסתבר להיתר:

רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה:    ואף דגם תרומת גורן מצוי התם, עכ"פ סתם נדרים להחמיר. מיהו במפרש שכוונתו לקולא גם ביהודה שרי:

שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה:    מדרחוקים מירושלים:

סתם חרמים ביהודה מותרין:    אף דגם חרמי בדק הבית מצוייה שם, אתיא למ"ד סתם נדרים לקולא ונקט ברישא רבותא דלמ"ד סתם נדרים להחמיר ולא מבעייא בחרם, דמצוי חרם גבוה כמו חרמי כהנים תלינן להחמיר, אלא אפילו בתרומה דטפי מצוי תרומת דגן מתרומת לשכה, אפ"ה אסור, ובסיפא נקט רבותא איפכא למ"ד סתם נדרים להקל, דאפילו בחרם שמצוי חרם גבוה כמו חרמי כהנים, והו"ל ספק שקול אפ"ה תלינן לקולא ודו"ק:

שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים:    דלא היו כהנים שם והחרימו לבדק הבית:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

ראו גם: