תוספות יום טוב על נגעים יג

משנה אעריכה

הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור. דמדכהה בשני והולך לו דילפינן לקמן דקולפו וטעון צפרים. אשמעי' דכהה בראשון והולך לו דלא ה"ל עמידה קודמת. דאינו טעון צפרים. כ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ש בס"פ דלעיל דהך קליפה דכהה לא מצינו בקרא. ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית. אלא ברפוי. דהיינו שהוקצה והוטח. ע"כ. [דחליצה קיצה וטיחה מקרי רפואה. כדלקמן בד"ה עמד בזה וכו']:

הכהה בשני וההולך לו קולפו. והוא טעון צפרים. בת"כ יליף ליה מדכתיב ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר פי' הר"ש הבית יתירא דריש דביה משתעי קרא אלא לרבות בית אחר שאחרי רפואתו טעון צפרים:

עמד בראשון ופשה בשני חולן וכו'. בת"כ יליף מדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה. שא"א שידבר בפשה בראשון וחלץ. שכבר למדנו בג"ש דצרעת ממארת שא"צ פסיון אלא בחזרה בלבד סגי ובעי נתיצה. אלא במה הכתוב מדבר במי שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד. ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה. ומה יעשה לו ת"ל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. שענינם אחד. ועבדינן מינייהו ג"ש כאילו בשניהם כתיב ושב או כאילו בשניהם כתיב ובא. מה שיבה דבסוף שבוע ראשון ושב הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכתב בעל קרבן אהרן דקראי הכי קאמרי. ואם ישוב הנגע וגו' וכן אם בא הכהן וראה והנה פשה. שזה וזה בסוף שבוע שני כשצרעת ממארת היא שזה יאמר על החוזר בלי פשיון כמו שביארנו בג"ש אז ונתץ הכהן וגו' ואם אינה צרעת ממארת שאינו חוזר. אלא פושה. לא ביאר משפטו. ורמזו בג"ש דביאה ושיבה:

עמד בזה ובזה חולץ וכו'. בת"כ יליף לה מדכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' בשתי ביאות הכתוב מדבר את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו. וטיהר הכהן את הבית. יכול יפטור וילך לו. ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי וזה עדיין לא נרפא שלא נעשה לו שום רפואה. ופירוש כי נרפא כאשר נרפא. דא"ל שהוא טעם לוטהר הכהן משום שנרפא. דפשיטא דאין לכהן לטהרנו אא"כ שנרפא. אלא ה"ק וטהרו הכהן כאשר נעשה לו רפואתו וזה שעדיין לא נעשה לו שום רפואה מה יעשה לו. כ"פ בעל קרבן אהרן (ומה יעשה לו הרי אני דן וכו' ת"ל ואם בא יבא הכהן הרי כאן שתי ביאות) ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף ביאה האמורה למטה חולן וקוצה וטח ונותן לו שבוע:

משנה בעריכה

האבן שבזוית. פי' הר"ב שהיא בינו ובין חברו בשותפות. וז"ל רש"י בפ"ט דחולין דף קכ"ח שבזוית. הנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראתה משני לדדים ע"כ. וה"ה דה"מ למימר האבן הראשה כר"א דלקמן. אלא דברו בכל כותל. שמן הסתם יש בזוית אבן גדול:

ראש ופתין. כתב הר"ב. פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ. שתופס מצד מערב וכו'. ר"ל שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה ג"כ מפתין מלשון פת לחם (בראשית י"ח) משליך קרחו כפתים (תהלים קמ"ז) ונקראו כך. על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נ"ל לפרש. אבל עכשיו מצאתי למהר"ם שכתב וז"ל בית הבנוי ראש ופתין כו'. בית של ראובן מצד זה. ושל שמעון מצד אחר. וכותל עצים או חומת אבנים מפסקת ביניהם. ונדבך של בית ראובן לצד מזרח ביתו. שהוא צד מערבו של בית שמעון. שוכב על עץ אחד שבראש הכותל שביניהם. או על אבן אחת. ועל אותו העץ או אותו האבן. שוכב כמו כן נדבך של בית שמעון לצד מערבו שהוא צד מזרחו של בית ראובן. אותו העץ או אותו האבן ששני הנדבכים נשענין עליו אחד מכאן ואחד מכאן מקרי ראש. ושאר עצים או אבנים לפנים ממנו אם לצד בית ראובן. ראובן חולץ ולא שמעון. ואם לצד בית שמעון. שמעון חולץ ולא ראובן. ולפי שבערוך פירושו סתום. הרחבתיו עכ"ל:

נראה בראש נוטל את כולו. מדתלי בנראה מסתברא לי דאחליצה קאי. דאי אנתיצה הרי נותץ כל הבית. ומה לי באיזה אבן שנראה. אלא אחליצה קאי. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראשו. הואיל והאבן אחד בצד שלו ושל חברו. אבל כשנראה בפתים לא חייב הכתוב לחבירו שיחלין גם האבן שבצדו. הואיל ואבן אחר הוא [וגם לישנא דמתני' דייקא דקתני נוטל ולא קתני נותץ ואף מהר"ם לעיל אסברא לה בחולץ]:

משנה געריכה

נראה בעליה נותן את הקורות לבית. שלצורך הבית (נבנו למעזיבת) הבית ואינם עציו של עליה המיוחדים אליה (לחוד) כדמשמע מהכינוי. ק"א:

[מלבנים. כתב הר"ב כמין לבנים מרובעות ששוטחין על הגגות. וה"ל לפרש לענין מה שוטחין אותן על הגגות. דאי אמרת שאין להם שום צורך להגג אלא ששוטחין שם הוא ללורך עצמן וגופן עד שיושטחו למקום אחר. א"כ מלתא דפשיטא היא שאינן בכלל אבניו וגו' ולא ה"ל להתנא לאשמעי' להא כלל אלא נראה שיש בהן צורך קצת אל הגג ומש"ה אצטריך לאשמעי' שיכול להצילן וזה ה"ל להר"ב לפרש]:

ועל שריגי החלונות. ל' הר"ש כמין סבכה שעושין בחלון שמסתכלים משם לרה"ר ועושין הסבכה שלא יפלו משם התינוקות. כ"פ הר"ש וסריגי תרגום סבכה כמ"ש בפ"ט דאהלות מ"ד:

משנה דעריכה

מטמא מתוכו. פי' הר"ב כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו וגו' וכ"כ הרמב"ם. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבא כולו לתוכו כדמשמע קרא אבל לא שאם יגע מתוכו בלא ביאה דמגרע גרע מאחוריו דמוחלט ואע"ג דלתוס' פי"ב דיבמות דף ק"ג מספקא להו. להרמב"ם והר"ב מפשט פשיטא להו ומדברי התו' דהתם נראה שכך דעת רש"י ג"כ דדוקא עד שיבא לתוכו ולא כשיגע בלא ביאה אבל בפי' רש"י שבידינו בהפך שכתב מטמא מתוכו במגע ואע"ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא ע"כ. ולדידיה אתי שפיר טפי סיפא דקתני זה וזה מטמאין בביאה כדלקמן. ומ"ש הר"ב האבנים המנוגעים עצמן כו'. כן כתב הר"ש בשם התוספתא:

זה וזה מטמאין בביאה. לשוץ הר"ב לטמא כל הנכנס בתוכו מסיים הרמב"ם לפי מה שיתבאר ובחבורו פט"ז כיצד בית שהיה מיסך וכו' ודוחק דמפסיק במשנת הבונה מן המוסגר וכו'. אבל לפרש"י דמתוכו דרישא בנגיעה היא ולא בביאה. הך סיפא דזה וזה מטמאין בביאה. מפרש כפשטה. וז"ל אם נכנס דרך ביאה. כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית וכן פי' הר"ש מטמאין בביאה. כדכתיב והבא אל הבית [וזה שכתב רש"י רובו לא דק. דראשו ורובו תנן מ"ח]:

משנה העריכה

חזר נגע לבית. פי' הר"ב המוסגר וכדומה לזו שנינו במשנה ו' פי"א. ושם מפורש וכתבתי שם [ד"ה שורף] דקשיא לגירסת הר"ב והר"ש דגרסי התם יציל. ואילו הכא תנן חולץ. ומפרשין שהן טמאים כטומאת הבית שנטלו ממנו. ומצאתי עתה למהר"ם שכתב וז"ל וקשה מאי שנא מהא דתנן לעיל פי"א גבי נגעי בגדים הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע לבגד מליל את המטלית. והכא בנגעי בתים קאמר חולץ את האבנים. ודינן כדין בית שנטלו ממנו. על כן נ"ל דהכא והתם דינן שוה. וה"פ חזר נגע לבגד יציל את המטלית. עצה טובה היא. שכשקרע הנגע מבגד הראשון וחיבר במקומו מטלית וחזר הנגע לבגד הראשון ניכר בטוב שכל אותו הבגד הראשון הוא לקוי. ויש לחוש שמא יולד נגע גם במטלית שנלקחה ממנו וטלאוהו בבגד טהור ויתקלקל על ידה גם אותו הבגד. להכי קאמר יציל את המטלית [פירושו] יפריש [שכן פירש"י בפסוק. כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו דבפ' ויצא שהוא ל' הפריש] את המטלית מאותו הבגד שלא תקלקלו. והכא נמי דקתני חולץ את האבנים. לא חליצה וקיצה וטיחה קאמר דכיון דנלקחה מן הבית הראשון לאחר חליצה וקיצה וטיחה קודם נתיצה. אין דינן כיוצא בו. אלא א"כ חזר הנגע לאותן אבנים עצמן. להכי קאמר חולץ את האבנים כלומר חולץ האבנים ומשליכם. כי יש לחוש פן יקלקלו את הבית הטהור. ואל תתמה על שינוי הלשון דלא קאמר יציל את האבנים כדקאמר לעיל יציל המטלית. די"ל גבי מטלית שהיא בגד שלש על שלש וחשוב שייך ביה יציל המטלית. שגם היא תהיה ראויה לו אם לא יולד בה נגע ומצניעים כמוה לצורך תשמישים אבל באבנים לא שייך אלא חליצה והשלכה דאין מצניעים כמותם. עכ"ל:

משנה ועריכה

אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה. כדלקמן [ופסק הר"ב וכן הרמב"ם [כר' אלעזר] והכ"מ פי"ו מהט"צ [הלכה ג'] לא כתב טעמו. ונראה לי משום דמסתבר טעמיה דר' אלעזר. דיליף בקל וחומר]:

משנה זעריכה

הטמא עומד כו' והטהור עובר טמא. פירש הר"ב דכתיב במצורע מחוץ למחנה מושבו מכאן שמושבו טמא. פירשתיו בס"ד במ"ד פרק קמא דכלים [ד"ה שהוא] [והר"ב כתב שם מכאן מצורע שהוא יושב כו' וטהור עובר כו' והוא לשון הר"ש שם מת"כ אבל כאן כתב הר"ש דתניא בת"כ כדתנן הכא. וכן היא הגירסא גם כן במשנה ב' פ"ו דטהרות. ובת"כ שבידינו הגירסא הטמא יושב כו' והטהור עומד כו'. וכן הוא בפ"ק דקדושין דף ל"ג. וכתב רש"י שכן הגי' בת"כ ומיהו כתב הר"ש בכאן וז"ל. ובפ"ק דקדושין מייתי מתני' וגר' התם יושב במקום עומד ועומד במקום עובר והכל אחד דלעומד דהכא קרי ליה התם יושב. ולעובר דהכא קרי ליה התם עומד ע"כ. והלכך גם הר"ב שכתב לקמן בד"ה אם עמד כו' ונטמא הטהור העובר לא קפיד בהא דכתב עובר במקום עומד ועיין עוד שכתבתי לחלק בין אילן לבית במשנה דלקמן(ד"ה שהכניס) ובמשנה י"א (ד"ה כלים). ועוד עיין בפי' הר"ב פ"ק דכלים שם שכתב ודוקא מצורע בימי חלוטו וכו']:

[וכן באבן המנוגעת. וכן בבגד המנוגע במשנה דלקמן]:

משנה חעריכה

טהור שהכניס ראשו ורובו. כתב הר"ב דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה. ובת"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו. ופי' בק"א דדייק מדלא כתיב והבא בבית. אלא כתיב אל הבית. דמשמע שעדיין הוא יבא אל הבית. ומיהו בבציר מרובו לאו ביאה כלל היא. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה י':

וטמאה שהכניס כו'. כתב הר"ב דנפקא לן מקרא. דכתיב ולצרעת הבגד ולבית. מקיש בגד לבית כו'. אי מה בית טעון צפרים. אף בגד כו' ת"ל זאת. ומ"ש הר"ב מנין לרבות את כולן כגון שו"ע ועורות. הר"ש השמיט ועורות ודייק שפי' לשון כגון. ומ"ש ת"ל זאת תורת כו'. מקיש כולן לבגד וכו'. אי מה בגד מטמא בכל הטומאות כגון שרצים וש"ז אף כלן ת"ל זאת. ת"כ:

שהכניס ממנה אפילו כזית כו'. אע"פ שלא עמד שם אלא שהכניסה והוציאה טמא. דדוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא עומד. כדכתיב בדד ישב. אבל בבית דאיכא מחיצות. כאילו עומד תחתיו ומטמא הבית כ"כ התו' בפי"ג דיבמות דף ק"ג ומתני' י"א דלקמן מסייעה להו. כמ"ש שם בס"ד (ד"ה כלים):

משנה טעריכה

טמאין מיד. כדילפי' בברייתא דת"כ שכתבתי בפ' דלעיל מ"ה [ד"ה אפי']:

עד שישהא כדי אכילת פרס. פי' הר"ב דכתיב והאוכל וכו'. ליתן שיעור לבא אל הבית כו' עד שישהה כו' כשהוא שוכב כלומר כשהוא מיסב ומש"ה לא כתב והשוהה. ללמד שתהא האכילה משוערת באוכל כשהוא מיסב שזה קובע לאכילתו. ואי לאו הכי הוה משער השהייה באכילה דכל התורה כולה. שהיא בכזית. כך כתב בעל קרבן אהרן:

פרס. כתב הר"ב לדברי רש"י כו'. ופלוגתייהו מחלוקת תנאים היא במ"ב פ"ח דערובין ושם פסק הר"ב כפסקו של הרמב"ם. וכן במס' כלים פי"ז מי"א. עיין [מ"ש] בסוף משנה א' פ' קמא דפרה [ד"ה פרס]:

מיסב ואוכלן בלפתן. פי' הר"ב ששיעורו מועט כו' כ"כ הרמב"ם. ונפלאתי על בעל קרבן אהרן שכתב. דאי לא דמסתפינא ה"א דהוא להחמיר. שכך משמע מאמרו מיסב. שירצה עושה קבע ואוכל דבר טוב וכו' שמתאחר מאכילה וכו'. וכי זו להחמיר היא שאם נצריכהו לשיעור מרובה נמצאת מיקל עליו שלא יטמאו בגדיו שלא יתאחר כל כך. וזהו בעלמו טעמו של הרמב"ם שהראה פנים. דלכך שיערו בחטין עם לפתן שהוא מפני שממהר לאכול. לפי שנראה לולהרמב"ם שאמרו הדבר להחמיר. וזו היא חומרא שנטמאהו בזמן קצר שישהה בו. ואף רש"י בפ"ו דברכות דף מ"א ובפרק קמא דערובין דף ד'. ופרק קמא דסוכה דף ה'. פי' דשיערו בחטה שנאכלת מהר. וכתב ג"כ מיסב דרך הסבה. שהיא נאכלת מהר. שאינו פונה אנה ואנה. ובזה מתיישב דיוקו של בעל קרבן אהרן. מדתנן מיסב [ומדשיער הכתוב במיסב. מינה שיערו עוד חכמים לומר פת חטין. ובלפתן. הכל כדי להחמיר]:

משנה יעריכה

חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ"ל דדייק ליה מדא"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ"ג דידים [אם הם תחלות או שניות]:

אמרו לר' יהודה וכו'. כתב הר"ב ור"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת"כ יליף לה מיכבס את בגדיו [כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה"ה שבפירוש הר"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו:

משנה יאעריכה

רבי שמעון אומר עד ארבע אמות. פי' הר"ב דקומתו של אדם בינוני כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ה' פ"ד דערובין [ד"ה אלו]. ובמשנה ח' פ"ו דב"ב [ד"ה וכוכין]:

כלים מיד טמאין. לשון הר"ש וצריך לדקדק דבכניסתו מיד. אין מיטמאין. אם לא עמד. דטמא עובר לא מיטמא. עכ"ל. ובמה שכתבתי במשנה ח' [ד"ה שהכניס] בשם התוספות דיבמות לא קשיא. דבבית שאני מבאילן. ומ"ש הר"ב כשנכנס עמהן לבית המנוגע. הוא דוחק גדול. דהא הכא במצורע שנכנס לבית טהור עסקינן. ואיהו גופי' כתב כלים שאמרנו כו'. אלא תחלת דבריו מועתקים מלשון הר"ש. והוקשה לו דצריך שיעמוד. והדר ביה לאוקמיה בשנכנס עמהן כו' ולא דק בדבריו שנמצאו מעורבבין. אבל הנכון לתרץ ע"ד התוספות:

כדי הדלקת הנר. פי' הר"ב דלא הוי מושבו כו'. דטריד בהדלקת הנר כו' כ"כ הר"ש. וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ואף ביום נתנו לו זה השיעור:

משנה יבעריכה

על רוחב ארבע אמות. פי' הר"ב. כנגד ד"א של תפלה. וכ"כ הר"ש. כלומר דבר"פ אין עומדין (דף לא) אמרי' בגמרא אסור לישב בתוך ד"א של המתפלל. ונמצא שהמתפלל קונה לו ד"א ולפיכך למצורע המתפלל עושין לו מחיצה על רוחב ד"א. שכל כך קנה למושבו. ול' הרמב"ם על רוחב ד"א. ר"ל שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ד"א עד שיהיה לו מושב בפני עצמו:

כל המציל צמיד פתיל באהל המת כו'. ר"מ סבר (מאחר) שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת (נעשה) דינם שוה. ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה. לפי שהיא טומאת שבעה. וטומאת בית המנוגע טומאת ערב. ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה. הרמב"ם: