משנה נגעים יג ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יג · משנה ט | >>
מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו, הוא והן טמאין מיד.
היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו, הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורים, מיסב ואוכלן בלפתן.
משנה מנוקדת
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעֹרִים, מֵסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן.
נוסח הרמב"ם
מי שנכנס לבית מנוגע -
- כליו על כתפו,
- וסנדליו וטבעותיו בידו -
- הוא והן - טמאין מיד.
- היה לבוש בכליו,
- וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידו -
- הוא טמא - מיד,
- והן טהורין - עד שישהה כדי אכילת פרס,
- פת חיטין - ולא פת שעורין,
- מיסב - ואוכלה בלפתן.
פירוש הרמב"ם
אמר השם יתברך "והבא אל הבית, כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב"(ויקרא יד, מו), הנה כבר למדנו שכל מה שיגיע בבית המנוגע יטמא.
ואמר השם "והשוכב בבית, יכבס את בגדיו"(ויקרא יד, מז), [הרי לא גזר טומאה על בגדיו אלא אם שכב בבית].
ואמר השם "והאוכל בבית, יכבס את בגדיו"(ויקרא יד, מז), ואין הפרש בין אוכל או שוכב שלא באכילה יטמא, ואמנם כוונת הכתוב מה שזכרוהו ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה. וכאשר עמד בבית המנוגע שיעור יהיה אפשר לאדם בו שיסב ויאכל חצי ככר מלחם חיטין בלפתן, הנה כבר נטמאו בגדיו אשר עליו בין שיאכל או לא יאכל, יהיה שוכב או עומד או איך שיהיה, הכוונה בו שיתאחר זה השיעור.
ואמרו פת חיטים בלפתן - מפני שהוא זמן מועט, לפי שהלחם הטוב בלפתן ימהרו באכילתו ולא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב.
ושיעור זה הפרס אשר יאכל, רוצה לומר שישהה שם שיעור אכילתו ויטמאו בגדיו, הן שלוש ביצים בינונית מביצת התרנגולת כמו שביארנו בשמיני מעירובין:
פירוש רבינו שמשון
על כתפו. מקופלין על כתיפיו כדרך משוי:
בידיו. בקומצו שלא כדרך מלבוש:
טמאין מיד. דקרינן ביה נמי בכלים והבא אל הבית:
היה לבוש כליו. הוו להו בגדים דידיה והאוכל בבית יכבס בגדיו עד שישהה שיעור אכילת פרס חצי ככר של עירוב שהוא מזון שתי סעודות והככר שמנה ביצים כדאמרינן בעירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פב:):
תניא בת"כ יטמא עד הערב (ויקרא יד) מלמד שאין מטמא בגדים יכול אפילו שהה שם כדי אכילת פרס ת"ל (שם) והאוכל בבית יכבס בגדיו אין לי אלא האוכל השוכב מניין ת"ל והשוכב בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא האוכל והשוכב אוכל ולא שוכב שוכב ולא אוכל לא אוכל ולא שוכב מניין ת"ל יכבס בגדיו ריבה אם סופנו לרבות את הכל מה ת"ל האוכל והשוכב ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל שוכב וכמה שיעור אכילה כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלה בליפתן. פירוש שוכב היינו מיסב:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
וכליו על כתפו - מקופלים ומונחים על כתיפו דרך משאוי:
וטבעותיו בידיו - מונחים על פס ידו שלא כדרך מלבוש:
הוא והן טמאין מיד - דקרינן נמי בכלים והבא אל הבית יטמא:
היה לבוש בכליו - דהשתא אין כליו טמאים אלא מחמת דידיה:
והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס - דכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו, ותניא, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס בגדיו, ריבה. א"כ למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לבא אל הבית שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי שיעור אכילה כשהוא שוכב, כלומר כשהוא מיסב טז. וכמה שיעור אכילה, כדי אכילת פרס, שהוא חצי ככר של עירוב, לדברי רש"י הם ארבע ביצים, ולדברי רמב"ם שלש ביצים:
מיסב ואוכל בלפתן - ששיעורו מועט משאלו [היה] אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול:
פירוש תוספות יום טוב
טמאין מיד. כדילפי' בברייתא דת"כ שכתבתי בפ' דלעיל מ"ה [ד"ה אפי']:
עד שישהא כדי אכילת פרס. פי' הר"ב דכתיב והאוכל וכו'. ליתן שיעור לבא אל הבית כו' עד שישהה כו' כשהוא שוכב כלומר כשהוא מיסב ומש"ה לא כתב והשוהה. ללמד שתהא האכילה משוערת באוכל כשהוא מיסב שזה קובע לאכילתו. ואי לאו הכי הוה משער השהייה באכילה דכל התורה כולה. שהיא בכזית. כך כתב בעל קרבן אהרן:
פרס. כתב הר"ב לדברי רש"י כו'. ופלוגתייהו מחלוקת תנאים היא במ"ב פ"ח דערובין ושם פסק הר"ב כפסקו של הרמב"ם. וכן במס' כלים פי"ז מי"א. עיין [מ"ש] בסוף משנה א' פ' קמא דפרה [ד"ה פרס]:
מיסב ואוכלן בלפתן. פי' הר"ב ששיעורו מועט כו' כ"כ הרמב"ם. ונפלאתי על בעל קרבן אהרן שכתב. דאי לא דמסתפינא ה"א דהוא להחמיר. שכך משמע מאמרו מיסב. שירצה עושה קבע ואוכל דבר טוב וכו' שמתאחר מאכילה וכו'. וכי זו להחמיר היא שאם נצריכהו לשיעור מרובה נמצאת מיקל עליו שלא יטמאו בגדיו שלא יתאחר כל כך. וזהו בעלמו טעמו של הרמב"ם שהראה פנים. דלכך שיערו בחטין עם לפתן שהוא מפני שממהר לאכול. לפי שנראה לולהרמב"ם שאמרו הדבר להחמיר. וזו היא חומרא שנטמאהו בזמן קצר שישהה בו. ואף רש"י בפ"ו דברכות דף מ"א ובפרק קמא דערובין דף ד'. ופרק קמא דסוכה דף ה'. פי' דשיערו בחטה שנאכלת מהר. וכתב ג"כ מיסב דרך הסבה. שהיא נאכלת מהר. שאינו פונה אנה ואנה. ובזה מתיישב דיוקו של בעל קרבן אהרן. מדתנן מיסב [ומדשיער הכתוב במיסב. מינה שיערו עוד חכמים לומר פת חטין. ובלפתן. הכל כדי להחמיר]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טז) (על הברטנורא) ומשום הכי לא כתב והשוהה, ללמד שתהא האכילה משוערת באוכל כשהוא מיסב, שזה קובע לאכילתו, ואי לאו הכי הוה משער השהייה באכילה דכל התורה, דהיינו בכזית. ק"א:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מי שנכנס וכו'. בעירובין פ"ק דף ד' משמע דרש"י ז"ל גריס וטבעותיו בקומצו וכן הוא בתוספתא דנגעים פ"ז ואפשר שרש"י ז"ל מפ' דידיו היינו קומצו שכן הוא בפירושו ז"ל שם בפ' בהמה המקשה בהדיא גם בפי' הר"ש ז"ל. ובסיפא צ"ל וטבעותיו באצבעותיו. אח"כ הבנתי ממה שמצאתי שפי' רש"י ז"ל בר"פ נוטל אדם את בנו דהיכא דתני בידו כגון רישא דההיא ברייתא דהתם ר"ל בקומצו שלא כדרך מלבוש והיכא דתני בידיו לשון רבים כגון ההיא סיפא דההיא ברייתא דמייתי התם ר"ל באצבעותיו וא"כ אפשר דהכא נמי הוה גריס רש"י ז"ל ברישא בידו ובסיפא בידיו. ושם ביד גבי רישא שינה לשון המשנה וכתב וכליו על כתיפיו וסנדלו וטבעתו בכתפיו הוא והן טמאים מיד לאשמועי' דידיו דמתני' לא מעלה ולא מוריד והוי כמונחים בכתפו ואסיפא דמתני' כתב שם והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הרי האדם טמא מיד ובגדיו טהורים עד שישהה וכו'. פרס הן ד' בצים לדעת רש"י ז"ל וכן דעת הר"ש והרא"ש ז"ל. ובת"כ פרק חמישי דפ' מצורע וע"ש בספר קרבן אהרן שכתב בשם הרב גור ארי' ובשם הרב בעל לבוש האורה ה"ר מרדכי יפה ז"ל שנתנו טעם למה שיערו החכמים האכילה כאן באכילת פרס ובכל מקום שיעור האכילה בכזית ודחה טעמם וכתב הוא דמה שנראה לו בזה הוא דכמו דהאוכל הראה שיעור שהייה ליושב גם השוכב הראה שיעור האכילה שהוא מה שאדם אוכל והוא מיסב שאין זה אלא אכילת קבע וא"כ כל אכילה בכזית תקרא אכילה אבל אינה אכילת קבע שהיא אכילת המסב והוא השוכב וכאן שאמר השוכב שישהה שיעור אכילה הראה שהוא שיעור אכילת המיסב ולזה אחר שביאר התנא כמה שיעור אכילה אמר מסב ואוכלו בלפתן ע"כ.
מסב ואוכלו נראה דגרסי' בויו וי"ס ואוכלה בה"א והכי מסתברא דהכי נמי תנן בפ"ח דכלים סימן ה' הפת שבתוכו שני' לשון נקבה:
תפארת ישראל
יכין
וכליו על כתפו: שנשאן לשם מקופלין ולא לבשן:
וסנדליו וטבעותיו בידיו: תוך פס ידו:
הוא והן טמאין מיד: אפילו לא שהה. דמדאינו מלובש בהן אינן טפלין לו. וקרינן גם בהם והבא אל הבית יטמא:
היה לבוש: דכשלובש בהן והם טפלין לו. אמרה תורה יכבס בגדיו. דהיינו שיטבלם מדנטמאו. ומדאמרה תורה כן רק באוכל ושוכב. ללמדנו בא. שכל שהן טפלים להנכנס. לא יתטמאו רק בשישהה בכדי אכילה כשהוא שוכב. דהיינו מיסב ואוכל. שיש קבע לאכילתו. ושיעור אכילתו הוא הלמ"מ שהוא כדי אכילת פרס. דהיינו כשיעור ד' ביצים לרש"י. וכג' ביצים להרמב"ם. דמלת פרס ר"ל חצי. דלחם שלם הוא כפול משעור זה [ועיין פ"ח דעירובין מש"ש סימן י']. ומדאינו רק ראשון. אדם וכלים אמקט"ו רק מאב. ולא טימאן בנגיעתו:
פת חטין: שע"י שטעמו טוב נאכל מהרה:
ולא פת שעורים: נ"ל דה"ה של מינים אחרים אין משערין בהם. רק נקט שעורים מדמצוי הוי רק ב' מיני פת אלו. וכ"ש שאר מיני מאכלים אפילו ערבים לחיך טפי מפת חטין. אין משערין בהן. דאין סעודה קרויה אלא על שם לחם כדכתיב עבד לחם רב. א"נ להכי נקט שעורי' לרבותא אע"ג שקמחן לבן כקמח חטין. אפ"ה מדאינו מוטעם כ"כ. לא נאכל מהר כשל חטין:
מיסב: שקבע א"ע לאכילה ואינו פונה לדברים אחרים בשעה שאוכל. וממהר אכילתו להפרס הנ"ל:
ואוכלן בלפתן: שגם עי"ז ממהר לאכול מדמוטעם לו טפי. והנך כולהו הלממ"ס נינהו. ולחומרא. דאפילו בשהוי מועטת כזו נטמאו בגדיו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת